אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/כח

יום שלישי כ"ח חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף כח

דינא דמלכותא דינא במלך ישראל ובארץ ישראל

דעת הר"ן בשם התוספות שאין דינא דמלכותא בארץ ישראל

הגמרא בנדרים (כח.) ובכמה מקומות מביאה את דברי שמואל האומר: דינא דמלכותא דינא. וכתב הר"ן (ד"ה במוכס) בשם התוספות: דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא, מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה, ע"כ.

והעירו האחרונים (ברכת אברהם ועוד) שמסברת הר"ן מבואר שהחילוק אינו בין 'מלכי עובדי כוכבים' ל'מלכי ישראל', כפי שנראה לכאורה מפשטות לשונו של הר"ן, אלא עיקר החילוק הוא בין שאר הארצות לארץ ישראל, כי מאחר ויסוד כחו של 'דינא דמלכותא דינא' הוא מכח בעלות המלך על הארץ, ויכולתו לומר להם 'אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ', ממילא בארץ ישראל שהיא של כל ישראל, וכל ישראל שותפין בה, אין לו כח זה – ואחד מלך ישראל ואחד מלך עכו"ם אין בו דין דינא דמלכותא בארץ ישראל, ומאידך – מלך ישראל שימלוך בחוצה לארץ יהיה לו כל תוקף דין 'דינא דמלכותא'.

ורבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בספרו מנחת שלמה (שם) כתב שאפשר שגם לדעת הר"ן דין זה הוא דוקא במלך ישראל בארץ ישראל, אבל במלך עכו"ם בארץ ישראל, כיון שעכו"ם קונה בכיבוש מלחמה ממילא חשיב בעלים ודינא דמלכותא דינא אף בא"י. ואף שאנו יכולים לחזור ולכבוש מידם, אבל לגזול אסור.

והוסיף שכן הוא להיפך, שמלך ישראל בחו"ל אף שלכאורה לא שייך בזה טעמו של הר"ן 'שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה', מכל מקום גם מלך ישראל בחו"ל חייב לקבוע חוקים לפי דין תורתנו הקודשה, ואם אינו קובעם על פי דין תורה אין ערך לחוקיו.

דברי הרשב"א שמלך ישראל בחוצה לארץ יש בו דינא דמלכותא

אמנם רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל (נפטר ל' חשון) בספרו הלכות מדינה (ש"ג פ"ו אות ט) נקט גם כן שסברת הר"ן אינה שייכת במלך ישראל בחוצה לארץ, והביא שכן מפורש בדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תרלח) שכתב שם שכל שלטון ישראל הממונה בעירו ומושל במקומו, דינו דין, והוא בעירו בכלל דינא דמלכותא... ואף במלכי ישראל בחוצה לארץ. ודוקא בארץ שהיא ירושה לכל ישראל הוציאו רבותינו הצרפתים בנדרים. הרי להדיא שהעמיד את דברי התוספות שהם מקור דברי הר"ן במלכי ישראל בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ.

עכ"פ מבואר מדברי הר"ן והתוספות שגדר 'דינא דמלכותא דינא' הוא מכח בעלות המלך על הארץ, ויכולתו לגרש את אשר אינו חפץ בו מארצו.

דעת הרשב"ם שדינא דמלכותא הוא מכח קבלת העם מלכות המלך

לעומתם מבאר הרשב"ם (ב"ב נד:) את יסודה של הלכה זו באופן אחר: כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם, דינא הוא. שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע"פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל, ע"כ.

לפי זה, כותב המנחת שלמה, פשוט הוא דהוא הדין בארץ ישראל, אע"פ שעינינו נשואות לה' כי במהרה ירום קרן ישראל ויגאל אותנו וארצנו, מכל מקום כל עוד חושך יכסה ארץ צריכים אנו למוראה של מלכות, וכל בני ארץ ישראל מקבלים עליהם מרצונם הטוב כל דיני המלכות שהם לטובת הארץ, עכ"ד.

חידושו של החתם סופר שחילוק הר"ן הוא רק במיסים ומכס ולא בנימוסי ארץ

ובשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן מד) הביא טעמם של הרשב"ם והר"ן, וכתב שלדעת הר"ן כל כח המלך הוא משום שהוא אדון הארץ, ולכן יש לחלק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. משא"כ לטעם הרשב"ם שכח דינא דמלכותא הוא משום שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, אם כן אין מקום לחלק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם, כיון שאפילו מלך ישראל שאין הארץ שלו – מכל מקום כל נימוסו וחוקיו מקבלים עליהם ברצונם ומחילה גמורה הוא.

אמנם כתב שם החתם סופר שנראה שלא נחלק הר"ן על סברת הרשב"א אלא לענין מכס ומסים שמטיל המלך על עמו בעל כרחם, שבזה לא שייך לומר שבני מדינה ניחא להו, וע"כ שטעמו הוא משום שהוא אדון הארץ, ולכן חילק הר"ן שאינו שייך במלכי ישראל בארץ ישראל. משא"כ במנהגי ונימוסי ארץ מודה הר"ן לרשב"ם ולטעמו משום דניחא להו לבני מדינה, וממילא אין לחלק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.

ובמנחת שלמה הביא דוגמא לדבר ממה שאמרו בגמרא במסכת בבא בתרא (ח:) שרשאים בני העיר להסיע על קיצתם, ופירש רש"י דהיינו לקנוס את העובר על קיצת דבריהם, להסיעם מדת דין תורה, ע"כ. והיינו שסברא הוא שכל קיבוץ אנשים רוצים ודאי לטובתם במינוי טובי העיר לשמוע להם בכל מה שימצאו לתקן לטובת הציבור, ואפילו אם יש מי שמתנגד לזה – בטלה דעתו אצל כל אדם, ואם כן הוא הדין בני המדינה רוצים במוראה של מלכות ובדיניהם כיון שהוא לטובת המדינה.

מחלוקת תנאים ואמוראים אם האמור במשפט מלך מלך מותר בו

והנה כדעת הר"ן המחלק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם, מצאנו בראשונים שחלקו אף הם כדינו, אך מטעם אחר.

והנה בספר שמואל (א' ח יא-יז) פורט שמואל לפני העם השואלים להם מלך, את משפט המלוכה: "ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם, את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו. ולשום לו שרי אלפים ושרי חמשים ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כל מלחמתו וכלי רכבו. את בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות. ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתכם הטובים יקח ונתן לעבדיו... ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים... יקח ועשה למלאכתו. צאנכם יעשור ואם תהיו לו לעבדים...".

בגמרא במסכת סנהדרין (כ:) נחלקו רב ושמואל בתוקף זכויותיו של מלך לנהוג במשפט המלוכה האמור: אמר רב יהודה אמר שמואל, כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו. רב אמר, לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, שנאמר "שום תשים עליך מלך" – שתהא אימתו עליך. כתנאי, רבי יוסי אומר, כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו, רבי יהודה אומר, לא נאמרה פרשו זו אלא כדי לאיים עליהם וכו'.

וברמב"ן (ב"ב נה.) כתב וזה לשונו: דייקא מדקאמר 'דינא דמלכותא דינא' ולא אמרינן 'דינא דמלכא דינא', אלמא דיני דידיע לכולהו מלכי, ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועין, כמו שכתוב בקבלה על ידי שמואל הנביא, ואמרו רובתינו כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, עכ"ד. ומדבריו משמע שתוקף דין 'דינא דמלכותא דינא' עולה בקנה אחד עם דעת הסובר ש'כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו'.

תליית הנמוקי יוסף והמאירי לדין מלכי ישראל בהכרעת הדין בפרשת המלך

על פי תלייה זו כתב הנמוקי יוסף (נדרים שם) שהסכימו רוב המפרשים דדוקא במלכי אומות העולם אומרים דינא דמלכותא דינא, כלומר חוקי המלך הקבועין במלכות על פי הגדולים, אבל דינא דמלכא – שהמלך עושה מדעתו אינו דין. והוסיף: ומלכי ישראל אין דנין דין אלא על פי התורה, דקיימא לן במסכת סנהדרין, כל הכתוב בפרשת המלך בספר שמואל, מלך אסור בו, ולא אמרה תורה אלא ליראם ולבהלם שלא ישאלו להם מלך, ע"כ.

מבואר מדברי הנמוקי יוסף שאף הוא תלה הדברים זה בזה, ומכח פסק ההלכה שכל האמור בפרשת מלך מלך אסור בו, הכריע שדין 'דינא דמלכותא דינא' אינו נאמר במלכי ישראל. ולפי סברא זו ודאי שהוא הדין במלך ישראל בחוצה לארץ שאין בו דינא דמלכותא.

ולאידך גיסא, כתב המאירי (שם) שדין זה הוא אף במלכי ישראל, שהרי אף במלכי ישראל אמרינן בסנהדרין שכל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו. ובשם התוספות כתב שלא נאמר דין זה במלכי ישראל "שאין ידם תקפה לחדש בדינים כלום", וכתב שהוכרחו לזה מחמת דעת האמור שכל האמור בפרשת מלך מלך אסור בו, ולכאורה סוף סוף תיפוק ליה מ'דינא דמלכותא דינא', ולכן הוכרחו לומר שלא נאמר דין זה במלך. אמנם כתב המאירי שלפי הכרעת ההלכה – לדעתו – שכל שבפרשת מלך מלך מותר בו, אפשר לומר שדינא דמלכותא דינא הוא אף במלכי ישראל.

ואגב, הכרעת ההלכה אשר נראית עומדת במחלוקת בין המאירי לנמוקי יוסף, לכאורה על פי כללי הפסק שבידינו, שהלכה כשמואל בדיני, וכן במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי, הרי שיש להכריע כדעת המאירי שכל שבפרשת מלך מלך מותר בו, וכ"פ הרמב"ם (מלכים פ"ד ה"א) וכמו שביאר הכסף משנה (שם). ודעת הנמוקי יוסף צ"ב.

ביאור הפרשת דרכים בפטור 'מודעה רבה' נגד ציווי המלך

לסיום נביא פנינה נאה מבעל המשנה למלך בספרו פרשת דרכים (דרך הערבה דרוש כ"ב), במה שיישב על פי דעת הר"ן וסברתו שאין דין דינא דמלכותא במלכי ישראל כיון שאין הארץ שלהם אלא כל ישראל שותפים בה, וכמו שיבואר.

בגמרא במסכת שבת (פח.) איתא: "ויתייצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעא רבה לאורייתא. ופירש רש"י: שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה, שקיבלוהו באונס.

והקשה הרשב"א שלכאורה לא שייך מודעה אלא במי שאנס את חבירו לעשות איזה דבר שלא כרצונו, אבל מלך שמצווה לעבדיו שיעשו כך וכך והם מחוייבים לעשותו, מכל מקום אין כאן טענת אונס, שהרי קיימא לן דדינא דמלכותא דינא, וכל שכן דין מלך מלכי המלכים הקב"ה שאם ציווה לישראל לקיים תרי"ג מצוות, הרי הם מצווים לשמור מצות מלכם ואין להם כל טענת מודעה ש'אנוסים היינו'.

ובפרשת דרכים יישב קושיית הרשב"א על פי יסוד התוספות שהביא הר"ן, שכל דינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפים בה. והנה לפי זה אם אכן היה נותן הקב"ה לישראל את הארץ במתנה אחר מתן תורה, ודאי לא היה מועיל כל טענת אונס, שכן היינו מחוייבים לשמור ולעשות את אשר ציוונו משום דינא דמלכותא דינא, וכקושיית הרשב"א.

אך כיון שזוכים אנו בארץ ישראל מכח מה שזכה בה אברהם אבינו, ואנו יורשים אותו, אם כן לא שייך לדון כאן משום 'דינא דמלכותא', שהרי זה דומיא דמלכי ישראל שכיון שכל ישראל שותפין בארץ אין כח ביד המלך לצוות על העם מחמת בעלותו על הארץ.

כפיית הר כגיגית באומות העולם אינה פוטרת בטענת אונס

והתוספות (ד"ה כפה) הקשו מהמבואר בגמרא בעבודה זרה (ב:) שלעתיד לבוא טוענים אומות העולם לפני הקב"ה, כלום כפית עלינו הר כגיגית. ומשמע שאילו היה כופה עליהם הר כגיגית לא היתה להם כל טענה ומענה על שלא קיימו את התורה, ואילו בגמרא בשבת מבואר שאדרבה מכח כפייה זו טענה יש בפיהם.

ובספר נהורא דאברהם (שבת שם) כתב ליישב לפי דברי המשנה למלך, שלגבי אומות העולם באמת אילו היה כופה עליהם הר כגיגית לא היתה להם טענת אונס, שהרי אין להם ירושה מאברהם על ארץ ישראל, ואם כן עליהם חזר חיובם מ'דינא דמלכותא דינא' וכקושיית הרשב"א.