אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/לו

יום שלישי ז' אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף לו

צירוף משקה בכדי אכילת פרס

אכילת כזית חמץ בכותח הבבלי בכדי אכילת פרס

בגמרא במסכת נזיר (לה:) נחלקו אמוראים בדין 'היתר מצטרף לאיסור', האם דין הוא רק באיסורי נזיר שבהם מפורש בתורה שהנזיר אסור ב'משרת ענבים' - ופירשו התוספות: כלומר, שאם שרה פתו ביין, ויש בו מפת ומיין כדי לצרף כזית - חייב. אבל בשאר איסורים 'אין היתר מצטרף לאיסור' - כגון אם אכל חצי זית בשר וחצי זית חֵלב, אינו חייב, וכך דעת רבי אבהו בשם רבי יוחנן. או שמא דין זה הוא דין כללי בכל התורה, ש'היתר מצטרף לאיסור', וכן דעת זעירי.

והגמרא (לו.) רוצה לפשוט דין זה מדינו של מקפה [- תבשיל קפוי, חצי מוצק] של חולין שבתוכו שום ושמן של תרומה, שמבואר שהאוכל ממנו כזית, והוא זר, לוקה. ולכאורה הרי אינו אוכל כזית של תרומה, שהרי רק השום והשמן שבתוכו הם של תרומה, ומוכח לכאורה ש'היתר מצטרף לאיסור' בכל התורה ולכן מצטרף התבשיל כולו לתרומה, והאוכל ממנו כזית - לוקה.

ודוחה הגמרא, שכן יש לומר שאכילת הכזית המדוברת שם היא כזית מהשום והשמן של התרומה, ואף שבין חתיכה לחתיכה הרי הוא מפסיק באכילת המקפה שבו מעורבת התרומה, עם זאת מדובר באופן שבתוך כדי אכילת פרס מהמקפה, אוכל שיעור כזית מהשום והשמן של התרומה - ואכילתו מצטרפת ועליה לוקה.

ובגמרא בפסחים (מג.) מובאת ברייתא, בה נחלקו רבי אליעזר וחכמים בדינו של כותח הבבלי, שהוא חמץ בתערובת, שכן הפת היא אחד ממרכיביו: על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, על חמץ דגן ענוש כרת, על עירובו בלא כלום.

ומקשה הגמרא בנזיר, אם אכן אכילה בתוך כדי אכילת פרס מצטרפת, מדוע נקטו חכמים בפשטות שעל אכילת כותח לא לוקים, והלא הדבר תלוי בפרט זה, כי אם יאכל מהחמץ שבכותח כזית בכדי אכילת פרס - יצטרף לאיסור וילקה. ומכך שלא חילקו חכמים בדבר זה, נראה כי עכ"פ מדאורייתא אינו לוקה על צירוף כזית בכדי אכילת פרס.

ודוחה הגמרא, שיתכן ואכילה בכדי אכילת פרס מצרפת אף מדאורייתא, ומ"מ אינו חייב על אכילת כותח בכל אופן, וזאת משום שהכותח הינו מטבל, ואינו עומד לגמיעה כמו שהוא, וממילא - ממה נפשך - אם יאכל ממנו כדרכו בטיבול, לעולם לא יאכל כזית בכדי אכילת פרס, ואילו אם יגמענו שלא כדרכו, הרי בטלה דעתו אצל כל אדם, ואכילתו אינה אכילה כדרך, ואינו לוקה עליה, אף שאכל חמץ בשיעור כזית.

דעת הרמב"ם שצירוף שתייה בכדי שתיית רביעית ותמיהת התוספות יום הכיפורים מסוגיין

והנה דעת הרמב"ם (שביתת עשור פ"ב ה"ד; מאכ"א פי"ד ה"ט; תרומות פ"י ה"ג) שאף שצירוף אכילה בכדי אכילת פרס, דין צירוף שתייה שונה הוא - ושיעורו כדי שתיית רביעית. והמגיד משנה (שביתת עשור שם) הביא שיש מי שכתב שאף שיעור השתיה הוא בכדי אכילת פרס. וכן הביא הטור (או"ח סימן תריב) בשם הראב"ד (השגות, תרומות שם).

על דעת הרמב"ם תמה בספר תוספת יום הכיפורים (יומא פ:) מסוגייתנו, שהרי מפורש בגמרא שחכמים פוטרים את האוכל כותח הבבלי משום שאין באכילתו 'כזית בכדי אכילת פרס'. ודין זה אינו רק לגבי כותח הבבלי, אלא גם לגבי שכר המדי, כמבואר בגמרא בפסחים שם. ושכר המדי הוא משקה ולא מאכל. וכך גם כתב הרמב"ם עצמו (חו"מ פ"א ה"ו): אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת... במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים [- בכדי אכילת פרס] הוא שלוקה מן התורה וכו'. הרי שהרמב"ם נקט שיעור 'כדי אכילת פרס' גם על 'שכר המדי' שהוא משקה.

וכתב ליישב, שאכן שכר המדי שיעורו בכדי שתיית רביעית, ומה שנקט הרמב"ם בכדי אכילת פרס הוא משום כותח שהוא מידי דאכילה. ויש להוסיף שחידוש יש בדבר שכן בגמרא מובא שהאופן שבו יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס בכותח הוא ב'שריף ליה מישרף' שהוא מלשון גמיעה כמו שכתבו התוספות. ומזה משמע שהוא מין משקה הנגמע ולא מין מאכל [ואף שבגמרא מבואר שבאופן זה בטלה דעתו אצל כל אדם, וביארנו שבכה"ג הוא פטור, זאת לפי דעת רוב המפרשים, אך דעת הרמב"ם וכן דעת התוספות שבאמת מתחייב באופן זה כיון שאכל כזית בכדי אכילת פרס, אלא שלא איירינן באופן זה כיון שאין זו הדרך ובטלה דעתו], אך מכל מקום יש לומר שהוא חשוב מין מאכל ולא מין משקה, ולכן אף לדעת הרמב"ם שיעורו יהיה בכדי אכילת פרס ולא בכדי שתיית רביעית.

יישוב המהר"ם שיק שיש שני ענייני כדי אכילת פרס באכילה בעין עם הפסקות ובתערובת

ובשו"ת בנין ציון החדשות (סימן קנה) הביא בעל ערוך לנר את מה שכתב לו המהר"ם שיק ביישוב קושיית התוספת יום הכיפורים, וזאת שיש לחלק בין שני דברים שמצינו בהם שיעור זה של 'כדי אכילת פרס', הענין האחד הוא כשאוכל איסור בעין, אלא שאוכלו מעט מעט - שכל שאוכל שיעור שלם של איסור בכדי אכילת פרס, אף שמפסיק בין לבין - הרי הוא חייב כאוכל השיעור בבת אחת. והענין השני באופן שאוכל בלי הפסקה, אלא שלא כל אכילתו אכילת איסור, כגון שאוכל תערובת של איסור והיתר באופן שאין האיסור מתבטל, אך מאידך אינו אוכל רק איסור, וכל שאכל שיעור של איסור בכדי אכילת פרס - הרי הוא חייב.

והנה בביאור סברת הרמב"ם שבמשקים שיעור הצירוף הוא בכדי שתיית רביעית ולא יותר, כתב המהר"י קורקוס שהוא משום שבשתייה אינו דרך הנאה באופן ששותה ביותר מכדי שתיית רביעית. והנה סברא זו שייכת רק ביחס לשתייה שאינה רציפה, כגון נזיר ששותה יין בהפסקות, שבזה סובר הרמב"ם שרק אם שותה את כל הרביעית בכדי שתיית רביעית, אזי מצטרפת השתיה, אך לא אם שוהה יותר מכך אף שהוא בכדי אכילת פרס.

אמנם באופן ששותה ברציפות, אלא שהמשקה ששותה הוא רק תערובת איסור, כגון ששותה שכר המדי שיש בו תערובת חמץ - הלא שתייתו היא דרך שתיה, ורק שנתחדש בדין 'כדי אכילת פרס' שאין שתיית או אכילת ההיתר שבין לבין מפסיקה בין אכילת או שתיית האיסור, והיא מצטרפת לאכילה או שתיה אחת. ובזה אין סברא לחלק בין שתיה לאכילה - ובשתיה כבאכילה שיעורה בכדי אכילת פרס. ולכן הן הגמרא והן הרמב"ם נקטו לשון 'כדי אכילת פרס' לגבי כותח הבבלי ושכר המדי, שבנידון זה של 'תערובת איסור והיתר' אין באמת חילוק בין אכילה לשתיה ושתיהן שיעורן בכדי אכילת פרס.

אמנם הערוך לנר בתשובתו דוחה את דברי המהר"ם שיק, מכח דברי הכסף משנה (חו"מ פ"א הו"ד בתוי"ט פסחים פ"ג) שכתב בדעת הרמב"ם שאם אוכל כדי אכילת פרס בלא תערובת, חייב כרת, ואם אוכל חמץ בתערובת בכדי אכילת פרס ליכא כרת אלא לאו. ומזה מבואר שאכילת חמץ אף כשהוא בהפסק, חמורה מאכילה על ידי תערובת. [ולא זכיתי להבין הראיה, הלא אפשר לומר שאכילת איסור בעין חמורה מאכילתו בתערובת, אך כל זה אם אכן אין הפסקה באכילתו, ועדיין יש לומר ש'הפסק' בעין הוא חשוב 'הפסק' אף כשהוא הפסק קטן, יותר מהפסק באכילת תערובת, מכח סברת מהר"י קורקוס ששתייה בהפסקה של יותר מכדי שתיית רביעית, אינה דרך שתיה, וצ"ע].

ספק התוספות יום הכיפורים אם בשתיית קפה חם מצטרפת שתייתו אף ביותר מכדי אכילת פרס

ובתוספות יום הכיפורים שם הביא מה ש"נסתפק לנו זה ימים רבים, אם אין מברכין על הקאווע [- קפה] ברכה אחרונה, כיון דאין אדם שותה רביעית ממנו בבת אחת אלא שותה מעט וחוזר ושותה מעט, דאינו יכול לשתות בבת אחת מפני חומה. ויש מתחילת שתיה ראשונה עד שתיה אחרונה יותר משתיית רביעית ולפעמים יותר מכדי אכילת פרס. או דילמא, הא דאמרינן דאם שהה בשאר משקין אינו מצטרף - היינו בשאר משקין דיכול לשתותם בבת אחת והוא לא עשה כן אלא שהה בשתייתה אז אינו מצטרף, אבל בשתיית הקאווע דהיא חמה ודרך שתייתה בכך, כל שהוא כל שהוא, יהיה מצטרף. זה תורף הספק שנסתפקנו ימים ראשונים, ושמענו שכך נסתפקו חכמים גדולים".

ראיה לספק זה הביא התיוה"כ מדין כותח הבבלי, שמבואר בגמרא שאין בו כזית בכדי אכילת פרס כיון שהדרך לטבל בו ולא לאוכלו כמות שהוא. ואם אכן במקום שדרך שתייתו בכך דנים צירוף אף יותר מכדי אכילת פרס, אם כן גם בכותח הבבלי יתחייב באכילתו אפילו אם שוהה בכזית יותר מכדי אכילת פרס, וכן בשכר המדי יתחייב בשתייתו אפילו אם שוהה יותר מכדי שתיית רביעית - כי דרך שתיית השכר הוא לשהות בין כוס לכוס. אלא ודאי שאין טענת 'דרך אכילתו או שתייתו בכך' מועילה לענין שיצטרף יותר משיעור כדי אכילת פרס או שיעור כדי שתיית רביעית.

אמנם לפי מה שהוכיח בבנין ציון מדברי הכסף משנה שתו"כ אכילת פרס בעין חמורה מכדי אכילת פרס בתערובת, דחה הוא בספרו ערוך לנר (כריתות יג.) את ראיית התוס' יוה"כ לנידון שתיית הקפה מדין כותח הבבלי ושכר המדי. כי כפי שנתבאר אכילה בעין חמורה יותר ולכן יתכן שאף הפסק גדול מכדי אכילת פרס, כל שדרך הנאתו בכך, יהיה חייב, אף שלענין כותח הבבלי ושכר המדי צריך שיהיה בכדי אכילת פרס דוקא - שכן שם הוא קל יותר, שאינו אלא בתערובת.

תמיהת המנחת חינוך שבאכילת חמץ בתערובת יש לדון דרך האכילה על פי אכילת האיסור

ובמנחת חינוך (מצוה שיג אות ה) תמה על ראיית התויה"כ באופן אחר, שהרי לא באנו לחייב על אכילת כל הכותח כי אם על אכילת החמץ שבו, והרי החמץ שבו אין דרך לאוכלו באופן זה אלא בשיעור אכילת פרס דעלמא, ויש לנו לדון את משך זמן האכילה לפי אכילת האיסור עצמו דהיינו החמץ, ובו אין סברא זו שדרך לאוכלו בשיעור של יותר מכדי אכילת פרס.

ובעיקר ראיית התוספת יום הכיפורים לשיעור צירוף ברביעית מדין שכר המדי, דחה הבנין ציון את ראייתו, שהרי בגמרא לא מוזכר כלל 'שכר המדי' אלא רק 'כותח הבבלי' שהוא מין מאכל, ורק רש"י הזכיר שם גם את 'שכר המדי' - ואפשר שאכן רש"י סובר כדעת הראב"ד שגם בשאר משקים הצירוף הוא בכדי אכילת פרס.

ואף שהרמב"ם הזכיר גם את שכר המדי, והוא הרי סובר שצירוף משקים ברביעית, כתב הבנין ציון שאין כל קושיא על דבריו, שכן מדבריו נראה שחילק בין דין 'המחה חמץ וגמעו' ששיעורו בכדי שתיית רביעית, ובין 'תערובת חמץ במים' ששיעורו בכדי אכילת פרס. וסברתו, שהמחה חמץ וגמעו התרבה מפסוק שאף שותה חמץ בכלל האיסור, ושתיה הרי שיעורה בכדי שתיית רביעית, משא"כ תערובת חמץ במים, אף שהוא שותה המים שיש בהם החמץ, מכל מקום אין גדרו 'שותה חמץ' ולכן שיעורו הוא בכדי אכילת פרס, כי שיעור כדי שתיית רביעית הוא רק באופן שהחיוב הוא משום 'שותה איסור'.