מנחת חינוך/שעז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מנחת חינוךTriangleArrow-Left.png שעז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

שיגלח הנזיר שערו ויביא קרבנותיו כשישלים נזירותו וכן כשיטמא שנא' וביום מלאת ימי נזרו כו'. ושני התגלחות והקרבנות הן בנטמא והן במלאת ימי נזרו דהיינו תגלחת טהרה נחשבים למצוה אחת כמבואר בר"מ ובהרהמ"ח ודינים אלו מבוארים בר"מ בפ"ו עד סוף הלכות נזירות ובעזה"י אכתוב בקיצור קצת הדינים כדרכי. נזיר בין נזיר ל' יום או זמן ארוך שנטמא באותם טומאות מן המת שהנזיר מגלח ונחשבים שם בר"מ ובהרהמ"ח במצוה הקודמת בין במזיד בין בשוגג בין באונס בכ"ע שנטמא סופר שבעה ימים ומזה בג' וז' ככל טהרת מצורע וטובל וביום השמיני מביא קרבנות כמו שיתבאר ומגלח ביום השביעי ותיכף לאחר הבאת קרבן כמו שיתבאר איזה קרבן מתחיל למנות הנזירות שקיבל עליו מחדש והימים הראשונים שמנה קודם הטומאה אינם עולים לו כלל ומונה נזירות חדשה ואח"ז מגלח ומביא קרבנות טהרה ככל הנזירים ודוקא שנטמא ביום ג' לנזירתו או מג' ואילך אבל אם נטמא ביום א' או ביום ב' לנזירתו אינו סותר רק מזה ושונה וטובל ומביא קרבנות בח' ואח"ז משלים עליהם כגון אם נדר ל' יום ונטמא תיכף ביום הראשון משלים אח"כ כ"ט יום ואם ביום ב' משלים אח"כ כ"ח יום דיום שנטמא עולה ג"כ למנין הנזירות ע"ש בסוגיא אך אם נטמא ביום הג' סותר לגמרי והימים הראשונים אינם עולים והוא גזה"כ דדוקא ביום הג' סותר דכתיב והימים הראשונים יפלו עי' בסוגיא ועיין בכ"מ ובלחם משנה שהאריכו בזה. ודעת הר"מ דאף דקודם ג' אינו סותר מכל מקום צריך להביא קרבן טומאה ומשלים עליהם אבל דעת התוס' דקודם ג' אינו מביא קרבן כלל ומשלים. ודע שאיני צריך לפרש בכ"פ כלל זה נקוט בידך דתגלחת וקרבנות הם אחד דאם אינו חייב בקרבנו' אינו מגלח ואם מביא קרבנות מגלח ג"כ ע"כ פעם אני כותב מגלח וקרבנו' בכלל ופעם אני כותב מביא קרבנות ותגלחת בכלל וכן להיפוך אם אינו מגלח אינו מביא קרבנות ואם אינו מביא קרבנות אינו מגלח ע"כ אין קפידא דפעם אני כותב כן ופעם כן כי הוא אחד. ודעת התוס' מובא ג"כ בלחם משנה כאן בפי'. נטמא ביום מלאת כגון נזיר ק' ימי' ונטמא ביום מאה סותר את הכל ומגלח ועיין בכ"מ שהקשה על הר"מ דלר"א אינו סותר דכתיב ימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים וכאן ליכא אחרונים ועיין בלחם משנה שמתרץ דבדין זה לא ס"ל כר"א עי"ש. נטמא יום אחר מלאת שהוא יום הבאת קרבנות טהרה אילו לא נטמא מביא ג"כ קרבן טומאה וסותר רק שלשים בלבד ומונה אחר שיטהר שלשים יום בין שהיה נזירות מרוב' או נזירות מועטת סותר שלשים יום נטמא ביום שלאחריו היינו ביום ק"ב אף על פי שלא הביא קרבנות טהרה עדיין אינו סותר כלל שהרי שלמה הנזירות כו'. נראה מדברי הר"מ דאין מביא קרבן טומאה כלל מדלא כתב זה כמו בדין שלפני זה אלא מונה ז' ימים וטובל ואח"ז מביא קרבנות טהרה ואם נזרק עליו אחד מן הדמים ביום הראוי להביא קרבנות ונטמא ג"כ אינו סותר כלל ואינו מביא קרבן ומביא שאר קרבנות טהרה כשיטהר ועיין בכסף משנה שכתב שפוסק כת"ק בדף מ"ז והוא ט"ס וצ"ל שפוסק כחכמים ע"ש. בד"א שמגלח תגלחת טומאה ומביא קרבנות בנזיר שהי' טהור ונטמא בתוך ימי הנזירות כמ"ש אבל אם היה טמא ט"מ ונדר בנזירות אף שהנזירות חל עליו ואסור לגלח כו' מכל מקום אינו טעון קרבן כשיטהר ולא תגלחת רק מונה ג' וז' ומזה וטובל ומונה ימי נזירות והימים שהיה בטומאה אין עולים לו כלל ואפילו אם היה טמא בטומאה שאין הנזיר מגלח וקיבל עליו נזירות ובעודו טמא טימא מעצמו לטומאה שהנזיר מגלח כיון שלא נטמא בהיותו נזיר טהור אינו מגלח ואינו מביא קרבן רק מונה ג' וז' וטובל ומונה נזירות. ונראה פשוט דד"ז הוא אפילו אם אחד נגע בכלים הנוגעים במת דטמא טומאת ז' ואח"כ בימי הטומא' קיבל עליו נזירות ג"כ הדין כן ואפילו נטמא אח"ז בטומאה שהנזיר מגלח אינו מביא ק"ט וגם הימים אינם עולים לו אם לא נטמא עוד הפעם אעפ"י דלעיל כתבנו בשם הר"מ דנזיר שנגע בכלים אינו מזה כלל בג' וז' והם עולים לו היינו בהיה נזיר קודם ואח"כ נטמא לכלים דין זה כמ"ש הר"מ דד"ז מיוחד בנזיר אבל אם נטמא בעוד שלא היה נזיר הרי הוא ככל אדם ונטמא שבעה שוב לא אתי הנזירות ומפקיע הטומאה ע"כ הימים הללו אין עולים. ואם נטמא בטומאה גמורה אין מגלח ואינו מביא קרבן טומאה כמו כל טמא שנזר כמ"ש וז"פ. והנה באותם טומאות שאין מגלח עליהם מונה שבעה ימים ומזה בג' וז' וטובל בז' כדין כל ט"מ ויום השביעי עולה לו למנין נזירות אעפ"י דהוי טב"י דמחוסר הע"ש מכל מקום כיון דקלישה טומאתו עולה לו למנין. אך במקום שצריך תגלחת וקרבן ל"מ אפילו הע"ש עד שיביא קרבנות ואז מתחיל למנות כגון שטבל בז' והע"ש ולא הביא קרבנות עד זמן רב אינו מתחיל למנות עד שיביא הקרבנות ואיזה קרבן מעכבו מלמנות יתבאר בסמוך בס"ד. וקצ"ע לשון הר"מ כאן בפ"ו הלכה י' שכתב יצא מבית הקברות כו' והוזה וטבל וטהר ומנה ימים מנזירותו וחזר לבה"ק אותם הימי' שמנה עולים לו ומבואר שם בכ"מ כיון דבה"ק אינו טומאה שהנזיר מגלח ע"כ אינו סותר ועולים הימים שמנה בטהרה. וכתב עוד ואפילו נכנס ביום שמיני השביעי שלו עולה כו' והוא ג"כ כיון דלא היה צריך קרבנות יום השביעי עולה למנין כמ"ש לעיל וכתב ואם נטמא שם בטומאה שהנזיר מגלח מביא ק"ט וסותר הימים כו' נראה קצת אפילו אם נטמא בשמיני סותר ובאמת ר"א ס"ל (לא) בו ביום והר"מ פסק כותי' לעיל הלכה ו' דדוקא נטמא ביום הג' סותר וביום השני אינו סותר ע' לעיל אם כן אם טימא עצמו בשמיני בטומאה שהנזיר מגלח כיון דשמיני הוא שני למנין אינו סותר רק מביא קרבן ומשלים כמו שפסק הר"מ לעיל ואפילו שהה בבה"ק עד התשיעי ובתשיעי טימא עצמו מכל מקום כיון דכ"ז שהוא בבה"ק אין עולה לו והסתירה שיסתור אינו רק שני ימים ל"מ ואינו סותר רק אם נכנס ביום הט'. וצריך לדחוק דמ"ש ואם נטמא שם כו' לא קאי אדלעיל על הנכנס ביום השמיני רק הוא ענין בפ"ע ומיירי שנכנס שם ביום התשיעי וצ"ע וכל מ"ש מבואר בר"מ כאן וכתבתי הדינים בקיצור עיין בכסף משנה ובלחם משנה ועיין בנזיר בסוגיא דשם.

וכיצד סדר תגלחת הטומאה אם נטמא בטומאה שהנזיר מגלח מונה שבעה ימים כדרך כל ט"מ ומזה בג' וז' וטובל ומגלח ראשו ביום הז' ומעריב שמשו וביום השמיני מביא קרבנותיו ואם לא גלח ביום השביעי מגלח ביום השמיני או לאחר מכאן ותיכף בו ביום מביא הקרבנות הרי שלא טבל בשביעי ונתאחר כמה ימים ואח"כ טבל צריך הע"ש לאחר הטבילה וביום מחר מביא הקרבנות. הכלל הקרבנות אינו מביא אלא אם כן היה הע"ש ולמחרת מביא ובודאי אם הביא קודם הע"ש לא עלו לו דהו"ל מח"ז דגזה"כ דוקא למחרת של הע"ש. וצריך לגלח בתער דוקא ואם גילח שלא בתער או הניח שתי שערות לא עשה כלום ולא קיים מצות גילוח בנזיר טמא ג"כ כן מבואר בר"מ פ"ח הלכה ו' ובגמ' דף מ' ע"א. והנה השני שערות פשוט אפילו כ"ד מעכב ואינו ענין למה דמבואר בנדה שני שערות שאמרו כו'. ויש שני שיעורים יש סוברים כדי שינטל בזוג הוא השיעור הקטן ויש סוברים כדי לקרוץ בציפורן כו' אם כן כאן אפשר שתלוי ג"כ [בזה] ואם לא הניח השיעור הקטן יצא. אך באמת ז"א כיון דבעינן תער דוקא ותער הוא דוקא שהוא מעקרו משרשו לגמרי. ולעיל כתבנו דהתוס' ס"ל דלענין לאו דגילוח דמרבינן כעין תער דעת התוס' ג"כ דצריך לעקרו משרשו והר"מ ס"ל דאם לא הניח כדי לכוף כו' הו"ל כעין תער וע"כ לא אמרינן כן שם דאיתרבי כעין תער וזה הוי כעין תער לשיטת הר"מ אבל במקום דבעינן דוקא תער ממש ולא כעין תער ותער משרש לגמרי ובודאי אם מניח כ"ש אפילו פחות מהשיעור הקטן שנזכר שם בנדה לא יצא כנ"פ. ועי' במשנה דנדה דף נ"ב מבואר שתי שערות האמורים בפרה ובנגעים ובכל מקום כדי וכו' ופירש"י בכ"מ גבי תינוק ותינוקת ולא פירש לענין נזיר ומצורע דמבואר ג"כ במשנה דנגעים דאם הניח ש"ש ל"י ע"כ דכאן אינו פלוגתא אפילו פחות מכשיעור הקטן לא יצא כיון דצריך תער כנ"ב. והנה בר"מ פ"ח גבי תגלחת טהרה מבואר דאין התגלחת מעכב הקרבנות רק למצוה. וכאן גבי תגלחת טומאה אינו מבואר אם מעכב הקרבנות ונראה ג"כ דאינו מעכב דבנזיר דף מ"ב מבואר דילפי אהדדי נזיר טמא ונזיר טהור לענין תער ולענין שיור ש"ש. אם כן לגמרי ילפי' זמ"ז וכמו דתגלחת טהרה אינו מעכב כך תגלחת טומאה אינו מעכב והנה גבי תגלחת טהרה הוא מצוה אפילו לאחר זמן מרובה וכאן בתגלחת טומאה אפשר כיון דהביא הקרבנות דמונה נזירות אינו מגלח דהעשה דתגלחת טומאה אינו דוחה הל"ת ועשה דקדוש כו' ואי דאיתא בשאלה העשה ג"כ איתא בשאלה ותגלחת טומא' תמיד כיון דהיא בשביעי או בח' לפני הקרבנות דאז אינו נחשב ואינו עולה לא הוי העשה דקדוש כמ"ש הר"מ גבי נזיר מצורע גם אפשר דמצותו בכך אבל אם עבר ולא גילח רק שיגלח לקיים המצוה אינו רשאי בימי נזירות דאין העשה ולא תעשה נידחים מפני תגלחת טומאה ואח"ז כשיגלח תגלחת טהרה אפשר דעלה לו ג"כ למצות תגלחת טומאה ע' בנזיר דף ס' ע"ב וצ"ע ולא הבאתי בכור הבחינ'. ונזיר טמא שמגלח אינו צריך לגלח בפתח המקדש וא"צ להשליך שערו על האש ויכול לגלח במדינה ובין שגילח במדינה או במקדש שערו אסור בהנאה וטעון קבורה ואפרן אסור ככל הנקברים. והמגלח במקדש אם השליכן תחת דוד האש יצא. ואיני מבין כיון דנזיר טמא א"צ להשליך כלל תחת הדוד מאי צריך להשמיענו דאם השליכן תחת האש יצא למה יגרע כיון דא"צ כלל ומאי רבותא דיצא ואפשר דרבותא אף אם לא קברן ומכל מקום צ"ע ועיין בגמ'. וגם איני מבין מ"ש והמגלח במקדש אם השליכן תחת האש יצא ואם גילח במדינה אמאי לא יצא אם השליכן מאי חילוק יש כיון דא"צ להשליכן כלל וצ"ע. וביום הבאת הקרבנות מביא שתי תורים או שני ב"י אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש בן שנתו לאשם ומקריבם כמצותם כמ"ש לעיל כל קרבן ומשיקריב חטאתו לבד מתחיל למנות נזירות טהרה ועולתו ואשמו אין מעכבין אותו מלמנות ומביא אח"כ דעיכוב של המנין אינו אלא החטאת וכ"ז שלא הקריב החטאת אינו מונה. ואם נטמא וטבל והגיע יום הח' קודם הבאת קרבנות וחזר ונטמא וכן כ"פ אפילו יום הח' קודם הבאת החטאת דעת הר"מ כיון דהיה קודם החטאת אינו מביא על כל הטומאות רק קרבן אחד רק אם לאחר הבאת החטאת קודם העולה והאשם נטמא אח"ז כשטהר צריך להביא קרבנו' אחרי' על הטומאה השני'. ופשוט דמה שנשאר חייב מן הראשונים ג"כ יביא דהוא חוב עליו. ע' בהל' מח"כ ועי' בכ"מ ובלחם משנה מה שפלפלו בדעת הר"מ ודעת הר"מ כחכמים ומכל מקום קודם הבאת חטאת אם נטמא ג"כ הו"ל טומאה הרבה ואינו מביא אלא קרבן אחד וע"ש והוא אריכות גדול. ודע דמ"ש הר"מ אם נטמא אחר הבאת החטאת מביא עוד קרבן. ונראה דאפילו נטמא בו ביום לאחר הבאת החטאת הר"מ לשיטתו כמ"ש לעיל דאפילו נטמא ביום ראשון לנזירותו אף על פי דאינו סותר מכל מקום מביא קרבן טומאה אם כן דוקא קרבן מביא אבל אינו סותר אותו יום דהוי ראשון למנינו. ולדעת התוס' אינו מביא ק"ט כה"ג ג"כ אם נאמר דחל נזירות טהרה לאחר החטאת אלא עד יום הג' ואין להאריך. ע' בסוגיא ועיין בתוס' דף י"ט ע"ב ד"ה אמר כו'. והנה אם נטמא הרבה פעמים בזה אח"ז לאחר הקרבת החטאת מונה תיכף שבעה ימים ומגלח ומביא קרבנות וכן כ"פ זאח"ז אף על פי דקיימא לן תגלחת סותר למ"ד דאין גידול שער פחות משלשים יום היינו לענין גילוח טהרה אבל תגלחת טומאה פחות מזה סגי רק בכל יום הז' מגלח ע' בש"ס ובר"מ וז"פ. ובר"מ פ"י כאן מבואר דאשה נזירה ונטמאה ובתוך ימי הטומאה הפר לה הבעל צריכה להביא הק"ט. ועי' במנ"ל שמביא בשם רש"י דאשם א"צ להביא. ודעת הר"מ והתוס' דאף אשם צריכה להביא ונרא' דטעונה גילוח ג"כ ככל תגלחת טומאה כיון דחייבת בקרבנות כנ"ל. ואפשר לומר כמו כאן כיון דהבעל רק מיגז גייז והנזירות בטלה מעתה צריכה להביא קרבנות על הטומאה ה"ה באב שהדיר את בנו בנזיר והגדיל בנתיים דכתבנו לעיל דהר"מ והתוס' סוברים דבטלה הנזירות אם הגדיל בתוך ימי הטומאה אע"ג דבטלה הנזירות מכל מקום כיון דלא נעקר למפרע רק עתה צריך האב או הוא להביא ק"ט כמו באשה כנ"ל ובאתי רק לעורר. ודינים אלו דתגלחת טומאה נוהג ג"כ בנזיר עולם אם נטמא מביא ק"ט ומגלח כמו נזיר לזמן קצוב ומבואר בש"ס ובר"מ פ"ג כאן.

עד כאן הבאנו בקיצור דיני תגלחת טומאה ועתה נכתוב בקיצור בס"ד דיני תגלחת טהרה ומבואר בר"מ כאן פ"ח הנזיר הגומר ימי נזירות מביא ג' בהמות לקרבנות כבשה לחטאת וכבש לעולה בני שנה ואיל לשלמים הביא ג' בהמות הללו ולא פירש הראוי לחטאת יקריב חטאת והראוי לעולה יקריב עולה והראוי לשלמים יקריב שלמים ומביא סולת וא"ו עשרונים ושני שלישים ועושה מהם עשרי' לחמים מצות עשרה חלות ועשרה רקיקין ומביא רביעית שמן החלות בולל והרקיקין מושח והכל מבואר בהלכות מעה"ק וכבר בארנו ג"כ ואין כאן מקומו. ושוחט החטאת ואח"כ העולה ואח"כ האיל ואח"כ מגלח. וכבר כתבתי דאחר הזריקה מגלח ועי' בכ"מ מה שהקשה על הר"מ ועי' בלחם משנה ובתוסי"ט מה שתרצו ואם גילח אחר ששחט החטאת או העולה יצא. וכבר כתבתי דהיינו אחר זריקה ומגלח בעזרת נשים ואם גילח במדינה יצא ובין שגילח במקדש או במדינה משליך שערו על האש אשר תחת דוד השלמים ואם השליכן תחת דוד החטאת יצא. ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוח כ"ה לשון הר"מ. וצ"ע דבגמרא דף מ"ה מבואר זה פתח אהל מועד כ"ז שאין אהל מועד פתוח אינו מגלח וידוע בכה"ת ובש"ס דאהל מועד היינו ההיכל פתח אה"מ היינו העזרה. וא"כ כיון דבגמ' אי' כ"ז שאין אה"מ פתוח היינו דלתות ההיכל צריכים להיות פתוחים בשעת התגלחת ועיין בר"מ פ"ה מהלכות מעה"ק הלכה ה' שכתב שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים שנא' פתח אה"מ בזמן שהוא פתוח חזינן דפתח אה"מ שדרשינן דיהיו פתוחות היינו דלתות היכל וכאן נמי דכתי' פתח אוה"מ היינו דלתות ההיכל והאיך כתב הר"מ עד שיהיו דלתות העזרה פתוח וצ"ע. ותמהני שלא עמדו בזה נ"כ. וע"ש בהלכות מעה"ק גבי שלמים שכתב אם הדלתות מגופות פסול ה"נ. והפרוכת אינו מפסיק ע"ש ה"נ. ונראה דמה שמבואר לענין השליך השער תחת חטאת יצא נראה דאם לא השליך תחת האש כלל ל"י. ז"א רק למצוה אבל לעיכוב אפילו לא השליך כלל אינו מעכב דכל התגלחת אינו מעכב כאשר יבואר בסמוך. וכן אם גלח בזמן שפתח היכל נעול נראה דהתגלחת כשר וכ"ז אינו לעכב רק למצוה כנ"ל עיין בגמרא ובר"מ ומכל מקום לא עיינתי היטב בזה ובאתי רק לעורר. וסדר הקרבת אלו הקרבנות ותנופה וזרוע מן האיל הכל מבואר כאן בר"מ ובה' מעה"ק אין כאן מקומו להאריך. ותיכף שנזרק אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין ולטמאות ולגלח אף על פי שלא הניף ושאר דברי' דהכל רק למצוה ולא לעכב וגם התגלחת אף על פי שלא גילח אינו מעכב ויתבאר בסמוך בס"ד. ונזיר ממורט א"צ להעביר תער על ראשו ועיין בכסף משנה ובלחם משנה פ"ג דאם גלח קודם שנזרק הדם מאחד מהקרבנות פסולה התגלחת וסותר שלשים כמבואר לקמן בתגלחת פסולה דזה גזה"כ דעכ"פ צריך לגלח על הקרבן ולא קודם הקרבן והו"ל כמו שגילח בתוך הנזירות ע' בגמ' ובר"מ כנ"ל. ועיין בתוס' דף מ"ו ע"ב בד"ה תגלחת וכו'. ומבואר בר"מ כאן והוא מהגמ' דאם גילח על השלמים ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחים לא עלו לו והיינו ששחט השלמים קודם וגילח עליהם כיון דגילח בלא דם כלל הו"ל כגילח קודם מלאת דסותר שלשים והזבחים שמביא אח"כ הו"ל כמו שמביא תוך ימי נזירות דלא עלו לו. גילח על החטאת ונמצא שלא לשמה דהחטאת פסולה אם כן הו"ל ג"כ התגלחת בלא דם ופסול' והזבחים שמביא אח"כ לא עלו לו דצריך לסתור וה"ל כאלו הביא קודם מלאת וכן אם גילח על העולה או על השלמי' ונשחטו שלא לשמן ג"כ פסול והזבחים שהביא אח"כ לא עלו לו כיון דלא עלו לבעלים לשם חובה ה"ל תגלחת בלא דמים ע' בש"ס דזה הטעם של הדיני' הנ"ל. ואל תטעה כאן בלשון הר"מ שכ' גילח על השלמים וכו' ותסבור ששחט השלמים באחרונה כדינא מכל מקום פסול וכל הזבחים לא עלו ז"א כיון דנזרק אחד מן הדמים הותר בכל ואינו סותר כלל ואפילו לא גלח כשר רק מיירי שגילח על הזבח הראשון ונמצא פסול ע"כ ה"ל כגילח בלא דמים כלל וה"ל תוך מלאת וסותר שלשים ע"כ הזבחים אח"כ לא עלו לו. גילח על שלשתן היינו אחר כל השלש' הקרבנות ונמצא אחד מהם כשר כיון דעכ"פ גילח אחר זריקת דם האחד תגלחתו כשירה ושאר הקרבנות יביא אח"כ והותר בכל דכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר בכל ע' כ"ז בגמ' מבוארים הדינים הללו ועי' כאן בלשון הר"מ הלכה ד' שכ' ואח"כ נוטל הכהן וכו' ומניפן ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין ולטמא למתים וכו' ואם הביא קרבנותיו ולא גילח ראשו אין התגלחת מעכב אלא שותה ומטמא לערב משנזרק עליו אחד מן הדמים הותר וכו' מבואר בדבריו דאם לא גילח אינו שותה ולא מטמא באותו יום רק לערב והם דברים תמוהים כיון דאין התגלחת מעכב מאי חילוק יש לבין בו ביום ובין לערב שהוא יום אחר דתיכף כשנזרק עליו אחד מן הדמים הותר בכל ואין לדברים אלו הבנה כלל ועמד בזה התוי"ט פ"ח משנה ב' בד"ה ושותה וכו' ע"ש השי"ת יזכיני שאבין דבריו כי כל דבריו בצדק כידוע וצ"ע.

והג' בהמות הללו והלחם אינו בא אלא מן החולין והאומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש ה"ז נזיר וצריך לגלח מן החולין ואע"פ שאין התגלחת מעכב מצוה איכא אפילו זמן מרובה לאחר השלמת נזירות והבאת קרבנותיו מצוה עליו לגלח והגילוח צריך להיות בתער דוקא ולא כעין תער וכן אם גילח ונשאר שתי שערות לא קיים מצות גילוח וע"ל במ"ש בגילוח טומאה ותלמד לכאן. וז"ל הר"מ כאן בפ"ח הלכה ו' אף על פי שאין התגלחת מעכב עליו מצוה לגלח אפילו אחר זמן מרובה ונזיר שגילח שלא בתער או ששייר שני שערות לא עשה כלום ולא קיים מצות גילוח בין נזיר טהור וכו' וזה מבואר בש"ס. והנה כיון דלא קיים מצות גילוח צריך לגלח עוד הפעם ככל נזיר דעובר על לאו דהקפה מכל מקום גזה"כ הוא דתגלחת הנזיר דוחה הקפה כידוע אם כן כיון דלא קיים המצוה בגילוח זה מגלח פ"א. אח"ז כ' הר"מ אם גילח והניח ש"ש ואח"ז צמח ראשו כולו וחזר וגלחו עם השני שערות וכו' קיים מצות גילוח. והנה בגמ' דף מ"ב מבואר בעי אביי נזיר שגילח ושייר שני שערו' צמח ראשו וחזר וגילחן מהו וכו' ופי' המפרש והתוס' דאביי בעי אם חזר וגילח אותן הש"ש שנשתיירו לבד אם קיים מצות גילוח ע"י הצטרפות גילוח הראשון והש"ש שנשתיירו וגילח עכשיו א"ד כיון דעתה הראש מלא שערות ל"מ הגילוח של שני שערות ולא איפשטא האבעי'. ונראה דזה פשיטא להו דאם חזר וגילח כל הראש בודאי קיים מצות הגילוח דבראשונ' לא הי' מקיים ועתה מגלח כדינא ובאמת דין זה פשוט בתכלית הפשיטות והכסף משנה מביא כאן דברי המפרש והתוס' דזה פשיט' ע"כ פוסק הר"מ כן. אך תמה אמאי השמיט הר"מ בעי' זו דחזר וגילחן לאותן השני שערות ותי' דממילא נשמע דדוקא אם גילח כל הראש כמ"ש הר"מ ואם גילח רק הש"ש לא קיים מצות גילוח כיון דכ' רק ד"ז דכל הראש קיים אם כן ממילא באותן הש"ש לא קיים ע"ש. ואני תמה על הכסף משנה היאך יוכל לו' דדעת הר"מ דבכה"ג לא קיים אם כן בודאי צריך לגלח שנית ובאמת הוא אבעי' דלא איפשטא אם כן מספיקא אסור לגלח אם הוא איש דעביד הקפה כמבואר כ"פ דמספק אסור לעבד הקפה רק בנשים ועבדים דלא שייך הקפה אם כן ה"ל להר"מ להביא דזה הוי ספק ונדע דבאיש אסור לגלח מספק והאשה מחוייבת לגלח מספק וע"כ צ"ל דלא הי' הגרסא כן לפי שיטת הר"מ דהיא איבעי' רק דין שמביא בלא אבעי' וד"ז הי' מסתבר להר"מ כיון דאינו מבואר בש"ס להדי' לא קיים מצות גילוח בודאי אבל אם הי' גרסתו האבעי' בודאי היה מביא ד"ז והי' כותב שהוא ספק וממילא בנזיר אסור לגלח ובנזירה חובה לגלח וז"ב ודברי הכסף משנה צ"ע. עוד מבואר בר"מ דאם הניח ש"ש ואח"ז נשרה אחת וגילח אחת אין כאן מצות גילוח והוא ג"כ אבעי' דרבא ואיפשט לי' דשער אין כאן מצות גילוח אין כאן וה"ק אף על פי ששער אין כאן מצות גילוח אם כן והוא בנזיר שם ובמ' ב"ק דק"ה מפורש יותר ע"ש. והנה זה איפשט ובודאי צריך לגלח עוד הפעם דאיפשט דלא קיים מצות גילוח כמו דגילח בלא תער והתוס' בב"ק כתבו מצות גילוח אם כן ואסור לשתות יין ולטמא למאן דס"ל גילוח מעכב דאחר ישתה וכו' אחר מעש' כולם אם כן לא קיים מצות גילוח אליבא דכ"ע וכו' היינו אף למ"ד אינו מעכב לא קיים המצוה וצריך לגלח לקיים המצו' כי עדיין לא קיים המצוה והמפרש פי' כאן בד"ה ה"ק מצות גילוח אין כאן וכו' ומיהו בדיעבד ש"ד עכ"ל וא"י כוונתו כיון דאיפשט דזה לא הוי תגלחת אם הסוגי' הוא אליבא דמ"ד מעכב בודאי מעכב כיון דלא גילח כדינו וסותר כמו שסובר התנא דס"ל דמעכב כמו שלא בתער ואי אליבא דמ"ד אינו מעכב אם כן אפילו בלא גילח כלל אינו מעכב ובודאי מחמת מצוה צריך לגלח וא"י כוונתו מ"ש בדיעבד שפיר דמי ע' היטב ותראה. והר"מ גבי גילח שלא בתער כ' לא עשה כלום ולא קיים מצות גילוח וכאן בנשרה וכו' כת' אין כאן מצות גילוח ודקדק הלחם משנה דגבי שלא בתער כ' לא עשה כלום וגבי נשרה כת' אין כאן וכו' דסובר כרש"י דבדיעבד ש"ד ע"כ שלא בתער כ' לא עשה כלום דה"ז כאילו לא גילח כלל אבל בנשרה בדיעבד ש"ד. ואיני מבין כלל כיון דלדעת הר"מ אין התגלחת מעכבת רק לענין גילוח עוד הפעם והאיך בדיעבד ש"ד דודאי צריך לגלח והאיך שייך כאן לכתחילה ודיעבד אם בדיעבד א"צ לגלח מאי הוי לכתחלה דברים הללו אינם מובנים כלל ועיין ביש"ש בב"ק שם ג"כ דבריו אינם מובנים לענ"ד וא"י להאריך. והנה הרהמ"ח במצוה זו מביא דברי הר"מ בפ"ז וכבר דקדקתי בהם אך בסוף מביא ד"ז דנשר אחת וגילח אחת גילוח יש כאן וקיים מצות גילוח ע' בדבריו וזה תמי' שנטה מהר"מ ומרש"י ותוס' שכולם כתבו דגילוח אין כאן ולא קיים המצוה ובודאי הי' לו גרסא אחרת דגילוח יש כאן מכל מקום ה"ל להביא דעת הר"מ ונטה כאן מדעת הר"מ לגמרי וצ"ע דידוע שהרהמ"ח אינו נוטה מדעת הר"מ ובמקום שיש חולקים הרבה מביא דעתו ודעת החולקים וכאן רש"י ותוס' ס"ל כהר"מ ונטה מדעתם וצריך עיון גדול. ועיין בר"מ פ"א מהלכות גזילה ובכ"מ ובלחם משנה שם. ונרא' דהתגלחת שהוא לזמן מרובה מכל מקום לכתחילה מצוה לגלח במקדש כמ"ש בתורה אך נראה דאין משליך שערו באש כיון דכבר הקריב הקרבנות אם כן אין לו עתה קרבן להשליך שערו תחת הדוד כ"נ. עוד יש דין לענין הקרבנות דכתבנו דצריכים להביא מן החולין ואפילו הותנה בפי' הלכה הוא בנזיר מפי הקבלה דאיש מגלח על נזירות אביו כיצד אם היה נזיר והפריש מעות סתומים לקרבנותיו ומת ואמר בנו הריני נזיר ע"מ שאביא קרבנותי ממעות שהפריש אבא לקרבנותיו ה"ז מביא המעות הללו לקרבנותיו וכן אם הי' נזיר בחיי אביו הוא ואביו והפריש אביו מעות סתומים ומת ואמר הבן הריני מגלח על מעות אבי ה"ז מביא קרבנותיו מהם ולא אמר יפלו המעות לנדבה ובין שהי' האב נזיר לזמן והבן נ"ע או האב נ"ע והבן נזיר לזמן קצוב ה"ז מגלח על מעות אביו ודוק' בן אבל לא בת אף על פי במקום שאין בן דהיא יורשת מכל מקום אין מגלחת דהלכה הוא דוקא בן ולא בת מכש"כ שאר יורשים רק הבן הוא גזה"כ דמגלח על מעות אביו. הי' לו בנים הרבה חולקים וכ"א מגלח על חלק א'. הי' בכור ופשוט יטול הבכור שני חלקים ומגלח על שני חלקים ודוק' מעות סתומים אבל מעות מפורשים אין הבן מגלח עליהם ויעש' בהם כמו שמבואר בר"מ פ"ט והדינים הללו מבוארים בר"מ פ"ח. אבל אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא הוא ספק ואין הבן מגלח עליהם נזירות טומאה וכן אם אביו נזיר טמא והפריש מעות לנזירות טומאה אין הבן מגלח נזירות טהרה כי שני דינים אלו הם אבעי' דלא איפשט' בש"ס מבואר דאם האב נזיר טמא והפריש מעות לקרבנות וגם הבן טמא מגלח תגלחת טומאה על מעות האב ועבתו"ס שם בסוגי' שכתבו דאם אביו היה נזיר טמא וגילח ומנה בטהרה והפריש מעות לקרבנות טהרה הוא ג"כ בכלל אבעי' אם הבן מגלח נזירות טהרה ע"ש ובר"מ אינו נראה כן. והנה מעות הללו א"א ליתן במתנה כי הם הקדש רק גזה"כ לענין דהבנים יורשים ומגלחים עליהם כמו שמבואר כאן. ולכאורה יש להקשות על הא דמקשה בב"ב יכיר ל"ל שנאמן לו' בני בכורי הוא שיטול פ"ש הא בלאו הכי אי בעי יהיב לי' במתנה. ובאמת נ"מ דנאמן בכה"ג דהניח מעות נזירות דבן הבכור מגלח על שני חלקים ול"ק אי בעי יהיב דמעות זה אינו יכול ליתן במתנה לגלח אחר רק יורש מגזה"כ וצ"ע. וע"ל בפ' משפטים שהקשיתי ג"כ מעבד עברי ע"ש ולפמ"ש כאן נדחה מ"ש לעיל שם דגזה"כ הוא ואינו בתורת נחלות והרי חזינן כאן דהוי ג"כ גזה"כ ובכור נוטל פ"ש וע"ש ובאתי רק לעורר. ויש עוד הערות בענין נזירות רק אם אבוא להאריך צריך חיבור מיוחד על מצוה זו ואקוה לו ית' כי אשנה פרק זה ואוסיף עליו. תמו הלכות נזירות בעזהי"ת:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון