אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/סו

יום חמישי ח' ניסן תשפ"ג - מסכת נזיר דף סו

שיסוף אגג על ידי שמואל הנזיר

ראיית הנודע ביהודה משמואל שעדל"ת אף כשיכול לקיים שניהם

תנן בסוף מסכת נזיר (סו.) נזיר היה שמואל, כדברי רבי נהוראי, שנאמר (שמואל א' א יא) "ומורה לא יעלה על ראשו". נאמר בשמשון 'ומורה' [- "ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן" (שופטים יג ה)], ונאמר בשמואל 'ומורה', מה 'ומורה' האמורה בשמשון - נזיר, אף 'מורה' האמורה בשמואל - נזיר.

בספר דרשותיו של הנודע ביהודה, דורש לציון (דרוש חמישי) כתב לדון אם עשה דוחה לא תעשה כשיכול לקיים שניהם. והנה אמת שידועים דברי ריש לקיש בזה: דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה (יבמות כ: ובכ"ד). מכל מקום בגמרא שם אמרו עוד: מיתיבי, ואם בעלו קנו, תיובתא. ופירש רש"י: תיובתא דרבא [- במה שאמר שם בסוגיא], ותיובתא דריש לקיש דאמרי לעיל אם אתה יכול לקיים את שניהם לא עקרנא ליה ללאו, עכ"ל. הרי שדברי ריש לקיש נדחו. מאידך, בהגהה מבן הנודב"י הוסיף שיש שגרסו שם ברש"י תיובתא דרב אשי, ואילו ריש לקיש לא נדחו דבריו [כמבואר במסקנת הגמרא שם (כא.)]. ועכ"פ כיון שאין הכרעה ברורה בדין זה, דן הנודב"י ומביא ראיה מנפשיה לנידון.

תחילה מקדים הנוב"י ומדקדק דקדוק בלשון המשנה בנזיר, "נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי", מלשון זו משמע כאילו תנא דמתניתין אינו רבי נהוראי, שהרי אם היה רבי נהוראי בעל המימרא ש'נזיר היה שמואל', היה לתנא לשנות "נזיר היה שמואל דברי רבי נהוראי", ומלשון 'כדברי' משמע שתנא אחר הוא שאמר דבר זה, רק שהוקשה לתנא איזו קושיא על כך, וכדי ליישב קושיא זו הוסיף ואמר שמימרא זו הרי היא 'כדברי רבי נהוראי' שלדעתו תתיישב מימרא זו, אף שלא הוא בעל המימרא.

דעת הרמב"ם ששמואל נלמד מנזיר שמשון אך היה נזיר עולם

והנה יש לדון תחילה איזה נזיר היה שמואל, שהנה במשנה מבואר שלומדים שמואל היה נזיר מלשון 'מורה' האמור אצל שמשון. אמנם הרמב"ם (נזירות פ"ג הי"ג) כתב: שמשון לא היה נזיר גמור, שהרי לא נדבר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה. וכיצד היה דינו, היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר להטמא למתים, ודבר זה הלכה מפי הקבלה. ושוב כתב (שם הט"ז): שמואל הרמתי נזיר עולם היה, לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי, כבן חנה, כבן אלקנה, כמי ששיסף את אגג בגלגל וכיוצא באלו - הרי זה נזיר עולם, ע"כ. מבואר שאף שלשון הפסוק בשמואל ובשמשון שוה, ומשמשון יודעים אנו שאף שמואל היה נזיר, מכל מקום נזירות אחרת היא, ששמשון היה 'נזיר שמשון' ואילו שמואל - 'נזיר עולם'.

וכ"כ שם הרדב"ז: ואיכא למידק, כיון דיליף משמשון, מה שמשון מותר להטמא למתים וליתיה בשאלה, אף נזיר שמואל מותר להטמא למתים וליתיה בשאלה. ויש לומר, דלא ילפינן משמשון אלא ד'מורה' היינו לשון נזירות, ושמואל אמו הדירתו בנזירות והרי הוא כשאר נזירי עולם ואסור ליטמא למתים ואיתיה בשאלה, ושאני שמשון שהודר על פי המלאך ומצינו שהיה מיטמא למתים. והיינו דתנן בפרק קמא דנזיר: מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון, נזיר עולם הכביד שערו מקל בתער ומביא שלש בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה [ואילו נזיר שמשון אסור להקל בתער ומותר לו להטמא למתים], עכ"ד הרדב"ז.

תמיהת הדורש לציון איך נטמא שמואל כששיסף את אגג

ותמה הנודע ביהודה, מאחר ושמואל נזיר עולם היה ולא נזיר שמשון, והיה אסור להטמא למתים, אם כן כיצד זה נטמא למת וכמפורש בפסוק (שמואל א' טו לג) "וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל", וכפי שמביא הרמב"ם שהאומר 'הריני כמי ששיסף את אגג בגלגל' - הרי הוא נזיר עולם.

ואמנם הגמרא בנזיר (ד:) מביאה ראיה שנזיר שמשון מותר להיטמא למתים ממה שמצינו ששמשון הרג מהפלשתים, ככתוב "בלחי החמור הכיתי אלף איש", ודוחה הגמרא שאפשר שהרגם על ידי זריקת הלחי. ואם כן שמא נאמר שאף שמואל שיסף את אגג באופן זה על ידי שזרק עליו את החרב, אך לא נגע בו ולא נטמא. אמנם לשון הפסוק 'וישסף' מורה שחתכו בסייף לשניים, ודבר זה אינו שייך בזריקה. ובפרט שרש"י מפרש ששמואל חתך את אגג לארבע חלקים - דבר שודאי לא אפשרי בזריקה מרחוק.

[יעויין בנוב"י שביאר בשם תוספות את דברי הגמרא לגבי שמשון 'גרויי גרי' שהשליך עליהם חיצים, ולפ"ז סיים הקושיא שלגבי שיסוף לשניים לא שייך לעשותו בחיצים. אך באמת גם שם עשה כן בלחי החמור כמפורש בפסוק, והתוספות רק פירשו ש'גרויי גרי' הוא 'לשון חצים, כלומר, מרחוק זורק בהם והרגם', אך צריך לומר שגם זאת לא שייך בשיסוף שיזרוק החרב מרחוק ויחלקו לשניים וכל שכן לארבע].

שמואל שיסף את אגג מדין עדל"ת ותלוי במחלוקת תנאים אם קרבנות נזיר קרבים בבמה

והנוב"י רוצה להציע ביישוב הקושיא, שכיון שאגג נשאר לבדו מזרע עמלק, נמצא שכל מי שהורגו מקיים עשה, והרי עשה דוחה לא תעשה. [וצריך להבין מדוע הוסיף הנוב"י פרט זה שאגג נשאר לבדו מזרע עמלק, הרי לכאורה קיום המצות עשה הוא בהריגת כל עמלק לעצמו ולא רק בכילוי כל העמלקים, ויל"ע].

ובגמרא בזבחים (קיז.) נחלקו תנאים בדין קרבנות נזיר האם קרבים בבמה או לא: תנו רבנן, כל נידר ונידב קרב בבמה, שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה. מנחה ונזירות קרבים בבמה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, לא קרב יחיד אלא עולות ושלמים. ופירש רש"י: לאפוקי מנחה ונזירות.

והנה בשלמא לדעת רבי מאיר יכול היה שמואל להיטמא למתים מדין עשה של מחיית עמלק שדוחה לא תעשה של טומאה, אך לדעת חכמים הלא אם יטמא שמואל לאגג - והיה זה אחרי חורבן שילה, בימי נוב וגבעון - לא יכול לקיים את דינו בתגלחת טומאה וקרבנות כיון שאין מקריבים נזירות בבמה. ונמצא שבעשה של מחיית עמלק דוחה גם עשה דתגלחת טומאה - ואם כן לדעת חכמים על כרחך ששמואל כלל לא היה נזיר ולכן יכול היה לשסף את אגג ללא חשש.

עפ"ז מבאר הנוב"י את דברי המשנה בסוף נזיר "נזיר היה שמואל", ואם יקשה איך יתכן שהיה נזיר והלא שיסף את אגג וכיצד נטמא לו, ואם משום שעשה דוחה לא תעשה, הלא בעשה זה דוחה גם עשה של תגלחת הטומאה, ועל כך אמר "כדברי רבי נהוראי" ורבי נהוראי היינו רבי מאיר, שסובר שקרבנות נזיר קרבים בבמה, וממילא יכול לקיים עשה של תגלחת הטומאה, ולא נדחה אלא הלא תעשה של טומאת נזיר על ידי העשה של מחיית עמלק.

תליית עדל"ת כשיכול לקיים שניהם במחלוקת הראשונים בסברת עדל"ת

והנה שמואל הרי יכול היה לקיים שניהם, שהיה יכול לצוות על אחר להורגו, או שאף הוא עצמו היה יכול להורגו בחיצים. ומכך שלא נהג כן, מוכח שעשה דוחה לא תעשה אפילו במקום שיכול לקיים שניהם, דלא כדברי ריש לקיש. יעויין שם בדבריו שהאריך בחשבון נפלא על פי זה.

ובהגהה מבן המחבר רצה לתלות נידון זה אם עשה דוחה לא תעשה כשיכול לקיים שניהם, במחלוקת הראשונים בסברא בעיקר דין עדל"ת. שהרמב"ן בפירושו לתורה בפרשת יתרו על הפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו' כתב שהטעם שעדל"ת הוא משום דעשה גדול מלא תעשה, שמצות עשה הוא ממדת האהבה והלא תעשה הוא מיראה, והאהבה גדולה מיראה. ואם כן יש לומר שכל שאפשר לקיים שניהם, אין עדל"ת. אבל רבינו שמשון מקינון כתב שהטעם שעשה דוחה לא תעשה אף שלא תעשה חמור מעשה והראיה שעונשים על לא תעשה ולא על עשה, והטעם הוא משום שהלא תעשה כלל לא נאמר במקום עשה. ולפי זה יש לומר שאף אם יכול לקיים שניהם, כיון שסוף סוף לא נאמר הלא תעשה במקום עשה.

שיסוף אגג לשנים, ארבעה או כזיתים כזיתים

והנה הנוב"י נקט לדבר פשוט ששמואל הוא ששיסף את אגג, ושיספו בסייף לשנים או לארבע. ובהגהה מבן המחבר העיר שלכאורה אפשר היה לומר ששמואל שיסף את אגג בפשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה, ואף טומאה בחיבורים - גם להסוברים שהיא מדאורייתא - אינה אלא באופן שנוגע על ידי כלי, אבל לא על ידי פשוטי כלי עץ.

והוסיף להביא פירוש רש"י על דברי הגמרא 'גרויי גרי בהו': מחתך חתך בהן אבל הוא גופיה לא נגע בהו, ע"כ. הרי משמע דלא כדברי התוספות, שלא זרק בהם את הלחי כחץ אלא אחז בו רק שלא נגע בהם ממש אלא באמצעות הלחי, וכיון שהלחי אינו מקבל טומאה לכן לא נטמא מהם. ואם כן יש לומר שכך נהג גם שמואל.

אמנם כתב שמלשון הפסוק אכן משמע כדברי אביו הנוב"י, שהרי כך נאמר (שמואל א' טו לג) "ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל" - הרי משמע ששיסוף בידי שמואל היה בדומה לשיסופו של אגג, בחרב. ובילקוט בשם מדרש תנחומא הביא ששמואל חתך את בשר אגג לכזיתים והאכילו לבנות יענה, וזה ודאי אי אפשר לחתוך את כל בשרו לחתיכות קטנות כי אם בחרב, עכ"ד בן המחבר.

יישוב היעב"ץ ששמואל שיסף את אגג כפי שנחלק בר הדיא על ידי כפיתת ארזים

ובפירוש לחם שמים ליעב"ץ (נזיר פ"ט מ"ה) הביא שבנו רבי משולם זלמן הקשה לו בסתירת דברי הרמב"ם שכתב ששמואל היה נזיר עולם, והלא נזיר עולם אסור להטמא למתים, ובכתוב מפורש ששיסף שמואל את אגג, ורש"י מפרש דהיינו לארבעה. והשיב לו היעב"ץ שאף שטוב דיבר, מכל מקום אין הכרח בדבר, שאפשר שלא עשה ביקעו בחרבו אלא "עשה בו כמעשה בר הדיא דפרק הרואה". והיינו כמבואר בגמרא בברכות (נו:) שכשהתחייב בר הדיא למלכות, כפתו שני ארזים בחבל וקשרו את רגליו של בר הדיא, כל רגל לארז אחד, וניתקו את החבל וחזרו הארזים למקומם - "עד דאצטליק רישיה", ופירש רש"י נחלק לשנים. והביא שכן מפורש במדרש (שמואל רמז קכג) שהעמיד ד' קונדיסין ומתחו עליהם.

ושוב הביא הלחם שמים דעת נוספת במדרש, כפי שהובא לעיל, שהיה מחתך בשרו כזיתים ומאכיל לנעמיות [- בנות יענה]. וכתב היעב"ץ שגם זאת יש לומר שעשאו באופן שלא נטמא, וזאת על ידי שחתכו קודם שתצא נפשו, ומחמת יסורים מת אחר שמשך ידיו ממנו ולא מת תחת ידו [וכמו שמצאנו במשנה ביבמות: אפילו ראוהו מגוייד וחיה אוכלת בו, אין מעידין עליו עד שתצא נפשו, שחי הוא חשוב לכל דבריו].

ביאור המרכבת המשנה שמכח קושיא זו יישבו חז"ל שחתכו לכזיתים מחיים או שמתחו על קונדסים

וקושיא זו כיצד שיסף שמואל את אגג, הקשה גם המרכבת המשנה (נזיר פ"ג הט"ז) ובדבריו הוסיף שבגמרא בחולין (קכא.) מבואר שאם קרעו כדג מטמא באהל, אמר שמואל, עשאו גיסטרא - נבלה, ופירושו שהוא מטמא מחיים [כמבואר ברמב"ם (מו"מ פ"א הט"ו)]. ואם כן איך שיסף שמואל את אגג הלא נטמא אף מחיים.

וכתב לבאר מכח קושיא זו את דברי הילקוט בשם הפסיקתא: "וישסף שמואל", מה עשה לו. ר' אבא בר כהנא אמר, היה מחתך מבשרו זיתים והאכיל לנעמיות... ורבנן אמרו, העמיד ארבע קונסידין ומתחו עליהן וכו'. ולכאורה תמוה, מה השאלה 'מה עשה לו' הרי מפורש בפסוק ששיספו. ועוד תמוה וכי אין בעולם ממיתת מרות זולת חיתוך זיתים מבשרו או מתיחה על קונדיסין.

אמנם לפי מה שנתבאר יומתקו דברי המדרש, כי הוקשה לו 'מה עשה לו' - והלא שמואל נזיר היה וכיצד נטמא למת. ועל זה השיב שחתך מבשרו זיתים, וכמבואר במשנה בעדויות (פ"ו) שרק אבר מן החי מטמא ולא בשר מן החי [וזו כתשובת היעב"ץ לפי מאן דאמר זה שעשה לו כן מחיים]. ורבנן סוברים שמתחו על קונדסין ונקרע מאליו ועל ידי זה לא נטמא [והיינו כהצעת היעב"ץ לפי מאן דאמר זה כמעשה דבר הדיא].

דעת השואל ומשיב שהרמב"ם סובר ששמואל היה נזיר שמשון ומותר להיטמא למתים

ובשו"ת שואל ומשיב (רביעאה ח"ב סימן עד) הקשה על עיקר דברי הרמב"ם ששמואל היה נזיר עולם, מנין לו דבר זה, ואדרבה בגמרא בנזיר מוזכר רק שהיה נזיר ולא נזכר שהיה נזיר עולם. ובגמרא בנזיר (ד:) למדו נזיר עולם מאבשלום ולא נזכר שאף שמואל היה כן.

וכתב לחדש שאכן גם הרמב"ם מודה ששמואל היה 'נזיר שמשון', שהרי נלמד בגזירה שוה 'מורה - מורה' משמשון. ומה שכתב שהיה נזיר עולם כוונתו שהיה נזיר לעולם ולא היה נזיר לזמן. ואם כן היה מותר להיטמא למתים. והוסיף השו"מ שבזה מיושבת קושיית המרכבת המשנה (נזיר פ"ג) איך שסף שמואל את אגג וחתכו לארבעה חלקים, והרי הוא נטמא. אך לפי זה מיושבים הדברים בפשוטם, כי באמת היה נזיר שמשון שמותר להטמא למתים.