אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/נ

יום שלישי כ"א אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף נ

טומאת נבלת עוף טהור

הוכחת הגמרא לדין נצל בבהמה מנבלת עוף טהור

הגמרא במסכת נזיר (נ.) מביאה את ספקו של אביי, האם התחדש דין 'נצל' גם בטומאת נבלת בהמה. כלומר, הלכה למשה מסיני היא שנצל, שהוא בשר מת שקרש ומוהל היוצא מן המת שהרתיח, מטמא בכזית. והסתפק אביי האם דין זה שנצל חשוב כבשר התחדש גם לענין טומאת נבלה, או שמא לא נאמר כן אלא בטומאת מת ואילו לגבי נבילה נצל הרי הוא כעפרא בעלמא ואינו מטמא.

הגמרא מוסיפה, שבאמת מצאנו מחלוקת בדין טומאת נבילה באופן שהבשר אינו ראוי לאכילת אדם אך ראוי לאכילת כלב, האם יש בו טומאת נבילה. והנה לדעת הסוברים שטומאת נבילה אינה אלא באופן שהיא "ראויה לגר" - כלומר ראויה לאכילת אדם, אם כן אין מקום להסתפק האם נתחדש דין 'נצל' בנבלה, שכן עיקר החידוש ב'נצל' הוא שאינו נחשב כעפר אלא כבשר, אך אף אם נחשיבו כבשר - סוף סוף הרי אינו ראוי לאכילת אדם, ולאותה הדעה רק בשר הראוי לאכילת גר הוא המטמא בטומאת נבילה. אמנם מעמידה הגמרא את ספקו של אביי לדעת הסוברים שטומאת נבילה ישנה כל עוד הבשר ראוי לאכילת כלב, ואם כן גם נצל זה ראוי לאכילת כלב - אלא שעדיין יש להסתפק האם נחשיבו כ'עפרא בעלמא' ולא יטמא, או שנחדש דין 'נצל' גם בנבילה וממילא יש כאן 'בשר נבילה' שכל עוד ראוי לאכילת כלב הרי הוא מטמא.

ורוצה הגמרא לפשוט הספק מכח תוספתא בסוף מסכת זבים, שם שנינו: המחוהו באור טמא, בחמה טהור. כלומר שיש לחלק לענין חלב בין המחוהו באש - שאז ראוי הוא לאכילה ולכן הוא טמא, ובין המחוהו בחמה - שאז החמה מסריחתו ואינו ראוי לאכילה והרי הוא טהור. ובברייתא לא נתפרש באיזה חלב מדובר. וכתב המפרש: חלב נבלה. אמנם המשנה למלך הקשה עליו שכן בגמרא במסכת חולין (קכ.) מבואר שברייתא זו עוסקת בדיני 'נבלת עוף טהור'.

ואכן התוספות בנזיר נטו מפירוש המפרש וכתבו: גבי נבלת עוף טהור מיתניא, המחהו לשומן של נבלת עוף טהור באור - טמא, דמשום הכי לא נפסל מלאכול לאדם... בחמה - טהור, דכשנימוח בחמה הוא מסריח מחום השמש ואינו ראוי לאכילת אדם ולכך הוא טהור.

והוסיפו התוספות לבאר את ראיית הגמרא לנידון האם יש נצל לבהמה או לא, שכן כשם שיש להסתפק אם יש נצל לבהמה כך יש גם להסתפק האם יש נצל לנבלת עוף טהור, והא בהא תליא. ומעתה אם אכן יש נצל לבהמה ולנבלת עוף טהור, מדוע אם המחה חלב של נבלת עוף טהור בחמה הרי הוא טהור כיון שנפסל מאכילת אדם, הלא סוף סוף ראוי הוא לאכילת כלב. אלא מוכח מכאן שלא נאמרה ההלכה של 'נצל' אלא בטומאת מת ולא בנבלת בהמה או עוף, וכיון שהמחהו בחמה אינו חשוב עוד כבשר העוף ואינו מטמא.

קושיית הקרן אורה והחזון איש שמא 'יש נצל' אך אינה מטמאה כי אינה 'אכילה'

והקשה הקרן אורה: יש לדקדק, מנא לן דנבילת העוף גם כן עד לגר, כיון דטומאתה אינו אלא באכילה דילמא בעינן דווקא ראוי לאכילה, ע"כ. כלומר, שמקשה הקרן אורה על מה שנקטה הגמרא בפשטות, לפי ביאור התוספות, שאילו היה דין נצל בנבלת עוף טהור, אם כן אפילו המחהו בחמה היה טהור כיון שמכח דין נצל עדיין היה נחשב כחלב העוף, ואזי אף שאינו ראוי למאכל אדם היה מטמא לדעת הסובר שטומאת נבלה היא 'עד לכלב' ולא 'עד לגר', כלומר שדי שתהיה ראויה לאכילת כלב כדי לטמא. וצ"ב מנין לגמרא שדין זה של 'עד לכלב' הוא דין כללי בכל טומאת נבלה, ואף בטומאת נבלת העוף, הלא יש סברא גדולה לומר שנבלת עוף כיון שאופן טומאתה הוא דוקא באכילה, אם כן בעינן ראוי לאכילת אדם, וכל שאינה ראויה לאכילת אדם - אינה מטמאה אף אם התחדש בה דין 'נצל'.

כך מקשה גם החזון איש (טבו"י סימן ד הוספה סק"ד): מיהו קשה מאי פשיט התם מנבלת עוף דאין נצל, שאני נבלת עוף ד'אכילה' כתיב בה. והחזו"א מוסיף שהרי גם לעיקר הדין שהמחה חלב וגמעו חייב הצריכה הגמרא ללומדו מפסוק כיון שעיקר דינו באכילה, ואף שהתחדש שחייב אך עדיין יש לומר שבחמה כיון שנפסלה מאכילת אדם אינה אכילה, אף אם יש נצל לבהמה ונחשב חלב זה כחלב נבלת עוף טהור. והניח בצע"ג.

יסוד המנחת חינוך שטומאת נבלת עוף טהור היא בגדרי אכילה

והמנחת חינוך (מצוה קסא אות טו) הביא שדין נבלת עוף טהור המטמאה בבית הבליעה מפורש בתורה (ויקרא יז טו) "וכל נפש אשר תאכל" וגו', ומלשון זה "נראה דלגמרי דינו כאכילה". ולכן אם לא אכל את הכזית בבת אחת אלא שהה בכדי אכילת פרס - מצטרף. וכן לגבי כל שאר דיני אכילה - הרי דין טומאה זו הוא באכילה כלשון הכתוב.

ובזה יישב דעת הרמב"ם שלגבי טומאת משא כתב (טומאת מת פ"א ה"ו) שטומאת משא היא אפילו בלא זז ממקומו. ועוד סובר הרמב"ם שטומאת בית הבליעה מטמא במשא כמו שכתב (אבות הטומאות פ"ג ה"ד) שהתוחב לחברו כזית לתוך בית הבליעה טימאו משום נושא. ומעתה כיצד יבאר הרמב"ם את מה שנמצא בש"ס בכמה מקומות (נדה מב: ועוד) שנבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה - ומדוע לא, תיפוק ליה שמטמאה במשא. ובשלמא אם ננקוט שמשא הוא רק כשנע ממקומו, הרי יש לומר שכוונת הגמרא היא באופן שעומד על מקומו ולא זע. אך לדעת הרמב"ם שטומאת משא היא אף באופן זה, קשה.

ומיישב המנ"ח את דברי הרמב"ם לפי היסוד המבואר שדין 'טומאת בית הבליעה' הוא דין 'אכילה', ואם כן כשאוכל כזית ודרכו שאינו אוכלו בבת אחת אלא פחות פחות מכזית, ומצטרף בתוך כדי אכילת פרס. דין זה שייך רק לגבי 'אכילה', ואילו לגבי טומאת משא, כיון שאינו נושאו כולו בבת אחת אין טעם שייטמא. ואחר שבלעו אף שכולו במעיו, הרי היא טומאה בלועה. ורק בעוף הוא גזירת הכתוב שמטמא בדרך אכילה ולא משום נושא, ולכן מצטרפת אכילתו בכדי אכילת פרס.

אלא שלפי זה מעיר המנ"ח על מה שכתב הרמב"ם עוד (אבות הטומאות פ"ג הי"א) שנבלת עוף טהור שנפסדה מאכילת כלב טהורה, דהיינו שכל שהיא ראויה לאכילת כלב הרי היא בטומאתה אף שכבר אינה ראויה לאכילת אדם. וביארו נושאי כליו שלמד כן מסוגיית הגמרא בנזיר. וקשה, למה יהיה צריך כאן דוקא שייפסל מאכילת כלב. בשלמא נבלת בהמה או שרץ שהתורה טימאה במגע ובמשא, למדו חז"ל מפסוקים שכל שהוא ראוי לכלב אף שנפסל מאכילת אדם סוף סוף הרי הוא 'נבילה' וטמא בטומאת נבילה. אבל כאן שטימאה התורה אוכל, ככתוב 'וכל נפש אשר תאכל' - מדוע לא נאמר כפי שכותב הרמב"ם עצמו (מאכ"א פי"ד הי"א) שאיסור שנסרח מאוכל אדם פטור על אכילתו, כיון דכתיב 'לא תאכל' אינו חייב על שלא כדרך אכילה. ואם כן הוא הדין בנבלת עוף טהור, כיון שהטומאה נכתבה בדרך אכילה, אם כן בנפסל מאכילת אדם שאין זה אכילה מפני מה תטמא. והניח בצ"ע.

חקירת האתוון דאורייתא בגדר נע"ט אם טומאתה ב'תורת אכילה' או כ'טומאת מגע'

ונידון זה בגדר טומאת נבלת עוף טהור, עמד בו גם רבי יוסף ענגיל באתוון דאורייתא (סימן א), וכה דבריו: אמנם באמת יש להסתפק בגוף טומאת נבלת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה, אם ענין הטומאה הוא ב'תורת אכילה' - שגזירת הכתוב היא שאכילת נבלת עוף טהור מטמא. או דילמא גם היא 'טומאת מגע', אלא דשאר המטמאים במגע מטמא בכל מקום שיגע מן הגוף, ונבלת עוף טהור גילתה תורה דאינה מטמאה במגעה אלא במקום מיוחד בבית הבליעה. ועכ"פ רק מטעם מגע היא ולא מטעם אכילה.

ובתוך דבריו אחרי שהרבה להביא ראיות שגדר טומאת נע"ט היא 'טומאת אכילה' ולא 'טומאת מגע', תמה על כך מסוגיית הגמרא בנזיר, שמסתפקת הגמרא אם יש נצל לבהמה או לא, ושורש הנידון אם נאמרה ההלכה רק בנצל הבא מאדם או גם בבא מבהמה. ומביאה הגמרא ראיה לנידון זה מדין המחהו לשומן נבלת עוף טהור בחמה שהוא טהור.

ותמה הגר"י ענגיל: ותמוה טובא, דלפי מה שהוכחתי מכל הלין דוכתי דטומאת נע"ט היא מטעם אכילה, אם כן מאי ראיה מייתי הש"ס מנבלת עוף טוהר לומר דאין נצל לנבלת בהמה - הא אפילו אי יש נצל לבהמה כל זמן שראוי לכלב, עכ"ז בנבלת עוף טהור כיון שאינו ראוי לאדם א"כ אפילו כשאוכלו הא הוה ליה אכילה שלא כדרך אכילה ולא חשיב אכילה, וע"כ שפיר אינו מטמא כיון שהטומאה היא רק על ידי אכילה, משא"כ בנבלת בהמה שטומאתו על ידי מגע ומשא שפיר אפשר שיטמא בראוי לכל, והניח בצע"ג.

יסוד הרי"פ פערלא שלענין גדרה כטומאת אכילה אומרים 'אין לך בו אלא חידושו'

על הערה זו עמד גם רי"פ פערלא בחיבורו הנורא על ספר המצוות לרס"ג (ל"ת עו עז עח, ד"ה ובהכי ניחא), שם הקדים שמסוגיית הגמרא בנזיר מוכח שלמאן דאמר שאף טומאת נבלה עד לכלב, הדין כן אף בנבלת עוף טהור. שכן הגמרא מוכיחה מדין 'המחהו בחמה טהור' לדין נצל בנבלת בהמה. וזהו מקור דברי הרמב"ם (אבות הטומאות פ"ג הי"א) שנבלת עוף טהור שנפסדה מלאכול לכלב טהורה.

וכותב על כך הגריפ"פ: והדבר תמוה לכאורה, דכיון דטומאת עוף טהור יש לה דין תורת אכילה כמאכלות אסורות, שאינה מטמאה אלא בתורת אכילה ממש. ולכך אם אכל ממנה כזית ביותר מכדי אכילת פרס אינה מטמאה. אם כן ודאי יש לנו לומר שכמו שלענין מאכלות אסורות קיימא לן שכל שאינה ראויה לאדם אף שראויה לכלב לא מיחייב עלה, הכי נמי בנבלת עוף טהור, יש לנו לומר שכל שנפסדה מאכילת אדם 'לאו אכילה היא' ואינה מטמאה. הרי"פ אף מוסיף שראה מי שהעמיד זאת כקושיא על דעת הרמב"ם, בעוד שדבריו מבוארים בסוגיא בנזיר - ועל הסוגיא בנזיר יש להקשות כן.

ומייסד הגרי"פ שלענין תליית טומאה זו באכילה, כיון שחידוש הוא, אומרים בו "אין לך בו אלא חידושו". ולכן אף אחרי שהתחדש שהטומאה היא בכזית דוקא כדין אכילה, מכל מקום הוצרכנו לפסוק ללמדנו שצריך לאוכלו בתוך כדי אכילת פרס - כי אף שנתחדש שיש בו דין אכילה לענין דבר אחד, אין לך בו אלא חידושו ואין מרבים לדבר אחר. וכך גם בנידון דידן כיון שלענין טומאה סרוחה לא נתפרש בכתוב, אין לך בו אלא חידושו וחוזרים אנו לדין טומאת נבלה בעלמא ששיעורה בכדי אכילת כלב.

יישוב הדברי יציב עפ"י יסוד הפרי מגדים שלשון אכילה באכילת רשות הוא בכל דהו

ובשו"ת דברי יציב (ח"ו סימן קכד סק"ד) כתב ליישב הקושיא על פי יסודו של הפרי מגדים (פתיחה להל' שחיטה שורש ב) שאין אומרים 'כל מקום שנאמר אכילה בכזית' אלא באופן שה'אכילה' נאמרה באופן של ציווי או מניעה, כלומר שציוותה התורה על האדם לאכול או שמנעתו ואסרה עליו את האכילה, שבאופן זה מתפרש האכילה בשיעור כזית. משא"כ באכילה של רשות, אף כל שהו במשמע.

וביאר דעתו על פי מה שהביא המשנה למלך (חו"מ פ"א ה"ז, שבועות פ"ד ה"א) בשם הרא"מ שבאמת אכילה כל דהו משמע והאיסור הוא בכל שהו, אלא שאינו חייב כרת או קרבן כיון ששיעורים הלכה למשה מסיני ובאה ההלכה והוציא הפסוק ממשמעותו. ולפי זה מחדש גם הפרי מגדים שההלכה לא נאמרה אלא באיסורים וציווים, משא"כ באכילת רשות מעמידים הכתוב על משמעותו הראשונה שאכילה בכל דהו.

מעתה, גם לענין נבלת עוף טהור, אף שבפסוק נאמר "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה", הרי אין כאן לשון ציווי לחייבו באכילה זו, או לשון מניעה לאסור עליו האכילה - אלא כסיפור דברים בעלמא באכילת רשות. וכיון שכן הרי משמעות לשון 'אשר תאכל' אף לאכילה כל שהו. וממילא מבואר היטב מדוע פסק הרמב"ם שרק כשנפסל מאכילת כלב אז אינו מטמא עוד, כי אז יצא מכלל 'אוכל', אבל כל עוד ראוי לאכילת כלב הרי הוא 'אוכל', ואף אכילה כל דהו בכלל 'אשר תאכל'.