אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/מד

יום חמישי י"ד כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף מד

הפקר בהמתו המושכרת לגוי בשבת

היתר הפקרת בהמה המושכרת לגוי להינצל משביתת בהמתו

כתב השולחן ערוך (או"ח סימן רמו ס"ג): אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת, שאדם מצווה על שביתת בהמתו. ואם השאילה או השכירה לגוי, והתנה עמו להחזירו לו קודם השבת, ועיכבה בשבת – יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, או יאמר: בהמתי קנויה לגוי, כדי שינצל מאיסורא דאורייתא.

ובטור הביא דברי ה"ר פרץ, שבשעת הפקר יפרש שאינו מפקירה אלא ביום השבת או כל זמן שעושה מלאכה ביום השבת – כדי שלא יזכה בה אחר. ואע"פ שאינו מפקירה לגמרי, הוי הפקר. ופירש הבית יוסף: ואע"פ שאינו מפקירה לגמרי, כלומר, אע"פ שאינו מפקירה אלא ליום השבת, שפיר הוי הפקר כדאיתא בסוף פרק אין בין המודר.

וכוונתו למבואר בגמרא בנדרים (מד.) תניא, המפקיר את שדהו... אמר תהא שדה זו מפוקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחד; עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר – יכול לחזור בו, משזכה בה בין הוא בין אחר – אין יכול לחזור בו. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סימן רעג ס"י). ומבואר שאף המפקיר ליום אחד – הפקרו חל, ולכך יכול להפקיר את בהמתו רק לשבת, ונמצא שאין הגוי עובד בבהמתו, ולא עבר על שביתת בהמתו בשבת.

תמיהת החתם סופר שהפקר לזמן אינו חל עד שיבוא ליד זוכה

והחתם סופר (שו"ת, או"ח סימן סב) תמה על היתר זה של מפקיר בהמתו לשבת, שהרי אף שנתבאר בדברי הברייתא שהפקר לזמן הוי הפקר, הלא עוד מבואר בברייתא שאף שחל ההפקר היינו רק 'משזכה בה', אך כל שלא זכה בה יכול לחזור בו – ואם יכול לחזור בו על כרחך שעדיין לא חל ההפקר. ואם כן מבואר שהפקר לזמן אינו הפקר אלא אם כן אתי ליד זוכה. ומעתה מה תועלת יש בהפקרת בהמתו ליום השבת – הא לא הוי אלא הפקר לזמן, ולא בא לידי זוכה. שהרי העכו"ם אינו זוכה בהפקר, והוא מחזיקו רק בתורת השכירות או השאלה, ואינו יודע כלל שהפקירו.

והרדב"ז (ח"ב סימן יג) כתב שהפקר הוא הדרך היותר גרוע שבדרכי היתר שכירות בהמה בשבת, ולא פירש טעמו, וכתב החתם סופר שאפשר שטעמו מחמת סברא זו, שצריך שיבוא ליד זוכה כדי שיחול ההפקר, והלא בתפיסת העכו"ם לא בא ליד זוכה.

ובזה ביאר החתם סופר מה שהצריכו חכמים לבער את החמץ ולא סגי להו בביטול חמץ שבו מפקיר את החמץ. שכיון שצריך לבטל ולהפקיר הפקר עולם ואם מפקיר רק לשעה אינו הפקר כל שלא בא ליד זוכה, ממילא חששו שמא יפקיר את החמץ רק לשבעת ימים וכיון שלא בא החמץ ליד זוכה – לא חל ההפקר והחמץ עודנו ברשותו. ולא ידע אדם שצריך להפקיר את החמץ לעולם, ורק שיכול אחר הפסח לשוב ולזכות בו – ולכן תקנו חז"ל שיבער החמץ ולא יסמוך על הביטול בלבד.

ועכ"פ בכדי לבאר פסק הפוסקים שמועיל הפקר לצאת מכלל איסור תורה של שביתת בהמתו, מחדש החתם סופר שכיון שהוא ביד עכו"ם, אפילו שאינו מחזיק בו אלא בשכירות ושאלה, ואף העכו"ם אינו יודע כלל שבעליו הפקירוהו, מכל מקום חשיב כאילו אתי ליד זוכה וחל ההפקר.

על ההערה זו עמד החת"ס גם בחידושיו (נדרים מג. וכפי שהעתיקם גם בסוף התשובה הנזכרת): ויש לתמוה על השיטה שבטש"ע או"ח סימן רמ"ו שאפילו אינו מפקיר בהמתו אלא לשבת מהני, הא בשמעתין וכל הפוסקים מוכח דהפקר לזמן, כולי עלמא מודים דבעינן 'אתי ליד זוכה'. ויישב כתשובתו בתשובתו: וצריך לומר, כיון שהבהמה ביד הנכרי, הוה ליה כאילו בא ליד זוכה, אע"ג שאין כוונת הגוי לזכות, עכ"ד.

סברת הכתב סופר שבמקום דאנן סהדי שמפקיר בלב שלם חל מיד אף בהפקר לזמן

בנו, הכתב סופר, התעורר אף הוא לתשובה זו (שו"ת, יו"ד סימן קנז ד"ה ולפע"ד כי נכון), והביא דברי אביו וכתב עלה: והוא דוחק, כאשר הרגיש בעצמו, הלא הגוי אינו רוצה ואינו מכוון לזכות.

כדי ליישב קושיא זו מקדים הכתב סופר את קושיית התוספות שבת על פסק השולחן ערוך (סימן רמו ס"ג) שהפקר זה במפקיר בהמתו השכורה - "יפקירנה בינו לבין עצמו", ותמה התוספת שבת (סק"ז) שהרי לדעת הרמב"ם מדאורייתא צריך להפקיר לכל הפחות בפני אחד, וכך פסק השו"ע עצמו בדיני הפקר (חו"מ סימן רעג ס"ז), ורק הרמ"א כתב בדעת הרא"ש שמדאורייתא סגי אפילו בהפקר בינו לבין עצמו, ואם כן כיצד פסק השו"ע בפשטות שהפקר זה מהני גם בינו לבין עצמו. וביאר התו"ש שמכל מקום כאן כיון שכבר השכירה לו ועיכבה בעל כרחו, אז ודאי אם אפשר לו צריך להפקירה כדינו, אבל אם אי אפשר לו מודה המחבר שטוב לכל הפחות שיפקיר בינו לבין עצמו לצאת על כל פנים ידי דעת הרא"ש שחשיב הפקר בכהאי גונא. והעתיק השעה"צ (ס"ק יז) דברי התו"ש.

ומכח קושיא זו חידש הכתב סופר שאף לדעת הרמב"ם מה שצריך מדאורייתא שיהיה ההפקר עכ"פ בפני אחד, הוא משום שאם אמר הדברים בינו לבינו, אין זה כי אם פטומי מילי בעלמא, שלא יוודעו הדברים לשום אדם, וממילא אינו אומר בלב שלם, ולכך לא מהני מדאורייתא, עד שיאמר כן בפני אחד, שאז כיון שיודע שמיד יזכה בו אותו אחד, על כרחך שגמר בדעתו להפקירו ובלב שלם רוצה להוציאו. וחכמים הוסיפו להצריך עוד שנים, שיהיו שנים מעידים ואחד זוכה, כדי שלא יוכל להכחישו.

ומעתה, מחדש הכתב סופר, שבכל מקום שהפקרו נעשה בשביל תקנתא לאיסור או שיש מצוה בעשייתו, כגון שמפקיר בהמתו כדי להפקעי קדושת בכור וכיו"ב, אזי יועיל הפקר בפני עצמו גם לדעת הרמב"ם – כי אנן סהדי ומוכחא מילתא שהפקרו בלב שלם נעשה.

לפי זה מיישב הכתב סופר גם את קושיית אביו על הפקר בהמה שכורה שעיכבה הנכרי בשבת, כי גם דין זה שהפקר לזמן אינו חל עד שיבוא לידי זוכה הוא משום שכיון שאין דרך להפקיר לזמן, ממילא חיישינן שמא לא הפקיר בלב שלם, אבל מדינא ודאי שאף הפקר לזמן חל מיד – כשביעית שאינה הפקר אלא לשנה השביעית ואעפ"כ דין הפקר גמור לה. ואם כן כשם שנתבאר בדעת הרמב"ם שאף שהפקר בעי מדאורייתא שיהיה לכה"פ בפני אחד, מכל מקום במקום דאנן סהדי שהפקיר בלב שלם, סגי במפקיר בינו לבין עצמו. הוא הדין לענין מפקיר לזמן, שאף שנתבאר שאינו הפקר עד שיבוא ליד זוכה, מכל מקום אם אנן סהדי שנתכוון להפקר גמור, אזי חל ההפקר מיד. וכיון שכאן מפקיר לזמן מחמת האיסור שבזמן זה, אם כן אנן סהדי שהפקרו הפקר גמור, ולכן אף שהוא הפקר לזמן חל ההפקר מיד ואפילו שלא בא ליד זוכה.

קושיית המחנה אפרים ויישובו כקושיית החת"ס ויישוב הכת"ס

וכבר קדמו המחנה אפרים (הל' זכיה מהפקר סימן ב) שהקשה אף הוא: ובעיקר הדין שכתבו דיכול להפקיר בהמתו ליום שבת בלבד כדי שלא יעבור, צריך להבין, דמהסוגייא בנדרים מוכח דכל הפקר לזמן לא נפיק מרשותא דבעלים עד שיזכה בו אחר. ואפילו רבנן לא פליגי ארבי יוסי אלא במפקיר סתם, אבל במפקיר לזמן מודו ליה דכל כמה דלא זכה ביה אחר – עדיין לא יצא מרשותו, ומשום הכי יכול לחזור ביה.

ויישב: ולכן נראה לי, דהכא כיון דהוי איסורא אפילו בהפקר לזמן גמר והפקיר, ע"כ. והיינו כסברת הכתב סופר שכל הטעם שבהפקר לזמן אין חל ההפקר אלא לכשיבוא ליד זוכה, היינו טעמא משום דלא גמר ומפקיר, אבל במקום שעושה כן כדי להציל עצמו מן האיסור – אזי גם בהפקר לזמן גמר והפקיר, וחל ההפקר מיד.

סברת המעדני ארץ לדון הפקר דשביעית כהפקר לזמן שחל מיד

גם במעדני ארץ (סימן יא אות יא) רצה לדון בגדר הפקר דשביעית, שאינו אלא כהפקר לזמן, כלומר שהתורה נתנה בירקות זמן של שנה אחת שיכול כל אדם ללקטם ולזכות בהם לעצמו, אבל אם עברה אותה שנה ולא זכה בה אדם – הרי אלו הירקות חוזרות לרשות הבעלים בלא שום קנין. והוסיף שאף לדעת הבית יוסף שצריכים הבעלים להפקיר פירות שביעית בפירוש, מכל מקום אין דעתם להפקירם אלא לשנה השביעית, וממילא אחר שתעבור השביעית יחזרו הפירות לרשות הבעלים הראשונים.

ובתוך דבריו כתב עוד שהפקר זה של שביעית אף שהוא הפקר לזמן, מכל מקום חל מיד אף קודם שבא ליד זוכה, ולמד זאת בקל וחומר ממפקיר בהמתו השכורה לעכו"ם ליום השבת, שכתב המחנה אפרים שכיון שההפקר הוא מחמת איסורא – להינצל מהעשה של שביתת בהמתו, לכן גמר ומפקיר הפקר גמור לאותו הזמן אף קודם שיבוא ליד זוכה, והוא הדין בהפקר דשביעית שמחוייב להפקיר מחמת הדין, ולדעת המבי"ט אף חל ההפקר ממילא בלא שיפקירו הבעלים בפירוש.

חילוק החוף ימים בסיבת ההפקר שיצא מהבעלים או שיותר לכל אדם

ובספר חוף ימים (ח"א סימן סז אות ג) כתב לחלק בין הדברים, שכן בסיבת הפקר ישנן שתי סיבות; סיבה אחת – שהמפקיר מוכרח מאיזה טעם שיהיה להוציא החפץ מרשותו, ועיקר כוונת ההפקר היא מפני שרוצה להיפטר מהחפץ, ולא אכפת לו כלל מה יארע עם החפץ אחרי ההפקר. ובאופן זה נראה פשוט שכל שהפקירו, הרי תכף ומיד יש להפקר לחול אפילו אם לא בא ליד זוכה, שכן הבעלים מעוניין בייחוד רק בדבר זה – להוציא החפץ מרשותו.

אמנם מלבד זאת ישנה סיבה שניה אפשרית להפקר, והיא שהמפקיר רוצה שאחרים יוכלו להנות מחפץ זה, רק שכיון שאין אחרים יכולים להנות מחפציו בלתי אם יתן להם רשות, ולכך הוא מפקירם ובזה נותן רשות לכל העולם לבוא ולהנות מחפציו. ובאופן זה יש לומר שכיון שעיקר כוונתו להנות לאחרים, אם כן כל זמן שלא בא לרשות זוכה לא הוי הפקר, שכן רק בשעה זו נתקיימה מחשבתו שרוצה שיהנה הזוכה מחפץ שלו.

ומעתה יש לחלק טובא בין דין הפקר לזמן במפקיר בהמתו השכורה לנכרי, ובין הפקר לזמן במפקיר פירות שביעית. שכן מפקיר בהמתו השכורה לעכו"ם מפקירה כדי להינצל מהעשה של שביתת בהמתו, ואינו מעוניין כלל שאי מי יזכה בבהמה, ולכך ודאי צדקה סברת המחנה אפרים שחל ההפקר אף קודם שיבוא ליד זוכה.

משא"כ בפירות שביעית, כשמפקירן לדעת הבית יוסף, או כשמופקרים מאליהן לדעת המבי"ט, צריכים אנו לדעת מה היתה כוונת התורה בהפקרם. האם עיקר הקפידא שלא יהיו הפירות ביד הבעלים, או כדי שיוכלו כולי עלמא להנות מהם. ולכאורה ממה שרואים אנו שגם בעל הבית יכול ללקוט בשדהו מעט ולהכניס לתוך בידו, הרי נראה מוכח שעיקר הקפידא היא, כמפורש בתורה, "ואכלו אביוני עמך", דהיינו שיוכלו כל העולם להנות מהם, ואם כן יש לומר שבכה"ג לא שייכת סברת המחנה אפרים – ולא יחול ההפקר כל זמן שלא בא ליד הזוכה.

ובשלמא לדעת הבית יוסף שההפקר תלוי בדעתו, יש לומר שכוונתו להפקיר את השדה לגמרי אף קודם שיבוא ליד זוכה, כדי לקיים מצוותו. משא"כ לשיטת המבי"ט שההפקר בשביעית 'הקפעתא דמלכא' הוא. אם כן עד כמה שננקוט שההפקר בשביעית הוא כדי שיוכלו הכל להנות מהפירות, ולזה סגי בהפקר לכשיבוא ליד זוכה – אם כן מהיכי תיתי לחדש שההפקר בשביעית חל יותר מזה, וחל מיד כשמפקיר.

ואמנם יש להעיר על דבריו, כי מה שהתירה התורה לבעלים ללקוט מן השדה, היינו בתורת כולי עלמא, כלומר, אפילו אם ננקוט שהקפידא היא שלא יהיו הפירות ברשות הבעלים, היינו שלא ינהגו הבעלים מנהג בעלות בפירותיהם, ויחזיקו אצלם את כלל הפירות בתורת בעלים – ואם כן יתכן שעיקר הקפידא שיצאו הפירות מרשות הבעלים, ואעפ"כ התירה התורה לבעלים לאכול מהם בדרך הפקר וככל אדם מישראל.