אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/סב

יום ראשון ד' ניסן תשפ"ג - מסכת נזיר דף סב

'בל יחל' בעכו"ם

מדוע לא נמנה איסור קרבן 'מחוסר אבר' בכלל שבע מצות בני נח

בגמרא בעבודה זרה (ה:) איתא: אמר רבי אלעזר, מנין למחוסר אבר דאסור לבני נח, דכתיב "ומכל החי מכל בשר שנים מכל" וגו', התורה אמרה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה.

והתוספות (ד"ה מנין הב') דקדקו לשון הגמרא 'אסור לבני נח' שמשמע שהוא איסור גמור, ובן נח מוזהר בדבר. ותמהו התוספות: ותימה מאי טעמא לא חשיב ליה בהדי שבע מצות שנצטוו, ויתחייבו עליו מיתה. ויישבו התוספות שאיסור זה הוא מצוה ב'קום עשה', שהרי מרבים מ'איש איש' שהעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות כישראל, ואם נדר מחוסר אבר אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם, נמצא שדין 'מחוסר אבר' הוא פרט בחיוב הבאת הקרבן של העכו"ם, וחיוב זה הוא 'קום עשה', ובכלל שבע מצות בני נח לא נמנו חיובים של 'קום עשה'.

והמשנה למלך (מלכים פ"י ה"ז ד"ה ודע שמה) תמה על יישוב התוספות, שהרי כל מה שהתרבה שעכו"ם נודרים ונודבים כישראל, שעל כך פירשו התוספות שחייבים הם לקיים נדרם, הוא במה שנודרים לה' להקריב בבית המקדש, אבל במה שנודרים להקריב בבמה שלהם - לא שמענו שיתחייבו לקיים נדרם זה. ומאידך, דין מחוסר אבר הוא דוקא בבמה שלהם ולא בבית המקדש, שהרי בבית המקדש אין מקריבים מהם אפילו בדוקין שבעין, ככתוב 'ומיד בן נכר לא תקריבו' (תוס' ע"ז ה: ד"ה מנין הא').

זאת ועוד, אפילו במה שנודרים להקריב בבית המקדש 'לא ידעתי מנא לן שנצטוו לקיים נדרם. ואזהרה ד'לא יחל דברו' וכן 'מוצא שפתיך תשמור' - דוקא לישראל נאמר ולא לבני נח.

המל"מ מוסיף שאף שמצאנו מחלוקת בערכין (ה:) האם הגוי מעריך או לא, הנפקא מינה היא רק לגבי השאלה אם חלה קדושה על הערך באופן שהפרישו הגוי, "אבל לענין שנחייב הגוי לקיים דבריו - זו לא שמענו".

תמיהת המשנה למלך שהתוספות סתרו דבריהם בנזיר שאינו ראוי לבא לכלל בל יחל

עוד תמה המשנה למלך, שנראה כי התוספות עצמם סתרו משנתם, ובפירושם למסכת נזיר - נקטו שאכן אין שייך 'לא יחל' בגוי. הגמרא (סב.) בתוך דבריה מבררת מה בא ללמדנו לשון הפסוק בערכין 'איש כי יפליא', לשם מה נכתבה תיבת 'איש' בפסוק זה. ומבארת הגמרא: אלא האי איש מיבעי ליה לאיתויי 'מופלא הסמוך לאיש'. ומקשה הגמרא: הניחא למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא, אלא למאן דאמר דרבנן 'איש כי יפליא' למה לי. ומיישבת: לאיתויי מופלא הסמוך לאיש דעובד כוכבים.

והתוספות (סא: ד"ה הניחא) תמהו על הצעת הגמרא ש'מופלא סמוך לאיש' בישראל יהיה דרבנן, ובעובד כוכבים יהיה דאורייתא: ודבר תימה הוא, דבישראל ליתא אלא מדרבנן ובעובדי כוכבים איתיה. ופירש ר"י דודאי ישראל דלא הוי בכלל 'בל יחל' עד דהוי גדול, וכי הוי גדול מיהא איתא בבל יחל - הילכך דרשינן 'כל דליתיה בבל יחל ליתיה בהפלאה' וממעטינן 'מופלא סמוך לאיש' דישראל. אבל עובד כוכבים שאינו ראוי לבא לכלל 'בל יחל' לא שייך למעוטי.

מבואר אם כן בדברי התוספות שעובד כוכבים 'אינו ראוי לבוא לכלל בל יחל' - זאת, לכאורה, בניגוד מוחלט לדברי התוספות בעבודה זרה שפירשו ש'מחוסר אבר' הוא חיוב ב'קום עשה' שחייב להביא את קרבנו שנדר - הרי שאם אינו מקיים את נדרו שייך אף גוי באיסור 'בל יחל' וקיום הנדר.

מחלוקת רבי יונה ורבי יוסי בירושלמי אם גוי שייך בבל יחל

והנה על דברי המשנה בנזיר (סא.): הכותים אין להם נזירות. אמרו בירושלמי (פ"ט ה"א): ישראל בבל יחל ואין העכו"ם בבל יחל [- קרא אתי למעוטי שאם עבר העכו"ם על נזירותו, אינו עובר על 'בל יחל'. קרבן העדה]. אמר רבי יונה, ישראל יש להן היתר חכם, עכו"ם אין להן היתר חכם. אמר רבי יוסי, ישראל צריכין היתר חכם, והעכו"ם אין צריכין היתר חכם.

ואתייא דרבי יוסי כדרבי אבהו, חדא נכרית אתת לגבי רבי אבהו, אמר לאבימי בר טובי פוק ופתח לה בנולד [- דהיינו שסובר כרבי אבהו שאינם צריכים היתר חכם, ולכן פתח לה בנולד]. ודרבי יונה כרבי אחא דאמר הוא לבן הוא כושן רשעתיים, ולמה נקרא שמו כושן רשעתיים, שעשה שתי רשעיות, אחת שחילל את השבועה, ואחת ששיעבד בישראל שמונה שנה [אלמא דחל שבועה על העכו"מ, מדקרי לה רשעת ומדדריש שחילל את השבועה שמע מינה שאין מועיל לו התרה. פני משה].

מבואר בדברי הירושלמי שנחלקו רבי יונה ורבי יוסי בתוקפה של שבועת גוי, לדעת רבי יונה שבועתו שבועה ואף אין מועיל לו התרה, ואילו לדעת רבי יוסי אין מועילה בו התרה כי אינו צריך לה כלל ואין שבועתו שבועה.

דחיית המשנה למלך שיש לחלק בין נדר לשבועה שיש בה משום 'ברכת השם'

והמשנה למלך מביא דברי הירושלמי, ורוצה בזה ליישב דעת התוספות בעבודה זרה, שהרי מבואר דלרבי יונה ורבי אחא הגויים מוזהרים לקיים שבועתם ואין להם היתר חכם, ואם בדבר הרשות חייבים לקיים דבריהם כל שכן בנדרי גבוה. אמנם דוחה המשנה למלך, שכן יש לומר שאף רבי יונה ורבי אחא לא אמרו כן אלא בשבועה, וזאת משום שבכלל 'ברכת השם' גם שלא להשבע בשמו לשוא או לשקר, אבל עדיין לא ראינו שיש בגוי חיוב מצד עצם ההתחייבות, בנדר או בשבועה, שיהיה מחוייב לקיימה. וממילא בנדר שאין בו משום 'ברכת השם' לא יהיו חייבים.

היד דוד (נזיר שם) מעיר מדוע הוצרך המל"מ לבוא לידי 'ברכת השם' שאפשר שכלל אין שבועה צריכה שם, ואם כן שבועתו אינה בכלל 'מברך השם'. הלא יכול היה לכתוב פשוט יותר ששבועות אלו הם בכלל 'לא תשא את שם ה'.

והמל"מ מוסיף ומביא מספר ראיות לכך שגוים חייבים לקיים שבועתם: א' ממה שראינו לאבותינו הקדושים, אברהם ויצחק, שהשביעו את אבימלך מלך פלשתים. והרי ודאי לא השביעום בע"ז, שהוא איסור גמור הנלמד מ'ושם אלהים אחרים לא תזכירו'. ועל כרחך שנשבעו להם בשם השם, ואם אין הגוי מחוייב לקיים השבועה, מה תועלת היתה להם בשבועתו.

ב' יוסף השביע את האחים. אמנם ראיה זו יש לדחות, שכן יוסף ידע שאחיו מקיימים את התורה עד שלא ניתנה, וכל שכן שלא ישבעו לשקר שזו 'מצוה מושכלת'. משא"כ משבועת אבימלך יש להוכיח כנ"ל.

ג' כן יש להוכיח קצת ממה שהשביע אברהם את אליעזר, ואילו אם בן נח אינו מחוייב לקיים שבועתו, מה תועלת היתה לאברהם בשבועת אליעזר. אמנם יש לומר שידע אברהם באליעזר שאף הוא מקיים את התורה עד שלא ניתנה.

ד' יש להוכיח כן ממה שהשביע יעקב את עשו, הרי שבני נח מוזהרים על שבועתם, כי אם לא כן 'דיינו שיקיים עשו שבע מצות בני נח' ומה ראה יעקב להשביעו. אלא על כרחך שידע שאף כבן נח ישמר מן השבועה.

רבי יונה איירי בשבועה ורבי יוסי בנדר ולא פליגי

ועל פי זה רצה המל"מ לומר שאולי כל מה שאמר רבי יוסי שאין הגוי צריך היתר חכם, הוא דוקא בנדרים, אבל בשבועות יודה שמחוייב הגוי לקיים השבועה. אלא שאם כן נמצא שכלל לא נחלקו רבי יונה ורבי יוסי, כי רבי יונה כבר התבאר שלא אמר דברו אלא בשבועה משום 'ברכת השם' אבל בנדר מודה שאין הגוי בבל יחל. ומאידך, רבי יוסי לא אמר שאין הגויים בבל יחל אלא בנדרים, אבל בשבועה מודה שאף גוי מוזהר כפי שמוכח מהאבות הקדושים - ואם כן נמצא שאין כאן מחלוקת אלא זה דיבר בנדר וזה דיבר בשבועה. וזה דחוק מלשון הירושלמי ש'אתייא דרבי יוסי כדרבי אבהו... ודרבי יונה כרבי אחא'.

מלבד זאת, הרי לדעת הסוברים שאין גוי מוזהר ב'בל יחל' הוא משום שהוא חידוש שהתחדש בישראל, ואם כן גם לענין שבועה יש למעט גויים, שהרי 'השבע שבועה' סמוך אף הוא ל'בל יחל'. ומסיק המשנה למלך: סוף דבר אני נבוך בכל זה, והדבר אצלי צריך תלמוד, וצריך אני להתלמד ממקום אחר.

חילוק היד דוד בין שבועות בתורת 'דינים' לשבועות אדם על עצמו

וביד דוד (נזיר שם) הביא סתירת המשנה למלך בין דברי התוספות בנזיר ובעבודה זרה, וכתב: ולעניות דעתי הקלושה יש מקום לומר, דודאי שבועה נוהג בהם, שהרי 'דינין' נוהג בהם, ואע"פ שאין הדינים כדין ישראל, מכל מקום לא ימלט שצריך לנהוג בהם שבועה, כי בלתי שבועה איך אפשר לשפוט בין אדם לרעהו. ואחרי שהוברר שיש חילוק בין 'דינים' שבין אדם לרעהו ובין 'חיובים' בעלמא שאדם קיבל על עצמו, הרי המעיין ימצא שכל השבועות שהביא המשנה למלך כולם היו שבועות של איש לרעהו, שהם בכלל 'דינים' ואף הגוי מחוייב בהם. משא"כ נדרים ושבועות שגוי מקבל על עצמו, בהם אין אלא משום 'בל יחל', ובזה יש לומר שאין הנכרי מצווה בו.

דחיית המהרי"ל דיסקין שאפשר להוציא מגוי את נדרו לפי דיננו

בשו"ת מהרי"ל דיסקין (כתבים, סימן לד) רצה להוכיח עוד שיש חיוב על העכו"ם בתורת נדר להביא קרבנו, ממה שכתב הרמב"ם (מעה"ק פ"ג ה"ה) ש'האזרח' בא למעט שלא יוציאו מעכו"ם נסכים, ומדבריו מבואר שיש חיוב על העכו"ם להביא נסכים וקמ"ל שאין מוציאים מידו. אמנם יש לדחות, שאפשר שלולי 'האזרח' היינו אומרים שכל שאינו מביא נסכים אין מקבלים ממנו את הקרבן, וקמ"ל שאין מוציאים מידו ומקבלים את הקרבן.

ובדרך נוספת דוחה המהרי"ל דיסקין ראיה זו, ובכלל זה גם ראייה שהביא המשנה למלך שם מדין ערכין. וזאת משום שאף אם אכן אין חיוב כלל על הגוי מדין 'נדר' או 'שבועה', עדיין יש בכוחנו להוציא מהם ממון, כיון שדנים אותו לפי דיננו, וכשם שאם יש לנכרי דין בהדי ישראל שפוסקים לו כדיננו, ואף שאין עליו 'מצוה' לשמוע דיננו.

המהרי"ל מוסיף ומביא את דברי הירושלמי שנראה כי נחלקו בזה, ואם כן התוספות בעבודה זרה מעמידים את הברייתא כדעת הסובר שעכו"ם חייב בתורת נדר.

קושיית רע"א מה הס"ד שכהנים שלוחי דידן הלא אין שליחות לעכו"ם

על פי מחלוקת זו מיישב המהריל"ד את קושיית רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס (נדרים לה:), שם תמה מה הסלקא דעתך שכהנים שלוחי דידן נינהו ולא שלוחי דרחמנא, הלא אם כן לא יתכן לעולם שיקריב עכו"ם קרבן, שהרי אין לו שליחות. ואם כן מוכח ששלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן.

אמנם לפי יסוד זה לא קשה כלל, שכן יש לומר שכל הצד שכהנים שלוחי דידן נינהו, הוא רק לדעת הסובר שאין חיוב על עכו"ם כלל בנדבתו, ואם כן הקרבן עצמו קרב לא מתורת שליחות.