פתחי תשובה/אבן העזר/יא
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) על בעלה בשבילו. עבה"ט סק"ד דגם לבועל שני נאסרה. ועיין בספר בר"י שנסתפק בועל שני והוא שוגג כסבור שהיא אשתו והנה זונה לקראתו ושוב גירשה בעלה מכח בועל ראשון אי כה"ג נמי אסורה לפי מה דאמר בירושלמי ר"פ כשם הובא בתו' שם דף כ"ז הוא שוגג והיא מזידה פשיטא שהיא אסורה לביתה גירש מהו שיהא מותר בה אפשר יצאת מתחת ידו ואת אמרת הכין ע"ש הרי דאם הוא שוגג מאי דאסורה לו היינו משום דעל ידו איתסר' לבעל ולפ"ז בנ"ד יש לדון כיון דהוא שוגג והיא נאסרה מכח הראשון ולא על ידו מהראוי שתה' מותרת לו: והאריך בזה ובהבנת דברי הירושלמי והעלה דלא קיי"ל כההי' ירוש' אלא כשמעון בר בא משום ר"י שם דאית' כתלמודין דבה הדבר תלוי וא"כ גם בבועל שני שוגג והיא מזיד' פשוט' דאיתסר' ואין בין ראשון לשני נפקות' ע"ש באורך:
(ב) שנתיחדה. עבה"ט ועיין במל"מ פ"ב מהלכות סוטה דין י"ב מ"ש בזה ושם חולק על הב"ש במ"ש ואפשר דהב"ד יכולים לכופו כו' דהא ליתא דליכ' כפיה בזה. ואפילו אם הוא רוצה לחזור ולהשקותה אינו יכול ע"ש:
(ג) כך אסורה לבועל. עיין בס' בר"י אות ה' שהבי' בשם ת' מוצל מאש סימן מ"ו שנסתפק מי שבא בזנות על אשה שהיתה בחזקת א"א דבעלה הלך למדה"י ושניהם לדבר עבירה נתכוונו ברצון ואח"ז נתברר שבזמן שזינתה כבר היה מת בעלה אי שריא לבועל או לא כיון דכיוונו לעבירה והעלה להתירה לבועל מדינא. וגם הוא ז"ל הביא ראיה אחת להתיר' ע"ש. ועיין בס' ישועות יעקב סק"ו שהזכיר ג"כ ספק זה בשם רבנים אחרונים והוא ז"ל כתב דאין כאן ספק דבודאי מותרת מה בכך שכוונתה לאיסור הואיל ובאמת לא זינתה וגם ראיה מלישנ' אחרינ' בכתובות דף ט' כל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו אף דבשעת מעשה ספק היה כו' וע' בתוס' שם. ועיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' ס"ח ויובא קצת לקמן ס' קט"ו ס"ו ס"ק כ"ד בענין זינתה ואינה יודעת עם מי אי אסורה לכל העולם ע"ש:
(ד) לבועל. עבה"ט מ"ש ואין חילוק כו' והראי' מסנהדרין כ' והנה ראיה זו לאו שלו היא אלא של תשובת שבו"י שם. ובתשובת ש"א בקו"א דחה ראי' זו דכוונת הש"ס דעדים יאמרו כך דלאו דינ' גמורי ויש להם טענה אף שאינו אמת ועיין בס' בר"י דלא נהיר' ליה דחיה זו והאריך מאד בענין זה ועי' בתשובת נו"ב תניינ' סי' ך' שדחה ג"כ ראי' זו מצד אחר ע"ש ועי' בס' מנחת אהרן בסנהדרין שם ועיין עוד בתשובת ברית אברהם סי' צ"ד אות ט"ז מ"ש בזה (ועיי"ש בס"ק שאח"ז):
(ה) אסורה לו. עבה"ט מ"ש ר"ל אם בעלה כהן כו' עד והח"מ נסתפק בזה. ועיין בס' בר"י אות ד' שהבי' דהמל"מ פ"ב דסוטה דין י"ב הרחיב לנו ספק זה והדר פשטה מדברי התוס' פ' ד' אחין דאשת כהן שנאנסה אסורה לבועל. והוא ז"ל שקיל וטרי בדבריו דאין מדברי התו' ראי' כ"כ וצדד להבי' ראיות דמותרת לבועל עש"ב. ועיין בס' ישועות יעקב לעיל סי' ו' סק"ד כתב שהסכים בתשובה דאסורה לבועל ע"ש: (והנה מה דמבואר מכל זה דבאשת ישראל שנאנסה פשיט' דמותרת לבועל. באמת הב"ש עצמו מתחילה כתב כן בפשיטות דמותרת כמ"ש בתו' פ' במה בהמה דאשת אורי' היתה מותרת לדוד כיון דבא עליה באונס אמנם אח"כ מסתפק הב"ש בזה לדינ' וכתב דזה תליא בשני התירוצים דאית' בש"ס פ"ק דכתובות ולתירוץ בתר' דגט כריתות כותב לאשתו י"ל אונס אסורה לבועל כיון דהוא בא עלי' ברצון וכן אי' בירושלמי בסוטה ר"פ כשם הובא בתו' שם כו' ע"ש (ועיין בס' כרם שלמה הביא דבס' קרבן עדה על הירוש' שם כתב שגם דעת הרב רמ"א ז"ל כן הוא ומ"ש הרמ"א וה"ה אם נאסרה כו' ט"ס הוא וצ"ל וה"ה אם לא נאסרה כו' ואתא לאשמעינן דין זה ע"ש ולע"ד אם באנו להגיה כן נ"ל יותר נכון לומר דהרמ"א ז"ל אתא לאשמעינן דין המבואר בבה"ט ס"ק הקודם דגם אם הוא בועל שני נאסרה. וקאי על ראשית דברי המחבר שכתב הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו כו' על זה הגיה הרמ"א ז"ל וה"ה אם לא נאסרה בשבילו כו') ולקמן סי' קנ"ט סק"ט כתב הב"ש דעכ"פ לפמ"ש הרמ"א ז"ל שם דשומרת יבם שזינתה אסורה לבועל משום קנס' ממיל' נשמע במאנס אשת ישראל דאסורה לו משום קנס' ע"ש ועיין בספר ב"מ נראה שדעתו מסכמת דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבועל אם לא משום קנס' ובזה אפשר אם כנס לא יוצי' ע"ש (גם בתשובת חתם סופר סי' נ"ו כתב דמה שמבי' הב"ש ושאר אחרונים ראי' מתו' פ' במה בהמה משם לא מוכח מידי כו' אך נראה דזה תלי' בפלוגת' ר"פ כשם דלר"ע ודעימי' שם דס"ל איסור' מבועל נפק' מיתור' דוי"ו ונטמאה א"כ לא נתרבה איסור לבועל אם אין טומאה לבעל והוא כתירוץ הראשון פ"ק דכתובות דאונס הוה כו' אבל רבי דס"ל ב' קראי כתיב ונטמאה אחד לבעל וא' לבועל נמצ' לא תלי זה בזה ואפילו לא נטמאה לבעל מ"מ נטמאה לבועל כו' ולפ"ז פשוט דלדינ' הלכה כר"ע וכר' יהושע ור' זכרי' בן הקצב נגד ר' וא"כ כל שאין אסורה לבעל אינה אסורה לבועל מדינ' אם לא משום קנסא כמ"ש הרמ"א בסי' קנ"ט וזהו רק לכתחלה ואם נשאת לא תצא ע"ש עוד ועמ"ש בסי' קנ"ט סק"ט) ומ"ש הבה"ט ואם נתיחדה עם א' מותרת לו כו' עיי' בתשו' שב יעקב סי' ו' וז' מענין זה:
(ו) יוצאים ממקום אפל. עי' בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' צ"ט שכתב דמה שהעיד העד (בעובד' דידיה ויוב' לקמן ס"ק י"א) שבחצות הלילה עמדה ברחוב העיר עם הנחשד אין לדמותו למ"ש הרמב"ם פכ"ה מה"א ובש"ע סי' י"א או שהיו שניהם יוצאים ממקום אופל. כמ"מ בתשובת רש"ל סי' ל"ג על עדות כזה שהעיד שראה אותה עומדת ביחוד אצל הנחשד באופל בחצי הלילה והגאונים הרמ"א ז"ל וסייעתו החתומים שם דימו זה לכיעור והרש"ל כתב ע"ז דאין זה כיעור לאסרה על בעלה במקום אופל שכתב הרמב"ם פירושו מקום סתר ומיוחד לעבירה להסתר דבר משא"כ בנד"ז שהוא בפתח הבית ועוברים ושבים מצויים בעיר הגדולה כולה ושומריה של העיר סובבים תמיד אין זה סתר כלל יע"ש גם בתשובת מבי"ט סי' רפ"ו כתב ג"כ דמקום אופל היינו דבאותו מקום אופל לא הי' דרך לשום אדם שאינו דר שם לכנס בו דומי' דמעלין זא"ז מן הבור וכיוצ' שאין דרך לכנוס לבור וכן נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות הוא מקום יחוד וסתר כיון שהיא בית מוקף מכל צד ואין שום אדם יוכל לכנוס ולראות מה הם עושים כו' יע"ש (וע"ש בס' ק"ח שכ' דמ"ש לו הגאון בית מאיר דאין ראיה מהמבי"ט די"ל דמיירי בסתירה ביום ליתא דמפורש בתשובת מביט שם שהיה בלילה באשון חושך ואפילה) גם החכם מהר"ר נפתלי הירץ ז"ל הובא דבריו בשו"ת רמ"א סי' י"ז כתב על פסקו של הרמ"א וסייעתו הנ"ל שאינו דומה כי מקום אופל היינו שאין רגל אדם מצוי שם וניכרים הדברים שהיה שם עביר' כי ללא זה למה נכנסו למקום אופל אבל במקום שרגל אדם מצוי שם אפילו באישון לילה ואפילה אין לומר בודאי הי' שם עביר' כי מרתתים אולי יעבור שם אדם לפניהם כגון העומדים בחצות הלילה ללמוד או א' מבני העיר יעור משנתו ויצא לחוץ יע"ש ונ"ל להסתייע לדבריהם מדקדוק לישנ' דהרמב"ם והוא מהירושלמי שניהם יוצאים ממקום אופל ולא נקט. שראו אותם עומדים כו' והגם דדעת הרמ"א וסייעתו הנ"ל דעמידתה עם הנחשד בחצות הלילה על פתח ביתה הוי כיעור מ"מ כיון דהרש"ל והחכם ר' נפתלי הירץ הנ"ל ראו דבריהם ושניהם נתנבאו בסגנון אחד לדחות דבריהם בטו"ט וכותייהו כיון ג"כ בת' המבי"ט הנ"ל נ"ל דהכי נקטינן להלכה עכ"ד. וע"ש בסי' ק' דהגאון בית מאיר הסכים עמו בזה וכתב דאפשר אף הרמ"א מודה בנ"ד כי שם דייק שעמדו ביחוד וחושב עמידה זו שאחורי הפתח ליחוד אכן ברחוב שהוא רה"ר ושומרי העיר מסבבים לא די שכיעור לא מקרי אלא אפילו יחוד אפשר דלא הוי רק עוברת על דת ודאי מקרית דהיינו מדברת ושוחקת עם בחורים עב"ש סי' קט"ו ס"ק י"ב. וע"ש עוד בסי' ק"ד וק"ה מזה:
(ז) שראוה מנשק. עבה"ט בשם ח"מ. שכ' יש להסתפק אי מיירי ג"כ שנסתרה ושהתה כדי טומאה כו' ועיין בספר ישועות יעקב סק"ג שכתב עליו וז"ל ואני אומר מהכ"ת להסתפק בזה וכיון דרוב ישראל בחזקת כשרות ומהראוי לומר השת' הוא דאיתרע (עמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' א' סק"ה) אף אם הי' נודע לנו שכעת נעשה מעשה אילו היה לנו איזה נ"מ אי השת' זינת' אי מקודם אמרינן השת' זינת' וכ"ש בזה דאף כעת עדיין לא זינתה מהכ"ת ניחוש שמא כבר זינתה וראי' לדבר דשם בעובד' סוף נדרי' כו' אלא ודאי שלא כדעת הח"מ עכ"ל ועיין בתשובת נו"ב תניינ' סי' קנ"ט וק"ס מ"ש מזה:
(ח) שנכנסו זא"ז כו' עיין בתשו' רע"ק איגר סי' הנ"ל שכ' דהא ודאי דיחוד בעלמ' אינו בכלל הכיעור וזה מוכרח מג' ראיות (שהזכיר שם) מעתה צריך לחלק בין יחוד דעלמ' ובין נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות דלכאורה גם זה רק יחוד הוי וכמו שכתב הרשב"א סימן אלף רנ"ט גם בלשון הרמ"א בשו"ת סימן י"א מבואר דסגורים יחד הוי רק יחוד כיעור ולישנא דסגורים משמע ודאי סגורים במנעול כו' וצ"ל דנכנסו זה אחר זה היינו דשניהם נכנסו רצופי' זא"ז וכ"א נכנס ע"ד חבירו ונועדו יחדיו לכנוס למקום הזה וניכר דעצת זימה ביניהם משא"כ אם א' כבר היה שם לעשות צרכיו ואח"כ נכנס הב' לשם הוי רק יחוד בעלמא ולא כיעור ואפשר לומר עוד דבעינן ג"כ הגיפו הדלתות מיד אבל אם הגיפו אחרי שעה או שתים י"ל דג"כ לא הוי כיעור. ואף דמדברי תשובת מהר"ם לובלין סי' פ' משמע דס"ל להרמב"ם כל יחוד הוי כיעור לענ"ד ראיות הנ"ל יתנו עדיהן ויצדיקו דאינו כן עכ"ד ע"ש ובסי' ק' שם השיב לו הגאון בעל בית מאיר והסכים עמו בזה דיחוד בעלמא אינו בכלל דבר מכוער אך במה דסובר דגם סגורים במנעול לא הוי רק יחוד ומכח זה הוכרח לפרש דנכנסו זא"ז היינו דשניהם נכנסו רצופים כו' חולק עליו וכתב דבחי' הרשב"א שם ט"ס (ובאמת יחוד הוי אפי' בלא סגירת מנעול ואם סגרו במנעול הוי כיעור ודברי הרמ"א בשו"ת הנ"ל צ"ע ע"ש ושם בסי' ק"א בתשובת הגאון רע"ק ז"ל שנית כתב לו דמ"ש דבתשובת הרשב"א ט"ס דבריו נכוני' ומוכרחים דבודאי גם בלא סגור יחוד מקרי אך מ"מ בענין הכיעור אפשר לומר כדברי דבעינן ג"כ נכנסו רצופים בכדי דלא נניח דברי הרמ"א בשו"ת הנ"ל בקושיא כו' ובסימן ק"ב שם חזר והשיב לו הגאון ב"מ וכ' אחרי דמדברי הסמ"ג ששינה לשון הרמב"ם מבואר דסגירה לחוד משוי כיעור מה לנו לתקוע נגד הראשונים כדי לישב האחרונים. וע"ש עוד בסימן ק"ד וק"ה:
(ט) וי"א דאם היה. עבה"ט ועב"י שהביא הגהת מרדכי דקדושין מעשה בכהן אחד שהיה חושד את אשתו מאיש א' ופעם אחד ראה אותה נכנסת עמו לסתר וסמך אזנו לכותל ושמע קול נשימתם כדרך משמשים כו' וע' מנדון כזה בתשוב' צ"צ סי' ע"ט וגס בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק"ל מענין זה:
(י) עם עידי כיעור. עיין בתשו' רע"ק איגר סי' צ"ט שכ' וז"ל והדיין יש לעיין במה דאסר הרמ"א בע"כ עם קדל"פ והיינו אף בכיעור דנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות הרי המעיין בסידור דברי הרא"ש פ"ב דיבמות כו' וא"כ מהיכן למד הרמ"א לאסור בסתירה ע"ד ניאוף דהיינו נכנסו שניהם יחד בצירוף קדל"פ. ובהכרח לומר דהרמ"א כ"כ בדרך הכרעה מדעתו לחוש לדעת הרמב"ם באיכות הכיעור אבל בדעת הרא"ש נ"ל ברור דלא מתסר' אלא בכיעור דחוגרת בסינר עם קדל"פ. ומזה נ"ל ג"כ דגם יוצאים ממקום אופל עם קדל"פ לא מתסר' להרא"ש כו' עכ"ל ע"ש. ועפ"ז נ"ל דעכ"פ אם יש לה בנים אין להחמיר בכיעור כי האי ע' לקמן ס"ק י"ג ודוק:
(יא) מוציאין אותה אפי' מבעלה. ע' לעיל סימן ד' סי"ד בהגה דאם ראו בה דבר מכוער וילדה לי"ב חודש חיישינן להולד והוא מתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ה. ושם כתב זה לענין האשה דאסור' לבעלה כמו שהזכרתי שם. ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' הנ"ל (בד"ה ויש ליתן תבלין) שכתב דהריעות' דילד' ליב"ח גרע מריעות' דקל' דלא פסיק דאילו בעידי כיעור עם קדל"פ דאסיר' זה דוקא באין לו בנים (כמ"ש הרמ"א בסמוך ואילו בילדה ליב"ח עם ע"כ אף ביש לו בנים אסורה: ושם נשאל בענין אשה שילדה לעשרה חדשים וג' שבועות מיום הילוך בעלה ממנ' וגם העידו עליה בפני ב"ד על ענינים מכוערים (שם מבואר באריכות כל הגביות עדות ובענין מה שנתקבל העדות שלא בפני' ושלא בפני בעלה אזכיר לקמן סעיף ד' ס"ק י"ח) אם יש לאסר' על בעלה. והשיב ע"ז באריכות ומצדד להתיר' ותורף דבריו דאם נידון את העדים לעידי כיעור פשוט לאוסרה אף דלא הוי בנ"ד קדל"פ כמ"ש הרב השואל דלא היה קדל"פ שזינתה אלא שרהוט' אחר הנחשד ואף אח"כ שיצא קול דל"פ שזינתה לא היה הקול רק ע"פ הגדת ערלית וע"פ עדות רעוע נעשה הקול דזה ל"מ מ"מ הרי בצירוף הריעות' דילדה קרוב לי"א חדשים אסורה כמ"ש בתשו' מיימוני כו' אולם אינו ברור לדונם לעידי כיעור כי מה שהעיד עד הא' שבחצות הלילה עמדה ברחוב העיר עם הנחשד אין לדמותו כו' (הובא לעיל סק"ו ואין לפקפק ולומר דאף דלא היה כיעור ממש מ"מ במעט כיעור כל דהו בהצטרף ריעות' דילד' ליב"ח אסור' דז"א דהמעיין בתשוב' מיימוני שם כו' (הובא לעיל סי' ד' ס"ק י"ד) וגם העדות הב' שראה מבית החורף שלו דהיתה עומדת עם הנחשד בתוך הקיך וכשרצה לכנוס לשם החזיק' בדלת לסותמו גם זה לא הוי כיעור כו' ומ"מ איני אומר דבר ברור בזה והדבר תלוי בראיית הב"ד אם ענין הסתיר' של הקיך הוא בכלל כיעור דאופל אם לא. אך גם אם נידון דהוי בכלל אופל מ"מ הא הוי רק עד א' בכיעור דלא מתסר' בילד' ליב"ח כמבואר בתשו' מיימוני שם: ואמנם אם יאמר הבעל דמהימן ליה העד (באיזה אופן נקרא מהימן ליה אכתוב בזה לקמן סימן קט"ו ס"ז ס"ק מ"ב) . ולענין אם בזה"ז מהימנינן להבעל דמהימן ליה העד אכתוב בזה לקמן סימן קע"ח ס"ט ס"ק כ"א) בזה יש לדון דמתסרא עליו כמ"ש בתשוב' מיימוני הנ"ל בסופו כו' והגם דבשו"ת רמ"א סימן י"ז ובתשו' מהר"ם לובלין סי' פ' משמע מדבריהם דמשום דילד' ליב"ח ועד א' בכיעור ומהימן ליה לא היתה מתסר' רק ע"י ריבוי הכיעורים ואומדנות המוכיחות וגם בל"ז י"ל דאין ראי' מדברי הר"ם בתשו' מיימוני הנ"ל די"ל דהר"ם כ"כ לטעמי' דסבירא ליה דבראיית הבעל הכיעור בקדל"פ אסור' אם כן ה"נ י"ל בילדה ליב"ח ובראיית הבעל הכיעור וכמו כן ברא' עד אחד הכיעור ומהימן להבעל דנאמנותו דהבעל להעד א' הו' כאילו ראה הבעל בעצמו מה שראה העד אבל למאי דקי"ל להלכה ופסוק' כהרא"ש ובעי דוקא עידי כיעור עם קדל"פ אבל ראיית הבעל הכיעור עם קדל"פ לא מתסר' י"ל דה"ה בילד' ליב"ח אף בעד א' ומהימן לי' לא מתסר' עכ"ז וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דמפשט דברי הר"ם משמע דע"א בכיעור ומהימן ליה אסורה לכ"ע ואולי ס"ל מסבר' דלכ"ע ריעותא דיב"ח גדולה כ"כ לאסור בראיית הבעל הכיעור ועכ"פ בעד א' בכיעור ומהימן ליה. אולם כ"ז אם יחמרו הב"ד דעדות הב' הוא כיעור והבעל יאמר דמאמין ליה וגם האשה תהא מודית להעד רק שתאמר שהיה רק כיעור ולא טומאה בזה הוא שאמרנו דיש לדון דמתסרא ע"פ פשטות דברי הר"ם הנ"ל אמנם אם תהא האשה מכחישתו להעד זה על הכיעור הזה נ"ל להקל הגם דמדברי תשו' מיימ' שם מבואר להדיא דגם בכה"ג אסורה עכ"ז מאחר שדעת הרשב"א בתשו' סי' ח' רל"ז (הובא במל"מ פכ"ד מה"א דין י"ז) דאף בעד א' בטומאה אם מכחישתו אף דסומך דעתו עליו אינו חייב להוציאה דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אף במאמין להעד נהי דבעד א' בטומאה כה"ג מסתפינא להקל (ע' לקמן סי' קט"ו ס"ז סקט"ל) עכ"פ בנ"ד בעד א' בכיעור וילדה ליב"ח ומהימן ליה דבלא"ה צדדנו לעיל להקל א"כ במכחישתו יש לסמוך ע"ד הרשב"א הנ"ל להקל. ואולי אחר שנתחדש לנו עתה דבמכחישתו לא מתסרא אפשר דגם בהודית להעד יש לצדד להקל ג"כ ולומר דלא מתסרא במגו דהיתה מכחשת ונאמנת במגו שהיה רק כיעור ולא טומאה כו' (ושם בד"ה מה שאמרה כתב מאחר דבנ"ד היה ג"כ עדות נשים דראו אותם עומדים באפילה כו' באם נידון דהוי כיעור הגם דאמירה דהני לית ביה מששא עכ"פ לענין זה מהני דשוב לא שייך מיגו דמכחשת כמ"ש הרא"ש בתשו' הובא בש"ך סי' נ"ח סקי"א דלא אמרינן מגו דהיה מכחיש עדים פסולים ע"ש) . ושם האריך עוד בענין עדות הנטען על אשה הנ"ל וכתב מה שאמר הנטען דהולד ממזר מכותי נתעברה על הב"ד לחקור איך יודע דהולד ממזר. ואם יאמר שהודית לו שזינתה בזה יש לדון דאם העד הב' (הנזכר למעלה מענין הסתירה של הקוך) הוי עד כיעור י"ל דמצטרפים יחד לאסרה כמ"ש הרמ"א בסי' קט"ו ס"ו דעד אחד בטומאה וע"א דזנתה עמו דאסורה ה"נ י"ל בעד א' בכיעור וע"א דהודית דזינתה כו' ומכ"ש אם הנטען הזה יעיד ג"כ על עניני כיעור דמצטרף לעד הב' הנ"ל והוי ב' עידי כיעור ואסורה בילדה ליב"ח. ואף אם נראה להב"ד דהנטען הוא בכלל פוחזים וריקים ובזה כתב הרמ"א בתשו' סי' י"ז דפסולים הם לעדות כזה לאסור אשה על בעלה באמת דברי הרמ"א בזה צ"ע כו' (ע"ש בסי' ק"א וק"ב וק"ג מזה) אלא דאם הוא חשוד על העריות כעין שכתב הרא"ש פ"ז דסנהדרין שהוא רגיל גם בעריות ומתייחד עמה וסני שומעניה ודאי דאין ממש בעדותו כמבואר בתשו' הרשב"א סי' א' רל"ז (וע"ש בס"ס ק"ה) אבל אם הוא רק בכלל פוחזים וריקים צ"ע לדינא. ומסיים וז"ל ובכל זה דהיינו לדון דעדות הב' לח הוי בכלל כיעור דאופל גם אם הוי בכלל כיעור אם מהימן ליה הבעל אי אסורה בין במכחישתו בין בשותקת וגם בענין עדות הנטען או הוא בכלל פוחזים אם נוכל לצרפו לעד הב' שיהיו ב' עידי כיעור חלילה לסמוך על דעתי כו' זולת אם יסכימו גדולי זמנינו ויהיה ההוראה על שמם אזי אני נטפל להם כשיבא מכשורא עכ"ל: וע"ש בסי' ק' תשובת הגאון בעל בית מאיר על ענין הנ"ל פלפול רב ומסיק וז"ל ובגוף הנדון נ"ל להלכה דאפילו היה ב' עדים (על הכיעור) אין להב"ד לכופו על הגירושין דמ"ש הר"ם בתשו' מיימוני הנ"ל ובנד"ז אילו היה עידי כיעור כל אפין שוין שאסורה לבעלה אין הכוונה דכופין אלא דהב"ד יאמרו לו דחייב לגרשה ומ"מ אם רצה לקיים יקיים. ואפילו אם דעתו שהב"ד יפקיעו בע"כ אין לנו לחוש לזה אלא בענין כפי' צריכים אנו לחוש לדעת הרי"ף והרמב"ם לאחוז בפשטא לישנא דתלמודא וב"ד בעדים הוא דמפקי דהיינו עידי טומאה לפירושם ולא בענין אחר (ע"ש בסי' ק"א בד"ה אך להיות. דהגאון רע"ק ז"ל הסכים עמו בזה) ולא מבעיא בזה דהרמ"א נמי לא העתיקו לענין זה אלא אפילו ע"כ עם קדל"פ דמביא הרמ"א בשם י"א עכ"ז דעתי נוטה דלמעשה אין כופין על הגירושין כנראה ממסקנת המ"ל בתשו' (לע"ע לא ידעתי מקומו) וכבר בא מעשה כזה לידי ע"כ עם קדל"פ ולא היה כח בידי לכוף על הגירושין עד שע"י גלגולי דברים שהתרצה לגרש ואח"ז ראיתי תשובה אחת נדפס מגדול שמסכים לזה ג"י ולענין אם אשה זו מצוה לגרשה בע"כ בזה נ"ל להסכים למר (ע"ש בסי' צ"ט בד"ה ובפרט) שאין בזה משום חרגמ"ה דהא עד האחד לכל הפחות הוא עדות שעברה על דת דבכלל משחקת עם הבחורים היא ומכ"ש ע"י עד הב' כו' (עמש"ל סי' קט"ו ס"ד סק"י) אך לענין להפסידה כתובתה אין כח בידינו להפסידה אם טוענת ברי לא בא עלי אדם חוץ מבעלי והולד ממנו. ולענין מזונות הולד נ"ל דבודאי פטור הבעל שהוא בכלל איני יודע אם נתחייבתי לך ובפרט דיכול לומר קים לי כתו' (בנדה דף ל"ח שכתבו דלא קי"ל כרבה תוספאה) עכ"ד ע"ש באורך. ומ"ש שם בענין הכשר הולד כתבתי בזה לעיל סי' ד' סקט"ז. וע' עוד שס מסי' ק"א עד סי' ק"ו מענין הנ"ל:
(יב) אפילו מבעלה. ע' בתשו' נו"ב תניינא סי' ך' ע"ד האשה שהיא אשת כהן והיא ישבה גלמודה מבעלה זה י"ח שנים ובקרב שנים הללו יצא קול זנות על האשה כי הרה וגם ילדה והעידו כמה נשים וגם איש א' שראו אותה עם בטן גדול כדרך הנשים העוברות וביום השבת שעל אותו ליל שבת יצא קול שילדה בלילה ראו אותה שלא היה לה בטן כלל והיתה דקית בשר כדרך הנשים שאינן מעוברות. והאשה מכחשת לומר לא פעלתי און לא הריתי ולא ילדתי. ונותנת אמתלא על דבר בטנה שהיה גדול. מתחילה אמרה שהיתה בעלת בשר והיה לה בטן גדול בטבע ומרוב צער שעבר עליה נעשית רזה וכחושה בימים מועטים ושוב אחר שמנה ימים אמרה שבטנה שהיה גדול הוא שנעצר דם וסתה ובאותו ליל שבת פתאום בא האורח ויצא ממנה דמים הרבה ושבה והיתה כבשרה בבטן דק. ועתה בא בעלה ואמר אהבתי את אשתי ואיני מאמין עליה שום דבר זנות מה דין הזוג הזה אם מחוייבים ב"ד להפרישם. וכ' דמה שהחליט הרב השואל דעדות גודל הבטן הוא עדות טומאה ממש ולא מהני שוב אמתלא לתלות גודל הבטן בדבר אחר והביא ראיה ממ"ש בכתובות י"ג אמר להם אף לזו יש עדים והרי כריסה בין שיניה כו' אם תמה על ראיה זו כו' אבל זו שראו אותה במלבושים אין זו עדות טומאה ודי שהיא כיעור: כי המתלאות באמת טענות רעועות מאד אבל אני תמה כיון שאין על כל זה אלא עדות נשים הלא אפי' אם העידו שראו אותה מנאפת ממש וכי יש בדבריהם ממש לאסור אשה על בעלה כו' ועדות האיש אינו אלא ע"א וע"א בלי קינוי וסתירה מי מהני וא"כ לא זו שאין כאן עידי טומאה אלא אפי' ע"כ אין כאן. ואין לומר דעכ"פ להני פוסקים דע"י כיעור נאסרה לבעלה ונימא דגידול הבטן עכ"פ כיעור הוא וא"כ מה בכך שהוא ע"א כיון שהיא מודית לדבריו אלא שנותנת טעמא על גודל הבטן א"כ הוי כמו אין חטפי ודידי חטפי בחזקת הבתים דף ל"ג ה"נ הוי כאילו יש שני עדים על גידול הבטן ואינה נאמנת לתלות באיזו אמתלא. זה אינו דשאני נסכא דר' אבא שאם היה כופר היה חייב שבועת התורה כו' אלא שאם היה הבעל טוען לפטור עצמו מכתובה ע"י עד זה הוי פסקינן דהוי משואי"ל ואינה נוטלת כאשר ביארתי בחבורי נו"ב סי' ל"ה כו' אך כ"ז לענין הפסד הכתובה שע"ז נתחייבה שבועה אם היתה מכחשת העד אמרינן משואי"ל אינו נוטל אבל לאסרה על בעלה שע"ז אף שהיתה מכחשת העד לא היתה צריכה שבועה אולי גם עתה שהודית אלא שאומר' טהורה אני נאמנת במגו ותדע שהרי בנסכא דר"א אף דאמרי' משואיל"מ מ"מ אינו נפסל בזה לעדות כו' וגם מסברא נראה דאף שהפסידה כתובתה מ"מ לא נאסרה על בעלה ובפרט בנ"ד שאין הבעל טוען נגד כתובתה אדרבא אומר שאינו מאמין על אשתו שום דבר זנות וא"כ איך נימ' שנאסרת משום שהיא מחוייבת שבועה כו' והרי אפילו העיד עלי' עד שזינתה והיא מודה לדבריו לא נאסרה דאמר כן עיניה נתנה באחר היכא דליכ' רגלים לדבר עס"י קט"ו בח"מ ס"ק כ"ו וב"ש שם. ובדבר הקול שהזכיר השואל לדעתי לאו קלא הוא כיון שקול זה יצא מפי ערבי א' שאמר שבליל שבת ההוא קראוהו להחדר שהיתה האשה ואמה להדליק את הנר ושמע קול ילד קטן ומתוך דברו הערבי הזה יצא הקול שילדה בליל שבת וכיון שקול זה בא מתוך דברי מי שאין בדבריו ממש גם הקול אין בו ממש (ע"ש בסי' י"ח שפלפל אם לאסור אשה בעדות ערבי מסל"ת והביא דברי השב יעקב סי' ו' בזה ויובא לקמן סי' קע"ח ס"ג ס"ק יו"ד ולכן נראה אף שלפי תוכן הענין האשה הזאת נטמאה עכ"ז אין כאן עדות שיהיה יכולת ביד הב"ד לאסרה על בעלה ולכוף את הבעל לגרשה וראוי להוכיח את הבעל שיגרשנה ויחוס על זרעו שיוליד ממנה אולי בבוא המטהר לטהר את הכהנים בני לוי יבדילם לרעה ולא יזכה לבן מגיש מנחה. ואם יאטום אזנו משמוע ויאמר כי אינו מאמין על אשתו שזינתה וטהורה היא בעיניו אין לנו יכולת למחות בידו ולא לפסול הבנים שיוליד ויהיו בחזקתן עד בא הכהן לאורים עכ"ד ע"ש:
(יג) אם אין לו בנים ממנה. ע' בח"מ שתמה על הגה זו דהרי הרמ"א ס"ל כדעת הר"מ ולדידיה אפילו כשיש לה בנים מוציאין מן הבעל וכן תמה הב"ש בסק"ד וכתב דהרמ"א פסק כעין פשר בין הדיעות נו' ועיין בתשו' נו"ב ס"ש ע"ב שהכריח מהגמ' דהעיקר כשיטת הר"ם דסוגי' דיבמות הוא נגד הבעל ומסיים דלפ"ז אף להמיקל ביותר מ"מ כשיש עידי כיעור וקדל"פ מוציאין גם מהבעל אפילו יש לה בנים ולא משגיחין בילדי זנונים שלהם ע"ש ועמש"ל ס"ק יו"ד:
(יד) מוציאין מא' מהן מן הנחשד עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תשמ"ג:
(טו) מצטרפין. עיין באר היטב ועיין בתשובת נו"ב סי' ע"ב (בסתירת היתר הג' שם) שהבי' דבתשובת מהר"א ששון סי' י"ז וכ"ד פסק דלאסור אשה לבעלה לא מהני עדות מיוחדת והוא ז"ל האריך להשיג עליו ע"ש ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' פ"ה שכ' דמה שהשיג הנו"ב על מהר"א ששון מהירושלמי שהובא בתוס' סוף גיטין אין השג' זו מוכרחת ע"ש ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' י"ג. ועיין עוד מזה בתשו' בית יהודה חאה"ע סי' י"ט ובת' שער אפרים סי' קי"ב דף ע"ח ע"א:
(טז) צריכים דו"ח. עיין בתשו' נו"ב סי' ע"ב אודות עדות זנות על א"א לאסור אותה על בעלה (ועד א' היה עד טומאה ממש ועד הב' לא היה עד טומא' ממש רק עד כיעור והיה ג"כ קלא דל"פ. כן מבואר שם) אשר הב"ד חקרו ודרשו העדים כדת וכהלכ' ואמר אחד שהמעשה היה קודם ר"ח סיון סוף אייר והעד הב' אמר איני יודע באיזה יום וכתב דלכאור' אין לאסור האשה ע"י עדות זה דכבר פסק ר"ת והרא"ש בתשוב' והובא בש"ע דצריכין דו"ח וכן מפלפל הרמ"א בתשובה סי' י"ב וכן פסק מוהר"א ששון סי' י"ז וכאן כיון שהעד הב' אמר א"י באיזה יום כבר נודע דבחקירות אפילו א' מן העדים שאמר איני יודע עדותן בטילה ומכ"ש לפ"ד הש"ך סי' ל"ג ס"ק ט"ז דאפילו בדיני ממונות דלא בעינן דו"ח מ"מ אם אירע שחקר הדיין ואמרו א"י עדותן בטילה אך באמת אין זה היתר כלל מכמה טעמים. חדא דהרב ב"י בח"מ סי" ל' הביא הרבה חולקים בדבר דלא בעינן דו"ח בעידי זנות. וריהטא דסוגי' סוף יבמות משמע כן. והטעם שכ' הב"ש בסי' י"ז ס"ק ס"ג לא נהיר' כלל. וגם לשון ר"ת בסנהדרין דף ח' משמע דהא דבעינן דו"ח היינו שהדיין חייב לחקור היטב אבל אין דינו כד"נ ממש לענין שאם אמר א"י תהא עדותו בטיל'. ואף שדעת הרא"ש בתשוב' לכאור' לא נראה כן. נרא' דהרא"ש לא קאמר האי דינא אלא היכי שמעידין על דבר שאם היתה סנהדרין נוהגת היתה מתחייבת ע"פ עדותן מיתה או מלקות (ואף שאין כאן התרא' מ"מ גוף העביר' ד"נ הוא. כ"כ הוא ז"ל בס"ס נ"ז ע"ש) כדמיירי הרא"ש התם ביבמ' לשוק (ע"ש בסי' ע"ד דהגאון מקושטאנדינ' השיג עליו בזה דהרי הרא"ש שם איירי בספק יבמה לשוק. והוא ז"ל הודה לו) משא"כ עידי כיעור או עידי הודא' שאין כאן חיוב מיתה ולא מלקות והכתוב' מפסדת ודאי דלא דמיא כלל לד"נ רק לד"מ דלא בעי דו"ח. וראיה לזה מלשון הש"ע דנקט בלשונו שאם באו עדים שאשת איש זינתה כו' ומדוע לא כתב התם דלאסור אשה צריכין דו"ח והיינו טעמ' דהש"ע מיירי מקודם בדין קינוי וסתירה ועידי כיעור ואילו כתב סתם היה קאי אבל הקודם גם בעידי כיעור ובאמת ע"כ א"צ דו"ח לכך פיר' בהדי' עדים המעידים על אשה שזינת' שיש חיוב מיתה בעדותן (וא"כ בנדון השאל' דעד הב' הוא רק ע"כ גם להרא"ש לא בעי דו"ח) . ועוד דאף אי נימא דגם בעידי כיעור מצריך הרא"ש דו"ח אכתי אין מזה הכרח דאם אמרו בחקירות א"י עדותן בטילה דאין א' זה בזה כלל. שהרי בש"ס ר"פ היו בודקין מבואר דהטעם הכתוב ודרשת וחקרת לחוד היה ראוי להיות בחקירות כמו בבדיקות דאם אמרו א"י עדותן קיימת לולא טעם אחר שיש בחקירות דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וא"כ הרי בתוס' ריש מכות מבואר דהיכ' דלא שייך ועשיתם לא בעינן כלל עדות שאי"ל ולפ"ז ה"ה הכא בעדות שא"א זינתה בלא התרא' והוא רק לאסור אותה לבעל' דלא שייך ועשיתם כאשר זמם לא בעינן כלל עדות שאי"ל וא"כ החקירות והבדיקות שוים והדיין צריך לחקור ולבדוק ואם מצא בדבריהם הכחש' עדותן בטילה ובא"י בין בחקירות ובין בבדיקית עדותן קיימת. ואפילו לדעת הש"ך הנ"ל דמחמיר גם בד"מ דאף דלא בעינן דו"ח לכתחיל' כלל מ"מ אירע שחקר הדיין ואמרו א"ו עדותן בטיל' מ"ע בנ"ד מודה דאין עדותן בטילה דד"מ גרע טפי מצד א' כיון דשייך בו כאשר זמם א"כ שוב בעינן עדות שאי"ל משא"כ בעדים הבאים לאסור אשה על בעלה אף דחמיר מצד א' דלכתחיל' צריך הדיין לחקור ולדרוש דכאן לא שייך נעילת דלת ונשאר הדין תורה ודרשת וחקרת מ"מ כשאמרו א"י קיל טפי מד"מ כיון דל"ש כאשר זמם שוה לעדות בן גרוש' דלא בעינן שאי"ל ודין החקירות שוה לדין הבדיקות ועדותן קיימת וכנ"ל. וכן מבואר מלשון רש"ל ביש"ש סוף יבמות: ואף דבתשו' מהר"א ששון סי' י"ז האריך דלאסור אשה לבעל' דינו ממש כד"נ ואם אמרו א"י עדותן בטילה הנה כל דבריו מופרכים והראיה שהבי' לו לעזר מסוגי' דסנהדרין מ"א היא כנגדו: מעתה בנ"ד שהב"ד חקרו ודרשו היטב אע"פ שהעד הב' אמר א"י עדותן קיימת ועוד דגוף דינו של הש"ך הנ"ל בענין ד"מ דבעי עדות שאי"ל אני לא כן עמדי ומתחל' אביא ראיות נכונות מן הש"ס דלא בעינן בד"מ עדות שאי"ל ואח"כ אשיבה ידי לסתור ראיות הש"ך כו' ואמר שבררנו זה דבד"מ לא בעינן עדות שאי"ל אברר דעת הרא"ש וכוונתו בעינן דו"ח בעדות לאסור אשה על בעלה דהנה יש לדקדק בלשון הרא"ש בתשוב' שם דפתח בתרתי שעשו שלא כהוגן מה שקבלו שלא בפני בע"ד וגם מה שלא עשו דו"ח וסיים בחדא לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד מזה נרא' דענין דו"ח כיון שכבר נעשה מעשה והעידו העדים אינו מעכב בדיעבד. והטעם נ"ל עפמ"ש בת' רב"צ אשכנזי סי' ה' דהריטב"א והרא"ה סברי דדבר שבערו' לא בעי כלל דו"ח מן התורה דלא ילפי' דבר דבר מממון אלא לענין דבעי שני עדים והוציאו כן מסוגי' דשלהי יבמות וסיים שם שאנו קי"ל עיקר כרשב"א ורמב"ן דילפינן לכל מילי דעדות דבר דבר מממון דבעי דו"ח כממון נמצא עכ"פ לכ"ע אין דבר שבערו' חמור יותר מדו"ח דעידי ממון כיון דמשם ילפי' וכיון שהקדמתי לדו"ח מן התורה שבעידי ממון אינו מעכב בדיעבד וא"י כשר כיון דלא בעינן עדות שאי"ל ורק לכתחילה היה צריך הדיין לדרוש ולחקור על העדים ולאיים פן יחזרו בהם וא"כ גם בדבר שבערוה הדין כן. ולפ"ז בנדון השאלה שהב"ד עשו כהוגן ודרשו וחקרו ואף שאמר א"י אינו מעכב דעכ"פ לכל הדיעות אינו חמור מדבר שבממון כיון דמשם ילפינן ועוד נ"ל דבאשה זו בלא"ה לא שייך היתר זה דדו"ח כלל דהא כתב הב"ש בסי' י"ז ס"ק ס"ג דהיינו טעמ' דלאסור אשה על בעלה צריך דו"ח ובעידי מיתה להתיר' לעלמא א"צ דו"ח משום דבעידי מיתה היא נוטלת הכתוב' הוי כד"מ אבל לענין לאסר' ליכא ד"מ כלל דהא אם היא אסור' אין לה כתוב' כו' לפ"ז אם היה גם בענין עידי זנות איזה חיוב ממון גם זה הוי ד"מ וא"צ דו"ח וכן מבואר בתשו' רב"צ סימן ס' ומעתה בנ"ד דאשה זו הכניס' נדן גדול וישנו בעין וגם בגדים הם בעין ומבואר בש"ע סי' קט"ו ס"ה דאף דאבו' כתובת' אעפ"כ נוטלת מה שהכניס' ועדיין הוא בעין א"כ הרי יותר שייך כאן ד"מ ומכ"ש לדעת הב"ש שהבעל חייב ליתן לאשתו שזינת' אפי' אותו תוספת שליש שמוסיפין בזמנינו. דאין לך צד חיוב ממון גדול מזה. וא"צ דו"ח לכ"ע. והרא"ש בודאי מיירי היכא שלא הכניסה או שכבר כלה ואינו בעין זה ברור עכת"ד ע"ש באריכות. ועיין בספר ישועות יעקב שהאריך ג"כ בענין זה ומסיק להחמיר בעידי זנות אף שלא חקרו ודרשו וכתב שכן עשה מעשה בהסכמת חכמי הדור ע"ש:
(יז) דרישה וחקירה. עבה"ט בשם כנה"ג ועיין בתשו' ח"צ סי' קמ"ה משמע דשינה הוי אמתלא ע"ש וע' בס' מעין גנים שכ' דנראה לו דכ"ז היכא דודאי בא עלי' אבל אם אנו מסופקים אם בא עלי' ודאי נאמנת לומר שהיתה ישינה לכן לא הרגישה וא"כ מוכח שלא בא עלי' כלל ע"ש. ועיין עוד בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' כ"ב (ויובא לקמן סי' ס"ח סעיף ז' סק"ח ובתשוב' עה"ג סי' כ"ז ובתשו' ברית אברהם סי' צ"ג אות א':
(יח) ואין לקבל העדות שלא בפניה עיין בתשו' נו"ב סי' ע"ב (בסתירת היתר הד' שם) שכתב דאף דבנדון דידיה נתקבל העדות שלא בפני הבעל ושלא בפני האשה אין זה היתר כלל דהנה זה ודאי שנתבאר בח"מ סי' כ"ח דלפעמים מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כמו שלחו לו ולא בא או הוא ועידיו חולים וכדומה אין זה מטעם הפקר ב"ד ודוקא בד"מ הוא כן אלא דינא הכי הוא דהיכא דא"א לקבל בפניו מקבלין שלא בפניו ואפי' בד"נ הוא כן וכן מבואר מדברי הב"י בבד"ה שם ומדברי הרשב"א שהובא בב"י סי' שפ"א וא"כ בנ"ד שיצא הדת מן השר שלא לדבר מזה כלל וא"א לדון ולהעיד בדבר זה בשום אופן בעולם פשוט שמקבלין עדות שלא בפניהם. ואף דבשעה שנגבה העדות עדיין לא הי' גזירת השר מ"מ הרי כתב בדרכי משה שם דאם גבו עדות שלא בפני בע"ד ואח"כ הלכו העדים למדה"י כיון דעתה א"א לגבות בפניו דנין ע"פ אותו עדות שקבלו כבר וא"כ בנ"ד כיון דעתה אין לך אונס גדול מזה וא"א שוב לקבל שום עדות ודאי דמהני אותה עדות שנתקבל כבר ובפרט שגם אז הי' הבע"ד אלם וידוע הי' דדרכו להזיק. ובר מן דין כ' הגאון מהר"ר הירץ מבריסק בתשו' רמ"א סי' י"ג דלאסור אשה זונה לבעל' מהני בדיעבד קבלת עדות שלא בפני הבע"ד ואפי' הרא"ש שכ' בתשוב' שלא הי' ניזקק לאסרה מ"מ לא היה מתירה ג"כ. והרב המאירי בחידושיו לב"ק פ' הגוזל כ' שהסכימו חכמי ברצלוני שבענין איסורין מקבלין שלא בפני בע"ד שזכות הוא לו להפריש מן האיסור וכ"כ הרדב"ז בתשובותיו (הוא בח"א סי' ע) ונתן טעם לדבריו דמה דהוי לאפרושי מאיסורא כ"ע בע"ד נינהו. ואף שכתב בתשו' רב"צ אשכנזי סי' ה' דדוקא היכא דליכא בעדותן אלא לאפרושא מאיסור' אבל היכא דפתיך בהדי' דררא דממונא אין מקבלין אפי' על האיסור וכאן הרי האשה מפסדת הכתובה זה אינו דהרי להאשה שלחו הדיינים ולא באה ומותר לקבל שלא בפניה וכאן החשש רק מה שנתקבל שלא בפני הבעל והבעל אינו מפסיד שום ממון ואין כאן רק אפרושי מאיסורא. ואפי' אם יחלוק החולק לומר שאין לאסרה לחלוטין ע"פ קב"ע שלא בפניהם מ"מ איסורא תלוי עד שהיא ובעלה עליהם להביא העדים לב"ד דהכי דיינינן לכל אלמי זולת זה ודאי אין לה היתר ע"ש באורך: ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ר"ס צ"ט שהאריך ג"כ בענין זה ומבואר שם דדבר זה לקבל עדות לאסור אשה על בעלה שלא בפני בע"ד במקום אונס במחלוקת שנויה בין הרא"ש והרשב"א. ועכ"פ אם אפשר להמתין עד שיעבור האונס ויבא הבע"ד ודאי דלא יפה עשו הב"ד לקבל העדות שלא בפניו. אולם אחר שכבר נעשה מעשה הגם שדעת רוב הפוסקים דאפילו דיעבד ל"מ קב"ע שלא בפני בע"ד וכמו שהאריך הרש"ל בתשו' סי' ל"ג ובתשובת רמ"א סי' י"ב הוסיף דלאסרה על בעל' דכנפשות דמי לכ"פ אפי' דיעבד ל"מ וכן כתב בפשיטות בתשובת פנים מאירות ח"א סי' כ"ד וכ"כ בתשו' עה"ג סי' ג' (ועיין בת' מהר"ם אלשקר סי' ט"ז וסי' ע"ה) עכ"ז קשה להקל בדיעבד כי דעת הראב"ן (שהובא בבב"י ח"מ סי' כ"ח) וסייעתו דבדיעבד מהני קב"ע שלא בפניו ואולי גם לאסרה על בעלה כן וזהו דעת החכם ר' נפתלי הירץ בתשובת רמ"א הנ"ל וכן ראוי לדון להרשב"א בחי' ב"ק ריש פרק הגוזל בתרא דס"ל דכל עיקר החיוב דקב"ע בפניו בממון הוא רק דרבנן א"כ יש לומר דלענין איסורא אוקמוה אדאורייתא ובצירוף דעת הרב המאירי שהובא בש"מ שם דבענין איסור מקבלין כו' הגם שהרוב הפוסקים חולקים ע"ז מ"מ לענין דיעבד א"א להקל. וע"ש עוד בר"ס ק"ד ובר"ס ק"ה מזה גם בס' ישועות יעקב סק"ח כתב דבדיעבד אם לא קיבלו בפניה נראה להחמיר כדעת הראב"ן וזאת בודאי דחוזרין ומעידין בפניה כמו בד"מ ולא אמרי' בזה הואיל וכבר העיד עביד לאחזוקי דבורי' עכ"ד ע"ש (ועיין עוד בתשובת ברית אברהם סי' צ"ב וסי' צ"ד אות י"ד וט"ו מדין זה): וכתב עוד בתשו' נו"ב שם (בסתירת היתר ה"ה שם) אך מה שקבלו עדות על אלו העדים לפסלם שלא בפניהם ודאי שהדיינים שלא כדין עשו אחרי שהעדים אינם בעלי זרוע ואף שכ' הריב"ש בסי' רס"ו הובא בב"י ח"מ סי' ל"ח דלפסול עדים כיון שאין העדים מתחייבים בזה שום חיוב אלא שהם נפסלין יכולים לקבל עליהם עדות שלא בפניהם הנה באמת אין הלכה כהריב"ש בזה ואעידה לי עדים נאמנים מחולקים בדבר זה כו' גם בב"י באה"ע סי' מ"ב מבואר דלא כהריב"ש ומהראוי להעניש הפוסק כך וגם הכנה"ג בח"מ סימן ל"ח כתב בשם הרלנ"ח דכל המפרשים חולקים על הריב"ש והאריך דלא ליתי אינש דלאו דסמכא ויסמוך על הריב"ש כו' ועוד דהרי מבואר במל"מ פ"ג מהלכות עדות דין י"א דאף להריב"ש עכ"פ בעינן בפני הבעל והאשה דהם מקרי בע"ד בזה. וא"כ בנ"ד כיון שקבלת העדות לפסול העדים היה שלא בפני העדים וגם שלא בפני הבעל והדבר הזה הוא חובת הבעל דמחייב בכתובת' אפילו הכחשה לא הוי ועדות הראשונים קיימת ועדות האחרונים בטילה לגמרי וע"ש עוד שהאריך לבאר דכל הני היתירים המבואר בתשו' רמ"א סימן י"ב בנדון כזה לא שייכי כאן וגם דאותה העדות שנגבה עליהם לפוסלם לבד מה שהיה שלא בפני בע"ד אפילו אם היה בפניהם אין בזה כדאי לפסול עדות הראשונים ולהתיר אשר זו ובפרט אחרי שכבר שבו בתשובה ע"ש באריכות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |