אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/ע

יום שלישי י' טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף ע

הפרת האב בנדרים שאין בהם עינוי נפש

מחלוקת הראשונים אם אב אינו מפר אלא בנדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה

כתב הרמב"ם (נדרים פי"ב ה"א): כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו, שנאמר "כל נדריה ואסריה". אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש או שהן בדברים שבינו לבינה, כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול או שלא תתקשט, שנאמר "בין איש לאשתו", ע"כ. מבוארת דעת הרמב"ם שהפרת אב שונה מהפרת בעל, ובעוד שהבעל אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה, הרי שהאב מפר את 'כל הנדרים והשבועות'. ומקור לו בפסוקים, שכן לגבי בעל נאמר 'בין איש לאשתו', ואילו בהפרת האב נאמר 'כל נדריה ואסריה'.

ובטור (סימן רלד) נקט כדעת הראשונים וכתב: דין האב עם בתו ככל דין הבעל עם אשתו, חוץ מזה שהאב יכול להתיר לבתו כשאר חכם, שהרי נשאלין לקרובים. והוסיף והביא גם דעת הרמב"ם: והרמב"ם כתב שהאב מפר לבתו כל ענייני נדרים, ולא נהירא. ועוד הביא דעה שלישית בזה: וה"ר יחיאל חילק, קודם שתתארס - מפר כל נדריה, אבל נתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו - אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק בזה, עכ"ל הטור.

והנה במשנה בתחילת פרק 'ואלו נדרים', פרק אחרון במסכת נדרים (עא.) שנינו: ואלו נדרים שהוא מפר, דברים שיש בהן עינוי נפש וכו'. וכתב הר"ן: ואלו נדרים שהוא מפר. הבעל מפר, וכן האב מפר לבתו. הרי לנו דעת הר"ן שאף האב אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש. וכ"כ התוספות: ואלו נדרים שהוא מיפר, בין אב ובין בעל, ע"כ.

דרשת הספרי וטעמו של הרמב"ם לדחות דרשה זו מדלא הוזכרה בתלמודים

כך גם הרא"ש בפירושו: ואלו נדרים שהוא מפר, אב או בעל. והרא"ש מוסיף ומביא מקור לדברים: דברים שיש בהם עינוי נפש, דכתיב "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו", והוא הדין לאב כדדריש בספרי (סימן קנה) "בין איש לאשתו בין אב לבתו" - מקיש אב לבעל, מה בעל אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש, אף אב אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש, ע"כ. וכן בפסקיו (פי"א ס"א) הביא הרא"ש ברייתא זו מהספרי. וכ"כ הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר ל יד): וכן הדין באב עצמו, דתניא בספרי כו' על כרחך אתה מקיש את האב לבעל, מה הבעל אינו מפר אלא דברים שבינו לבינה ודברים שיש בהם עינוי נפש אף האב אינו מפר אלא דברים שבינו לבינה ודברים שיש בהן עינוי נפש, וכך היא שנויה בנדרים ירושלמי (פי"א ה"א), ע"כ.

דרשה זו מוזכרת גם בדברי הר"ן לעיל מזה (סח. ד"ה לומר), שם כתב הר"ן: וכי היכי דבעל אינו מיפר בנדרי אשתו אלא נדרים שיש בהם עינוי ודברים שבינו לבינה, הכי נמי אב אינו מפר בנדרי בתו אלא אלו בלבד. והכי איתא בספרי... הרי לנו שדעת כל הראשונים, הרמב"ן והר"ן, התוספות והרא"ש, שאין חילוק בין אב לבעל בענין זה, וכשם שהבעל אינו מפר אלא בנדרים אלו כך גם האב, ומקורם בדרשת חז"ל בספרי המובאת גם בתלמוד ירושלמי. ורק הרמב"ם דעתו שהפרת אב שונה מהפרת בעל, והפרתו היא "בכל הנדרים והשבועות".

ובמגדל עוז כתב שחכמי לוני"ל שאלו את הרמב"ם על דבריו מדברי הברייתא בספרי, שם מפורש שלא כדעתו, והשיב להם שקשה בעיניו הדבר מדלא אישתמיט שום אחד משני התלמודים ולא התוספתא להזכיר אותה דרשה דספרי, ולפיכך סובר דליתא ההיא דרשה אלא אליבא דרבי שמעון דסתם ספרי כוותיה (כמבואר בסנהדרין פו.) ולא קיימא לן הכי, אלא נקטינן כפשטות הכתוב שלא חילק באב אלא אמר סתם "כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום".

השגת הבית יוסף על סברות הרמב"ם בדחיית דרשת הספרי

על טענות אלו תמה הבית יוסף (סימן רלד בבד"ה). על מה שכתב לדחות ברייתא דספרי משום שלא נזכרה בתלמודים ובתוספתא, תמה הבית יוסף שבכמה מקומות פוסק הרמב"ם כברייתא אף שלא נזכרה בתלמודים ובתוספתא, ומה בכך שסתם ספרי רבי שמעון, הא כיון שלא מצאנו מי שחולק עליו בזה, משמע שדברי הכל היא.

ומה שכתב שכך הוא פשטיה דקרא, כיון שלא נזכר חילוק אלא כתוב בסתם 'כל נדריה ואסריה', העיר הב"י שהרי על כך דרשו בספרי מקרא ד'בין איש לאשתו בין אב לבתו' שהוקשו להדדי וכשם שבבעל מפורש בפסוק דהיינו רק בנדרים אלו, כך גם באב שהוקשו זה לזה.

וביותר תמה הבית יוסף על מה שכתב שלא נזכרה ברייתא זו בשני התלמודים, הלא בירושלמי נזכר דין זה: שאין האב מפר אלא נדרי עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה כמו הבעל [וכמו שהזכיר גם הרמב"ן עה"ת בסוף דבריו המובאים לעיל]. ואף בבבלי יש לומר שנרמז דין זה, שכן בגמרא בתחילת פרק ואלו נדרים (עט:) מובאת ברייתא: בין איש לאשתו בין אב לבתו, מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה. ולכאורה למה הוצרך התנא להוסיף 'בין אב לבתו', לא היה לו לומר אלא 'בין איש לאשתו - מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה'. אלא משמע מכאן שכוונת התנא להקיש ולומר שדין האב כלפי בתו כדין הבעל כלפי אשתו, ואף הוא אינו מפר אלא בנדרי עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה.

ועכ"פ הערת הרמב"ם מפשטיה דקרא, שנאמר באב 'כל נדריה ואסריה' ומשמע אף שאר נדרים שאין בהם עינוי נפש ואינם בינו לבינה, היא שהביאה את רבינו יחיאל [שלדעתו ציין הטור כנזכר, והוא בסמ"ג (ל"ת רמב)] לחלק בין קודם שנתארסה ללאחר שנתארסה. וביאר הבית יוסף טעמו, שכיון שבעודה ארוסה אין האב מפר אלא נדרים שהבעל יכול להפר, שהרי אינו מופר אלא בשותפות הבעל, ממילא אף כשמת הבעל וחזרה לרשותו אינו בדין שיפר נדרים שלא היה יכול להפר קודם לכן. אלא שהב"י (בבד"ה) מסיק שכיון שכבר נתבאר שפשטיה דקרא לא קשה מידי, כיון שהוקש אב לבעל, ממילא אין צורך עוד לחלק כחילוק הר"ר יחיאל. ולכן מכריע הב"י להלכה כדעת הרמב"ן, הרא"ש והר"ן.

מחלוקת הב"ח והב"י בהכרעת ההלכה ומסקנת הש"ך

אמנם בשו"ע (יו"ד סימן רלד סנ"ח) כתב: יש אומרים שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהם עינוי נפש, ויש מי שמתיר, ויש מי שחילק שקודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הארוס וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש, ע"כ. הרי שהביא כל הדעות בדבר ולא נראה כמכריע בדבר. והש"ך (ס"ק עב) הביא דעת הב"ח (ד"ה דין) שפסק להקל, "בלא טעם וראיה". והעיר עליו שאשתמיטתיה דברי הבית יוסף בבדק הבית ובכסף משנה (נדרים פי"ב ה"א) שהכריע כדעת הסוברים שאב ובעל שווים. וכ"כ בצדה לדרך (במדבר שם) וכ"ד רבינו ירוחם (נתיב כז רכח:.), ולכך מכריע הש"ך ש"כן עיקר".

ראיית הקרבן נתנאל והבית מאיר מכך שלא הביאה המשנה יפוי כח האב בזה

ובקרבן נתנאל (נדרים פי"א ס"א אות ה) כתב להביא ראיה לפסק הרא"ש דלא כדעת הרמב"ם, מדברי המשנה בנדרים (ע.): מת האב - לא נתרוקנה רשות לבעל, מת הבעל - נתרוקנה רשות לאב, בזה יפה כח האב מכח הבעל... מעתה, מעיר הקרב"נ, אם כדברי הרמב"ם שאב מפר בכל נדרים ולא רק בנדרי עינוי נפש ובינו לבינה, היה לתנא במשנתנו להוסיף גם דבר זה שיפה כח האב מכח הבעל במה שמפר כל נדרי בתו משא"כ הבעל אינו מפר אלא בדברים שיש בהם עינוי נפש או דברים שבינו לבינה. ומכך שלא כתב התנא אלא חילוק זה שבדין 'נתרוקנה', וסיים "ובזה יפה כח האב מכח הבעל" - משמע שבשאר דברים שווים האב והבעל, וכשם שאין הבעל מפר נדרי אשתו אלא בנדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, הוא הדין אב בנדרי בתו. ראיה זו מובאת גם בבית מאיר (סימן רלד) והו"ד בשלמי נדרים (סח:).

גם לדעת הרמב"ם בזמן שבתו של אדם מאורסת אינו מפר לה אלא כבעל

והנה בדברי הבית יוסף נתבאר שגם לדעת הרמב"ם שהאב מפר כל נדרי בתו, היינו רק כל זמן שלא נתארסה, אבל משעה שנתארסה כיון שאינו מפר אלא בשותפות עם הבעל, שוב אינו מפר אלא בנדרים שהבעל מפר שהם נדרי עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה, וכל מחלוקת הפוסקים - הטור בדעת הרא"ש ורבינו יחיאל - היא בדין האב אחר שמת הבעל, האם חוזר האב לדינו ומפר את כל הנדרים (כדעת הטור בדעת הרא"ש), או שכל שבזמן אירוסיה לא הפר אלא נדרים אלו, שוב אף אחר שמת בעלה אינו מפר עוד אלא בנדרי עינוי נפש ובינו לבינה (רבינו יחיאל). וכ"כ המאירי (סח.) בדעת הרמב"ם.

על פי זה יישבו האחרונים (מנחת שלמה, בד קודש ועוד) את ראיית הבית מאיר והקרבן נתנאל, שכן משנתנו עוסקת ב'נערה המאורסה' - ובנערה המאורסה אף הרמב"ם מודה שאין כח האב יפה מכח הבעל אלא לענין דין 'נתרוקנה'.

יפוי כח הבעל מכח האב בבגר אם הוא בנערה המאורסה דוקא

ובסיפא של המשנה שנינו: בדבר אחר יפה כח הבעל מכח האב, שהבעל מפר בבגר והאב אינו מפר בבגר. על בבא זו במשנה מקשה הגמרא (ע:) שדין זה כבר נשנה במשנה לקמן (עג:) שבוגרת ששהתה י"ב חודש יכול בעלה [החייב מעתה במזונותיה] להפר לה לבדו בלי שותפות האב, הרי שכבר נתבאר שבעל מפר אף בבגר בשונה מהאב, ולשם מה הוצרכה משנתנו לשנות דין זה.

ומיישבת הגמרא בשני דרכים: א' עיקר הדין נאמר כאן וכאן מקומו, ולקמן נשנה הדבר רק כדי ללמדנו את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים המוזכרת שם במשנה. ב' עיקר הדין מקומו לקמן, וכאן נשנה הדין אגב הרישא, שהשמיענו התנא במה יפה כח האב מכח הבעל, ולכן השמיענו גם במה יפה כח הבעל מכח האב.

ויש שהעירו (ס' ויברך דוד) לפי זה על יישוב האחרונים, שכן מבואר בגמרא שהסיפא של המשנה אינה עוסקת בנערה המאורסה, אלא רק מחלקת בין אב לבעל לענין בוגרת, דהיינו שאם הבעל קדשה כשהיא בוגרת מפר נדרה, ואילו האב אם בגרה - אפילו כשהיא פנויה - יצא מרשותו.

אמנם יש שקדקו (מנח"ש שם) שהגמרא מעמידה את דין המשנה ב'הגעת זמן' דוקא, דהיינו במאורסת שהגיע זמנה להינשא, ולכאורה מדוע לא העמידה המשנה בפשטות שחלוק בעל מאב, שבגרות מוציאה מרשות אב ואינה מוציאה מרשות בעל, אלא על כרחך שהיה פשוט לגמרא שהמשנה עוסקת רק בדיני נערה המאורסה, ולכן הוצרכה לפרש את החילוק בין אב לבעל בבגר בנערה מאורסה. ונמצא לפי זה שלא זו בלבד שאין ראיה נגד דעת הרמב"ם ממשנתנו, אלא עוד יש להוכיח כדעתו מסוגיית הגמרא, כפי שנתבאר שמוכח ממנה שהמשנה עוסקת דוקא בדיני נערה המאורסה, ומנין, כי אם לא כן היה לתנא לומר שכח האב יפה במה שמפר את כל הנדרים, אלא ע"כ שהתנא עוסק רק בנערה המאורסה שבה דין האב שווה לדין הבעל שאינו מפר אלא בנדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה.

התנא עוסק בשאלת 'מי מפר' ולא 'מה מפר' שמקומה בפרק 'ואלו נדרים'

דרך אחרת ביישוב המשנה לדעת הרמב"ם, כתב רבי אברהם ארלנגר זצ"ל בספרו ברכת אברהם, שכן התנא במשנתו עוסק בשאלת 'מי מיפר', ואילו שאלת 'מה מיפר' מקומה בפרק הבא - פרק 'ואלו נדרים', ולכך לא נקט התנא בפרק 'נערה המאורסה' ליפוי כח זה שיש לאב על הבעל בשאלת 'מה מפר'.