אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/סד

יום שלישי ו' ניסן תשפ"ג - מסכת נזיר דף סד

דבר המונח על גבי דבר צף

ציון רע"א לדימוי הסוגיות בנזיר ובשבת

בגמרא במסכת נזיר (סג:-סד.) מבואר ששרץ צף על פני המים אינו מטמא בספק, לדעת תנא קמא, ומקורו מהכתוב (ויקרא יא מא) "בכל השרץ השורץ על הארץ", שתחילת הפסוק 'בכל השרץ השורץ' משמע ששורץ בכל מקום, ומאידך מהכתוב 'על הארץ' משמע שצריך שיהיה מונח ולא צף. דרשו חכמים שיש לחלק בדבר זה בין מגע ודאי לספק מגע, שאם נגע בו בודאי מטמא בכל מקום, אך במקום ספק אינו מטמא אלא בנח על הקרקע ולא בצף.

ובהמשך הסוגיא מביאה הגמרא ספק בנוגע לדין זה: בעי רמי בר חמא, מת בכלי וכלי צף על פני המים, מהו. בתר כלי אזלינן [- והא נח. תוספות], או בתר מיא אזלינן [- והא לא נח]. אם תמצי לומר בתר כלי אזלינן, מת על גבי שרץ מהו, כיון דהאי טומאת ערב והאי טומאת שבעה כמאן דמחתא טומאה בכלי דמיא, או דילמא טומאה סמיכתא היא וכו'.

רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס מציין על ספקו של רמי בר חמא: כעין זה שבת דף ה ע"ב, ע"כ. ואכן הגמרא בשבת דנה לגבי איסור הוצאה מרשות לרשות, שאחד מתנאיו הוא עקירה והנחה על גבי מקום ד' על ד', ובענין זה מביאה הגמרא את ספקו של רבא: בעי רבא, אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים. בתר אגוז אזלינן והא נייח, או דילמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח, דנייד, תיקו.

על פניו ביאור שני הספקות דומה, ואף שהגמרא בנזיר נוקטת צד אחד 'בתר כלי' וצד שני 'בתר מיא' ואילו בשבת נוקטת הגמרא 'בתר אגוז' ו'בתר כלי', הרי שה'בתר כלי' בנזיר דומה ל'בתר אגוז' שבשבת, וה'בתר מיא' בנזיר הוא ה'בתר כלי' של שבת. דהיינו שהגמרא בשבת מתייחסת לדבר שאותו אני דין כצף או לא, ואילו הגמרא בנזיר מתייחסת ביחס למה אני דן את הדבר כצף, ולכן אם ההתייחסות היא לאגוז או למת ביחס לכלי, אזי בגמרא בשבת מכונה צד זה 'בתר אגוז', ואילו בנזיר מכונה צד זה 'בתר כלי' שביחס לכלי המת מונח ולא צף.

אמנם ביאור זה נכון רק אם גירסת הגמרא בנזיר היא 'בתר כלי אזלינן או בתר מיא אזלינן', וכפי שגרסו התוספות. אמנם הגירסא שלפנינו היא 'בתר כלי אזלינן או בתר מיתא אזלינן', ואמנם גם לפי גירסא זו הספק נשאר כשהיה, וכמו שמפרש המפרש, שאם 'בתר כלי אזלינן' אזי יש לנו לדון את המת כמונח כיון שאנו מסתכלים על הכלי וביחס לכלי המת מונח ולא צף. ואם 'בתר מיתא אזלינן' אזי דנים את המת בעצם, וסוף סוף הרי הוא צף על גבי המים אגב הכלי. ואם כן שני צדדי הגמרא בנזיר הפוכים מצדדי הגמרא בשבת, שאם 'בתר כלי אזלינן' לגמרא בנזיר הריהו נח ולגמרא בשבת לא נח, ואם 'בתר הדבר [- המת או האגוז] אזלינן' לגמרא בנזיר אינו נח ולגמרא בשבת נח.

תמיהת הבן אריה בסתירת דברי הרמב"ם בטומאה ובהוצאה

ובהגהות בן אריה תמה על פסקי הרמב"ם בפסקות אלו אשר נראים לכאורה כסותרים זה לזה, שכן לגבי ספק הגמרא בנזיר פסק הרמב"ם (אבות הטומאות פי"ד ה"ד) שרץ שהיה מונח בכלי וכלי צף על גבי המים... הרי זה כמונח על הארץ שספקו ברשות היחיד טמא. דהיינו שפסק הרמב"ם ש'בתר כלי אזלינן', וכדרכו של הרמב"ם לפסוק כ'אם תמצי לומר' שבגמרא, ואף כאן נקטה הגמרא 'את"ל בתר כלי אזלינן' וכו'.

מאידך לגבי הוצאה כתב גם (שבת פי"ג ה"ד): אבל אם היה כלי צף על גבי מים ופירות בתוך הכלי ופשט ידו ולקח מן הפירות והוציא, פטור. שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ, ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה. ואין צריך לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור וכו'. הרי פסק הרמב"ם גם לגבי ספק הגמרא בשבת ש'בתר כלי אזלינן' אך מכח זה הכריע ש'לא נחו הפירות על גבי הארץ', נגד העולה מתוך פסקו בנזיר.

ובגמרא בשבת שם מבואר עוד: אמר רבא, מים על גבי מים – היינו הנחתן, אגוז על גבי מים – לאו היינו הנחתו. והקשו התוספות (ד"ה אגוז) מדברי הגמרא בבבא מציעא (ט:) לגבי דין חצר מהלכת: אמרו ליה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא, אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה, הכי נמי דחצר מהלכת היא ולא קני. אמר ליה, ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה, ע"כ. הרי מבואר לכאורה שרבא עצמו סובר שספינה על גבי מים חשובה 'מונחת', ובמה שונה דין אגוז על גבי מים שלדעת רבא 'לאו היינו הנחתו'.

ויישבו התוספות: לגבי קנין שאני, דלא אקרי חצר מהלכת, דחצר ילפינן מיד, ויד נמי איהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה. אבל הכא ממשכן ילפינן, ושם לא היה מסתמא אלא כדרך שמצניעים חפצים בני אדם. והוסיפו התוספות עוד לבאר לפי זה את ספק הגמרא באגוז ע"ג כלי: ובעי אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים, אם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא. אע"ג דודאי לאו כמונח דמי דקיימא לן רכוב כמהלך... עכ"ד.

לדברי התוספות הללו רמז הבן אריה בהוסיפו בסוף דבריו: ועיין שם בתוס' שבת שם דלפי מה שכתבו התוספות שם יש לחלק, ע"כ. וכ"כ גם היד דוד (נזיר שם) אחר הביאו את סתירת פסקי הרמב"ם: ולא ידעתי טעם לחלק בין הכא ובין התם... והראשונים בלאו הכי חלקו בין הך דהתם בשבת, למאי דאמרינן בבבא מציעא גבי ספינה וכו', ע"כ. וכוונתם מבוארת שכן יש לחלק גם בין דין טומאה לדין שבת, שדין טומאה אינו תלוי ב'דרך הצנעת בני אדם' ולכן אין להשוות בין דין שבת לדין טומאה צפה. וכך גם העיר הקרן אורה (שם): והרי לענין שבת מצינו איפכא, דאגוז בכלי וכלי צף על פני המים לא הוי הנחה... ועיין תוס' ריש שבת שם בד"ה אגוז, ותראה שיש לחלק.

ביאור המכתב מאליהו שסוגיית הגמרא בשבת התחדשה רק אחר מסקנת הגמרא בנזיר

מהלך נפלא בביאור חילוק הסוגיות ויישוב פסק הרמב"ם, מעלה המשגיח רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בעל מכתב מאליהו בחידושיו לש"ס (שם), כשהוא מציין שאת הקושיא הקשה אא"ז ר' זאב בן אריה [רבי זאב וולף ב"ר אריה ליפקין, היה אביו של רבי ישראל סלנטר, והגרא"א דסלר היה בנה של מרת חנה פריידל בת רבי אליהו אליעזר גרודזנסקי חתנו של רבי ישראל]. את חילוקו מבסס הרב דסלר על דקדוק לשון האיבעיות, בנזיר ובשבת, כשהמדקדק ימצא שינוי ביניהם, שהרי בנזיר לגבי טומאה צפה לשון הספק הוא 'אי אזלינן בתר כלי או בתר מיא' כלומר שהספק הוא על המקום איזה מהם נקרא מקום הטומאה, שהרי התייחסות הגמרא היא למקום בו מונחת הטומאה. שונה מזה הספק בשבת, שם הנידון הוא על החפץ האם הולכים אחר האגוז שנח או אחר הכלי שצף, וכלל לא מסתפקים לגבי מקומו של האגוז אם הכלי הוא מקומו או המים.

לפי זה מסיק הגראא"ד כי סוגיית הגמרא בשבת אינה מקבילה לסוגייא בנזיר, אלא באה בעקבותיה. אחרי שהתקבלה מסקנת הגמרא בנזיר, ב'אם תמצי לומר' שהולכים אחר הכלי והכלי הוא נחשב מקום הטומאה, וכך גם לענין שבת הכלי הוא מקומו של האגוז, אלא שעדיין מסתפקת הגמרא בשבת בדבר כזה המונח על גבי מקום שהמקום עצמו נייד וצף על גבי מים, האם נחשב זה ל'נייח' או ל'נייד'. ובזה פוסק הרמב"ם שאכן למרות שהכלי הוא מקום הטומאה - עדיין אין בכך די כדי להגדיר את הפירות המונחים במקום שכזה כ'נייח'.

קושיית הרש"ש שלכאורה הספק תלוי במחלוקת תנאים לגבי אפר פרה המונח בכלי ע"ג שרץ

והנה הרש"ש (נזיר שם) הקשה שלכאורה ספק זה של הגמרא בנזיר תלוי ועומד במחלוקת תנאים במסכת פרה (פ"י מ"ג) לגבי אפר חטאת שצריך להניחו במקום טהור, והניחו בכלי המונח על גבי שרץ, שלדעת רבי אליעזר טהור וחכמים מטמאים. ובפשטות נחלקו בדבר זה אם הגדרת המקום הוא בדבר שמונח בו שהוא הכלי, או שהדבר התחתון הוא המקום של כל הדברים שמונחים זה בתוך זה ובתר שרץ אזלינן.

וכתב הגראא"ד ליישב שבאמת לכולי עלמא המקום התחתון הוא מקומו של דבר והרי זה כאילו האפר מונח על גבי שרץ [ולדעת רבי אליעזר אינו נטמא בגלל שהאפר בכלי חרס ואינו נטמא מגבו, אך גם הוא מודה לעצם הדבר], ודבר זה מוסכם אף בסוגיית הגמרא בנזיר, שהמים הם 'מקום הטומאה' - אלא שמכל מקום מסתפקת הגמרא בגדרה של 'טומאה צפה', האם הגדר הוא שכל שהמים הם 'מקום הטומאה' טיהרה התורה, ואם כן הוא הדין כשמונח בכלי הצף על גבי מים, כיון שסוף סוף מקומו הוא במים. או שגדר ההיתר הוא שמגע השרץ במים הוא שמוציאו מידי ספק טומאה, וכאן אף ש'מקומו' הוא במים אך אין כאן 'מגע'.

ובברכת ראש כתב ליישב עיקר הקושיא, שלגבי שבת תלוי הדבר בהנחת החפץ שיהיה מונח במקום דלא נייד, אבל גבי טומאה הרי לא אכפת לן מה שהוא נייד, כמבואר בגמרא שם שגם הניטלים [- אדם עומד במים וחברו משלשל שרץ ספק נגע בו] והנגררים [- שהיה חברו גורר שרץ על פני המים, וספק נגע בו], וכיון שיד אדם תופס בהם אין כאן דין טומאה צפה. וכיון שכן נתבאר שהיתר 'טומאה צפה' אינו תלוי בהנחת החפץ אלא בגדר אחר שכל שהוא צף על פני המים הוא טהור, ואם כן נידון הגמרא הוא האם הפסק הכלי שבין הטומאה למים חשוב הפסק לענין 'טומאה צפה'.

יסוד הגרא"א דסלר ליישב את סתירת ג' הסוגיות - נזיר, שבת ופרה

אלא שלפי זה מקשה הגרא"א דסלר, שנמצא שלא זו בלבד שאין כל שייכות בין סוגיא זו הדנה בדין מקומי בגדר טומאה צפה, ובין סוגיית הגמרא בשבת לגבי עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה, אלא עוד נראה כי סוגיית הגמרא בנזיר שומטת את הנחת היסוד עליה מבוססת הסוגיא בשבת, שכן אם נתבאר בנזיר ש'מקומו' של דבר הוא הדבר התחתון, וכך גם מבואר לדעת כולם בדין אפר פרה, ואם כן איך שייך לומר שאגוז המונח בכלי ייחשב 'נייח' הרי המים הם מקומם של האגוז והכלי גם יחד - וכמו שהכלי הוא 'נייד' גם האגוז הוא 'נייד'.

מכח קושיות אלו מחדש הגרא"א דסלר מהלך נוסף המיישב כמין חומר את שלושת הסוגיות הנזקקות לדבר המונח על גבי דבר - נזיר, שבת ופרה. יסוד ושורש הביאור הוא שאכן הגדר הנכון הוא ששני המקומות, התחתון והעליון, שניהם כאחד חשובים 'מקומו של דבר'. אלא שבזה גופא מתחלקים הנידונים: א' אפר פרה הקפידה תורה שיניחנו במקום טהור, ולכן כל שהמקום התחתון טמא הרי אין זה הנחה במקום טהור - ולכן אף בתחתון פסול. ב' טומאה צפה יש להסתפק אם מה שטיהרה התורה טומאה צפה הוא רק כשהמים הם כל מקום הטומאה, אבל במקום שיש מקום נוסף שאינו מים אלא כלי, שמא בכה"ג לא טיהרה התורה. ג' לענין שבת, הסתפק רבא במקום שעשה רק מקצת הנחה, שהנחת החפץ הנחה גמורה היא בכלי התחתון אלא שכיון שהוא עצמו מונח על גבי מים, וגם המים הם מקומו של האגוז, נמצא שאין כאן אלא מקצת הנחיה ויש להסתפק מה דינה.