אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/לא

יום חמישי ב' אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף לא

ברירה בחלות מכאן ולהבא

קושיית המחנה אפרים מדוע יצא שור שחור קדוש הא אין ברירה

במשנה בנזיר (ל:-לא.) תנן: בית שמאי אומרים, הקדש טעות הקדש, וב"ה אומרים, אין הקדש. כיצד, אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן, בית שמאי אומרים הקדש, ובית הלל אומרים אינו הקדש. ובביאור דעת בית שמאי, הביאו התוספות אל אתר, את שני ביאורי הגמרא, שיש המפרשים שלדעת בית שמאי הלבן קדוש, ונוקטים שכוונתו היתה להקדיש את הראשון שיצא ומה שאמר 'שחור' לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון, ואין טעותו מונעת את ההקדש מלחול על השור שיצא ראשון. מאידך יש מפרשים, ששור שחור שיצא אחר השור הלבן יהיה קדוש, אף שלא היה השור הראשון, כיון שסוף סוף הוא ראשון לשאר השוורים השחורים.

דין זה מובא במשנה גם בנוגע לאומר 'דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש', ועלה בידו של כסף. וכן לענין האומר 'חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש' ועלתה בידו חבית של שמן. שאף באופנים אלו נחלקו בית שמאי ובית הלל, וביאור מחלוקתם כנ"ל.

המחנה אפרים (הל' זכיה ומתנה סימן א) דן בנידון מסויים, כשדבר השאלה והוראת המורה שעל הוראתו נשאל המחנה אפרים, אבדו. ועכ"פ בתוך תשובת המחנה אפרים הוא מציין כי ה'מורה' העלה סברא לבטל את המתנה המדוברת שם בשאלה האבודה, והוא "משום שחלקו של נותן עדיין לא היה מבורר מקומו. שהרי הבית היה בשותפות עם אחיו, וכל זמן שלא חלקו לא הוברר חלקו ואין אדם מקנה דבר שאינו מבורר". ואף ראיה לדבריו הביא המורה מדברי התוספתא (מע"ש פ"ד, הובא בעירובין לז:): האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס, רבי יוסי אומר מחולל, והגמרא הופכת את נוסח הברייתא וגורסת: לא חילל. והטעם לפי שאין ברירה.

אמנם המחנה אפרים דוחה את דבריו וכותב שבודאי אין לדון כאן משום ברירה, שהרי אם אכן באופן זה יש לדון דין ברירה, אם כן יקשה על דברי המשנה בנזיר, המובאים בראשית הדברים, שם מבואר שהאומר 'שור שחור שיצא מביתי יהא קדוש' ויצא לבן, שנחלקו ב"ש וב"ה אם הקדש בטעות הוי הקדש או לא. אבל אילו אכן היה יוצא שחור, הרי לכולי עלמא היה קדוש, ולכאורה מדוע לא נדון ונאמר ש'אין ברירה' בדאורייתא וכיון שלא היה מבורר תחילה ששור שחור יצא מביתו, מדוע יהיה קדוש.

יסוד הרשב"א שבחלות החלה מכאן ולהבא אין צריך לדין ברירה

כדי ליישב קושיא זו מביא המחנ"א את יסודו של הרשב"א בספר תולדות אדם (סימן פב), שם ביאר שהחסרון של ברירה אינו אלא בדבר שאין לו קיום לולי שנדון בו דין ברירה ונאמר בו 'הוברר הדבר למפרע'. כגון, מפריש קודם שבת תרומות ומעשרות כדי שיוכל לשתות את היין, ואומר, לדוגמא, 'שני לוגין שאני עתיד להפריש יהיו מעשר ראשון', שבאופן זה אילו לא נאמר 'הוברר הדבר למפרע' הרי נמצא שכששתה שתה טבל, ורק כיון שאומרים 'ברירה למפרע' אז אנו דנים שכבר עתה חלה חלות ההפרשה והיה היין חולין מתוקנים.

אבל במוכר או מקדיש דבר מנכסיו, באופן שעדיין אינו מבורר מה מכר או הקדיש, ואחר כך הוברר הדבר, הרי באופן זה אין אנו צריכים לקיום המקח למפרע, וסגי לנו במה שכשיתברר הדבר יחול ההקדש, ובאופן זה אין צורך בדין ברירה. וכך נקט הרשב"א שם בנוגע למוכר לחבירו אחת מקרקעותיו ולא הזכיר איזו קרקע, שהדין הוא שיכול ליתן לו איזו שירצה, ואין כאן חסרון של ברירה – שכיון שחלות הקנין באה לאחר זמן, בשעה שמברר לו איזה קרקע מקרקעותיו מכר לו, אין שייך כאן ברירה.

ומעתה לא קשה כלל על דין שור שחור שיצא מביתי, שהרי חלות הקרבן אכן לא חלה עתה, ואין צריך שיחול למפרע, וכשיצא השור השחור מבית אז יחול ההקדש בשעה שהוא מבורר. ובכך דוחה המחנ"א גם את סברת 'המורה' בנידון שם, שכן אין לבטל את המתנה המדוברת שם מחמת ש'אין ברירה' ולא היה חלקו מבורר, שכן גם שם יש לדון שהקנין יחול רק אחר שיתברר חלקו – ואין זה שייך לדין ברירה.

ראיית הבני חיי מהמשנה בנזיר שבהקדש אין צריך ברירה ודחיית העמק המלך

ובספר בני חיי (גיטין יב.) כתב להביא ראיה מדין המשנה בנזיר, שבהקדש אין צריך ברירה, שהרי אפילו לבית הלל אם יצא שחור ונתקיימו דבריו הוי הקדש – ואף שאין הדבר מבורר, אלא ע"כ שבהקדש אין צריך ברירה. ובספר עמק המלך (גירושין פ"ג) חיבר קונטרס גדול בדיני ברירה ומנה כמה וכמה עיקרים ושורשים "אשר הם יסודות לכל ענייני ברירה הנמצאים בש"ס ופוסקים", ובעיקר השבעה עשר דן בנידון זה אם הקדש צריך ברירה או לא, והביא דברי הבני חיי ותמה עליו, והביא דחיית בעל שמלת בנימין שבמשנה בנזיר "אין הכוונה שיחול ההקדש מיד, אלא הכוונה שיחול אחר היציאה – וכיון שכן לא שייכא לענין ברירה, כיון שבשעת חלות הענין כבר הדבר מבורר, וכמו שכתבו הראשונים ז"ל בפ' מרובה בההיא דכל הנלקט [ודבריהם שם יבוארו בסמוך]".

בשו"ת שער אשר (לרבי רפאל אשר קובו, ח"ב חו"מ סימן כו) כתב ליישב קושיית המחנה אפרים, וזאת משום שיש לומר שלענין נדר ונדבה חייב לקיים דבריו אפילו אם אין ברירה, וכך מבואר להדיא בדברי המהרימ"ט שם. ואם כן יש לומר שמה שמבואר במשנה ששור שחור שיצא ראשון הרי הוא הקדש, הוא משום דהוא מילתא דנדבה שחייב לקיים דבריו אפילו אם אין ברירה. זאת ועוד, הרי נוקטים אנו שמה ש'אין ברירה' בדאורייתא הוא רק לחומרא, וכ"כ המרימ"ט עצמו בדעת הרמב"ם, ואם כן יש לומר שמה שמבואר במשנה שהוא הקדש, היינו לחומרא, שאינו יכול לחזור בו מההקדש. ואף שהמשנה עוסקת גם בקדשי מזבח, ושם הרי הוי חומרא דאתי לידי קולא, שהרי אם יביאנו כך להקריבו – הרי הוא חולין בעזרה שלהלכה נוקטים שהוא איסור דאורייתא. מכל מקום יש לומר שדין המשנה הוא שאילו היה יוצא שור שחור אכן היה נעשה הקדש לחומרא, אך באמת לא יכול היה להקריבו משום חשש זה שמא הוא חולין בעזרה, ודינו היה שירעה עד שיסתאב [ולא הבנתי למה כך יהיה דינו, הלא יכול לשוב ולהקדישו בתורת ודאי, על הצד שהוא חולין, וצ"ב].

יסוד זה בדין ברירה מתברר גם בדברי השאגת אריה (סימן צב-צג) וכתב שם : דלא אמרינן דלא מהני לומר 'כל המתלקט יהא הפקר' למאן דלית ליה ברירה – אלא באומר שיהא הפקר למפרע, וכשמתלקט יהיה ההפקר חל בשעת אמירה. אבל באומר שלא יהא ההפקר חל אלא מכאן ולהבא משעת לקיטה ואילך, אפילו מאן דלית ליה ברירה נמי מהני. ובאמת כבר כתב כן הר"ש (מעשר שני פ"ה מ"א) על דין 'כל המתלקט' וכמו שכתב השאגת אריה. וכך כתב גם הריטב"א (גיטין כה.): ועיקר ברירה... היינו בדבר שאינו חל עליו אלא למפרע, אבל בדבר שאינו חל עליו אלא מכאן ולהבא – זו אינו ברירה.

ביאור השאגת אריה באמירת 'כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה'

וכתב השאגת אריה (סימן צב) לבאר על פי זה את דין המשנה במסכת סוכה (מב:): מצות לולב כיצד, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, מוליכין את לולביהן להר הבית, והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גבי איצטבא, והזקנים מניחין את שלהן בלשכה. ומלמדין אותם לומר 'כל מי שמגיע לולבי לידו – הרי הוא לו במתנה'. למחר, משכימין ומבאין, והחזנין זורקין אותם לפניהם והן מחטפין ומכין איש את חבירו... ולכאורה יש לתמוה מה מועילה אמירת 'כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה' הלא דין זה תלוי בדין ברירה.

ואף אם היינו יכולים לומר שאכן המשנה שם הולכת בשיטת התנאים הסוברים ש'יש ברירה'. אך השאגת אריה מוכיח שאי אפשר לומר כן, וזאת מכח דברי הגמרא במסכת בבא קמא (סט.) שם נוקטת הגמרא בפשטות שלדעת רבי יוחנן אין ברירה, וזאת מכח הכלל שהורה רבי יוחנן לפיו 'הלכה כסתם משנה'. ולכאורה אם אכן המשנה בסוכה אינה מתבארת אלא אם 'יש ברירה', אם כן כנגד אותה 'סתם משנה' שממנה עולה ש'אין ברירה', יש גם 'סתם משנה' שממנה מבואר ש'יש ברירה', וכיצד נוקטת הגמרא בפשטות שלדעת רבי יוחנן הפוסק כ'סתם משנה' – 'אין ברירה'.

אמנם, לאור היסוד המתבאר, שאיננו צריכים לבוא לדין 'ברירה' אלא באופן שרוצה להחיל את החלות למפרע, אך באופן שמחיל חלות להבא - מהזמן שבו יהיה הדבר מבורר – אין צורך לדין ברירה, אם כן לא קשה כלל כי גם שם חלות הקנין חלה כשמגיע הלולב ליד תופסו – ואין כאן דין ברירה.

כך כבר כתב גם בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סימן כג) בביאור דין 'מלמדים אותם שיאמרו כל מי שיגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה', שמשמע שמאתמול הוא שאומרים כן, וראיה לדבר ממה שאמר אחר כך 'למחרת' משכימין וכו', הרי שאמירתם קדמה לכך עוד מערב יום טוב. ואף שבשעה שהתנה אינו מבורר, מכל מקום כיון שלא גמר ומקנה מהשתא, שהרי אם למחר יכיר את שלו יטלו, ואם בא אחר ללוקחו הרי הוא מעכב על ידו ויכול לחזור בו, ועל כרחך שאינו מזכה לו אלא לאחר שיגיע לידו, ובאותה שעה שבא לידו כבר מבורר הוא ואין כאן ברירה.

קושיית שו"ת פורת יוסף שבאוקימתת הגמרא בשני שוורים ע"כ צריך לדין ברירה

ולעיל הבאנו את דברי התוספות שהזכירו את הטעמים המובאים בגמרא בטעם שיטת בית שמאי, והביאור השני שהביאו הוא ביאורו של רב פפא, המפרש: לכך נאמר 'ראשון' לכשיצא ראשון. כלומר, אין כוונתו בדבריו לשור הראשון שיצא מבין כל השוורים, אלא דוקא לשור השחור הראשון שיצא מבין כלל השוורים השחורים.

והגמרא תמהה על ביאורו: והא שור שחור קאמר, מי לא עסקינן דלית ליה אלא האי, ע"כ. כלומר, הרי המשנה נקטה בסתמא שאומר כן, ומשמע שאפילו אם אין ברשותו אלא שור שחור אחד, לבית שמאי יהיה קדוש, ואם כל סברתם משום שמפרשים את אומרו 'ראשון' ל'ראשון לשוורים השחורים', זה הרי לא שייך באופן שאין ברשותו אלא שור שחור אחד. ומבארת הגמרא שאכן לדעת רב פפא יש להעמיד את המשנה באופן שיש לו שנים או שלשה שוורים, ואזי יש לפרש דבריו שמה שאמר 'ראשון' כוונתו לשור השחור הראשון.

בשו"ת פורת יוסף (לרבי יוסף רייזין אב"ד סלונים, סימן ה) האריך הרבה בבירור דיני ברירה, ובתו"ד (עמ' 38 ד"ה והנה עוד) כתב להקשות על יישוב הגמרא 'לא צריכא, תרין תלתא', דהנה בשלמא אם לא היה שם אלא שור אחד שחור, אם כן מבואר היטב מדוע לדעת בית הלל כשיוצא לבן אינו קדוש, אבל אילו אכן היה יוצא שחור היה השור קדוש. וזאת על אף שאמר על תנאי שההקדש יחול רק אם השחור הוא שיצא בראשונה, מכל מקום אין לדון כאן שאין ברירה, וכסברת המחנה אפרים. אבל אם נאמר, כפי שהסיקה הגמרא, שהיו שם כמה שוורים שחורים, ואמר שהשור השחור שיצא מבין כל השוורים יהיה קדוש, הרי לכאורה זו ברירה גמורה, שכן בשעת הקדשו כלל אינו מבורר על מי מבין השוורים רצונו להחיל את ההקדש. ואינו דומה לאופן הראשון שרוצה בודאי להקדיש את השור השחור המסויים, וכל הנידון הוא שאיננו יודעים האם השור השחור יצא בראשונה או לא, שעל זה הוכיח המחנ"א מדין המשנה בעירובין שאין בו חסרון של ברירה.

וכתב ליישב, שאכן רב פפא דרך בזה לשיטתו בגמרא בביצה שלדעת בית הלל יש ברירה, ואם כן לשיטתו אכן יש לבאר את מחלוקת בית שמאי ובית הלל אף באופן שיש ברשותו כמה שוורים שחורים. [וציין שכן שיטת רב פפא בגמרא בביצה דף י', ולפנינו כן היא דעת רבא שם, בביאור דעת בית הלל במת המונח בבית עם פתחים רבים שהנמצא בכולם טמא, ואילו אם חשב להוציא את המת מאחד מהם כולם טהורים לדעת בית הלל אף אם חשב כן רק אחר שמת המת, ולדעת רבא הטהרה היא למפרע ומשום ש'יש ברירה'].