אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/פב

יום ראשון כ"ב טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף פב

אשת איש שזנתה והוברר שמת בעלה

בא על אשה בחזקת אשת איש ובא ע"א שמת בעלה

בשו"ת מוצל מאש (ח"א סימן מו) כתב לדון "בענין מי שבא על אשה בהיותה בחזקת אשת איש, ונתעברה ממנו, ואחר כך בא עד אחד והעיד שזה ימים שמת בעלה קודם הזנות. אם יכול לישא אותה, או דלמא כיון שבשעה שבא עליה היתה בחזקת אשת איש, אסורה עליו.

לתשובתו מקדים רבי יעקב אלפנדרי זצ"ל כי "דבר זה לא נמצא בפירוש, רק צריכין אנו להוכיחו ממקום אחר".

ראיית המוצל מאש מדין נתן גט לאשתו מהיום אם מתי אם בועלה באשם

תחילה מוכיח הגרי"א לנידון זה מדברי המשנה בגיטין (עג.) שם עוסקת המשנה בדינה של אשה שבעלה נתן בידיה גט ואמר לה: זה גטך מהיום אם מתי. ונחלקו תנאים "מה היא באותן הימים", לדעת רבי יהודה הרי היא כאשת איש לכל דבריה, והבא עליה בשוגג חייב חטאת, וזאת משום שזמן הגירושין לעולם הוא לפני המיתה וממילא בשעת ביאתו היתה אשת איש. לדעת רבי מאיר (המובאת בגמרא עד.) בעילתה תלויה ועומדת, שאם ימות מחולי זה נמצא שחל הגט בשעת הנתינה ובשעת הביאה לא היתה אשת איש ופטור מקרבן, ואילו אם עמד מחולי זה, נמצא שעדיין אשת איש היא בשעת ביאתו וחייב חטאת. ודעת רבי יוסי שאשה זו "מגורשת ואינה מגורשת", ומבואר בגמרא (עג:) דהיינו באופן שמת לבסוף.

ובביאור דעתו של רבי יוסי כתב רש"י שהוא משום דאין ברירה, ולכך אין אומרים שהוברר הדבר שהיתה אשת איש או מותרת, אלא משעת נתינה ועד המיתה הרי היא 'ספק גרושה' והבא עליה באשם תלוי. והתוספות (שם ד"ה אמר רבה) הביאו פירושו והקשו עליו, ובתוך דבריהם כתבו: ואם כן הכא נמי לא היה להם לגירושין לחול כלל, אף על גב דהוברר הדבר לבסוף [שמת]. ומכח קושייתם נטו התוספות מפירושו של רש"י ופירשו טעמו של רבי יוסי באופן אחר.

ועכ"פ מבואר מדברי התוספות שאע"ג שלאחר מכן מת הבעל, ונמצא שנתקיים התנאי והרי היא מגורשת למפרע, מכל מקום חשבינן לה כאשת איש לענין הבא עליה קודם לכן ויש לחייבו בקרבן חטאת. ומכאן מוכיח המוצל מאש גם לנידונו, שאף שהוברר הדבר שאשה זו לא היתה אשת איש בשעת הביאה, שכן בעלה מת, אך כיון שלא ידעו מכח – יש להחשיבה כאשת איש ולאוסרה על הבועל.

אלא שכתב לדחות את ראייתו: והנה יש לומר דשאני התם דשמא לא ימות והוה לה אשת איש גמורה, ע"כ. דהיינו ששם בשעת הביאה באמת לא הוברר הדבר, שהרי אפשר שלא ימות ותהיה באמת אשת איש. משא"כ כאן שהעד אחד מעיד שכבר קודם הביאה מת הבעל, ונמצא שאין כאן אלא חסרון ידיעה, אך במציאות הלא כבר לא היה הבעל בין החיים ואין כאן שום חשש אשת איש.

ראיית המוצל מאש מדין מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע מי קידש

עוד כתב המוצל מאש להביא ראיה לנידונו מדברי המשנה ביבמות (כג:) מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש, דינו שנותן גט לזו וגט לזו, שהרי שתיהן מקודשות מספק. ואם מת, ולו אח אחד, חולץ לשתיהן. ואם השאיר אחריו שני אחים – זה חולץ וזה מייבם. ואם קדמו האחים וכנסו, כל אחד אחות אחת – אין מוציאין מידם. ופירש רש"י, שהרי כל אחד יכול לומר אנא שפיר נסיבי.

הרי שאף שקודם שכנסו האחים את האחיות היו אסורים לקחתם – כי כל אחת מהם הרי בספק 'אחות זקוקתו' [אם לא היא היתה מקודשת לאח שמת אלא אחותה], מכל מקום כיון שאחד לקח את אחת מהם הרי השני מותר לקחת את אחותה כי בודאי אינה עוד אחות זקוקתו, כי אף אם השניה היא הזקוקה – הרי כבר ייבמה אחיו. ואחר שהשני כנס את אחותו, גם הראשון אינו פוגע באחות זקוקתו, כי אם אחותה זקוקתו – כבר ייבמה אחיו, ע"כ. הרי לנו גם ממקור זה שקעבר על איסור בשעה שלקחה בתחילה, וכל ההיתר אינו אלא בדיעבד.

אלא שגם ראיה זו דוחה המוצל מאש באותו האופן, שהרי קודם שנשא אחיו את אחותה, היתה זו בספק אמיתי שמא היא אחות זקוקתו – ואין לדמותו לנידון דידן שבו הוברר הדבר למפרע שלא היתה באותה שעה כלל באיסור אשת איש, כיון שמת בעלה.

דעת הנמוקי יוסף ששומרת יבם שזינתה מותרת ליבם אך אסורה לבועל

עוד הביא הגרי"א ראיה לנידון זה מדברי הנמוקי יוסף בשם הריטב"א, שאף שדינא הוא ששומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה, מכל מקום לבועל אסורה היא משום קנס – הרי שאף שאין בה איסור זנות [כי אם היה היתה נאסרת גם ליבם] מכל מקום נאסרת על הבועל משום קנס, ואם כן הוא הדין הכא אף שהוברר הדבר שלא היה איסור זנות בביאתה כיון שהוברר שבעלה מת והרי היא פנויה, מכל מקום מדין קנס יש לנו לאוסרה על בועלה.

וגם ראיה זו דוחה המוצל מאש בכעין זה, שכן בנדון דידן עד כמה שמת בעלה הוברר שהיתה פנויה בעלמא, ואינו דומה לשומרת יבם שאף שאינה נשואה – מכל מקום שומרת יבם היא ואינה יכולה להנשא, ולכך קנסו לאוסרה על הבועל. והניח הנידון בצ"ע [וציין לדבריו המגיה למל"מ סוטה סופ"ב].

ראיית המהרי"ט אלגאזי מדין אשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה ולא ידעה מהפרתו

ובספר קדושת יום טוב למהרי"ט אלגאזי (עדות פ"ה ה"ח) הביא ספקו של המוצל מאש, וכתב על ספקו: ודבריו תמוהים בעיני, דהרי אמרינן בפרק רביעי דנזיר (כג. והובא גם בנדרים פב:) דתנן התם האשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים, תספוג מכת מרדות. ואמרינן בגמרא: תנו רבנן, אישה הפרה וה' יסלח לה. באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה כו'.

ומעתה נדון אנו בקל וחומר, אם בעון נדרים דקיל אמרינן דכיון דהיא לא ידעה בהפרת הבעל, וכיוונה לעבור על האיסור, אזי אף שהאמת היא שהיתה מותרת באותה שעה, עכ"ז צריכה כפרה וסליחה וסופגת מכת מרדות. כל שכן בעון אשת איש החמור, שאף שהאמת שהיתה פנויה באותה שעה שבא עליה, מכל מקום כיון שהבועל כיוון לעשות איסור חמור כזה – פשיטא שצריך כפרה וסליחה, ואם כן איך אפשר שנתיר אותה לבועל, זה אין הדעת סובלתו שיהא חוטא נשכר.

והוא מוסיף ומחזק את ראיית המוצל מאש מדברי הנמוקי יוסף – שכן מבואר בנמוקי יוסף שקנסו את הבועל כשבא על שומרת יבם, וזאת על אף שהיתה מותרת לו מן הדין, ומכל מקום מדין קנס אסרו לו, ואם כן כ"ש בנדון זה שבשעת הביאה היתה אסורה לו ובודאי צריכה כפרה וסליחה, ואיך יעלה על הדעת שלא יקנסו אותה לאוסרה עליו.

ועוד מאריך הקדושת יו"ט שם לדון בחידוש גדול המתבאר אגב אורחא בתוך דברי המוצל מאש – והוא ענין נאמנותו של עד אחד למפרע, שהרי כאן רוצים אנו להאמין לדברי אותו העד גם למפרע על הזמן שזינתה, להתירה לבועל על סמך עדות העד אחד שבאותה שעה מת בעלה – ודבר זה לא שמענו, אלא לא האמינה תורה לעד אחד אלא מכאן ולהבא להשיא את האשה משום עיגונא, אבל למפרע לא אמרו.

הכרעת הישועות יעקב ממעשה דוד ובת שבע שאינה נאסרת

ובישועות יעקב (אה"ע סימן יא פירוש הקצר סק"ו) הביא מה ש"נסתפקו רבנים האחרונים" באשה שמת בעלה במדינת הים והיא לא ידעה שמת בעלה וזינתה, אם היא מותרת לבועל. ומסיק שם הישוע"י: "והאריכו בזה הרבה – וכל האריכות אך למותר, דבודאי מותרת. מה בכך שכוונתה לאיסור, הואיל ובאמת לא זינתה".

ואף ראיה מביא הישוע"י לדבר, מהמבואר בגמרא בכתובות (ט.-:) שבת שבע לא נאסרה על דוד המלך, שכן היוצא למלחמת בית דוד היה כותב גט כריתות אם ימות במלחמה. ולכאורה מה הועיל בכך, הלא סוף סוף בשעת מעשה ספק היה, ועל כרחך שאף אם ספק הוא – כל שהוברר לבסוף שלא היתה אשת איש – אין זה זנות. והביא שם מי שדחה הראיה, דשאני התם שהיה ביד דוד להרוג את אוריה בכח מהלכות וכמו שעשה באמת. אלא שהישועות יעקב תמה על דבריו וכותב: ואין זה נכון, דחס וחלילה לא היה ביד דוד להרוג בחינם – ורק מחמת שהיה מורד במלכות הרגו שאמר 'אדוני דוד' כמבואר בגמרא בקידושין (מג.) ומעשה זה היה קודם שמרד במלכות, וע"כ שכל שהוא ספק והוברר לבסוף שלא היתה אשת איש – הרי האשה מותרת לבועל. ועיין פתחי תשובה (אה"ע סימן יא סק"ג) על דין השו"ע: מפי השמועה למדו כשם שהיא אסורה לבעל כך היא אסורה לבועלה, שהביא דברי הברכי יוסף (סק"ה) בשם המוצל מאש, ודברי הישועות יעקב בהכרעתו להיתר.

נידון הפרי הארץ באשה שנתקדשה על תנאי וזנתה ולבסוף לא נתקיים התנאי

ובשו"ת פרי הארץ (ח"א אה"ע סימן ב) העלה נידון כעין זה, באדם שקידש אשה ובעלה על תנאי, ולא קיימה התנאי, ובתוך הזמן בא עליה כהן אחד והרתה ממנו – ודן שם אם מותרת לכהן זה, כיון שהוברר הדבר שלא היתה אשת איש באותה שעה מאחר ולא נתקיים התנאי. וכתב להכריע שאף שאשה זו מותרת מעיקר הידן, מכל מקום צריכה היא כפרה, וכמבואר בנזיר שאשה שנדרה בנזיר והפר לה אביה והיא לא ידעה ועברה על נדרה, הרי היא צריכה כפרה וה' יסלח לה. ומדבריו מבואר גם כן שאינה אסורה על הבועל, רק שצריכה סליחה וכפרה על מעשה זה. וכן נקטו בספר בית היין (דרוש א' לשבת זכור) ובשו"ת יהודה יעלה (אה"ע השמטות סימן רנה) שאף שעשה עבירה – כיון שבשעת העבירה היתה מותרת ליכא איסורא, ואין כאן אלא כפרה משום 'אישה הפרם וה' יסלח לה'.

ראיית משאת משה כהישועות יעקב, דחיית החיד"א ויישוב הכסא אליהו

ולעיל הבאנו ראיית הישועות יעקב מסוגיית הגמרא בכתובות, שלא נאסרה בת שבע על דוד המלך, מחמת שאוריה נתן לבת שבע גט על תנאי – ומוכח שאף שבשעה שבא עליה לא היה הדבר אלא ספק, מכל מקום כיון שמת לבסוף וחל הגט למפרע, שוב הותרה לו בת שבע ולא נאסרה עליו כדין בועל.

ובשו"ת משאת משה (ח"א חו"מ סימן כז) כתב אף הוא להביא ראיה מסוגית הגמרא שם, שהיוצא למלחמת בית דוד כתב גט על תנאי שאם לא ישוב מעורכי המלחמה יחול הגט, ואזי חל הגט למפרע משעת נתינה. ונמצא שאם יעבור אדם ויבא עליה בעוד שבעלה חי במלחמה, אלא שלבסוף מת במלחמה ולא שב, נמצא שהגט חל למפרע משעת הנתינה ולא היתה אשת איש באותה שעה – ומהאי טעמא לא נאסרה בת שבע על דוד, אף שבשעת הביאה היה בעלה בחיים ועדיין לא חל הגט. וכל שכן הכא בנידון דידן שבשעת האיסור הרי היתה פנויה לגמרי, ורק היא שלא ידעה שבעלה מת.

והחיד"א בברכי יוסף (אה"ע סימן יא סק"ה) דחה ראייתו, דשאני התם שעל דעת הגט בא עליהו, שהוא ימיתהו בחזקת יד המלך ויהיה גט למפרע, אבל הכא דבא עליה בחזקת אשת איש, וכיוונו לעבירה גמורה, יש לומר דאסור וקונסים אותו. וכן הביא מהשיטה מקובצת (כתובות ט:) שדוד המלך ידע שימיתהו.

ובספר כסא אליהו (קונטרס אחרון לאה"ע דף קד:) לרבי אליהו ישראל בנו של רבי משה ישראל בעל משאת משה, הביא דברי אביו, ודחיית החיד"א, ותמה על דבריו שהרי באותה שעה לא היה עדיין אוריה מורד במלכות וכיצד אפשר לפרש טעם שלא נאסרה בת שבע על דוד במה שהיה יכול להורגו. וראיית המשאת משה היא היא ראיית הישועות יעקב, ודחיית החיד"א היא דחיית הא"ז שהביא שם הישועות יעקב, ותמיהתו על דחייתו היא תמיהת הכסא אליהו על דברי החיד"א.

תפס מבעל חוב אביו עבור אחריני ונודע שאביו מת ויש לו מיגו דזכי לנפשיה

ובספר חיים שאל (ח"ב סימן לח אות לב) רצה החיד"א ללמוד מדין זה לנידון אחר בדיני ממונות, על פי מה שרצה לייסד שם שאף שבעלמא אמרינן איסורא מממונא לא ילפינן, מכל מקום ממונא מאיסורא ילפינן. ולפי זה רצה לפשוט הנידון שראה בקונטרס כתב יד מידי רבי חיים אבולעפיא זצ"ל שהספק באופן שראובן חייב לשמעון ולוי ויהודה, וקדם חנוך בן שמעון ותפס מראובן בעד חוב לוי, והוציאוהו מידו מטעם תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שלא קנה. ושוב התברר שבשעה שתפס חנוך בן שמעון בעד לוי, באותה שעה כבר מת אביו שמעון במדינת הים ונפלו הנכסים לחנוך – ויש להסתפק האם נאמר שבכה"ג זכה לוי, שהרי כיון שמת שמעון יכול היה חנוך לתפוס הנכסים עבור עצמו, ובכה"ג יכול לתפוס גם עבור לוי מדין 'מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני'. או שמא כיון שבעת התפיסה לא ידע שאביו מת, אין כאן מיגו לנפשיה.

ורצה החיד"א לפשוט נידון זה מנידון דידן, שכיון שבאותה שעה שתפס כבר מת אביו ואיכא מגו ממילא מהני תפיסתו ללוי. אלא שדוחה החיד"א את הראיה, שכן לגבי תפיסה – דעתו היתה לתפוס תפיסה שאינו מועילה, שהרי לא ידע שבידו לזכות לעצמו, ולאחרים מדין מיגו. משא"כ לגבי אשת איש שזינתה, שם תלוי הדבר במציאות אם האשה היתה אשת איש או פנויה, ואין ללמוד מכאן לדין תפיסה שלפי דעתו תפיסתו אינה מועילה ואין משמעות לתפיסתו.