אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/פג

יום שני כ"ג טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף פג

גדר "ימים הראשונים" בנזיר שנטמא

חקירת אב"ד טבריג בגדר 'הימים הראשונים יפלו' אם חשיבי 'ימי נזירות'

בקובץ שערי ציון שנת ה'תרצ"א (שנה יא, חוברת י-יב סימן סו) כתב רבי יצחק אייזיק פרידמן זצ"ל אב"ד טבריג, לחקור בדין נזיר שנטמא, עליו אמרה תורה "והימים הראשונים יפלו", ימים אלו מה גדרם. האם בטלה נזירות הימים הראשונים לגמרי על ידי הטומאה, וכאילו לא היה אז נזיר כלל, או שמא גדר דין 'הימים הראשונים יפלו' הוא שאותם הימים רק אינם נמנים לנזירותו, שאינם מצטרפים עם הימים שאחר טהרתו כי הטומאה מפסקת ביניהם, ודינו לשוב ולמנות מחדש את כל ימי נזירותו, אך גם אותם הימים 'ימי נזירות' הם.

והנפקא מינה, באופן ששתה יין בימים הראשונים ואחר כך נטמא – האם לוקה. שאם בטלה הנזירות וכאילו לא היתה, אם כן יש לפוטרו ממלקות. וכדרך שאם נשאל על נזירותו אחר ששתה יין, שאינו לוקה. ואילו אם 'ימי נזירות' הם רק שנפסק מנין ימי הנזירות, אם כן יהיה חייב מלקות על מה ששתה יין בימי נזירותו קודם שנטמא, וכדין אשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין, ואחר כך הפר לה בעלה, שסופגת את הארבעים, אף שנפסקה נזירותה מכאן ולהבא (נזיר כג.).

ראיית הגריא"פ מסוגיית הגמרא דאין נזירות וקרבן לחצאין

תשובה לנידון זה מעלה הגרי"א פרידמן מתוך דברי הר"ן בביאור סוגיית הגמרא בנדרים (פב:-פג.), שם מביאה הגמרא מחלוקת בדינה של אשה שנדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה [- שאחת פת נקיה ואחת פת קיבר] בנוגע להפרת בעלה. דעת שמואל ש"מתוך שהוא מפר למתענה, מפר לשאינו מתענה", ודעת רבי יוחנן ש"מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה".

והגמרא מקשה על דעת הסובר שמפר רק למתענה, מדברי הברייתא: האשה שנדרה בנזיר, והיתה שותה יין ומטמאה למתים – הרי זו סופגת את הארבעים. הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה, והיתה שותה יין ומיטמאה למתים – אינה סופגת את הארבעים. ואם אכן בעל מפר באופן זה רק למתענה, אם כן גם בנזיר אינו מפר לה אלא את איסור שתיית יין, משא"כ איסור אכילת זג וחרצן לא הפר לה – שכן אין בו עינוי נפש, ומדוע לא תלקה על אכילת זג וחרצן, והיה לברייתא להשמיענו רבותא זו שאף שהפר לה בעלה, אם אכלה זג וחרצן סופגת את הארבעים.

ומיישבת הגמרא שאין נזירות ואין קרבן לחצאין, דהיינו שאי אפשר להפר מקצת הנזירות, וכיון שהבעל מפר איסור שתיית יין כיון שהוא עינוי נפש, בטל מאליו גם איסור אכילת זג וחרצן.

על כך מקשה הגמרא מברייתא: אשה שנדרה בנזיר [- ונטמאה], והפרישה בהמתה, ואח"כ הפר לה בעלה – מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף. היינו שמביאה חטאת העוף על טומאה שאירעה לה, ואינה מביאה עולת העוף על נזירותה כיון שהפר לה בעלה. הרי מבואר שאף שהפר בעלה, מכל מקום עדיין הנזירות שנזרה בתחילה חשובה נזירות וחייבת היא בחטאת העוף על שנטמאת.

ודוחה הגמרא, שאם אכן מביאה קרבן מחמת שיש נזירות לחצאין, היה לה להביא שלש קרבנות: חטאת עולה ושלמים – כדין נזירה. אלא ודאי אין נזירות לחצאין, ומה שמביאה חטאת העוף, הוא משום שחטאת העוף שאני, שבאה על הספק, ופירש הר"ן: כיון דקיל כולי האי, דעל הספק נמי באה ואינה נאכלת, אתיא נמי לחצי נזירות.

ובביאור דברי הגמרא שלו היה נזירות לחצאין היה עליה להביא שלש קרבנות, כתב הר"ן: אם לא נטמאת, דהיינו חטאת עולה ושלמים. והשתא שנטמאת יש לה להביא, אשם ועולת העוף וחטאת העוף. ועוד הוסיף הר"ן ביאור אחר: אי נמי, אפילו נטמאת בעיא שלש בהמות, דכיון דבעל לאו מיעקר עקר [- למפרע], אלא מיגז גייז מהפרה ואילך, נמצא דחצי מנין נזירות שמנתה במקומה עומד, ואי סלקא דעתך יש קרבן לחצי נזירות, היה לה להביא קרבנות של נזירות דטהרה אחר שתטהר, כדאמרינן בנטמא אחר מלאת.

ראייה מדברי הר"ן שנזרה ונטמאת והפר לה בעל תביא לכשתטהר קרבנות טהרה

על דברי הר"ן מעיר הגרי"א פרידמן, שלכאורה אם 'הימים הראשונים יפלו' גדרם שאותם הימים אינם נחשבים כלל לחלק מהנזירות, וכאילו לא היה נזיר באותם הימים, אם כן מדוע תביא אשה זו - שנטמאת והפר לה בעלה - קרבנות של נזיר טהור. הרי כשנטהרה כבר לא היתה נזירה, והימים שבהם היתה נזירה כבר נטמאת אחריהם 'והימים הראשונים יפלו'. אין זאת אלא שמדברי הר"ן מוכח שגדר 'הימים הראשונים יפלו' הוא, שאותם הימים אינם נמנים כחלק מימי הנזירות, אך עדיין נזיר הוא גם באותם הימים, ולכן היה על נזירה זו – לו היתה נזירות לחצאין – להביא קרבן נזירות על ימים אלו. ואף שכל טמא אינו מביא קרבן על הימים הראשונים, הוא משום שהוא ממשיך למנות ימי נזירות טהרה, ואחריהם הוא מביא את קרבנותיו, אבל אשה זו שאינה צריכה עוד לנהוג בנזיר, הרי יש לה להביא את קרבנות נזירותה מיד אחר שתטהר. [והביא ספקו של הגריא"פ וראייתו מדברי הר"ן, בספר נחלת אליהו להגר"א דושניצר זצ"ל (נדרים אות פז)]

ובאמת עמד על הערה זו כבר במלוא הרועים, אלא שהוא העמידה כקושיה על דברי הר"ן, וכתב וזה לשונו: צריך עיון, דנזירות דטהרה אינו מביא כי אם כשיכול לימנה, והימים ראשונים יפלו, והך איתתא אינה יכולה לימנות עוד נזירות טהרה כיון שבעל הפר לה.

ראיית הגרי"א פרידמן מדין נזר בבית הקברות שטומאתו אינה מפקעת הנזירות

והגרי"א פרידמן מוסיף ומביא ראיה נוספת לדבריו – שאין הטומאה מבטלת את גוף הנזירות, אלא רק אין ימי הטומאה נמנים בכלל ימי הנזירות – וזאת מדינו של מי שקיבל עליו נזירות בעודו בבית הקברות, שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדינו, ומסקנת הגמרא [לדעת רוב הראשונים, יעויין בר"ן ובתוספות (נדרים ד.) שלכולי עלמא חלה עליו הנזירות, ואם שתה יין או התגלח, לוקה. וכל מחלוקתם היא בנוגע לקבלת מלקות על טומאה, כשמשתהה מלצאת מבית הקברות.

הרי עינינו הרואות, שעצם דין הטומאה אינו סותר להיותו נזיר, ויתכן שיהיה נזיר הלוקה על אכילת ענבים ושתיית יין וגילוח שער, ומכל מקום טמא הוא ועודו בבית הקברות, ורק אינו מביא קרבן על טומאתו – כי קרבן נזיר טמא בא על טמאו נזירותו, ואילו זה נזר נזירותו בטומאה. וכן אין עולים לו ימים אלו למנין נזירותו, כי למנין עולים רק ימי נזירות טהרה. אך על כל פנים לא בטלה עצם הנזירות.

ומעתה, אם אין בכחה של טומאה לבטל נזירות, אף במקום שנטמא עוד קודם שנזר, כל שכן שלא תוכל הטומאה לבטל את הנזירות שחלה עוד קודם שנטמא. ועל כרחך שמה שאמרה תורה 'והימים הראשונים יפלו' אינו אלא לענין מנין ימי הנזירות, שאין הימים שקדמו לטומאה נמנים בכלל ימי הנזירות – כיון שבכחה של הטומאה להפסיק בין המניינים ולהצריך מנין מחודש של כל הימים שנזר, אבל עכ"פ לא בטלה הנזירות – ולכן אם באותן הימים שתה יין – לוקה.

דחיית הגרא"ל לעוו אב"ד פאזעלווע שדברי הר"ן הם רק אם יש קרבן לחצי נזירות

לשנה האחרת, שנת ה'תרצ"ב (שנה יב, חוברת י-יב סימן עד) השיב על דברי הגרי"א פרידמן, רבי אריה ליב הלוי לעוו, אב"ד פאזעלווע. לדבריו אין כל ראיה מדברי הר"ן לנידון דידן, שכן הר"ן העמיד את דבריו על הצד בגמרא שיש קרבן לחצי נזיר, שעל כך הקשתה הגמרא שאם כן הוא היה עליה להביא שלש קרבנות. והנה לצד זה אשה שמנתה ט"ו ימים והפר לה בעלה – דינה הוא כאילו גמרה את כל ימי נזירותה, וחייבת היא בקרבן, וממילא אם נטמאה בתוך הנזירות – כתב הר"ן שהרי היא כמי שנטמאה אחר מלאת – דהיינו אשה שמנתה כל ימי נזירותה ואחר כך נטמאה, שבאופן זה ודאי מחוייבת היא להביא את קרבנותיה, ורק ממתנת עד שתטהר ומביאה הקרבנות, והוא הדין אשה זו שמנתה ט"ו ימים ונטמאה – להצד שיש קרבן לחצי נזירות – מחשיבים את הימים הראשונים כנזירות בפני עצמה ומביאה קרבן טהרה אחר שתטהר, כדרך שאם היה מפר לה בעלה אחר ט"ו ימים היתה מביאה קרבנות טהרה.

אבל למסקנת הגמרא שאין קרבן לחצי נזירות, וכל זמן שלא נגמר מנין ימי הנזירות אין דין קרבן, ממילא יש לומר שאם נטמא בתוך ימי הנזירות – בטלו הימים הראשונים לגמרי, ואינו חייב להביא קרבן אם גילח או שתה יין.

אב נזיר שנטמא ונטהר והפריש מעות לקרבן אם עולים לבנו נזיר טהור

והנה בגמרא בנזיר (ל:) בעי רב אשי: אביו נזיר טמא [- והפריש מעות לציפורים ואשם שהם קרבנות נזיר טמא] והוא נזיר טהור [- מהו שיוסיף בנו על אותם מעות ויביא בהם חטאת עולה ושלמים לנזירות טהרה], והניחה הגמרא הספק בתיקו.

והתוספות (ד"ה בעי רב אשי) ביארו ספק הגמרא באופן נוסף: אביו נזיר טמא וחזר והתחיל ומנה נזירות טהרה - הואיל ונטמא לא הוי דומיא דנזירות דבן דלא נטמא.

והקשה הקרן אורה: ומה שכתבו דאביו נזיר טמא, היינו דכבר נטמא, אינו מובן, דמאי נפקא מינה במה שכבר נטמא כיון דהקרבנות לשם נזירות טהרה הופרשו - ולא ידענא מי הכריחם לזה, עכ"ד.

ובתפארת ציון (להגרי"ז ידלר) כתב בביאור דברי התוספות: דהגם שהמעות שהניח אביו הם על נזירות טהרה, אעפ"כ אי אפשר להבן להביאם על נזירות טהרה שלו - על שאינו דומה הנזירות טהרה דאביו לשלו, דשל אביו שהיה מתחילה נזיר טמא בא החטאת לכפר גם על ימי הנזירות שמנה מקודם שנטמא ועל שנטמא, משא"כ בהבן שהיה טהור מתחילת נזירותו.

ביאור המשנת נזיר שנחלקו הקרן אורה והתפארת ציון בנידון דידן

ובספר משנת נזיר (סימן לב אות ה) ביאר ששורש מחלוקת הקרן אורה והתפארת ציון בהבנת דברי התוספות [ואולי זו אף שורש מחלוקת הביאורים בתוספות] - הוא נידון זה שהעלה הגרי"א פרידמן בשערי ציון, האם 'הימים הראשונים' של נזיר טמא יצאו מכלל 'ימי הנזירות' בטמאו את נזירותו, או שמא עדיין שם 'ימי נזירות' עליהם רק שאינם עולים למנין הנזירות, מחמת הפסק הטומאה, שצריך שיהיו כל ימי הנזירות רצופים בטהרה.

שהקרן אורה למד שהימים הראשונים יפלו היינו שבטלו ימיו הראשונים כאילו לא היה נזיר כלל, ולכן הקשה על תוספות שסוף סוף קרבנות האב והבן שניהם על נזירות טהרה הם באים. משא"כ התפארת ציון ס"ל שאף אחר הטומאה ודין מניית הימים מחדש, עדיין הימים הראשונים בכלל 'ימי הנזירות' הם, והקרבן בא אף עליהם - וממילא אינו דומה קרבן האב לקרבן הבן.

סתירה מדברי הקרן אורה המפורשים שהטומאה אינה מבטלת הנזירות שמנה

ועוד איתא בנזיר {{ממ|יח.}: תא שמע, "וטמא ראש נזרו" - בטהור שנטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער והבאת ציפורין, ולפטור את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שער והבאת ציפורין. והלא דברים קל וחומר, ומה טהור שנטמא טעון העברת שער והבאת ציפורין, מי שהיה טמא מתחילה אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת ציפורין, תלמוד לומר 'וטמא ראש נזרו' - במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר וכו'.

והקשה הקרן אורה שעד כמה שנדרוש קל וחומר זה, הרי היה לנו לדרוש שנזר בבית הקברות לא יהיה נזיר כלל: ומה אם היה טהור ונטמא סותר את הקודמים, כל שכן שאם הוא טמא מעיקרא שלא תחול נזירות כלל.

ויישב: ויש לומר, דהא דסותר את הקודמים, לאו משום דמבטל הנזירות שמנה כבר, אלא גזירת הכתוב הוא שלא יהיה טומאה מפסקת בנזירות, וליכא למילף בקל וחומר שלא יחול כלל, עכ"ל. ומפורש בדברי הקרן אורה שנקט כצד זה בנידונו של הגרי"א פרידמן ש'הימים הראשונים יפלו' אין גדרו שבטלה נזירותו, אלא שנזיר הוא רק שאין הימים עולים למנין הנזירות מחמת הפסקת הטומאה.

אלא שהקשה במשנת נזיר לפי זה שסתרו דברי הקרן אורה אלו לאלו - כי אם אכן לדעתו נזיר שנטמא ימיו הראשונים עודם בשם 'ימי נזירות' יקראו, מה הוקשה לו על ביאור התוספות בספק הגמרא שהפריש האב אחר שנטמא ונטהר מעות לנזירות טהרה - הרי יש לבאר דברי התוספות כביאור התפארת ציון, שעדיין אינו דומה קרבן האב הכולל בתוכו גם את ימי הנזירות שקודם הטומאה. ואי אפשר לפרש שלדעת הקרן אורה הימים הראשונים יפלו לגמרי, שכן הקרן אורה עצמו מפורשת דעתו שהימים הראשונים הרי הם ימי נזירות אף שאין עולים למנין הנזירות, והניח בצ"ע.