אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/כ

יום ראשון כ"א שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף כ

תוך כדי דיבור כדיבור דמי

מחלוקת ר"ל ור"י נשיאה בדין התפסה בנזיר אחר תוכ"ד

בתחילת פרק שלישי ממסכת נזיר, פרק מי שאמר (כ:), שנינו: מי שאמר 'הריני נזיר', ושמע חבירו ואמר 'ואני', [וכן שמע חבר נוסף ואמר] 'ואני', כולם נזירים.

ובגמרא: יתיב ריש לקיש קמיה דרבי יהודה נשיאה, ויתיב וקאמר, והוא שהתפיסו כולן בתוך כדי דיבור. וכמה תוך כדי דיבור, כדי שאלת שלום, כדי שאומר שלום תלמיד לרב. ופירשו התוספות: כדי שאילת שלום תלמיד לרב, דהיינו 'שלום עליך רבי' ג' תיבות, הכי נמי יכולין שלשה אנשים להתפיס עצמן בראשון שנדר בנזיר, שכל אחד אמר 'ואני' והם שלש תיבות, דאפילו האחרון תוך כדי דיבור מן הראשון. אבל הרביעי, אינו יכול להתפיס עצמו בראשון אפילו אמר 'ואני' שכבר שהו כדי דיבור מן הראשון, ולכך לא חייל נזירות ארביעי.

והגמרא מביאה את קושיית רבי יהודה נשיאה לריש לקיש: אמר ליה, תוב לא שבקת רווחא לתלמידא [- שוב לא הנחת רווח לתלמיד]. ופירשו התוספות: כלומר, תלמיד ששמע לאחד שנדר בנזיר וביקש לומר 'ואני', ובתוך כך עובר רבו לפניו, והוא חייב להקדים לו שלום ולומר 'שלום עליך רבי' והם שלש תיבות, שוב לא יועיל להתפיס בנזיר אם יאמר 'ואני', שכבר שהה כדי דיבור, ואין זו סברא. אלא ודאי גם הרביעי נתפס, הואיל ולא שהה כלל לאחר כדי דיבור אלא לאלתר אחר כדי דיבור אמר 'ואני', אבל החמישי ודאי אינו נתפס ששהה קצת אחר כדי דיבור, עכ"ל.

דהיינו שרבי יהודה נשיאה תמה על דברי ריש לקיש שודאי לא רק בתוך כדי דיבור מועילה ההתפסה בנזיר הראשון, אלא אף סמוך לאחר כדי דיבור, והטעם, שאם לא כן "לא שבקת רווחא לתלמידא", דהיינו שתלמיד שירצה להתפיס בנזיר ובאותו שעה ממש יעבור רבו לידו, לא יוכל להתפיס בנזיר כיון שיהיה חייב להקדים 'שלום עליך רבי' לרבו, ולאחר מכן כבר עבר תוך כדי דיבור. ולכן מוכרחים לומר שדין 'תוך כדי דיבור' אינו רק בתוך כדי דיבור ממש אלא גם סמוך לאחריו, שאם אמר 'ואני' מיד אחר כדי דיבור - חלה התפסתו.

כמה תמיהות בדברי התוספות בביאור סברת 'לא שבקת רווחא לתלמידא'

ודברי התוספות צריכים ביאור, וכמו שעמדו בזה כמה אחרונים, ונעמיד הקושי בדברי התוספות כפי שהעמיד בשיעורי רבנו משולם דוד הלוי על מה שכתבו התוספות ש'אין זו סברא' שאותו תלמיד לא יוכל להתפיס בנזיר אם רבו יעבור לפניו באותה שעה שישמע את חברו אומר 'הריני נזיר': א' מי הכריחו להיות נזיר, אולי אין הכי נמי אם יקרה מקרה כזה לא יוכל התלמיד להתפיס. ובפרט שהוא מקרה רחוק כל כך ומדוע נחשוש לו. ב' מה גם שאין כאן מניעה מעצם קבלת הנזירות שהרי יכול לחזור ולומר 'הריני נזיר', ורק שאינו יכול לומר 'ואני', ומה בכך. ג' וכי בשביל חששא מעין זו ישתנה דין 'תוך כדי דיבור', ואם מצד הדין צריך סמיכות של תוך כדי אמירת 'שלום עליך רבי' מה שייך לשנות הדין מחמת אותו תלמיד.

מחלוקת הר"ן ורבינו תם אם 'תוכ"ד כדיבור' הוא דין דאורייתא או תקנת חכמים

והנה נחלקו הראשונים בעיקר דין 'תוך כדי דיבור' אם עיקרו דאורייתא או תקנת חכמים. הר"ן בנדרים (פז.) הביא דברי הרמב"ן (ב"ב קכט: ד"ה והלכתא) בשם רבינו תם שכתב שכל דין 'תוכ"ד' הוא תקנה דרבנן שתקנו חכמים משום תלמיד הלוקח מקח בשוק ופגע בו רבו, שיוכל ליתן לו שלום ולחזור בו ממקחו, והשוו מידותיהם לתקן כן בכל אדם משום אותו תלמיד. דהיינו שמעיקר הדין רק חזרה מיד אחר המקח היה לה להועיל, אלא שכיון שבאופן שיבוא רבו בגמר המקח לא יוכל התלמיד לחזור בו מיד - כיון שיהיה עליו להקדים שלו לרבו - לכן תקנו חז"ל שיוכל לחזור בו אחר שיגמור לומר 'שלום עליך רבי'. וכיון שתקנו כן באותו תלמיד השוו הדין בכל אדם ותקנו שלעולם יכול לחזור בו תוך כדי דיבור.

והר"ן מעיר על דברי ר"ת: ולא ניחא לי, וכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם בקום עשה כנדרים. דהיינו שבגמרא בנדרים מבואר באופן שהפר את נדרה של אשתו ולבסוף הוברר שבתו היא שנדרה, שאם נודע לו על כך תוך כדי דיבור מהפרתו - עולה הפרתו לנדרה של בתו, הרי שדין 'תוכ"ד' מועיל גם לדינים דאורייתא בקום עשה לעקור את נדרה של בתו - ואם כל דין תוכ"ד הוא תקנה דרבנן הלא אין כח ביד בית דין לעקור דבר מן התורה בקום עשה.

ומכח קושיא זו נוטה הר"ן מדעת ר"ת וסובר כי דין זה הוא מדאורייתא, ופירש הר"ן טעם הדין: שכשאדם עושה הדבר לא בגמר דעתו הוא עושה, אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דיבור. ובזה ביאר את הדין שנאמר שם בגמרא: והלכתא תוך כדי דדיבור כדיבור דמי, חוץ ממגדף ועובד עבודת כוכבים ומקדש ומגרש, שלכאורה צריך ביאור מה השתנו דינים אלו מכל דיני התורה שאומרים בהם תוכ"ד כדיבור. אמנם לדברי הר"ן מבואר היטב, כי מאחר וכל דין 'תוכ"ד' עניינו שאין אדם גומר בדעתו בזמן העשייה אלא דעתו שיוכל לחזור בו בתוך כדי דיבור, ממילא יש לומר שכן זה "בשאר מילי דלא חמירי כולי האי, אבל הני כיון דחמירי כולי האי - אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה" ומשום כך אפילו חזרה תוך כדי דיבור אינה מועילה.

ביאור דין תוכ"ד בקריעה ובהתפסה נזירות לדעת ר"ת והר"ן

ובתוספות בבבא קמא (עג: ד"ה כי) הביאו גם כן דעת רבינו תם: ושיעור כדי שאילת שלום לרב, מפרש רבינו תם דהיינו טעמא דכשאדם מעיד עדות או עוסק במקח וממכר וחבירו נותן לו שלום או רבו, על כרחו יש לו להשיב ולהפסיק, כדאמר בברכות (ו:) הנותן שלום לחבירו ואינו מחזיר נקרא גזלן, שנאמר "גזילת העני בבתיכם". ולכך תיקנו חכמים שלא יהיה זה חשוב הפסק. והיינו שכל דין 'תוכ"ד' הוא תקנת חכמים בעלמא.

והתוספות מקשים על פירוש זה מכח הסוגיא בנדרים, אך לא כקושיית הר"ן שהקשה איך מתנים בית דין לעקור דבר מן התורה בקום עשה, אלא מכח המבואר שם בסוגיא שאדם הקורע קריעה וסבור שאביו הוא שמת, ותוך כדי דיבור מקריעתו אמרו לו שבנו מת - עולה לו הקריעה על בנו. ואם כל טעם דין 'תוכ"ד' הוא משום תקנה שיוכל לחזור בו באופן שיצטרך לשאול בשלום רבו, הרי אין סברא זו שייכת לקריעה.

ומה שהר"ן לא הקשה מכח זה אלא רק מכח עקירת דבר מן התורה בקום עשה, יש לומר שסמך על מה שביאר בדעת רבינו תם 'שהשוו חכמים מידותיהן', לא רק בין אדם לאדם, אלא גם בין דין לדין, שכיון שלגבי חלויות כמקח ונדרים תקנו חכמים כן כדי שיוכל לחזור בו, שוב תקנו שכך יהיה הדין בכל דין תורה ש'תוך כדי דיבור כדיבור', וכך יישבו התוספות עצמם קושייתם בבבא בתרא (קכט: ד"ה והלכתא).

ובאחרונים עמדו לבאר כיצד לביאור הר"ן - שתוכ"ד הוא סברא בדעת העושה - יבואר דין 'תוכ"ד' בקריעה, אשר לכאורה כל זה שייך בחלויות שאדם מחיל כמקח או נדר שבזה יש לומר שאינו גומר בדעתו להחיל הקנין או הנדר מיד, אך מה שייך לומר כן במעשה קריעה. וכך יש להקשות גם בדין 'תוכ"ד' בהתפסה בנזיר, כי מה בכך שהנוזר כוונתו שיכול לחזור בו תוכ"ד, כיצד יועיל הדבר לענין המתפיס שיוכל להתפיס בנזירותו של זה.

ובפשוטו הביאור הוא שסברת הר"ן שאדם אינו גומר בדעתו מיד אלא רק אחר תוך כדי דיבור, עניינה שכל זמן שעדיין יש שייכות בינו לבין המעשה - בכל זמן זה אין אדם גומר בדעתו לגמור הענין, ולכן כל זמן זה של שאילת תלמיד לרב יש לו שייכות למעשה ויכול לחזור בו. וכיון ששמענו שלזמן זה יש שייכות למעשה, ממילא גם לענין קריעה - סוף סוף אם נודע לו בזמן הזה מי המת, יש שייכות בין מעשה הקריעה ובין חובת הקריעה על מת זה ויצא ידי חובתו.

ראיית התוספות לשיטת ר"ת מדברי רבי יהודה נשיאה ותמיהת הקר"א מדעת ר"ל

מאידך, הביאו התוספות ראיה לשיטתם - שכל דין תוכ"ד אינו אלא תקנת חכמים - מסוגיית הגמרא בנזיר, וכלשונם: וכן מוכח בנזיר, דקאמר תוב לא שבקת רווחא לתלמיד, ע"כ. וכוונתם לקושיא הנזכרת בראש הדברים, שאם דין תוך כדי דיבור הוא סברא בעצם בדעת בני אדם מה שייך להקשות 'תוב לא שבקת רווחא לתלמיד", אין הכי נמי תלמיד באופן זה לא יוכל להתפיס בנזיר כיון שאחר תוך כדי דיבור כבר אין רואים אנו שייכות בין דברי הנוזר לדברי המתפיס. ורק אם נפרש את כל דין 'תוכ"ד כדיבור' שאינו אלא תקנת חכמים בשביל התלמיד, ממילא מקשה הגמרא שבאופן זה לא הועלנו בתקנה כיון שסו"ס יהיה על התלמיד לשאול בשלום רבו ולא יוכל להתפיס בנזיר.

ואין כוונת רבי יהודה נשיאה להקשות רק במקרה זה של נזיר, שהרי על כך יש לנו לומר שאה"נ אותו נזיר לא יוכל להתפיס בנזיר. אלא עיקר הקושיא היא גם בשאר האופנים שתקנו חז"ל דין 'תוכ"ד', כגון שגמר המקח ונראה לו רבו והוצרך לשאול בשלמו, ששוב לא יוכל לחזור בו כיון שעד שסיים שאילת שלום לרבו כבר חלף עבר לו זמן 'תוכ"ד'.

אמנם הקרן אורה (נזיר שם) תמה על ראיית התוספות מרבי יהודה נשיאה, הלא ריש לקיש חולק עליו וסובר שצריך שיתפיסו כולם בתוך כדי דיבור, ורק שלשה אנשים יכולים להתפיס בנזירותו של זה. ואדרבה הגמרא (כא.) ממשיכה ואומרת: תניא נמי הכי, מי שאמר 'הריני נזיר', ושמע חבירו ושהה כדי דיבור ואמר 'ואני' - הוא אסור וחבירו מותר, וכמה כדי דיבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב. הרי שמלבד שזו דעתו של ריש לקיש, הגמרא אף מוסיפה ומביאה סיוע לדבריו מברייתא - ואם כן מה הביאו התוספות ראיה לדבריהם מדברי רבי יהודה נשיאה, שעה שמדברי ריש לקיש מוכח להיפך ואף ברייתא מסייעת לו.

דעת השיטה מקובצת שר"י נשיאה ור"ל נחלקו בדין המתפיס החמישי

אכן בשיטה מקובצת ביאר המו"מ בין רבי יהודה נשיאה לריש לקיש באופן אחר, ולדבריו גם ריש לקיש מודה שהרביעי - הסמוך ל'תוך כדי דיבור' - יכול להתפיס בנזירות הראשון, וכל מחלוקתם היא בנוגע לחמישי האם גם הוא יכול להתפיס בנזירותו של זה או לא, יעויין בדבריו. ואם כן לפי פירושו נמצא שבין לדעת ריש לקיש ובין לדעת רבי יהודה נשיאה יכול הרביעי להתפיס בנזירות - ושוב יש מקום לראיית התוספות מסוגיית הגמרא בנזיר לדעת רבינו תם שאין דין 'תוכ"ד' דין בעצם אלא רק תקנת חכמים לטובת התלמיד שרבו נראה אליו, שעל כרחך צריך ליתן לו זמן להשלמת הדבר אחר שיסיים אמירת 'שלום עליך רבי'.

ולפי זה מעיר הקרן אורה כי יצא נפקא מינה במחלוקת רבינו תם והר"ן מלבד אם דין 'תוכ"ד כדיבור' הוא דרבנן או דאורייתא, והוא מה דינו של אדם החוזר בו סמוך לתוך כדי דיבור. שלדעת הר"ן דין תוכ"ד הוא דאורייתא ואם כן אין מקור לחדש שאף סמוך לתוכ"ד יועיל, ואילו לדעת ר"ת דין תוכ"ד הוא מתקנת חכמים וכיון שכל טעמו משום תלמיד שבא לפניו רבו בגמר הדבר, ממילא מוכח שאף סמוך לתוכ"ד תועיל חזרתו.

אלא שהקרן אורה תמה על מה שרצה לומר שדברי התוספות בבבא קמא יבוארו לפי ביאור השיטה מקובצת בגמרא בנזיר, שהרי לדברי השיטה טענת רבי יהודה נשיאה 'תוב לא שבקת רווחא לתלמידא' אינה טענה ביחס למתפיס הרביעי - שלגביו מודה גם ריש לקיש - אלא לגבי המתפיס החמישי, ואם כן אין כל קשר בין טענה זו לבין דין 'תוכ"ד' הכללי לדעת רבינו תם, שעניינו הוא דוקא ה'סמוך לתוכ"ד' ולא יותר מכך, ואילו טעמו של רבי יהודה נשיאה הוא טעם אחר, שהוא סובר שלענין התפסה אין צריך כלל שתהיה תוכ"ד כיון שלא גרעה מידות נזירות - מאומר 'אהא' והיה נזיר עובר לפניו, כמבואר בדבריו שם, וצ"ע.

תוכ"ד כדי 'שלום עליך רבי' או 'שלום עליך רבי ומורי'

ועכ"פ מדברי התוספות בב"ק מבואר שדין תוכ"ד כולל גם את ה'סמוך לתוכ"ד' ולכן לא רק שלשה אנשים יכולים להתפיס בנזיר אלא גם הרביעי. לפי זה ביאר בשיעורי הגרמ"ד הלוי את שינוי הנוסח שמצאנו בכמה מקומות, שבגמרא בבבא קמא אמרו שכדי שאילת תלמיד לרב היא אומרו 'שלום עליך רבי ומורי', ואילו בכמה מקומות מובא שתוכ"ד הוא כדי שאילת 'שלום עליך רבי'. אמנם לדברי התוספות אתי שפיר, כי באמת שאלת הרב המוכרחת היא 'שלום עליך רבי', ומכל מקום מבואר בגמרא שדין 'תוך כדי דיבור כדיבור' הוא כדי שאילת 'שלום עליך רבי ומורי' - שכן גם סמוך ל'תוכ"ד' אף הוא בכלל דין 'תוכ"ד כדיבור' ונקטה הגמרא שאילה ארוכה זו כדי לכלול בתוכו גם את התיבה הרביעית, שהיא 'סמוך לתוכ"ד'.