אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/ל

יום רביעי א' אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף ל

פי שניים בבכור בדבר שאין בו דין נחלה

קושיית המנחת חינוך שדין 'יכיר' נצרך לגילוח על נזירות אביו

שנינו במשנה בנזיר (ל.): האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. כיצד, מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו, ומת, ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא וכו'.

ובגמרא בבבא בתרא (קכז:) הקשו למה לי קרא ד'יכיר' לומר שנאמן האב לומר על בנו שהוא בכור, תיפוק ליה שאם היה רוצה היה יכול לתן לו פי שנים במתנה. ומיישבת הגמרא: בנכסים שנפלו כשהוא גוסס. ואותם הרי לא יכול היה לתת לו במתנה לולי דין הבכורה שלו.

והקשה המנחת חינוך (מצוה שעז אות טז), שלכאורה יש נפקא מינה בדין 'יכיר', והוא לענין מעות נזירות שהניח האב לבניו, שהבן הבכור מגלח על שני חלקים. ומדין יכיר נאמן האב לומר זה בני בכור הוא ויגלח על שני חלקים, ואין להקשות שבלאו הכי היה יכול ליתנו לו במתנה – שהרי מעות הללו אי אפשר ליתן במתנה כי הם הקדש, רק גזירת הכתוב היא לענין זה שהבנים יורשים ומגלחים עליהם.

קושיא דומה בדין פי שנים בבן היורש עבד עברי מאביו

ובגמרא בקידושין (יז:): תנו רבנן, עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת. ופירש רש"י: אם מת אדוניו, עובד את בנו עד מלאת שש או עד היובל הפוגעו בתוכם. ומקור הדין מבואר בגמרא: דתנו רבנן, "ועבדך שש שנים" – לך ולא ליורש, אתה אומר לך ולא ליורש, או אינו אלא לך ולא לבן, כשהוא אומר "שש שנים יעבוד" הרי לבן אמור. הא מה אני מקיים ועבדך שש שנים, לך ולא ליורש. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה וכו'.

מבואר בגמרא שבן יורש את אביו בעבד עברי, שכן קם תחת אביו לענין ייעוד אמה העברייה שמייעדה בכסף מקנתה ואינה צריכה קידושין אחרים, ולענין פדיון שדה אחוזה שאם הקדיש אדם שדה אחוזה ומכרה הגזבר לאחר אי אפשר עוד לפדותה, אלא כשיוצאת ביובל היא מתחלקת לכהנים, אמנם אם הגזבר מכרה לבנו, אינה יוצאת ממנו ביובל, כאילו פדאה אביו.

על דין זה כתב המנחת חינוך (מצוה מב אות יג): ונראה פשוט, שאם הניח הרב בנים, כולם יורשים ועובד להם בשותפות, שכיון שעבד עובד את הבן אם כן יש לכל הבנים חלק בו. ועוד כתב המנחת חינוך שבפשוטו אם יש בכור ופשוט נוטל בכור בעבד פי שנים.

וגם מכח דין זה הקשה המנחת חינוך בדברי הגמרא בבבא בתרא (קכז:), שם הקשו למה לי קרא ד'יכיר' לומר שנאמן האב לומר על בנו שהוא בכור, תיפוק ליה שאם היה רוצה היה יכול לתן לו פי שנים במתנה. ולכאורה אם אכן בכור נוטל פי שנים בעבד עברי של אביו, אם כן יש נפקא מינה בדין 'יכיר', והוא שעל ידי נאמנות זו יקבל הבכור פי שנים בעבד עברי, ועל זה אי אפשר להאמינו במיגו דאי בעי ליתן לו במתנה – שהרי דין עבד עברי שאין האדון יכול למכרו או ליתנו במתנה לאחר, וכמו שכתב הרמב"ם (עבדים פ"ד ה"י): וכן עבד עברי לא יכול למכרו לאחר ולא ליתנו. וכתב המנ"ח שאולי אין הכי נמי יכולה היתה הגמרא ליישב שבאופן זה נצרכת נאמנות של 'יכיר', ונקטה הגמרא אופן אחר שנצרכת הנאמנות, וחדא מתרתי נקט.

דין פי שנים הוא דין מדיני נחלות ואינו שייך לירושת עבד עברי

אלא ששב המנחת חינוך ורוצה לדון בדבר חדש, והוא שכל דין בכור שנוטל פי שנים הלא הוא מדין נחלות, וכשציוותה התורה דין ירושה לבן או לבת או לשאר יורשים, גזרה גם כן שבכור יירש פי שנים. אמנם עבד עברי שאינו עובד שום יורש, ורק בנו גלי קרא 'יעבוד' שעובד גם את הבן, אם כן אין זה בתורת נחלה כלל, ומה שעובד את הבן אינו אלא גזירת הכתוב, וממילא לא שייך בו דין בכור שהוא דין מדיני נחלות.

וכך רצה לומר גם לענין מה שנפסקה ההלכה כדעת רבי יהודה בן בתירא, שאם אמר האב על בן בין הבנים שיירש את הכל או שריבה לאחד יותר מחלקו, דבריו קיימים, ונלמד דין זה מהכתוב "והיה ביום הנחילו את בניו", שנתנה התורה רשות לאב להוריש למי שירצה. ודין זה הוא דין בדיני נחלות, אבל בהנחלת עבד עברי שאינה מדין נחלה כל הבנים שווים, ואין האב יכול להעדיף בן אחד על פני שאר בניו.

אמנם במצוה שע"ז חוזר בו המנחת חינוך מביאור זה, וזאת מכח סוגיית הגמרא בנזיר שם לענין בן המגלח על נזירות אביו, שהרי "כאן הוי גם כן גזירת הכתוב ובכור נוטל פי שנים", וכוונתו למבואר בגמרא שמחד 'האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה' וכן שאר יורשין אינם מגלחים על נזירות מורישם. ומאידך מסתפק רבא (ל:) בדין בכור ופשוט נזירים מה דין חלוקתם במעות נזירות שהניח אביהם, האם דין גילוח בן במעות אביו היא הלכה למשה מסיני שאין לה שייכות לדין ירושה, ואין חלוקת המעות כחלוקת מעות בירושה. או שמא ירושה גמורה היא, וכשם שהבכור יורש פי שנים בכל ירושה, כך מגלח גם על ערך פי שנים מאחיו.

ומבואר בגמרא שהיה צד לפרש שבכור נוטל פי שניים בדין נזיר המגלח על נזירות אביו, ואף רבא מוסיף ואומר: ואם תימצי לומר ירושה היא ולפום דשקיל מגלח וכו', דהיינו שהגמרא נוקטת לצד נכון יותר שאכן נוטל הנזיר פי שנים בדין זה. וכך פסק הרמב"ם (נזירות פ"ח הט"ו): והבכור נוטל בהן פי שנים. ואעפ"כ אין דין זה נוהג בכל היורשים אלא רק בבן.

ראיה מדין נזיר לדין עבד עברי שדין פי שנים אינו תלוי בדין ירושה

והנה לאור המבואר בסוגיא בנזיר, לא יועיל יישוב המנחת חינוך מעבד עברי ליישב את הקושיא מנזיר, שהרי בעבד עברי ייסד המנ"ח שבאמת אינו יורש פי שניים, וממילא אין עוד נפקא מינה בדין 'יכיר' על פני המיגו שהיה יכול ליתנו לו במתנה, ואילו בנזיר אין זה שייך שהרי מפורש בגמרא שהנזיר כן מגלח פי שניים בנזירות אביו – ואם כן עדיין יקשה שיש בידינו נפקא מינה בדין 'יכיר' שהאב נאמן לומר על בנו שהוא בכור לענין גילוח על נזירות אביו, אף שאין מיגו שהיה יכול ליתנו במתנה שהרי מעות אלו אי אפשר ליתנם לאחר כיון שהקדש הם.

אמנם מלבד זאת מסוגיא זו נסתרה גם עיקר סברת המנחת חינוך, שרצה להוכיח שאין בכור יורש פי שניים בעבד, מכך שאינו עובד שום יורש, ועל כרחך שמה שעובד את הבן אינו בתורת נחלה ולכן גם לא יהיה בו דין פי שנים. שכן כאן אנו מוצאים נזיר שמגלח על מעות אביו, שאינו ראוי ליורשם, וגזירת הכתוב היא שיורשם, ושאר יורשים אינם יורשים, ואעפ"כ נאמר בו דין 'פי שנים'.

ספק האור שמח בדברים שבן יורש מדין ברא כרעא דאבוה אם נוטל פי שנים

ובאור שמח (נחלות פ"ב ה"א) כתב להסתפק בכל אלו הדברים שאין הבן יורש מתורת נחלה, היינו שלאב אין זכות להנחיל דברים אלו למי שירצה, ואם אין בן אלא רק בת או אח – אינם יורשים, ודוקא באופן שיש בן אזי ברא כרעא דאבוה וחשוב כאילו האב עודנו בחיים, האם בדינים אלו נוטל הבכור פי שנים. שכן יש לומר שדוקא בדבר שהוא זכות נחלה, בזה נוטל הבכור פי שנים, אבל מה שאינו בדין נחלה רק שהבן הרי הוא עומד במקום אביו וכאילו אביו קיים, בזה לכאורה אין טעם שיטול הבכור פי שנים, ומאי שנא הבן הבכור משאר הבנים. ונפקא מינה בחקירה זו לדין עבד עברי שעובד את הבן ואינו עובד את הבת, האם יהיה לבכור פי שנים [והיינו ספקו של המנחת חינוך וכנ"ל].

והאור שמח נושא ונותן בדבר, ובתו"ד מביא שתלמוד ערוך הוא בידנו שאף בזה נוטל בכור פי שנים, וזאת מדברי הגמרא בנזיר, שהאיש מגלח על נזירות אביו, שאם הניח מעות סתומים לקרבנות נזירות אביו, בנו מגלח עליהם. והסתפק רבא מה הדין בדאיכא בכור ופשוט אם נוטל פי שנים או לא. הרי מבואר שאף שאילו אין בן אלא בת – אין הבת מגלחת על נזירות אביה כמבואר בגמרא, אפילו הכי הבן נוטל פי שנים. ואף שרבא הסתפק בדבר, הרי הצד שלא יטול פי שנים הוא רק מחמת שכך נמסרה ההלכה למשה מסיני, ואם כן יש לפשוט מכך לדין עבד עברי – שם אין הלכה למשה מסיני – שהבכור יטול פי שנים. [ולעיל ביארנו הראיה באופן אחר, מכח לשון את"ל שבגמרא ופסק הרמב"ם, אך לדברי האור שמח הראיה אמת גם להצד שאינו נוטל פי שנים, שכן הוא דין מיוחד דוקא בנזיר מחמת ההלכה למשה מסיני שנמסרה בו].

חילוק החזון יחזקאל והגר"י רוזובסקי שנזיר הוא מדין ירושה והלכה שאין הבת מגלחת

ובקונטרס זכרון יוסף לרבי יוסף רוזובסקי זצ"ל (הנדפס בספר זכרון שמואל, סימן פא) כתב שאין להוכיח כלל מנזיר לכך שבכור נוטל פי שנים בעבד עברי, וזאת משום שיש לומר שעבד עברי הרי הוא ממונו ושייך בירושה, וכשאמרה תורה שאינו עובד את הבת, הרי שהתורה הפקיעה דין ירושה בעבד עברי, ועל כרחך שמה שעובד את הבן זהו דין חדש שאינו מפרשת נחלה וממילא גם לא יהיה בו דין פרשת בכורה, ולכן לא יטול פי שנים. משא"כ במעות קרבנות נזירות של אביו, אף שהם של הקדש, מכל מקום התחדש בהלכה למשה מסיני שיש בהם דין ירושה לגבי גילוח הבן, ומה שבת אינה מגלחת זאת משום שכך היא ההלכה שהבן הוא שירש ולא הבת [ואולי אף זהו דין מדיני הנזירות שלה – שהיא צריכה קרבנות משלה], אבל עדיין יש לומר שמה שהלכה היא שהבן מגלח הוא מדין ירושה, ולכן הבכור נוטל פי שנים.

וכבר התעורר לחילוק זה רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בביאור התוספתא חזון יחזקאל (נזיר פ"ג ה"ט, חדושים ד"ה האיש), שם כתב: אבל באמת יש לחלק ולומר דבעבד עברי כיון שאינו עובד את הבת אפילו במקום שאין בן, שמע מינה שאין בעבד דין ירושה, שכן אם היה עבד עברי בדין ירושה – היה עובד את הבת במקום שאין בן. ומה שעובד את הבן אין זה מדין ירושה, אלא מדין שהבן קם תחת אביו. וכיון שאין זה מדין ירושה – הבכור אינו נוטל בו פי שנים.

אבל גילוח על נזירות האב, הוא שפיר מדין ירושה. ומה שהבת אינה מגלחת על נזירות אביה, אין מזה שום הוכחה שהגילוח על נזירות האב אינו מדין ירושה, שהרי מה שהבת אינה מגלחת על נזירות אביה החסרון הוא מחמת נזירות, וכאמור בסוגיית הגמרא בנזיר "הלכה היא בנזיר", כלומר, הלכה היא בנזיר שנזירות בן ישנה בגילוח על נזירות אביו, אבל נזירות בת אינה בגילוח על נזירות אביה.