אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/כב

יום רביעי כ"ב חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף כב

נדרי דוד

קושיית האילת השחר לדעת הרמב"ם כיצד נדר דוד נדרי מצוה

בברייתא המובאת בגמרא במסכת נדרים (כב.) שנינו: רבי נתן אומר, הנודר - כאילו בנה במה. והמקיימו - כאילו מקריב עליו קרבן. ופירש הר"ן: הנודר כאילו בנה במה, בשעת איסור הבמות... והמקיימו, כלומר שאינו נשאל עליו, כאילו הקריב על אותה במה קרבן וחייב משום שחוטי חוץ, ע"כ. ולמדנו שאף הנודר מחוייב להשאל על נדרו ולא לקיימו.

וכך העתיק הרמב"ם (נדרים פי"ג הכ"ה) להלכה: אמרו חכמים, כל הנודר כאילו בנה במה. ואם עבר ונדר, מצוה להישאל על נדרו, כדי שלא יהא מכשול לפניו. במה דברים אמורים, בנדרי איסר, אבל נדרי הקדש - מצוה לקיימן, ולא ישאל עליהן אלא מדוחק, שנאמר (תהילים קטז יד) "נדרי להשם אשלם". והכסף משנה כתב שמקור דבריו מסברא: "דברי טעם הם, דלמה יגרע כח ההקדש להישאל עליו אם לא מדוחק. ומקרא מסייעו 'נדרי להשם אשלם'".

ובאילת השחר (נדרים כב.) תמה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, כיצד נדר דוד את נדרו, הלא אפילו אם 'נדרי הקדש' הם וכמו שלמד הרמב"ם, הלא מבואר בגמרא (שם ט:) שאין לנדור שמא יבוא לידי תקלה בקרבן שתחת ידו, וכן אין לנדוב שמא יפשע ויאחר מלהביא יותר משלש רגלים. ודוחק להעמיד את הפסוק 'נדרי להשם אשלם' על האופן המבואר בגמרא שם שמותר לנדור, כהלל הזקן שהיה מביא את עולתו כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה.

ובשלמא לולי דברי הרמב"ם היה אפשר לפרש את דברי דוד, על נדרים שאדם נודר בעת צרה. אבל הרמב"ם הלא לומד מפסוק זה שנדרי מצוה אין להישאל עליהם אלא לקיימם, ואם הפסוק עוסק בנדרים שנודר בעת צרה אין כל ראיה לנדרי מצוה שראוי שלא לנודרם, שאפשר גם שצריך להישאל עליהם. ועל כרחך שהרמב"ם למד שהפסוק עוסק בנדרי מצוה, ואם כן חזרה השאלה למקומה - כיצד נדר דוד נדרי מצוה, שעה שאמרו חכמים שיש לחשוש שמא יבוא בהם לידי תקלה. והניח האילת השחר בקושיא.

ביאור השבט מישראל והדרש משה שדוד נדר בעזרה כהלל הזקן

והנה מה שנקט כדוחק להעמיד שנדריו של דוד היו כדרך שנדר הלל שהקדיש עולתו בעזרה, כך ביאר בפירוש שבט מישראל (זולקווא, תקל"ב) לקרעמניצער מגיד רבי יעקב ישראל הלוי שטרן זצ"ל, את הפסוקים המסיימים את הפרק (תהילים קטז יח-יט) "נדרי להשם אשלם נגדה נא לכל עמו. בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה". דהנה אמרו חז"ל על הלל שמימיו לא מעל אדם בעולתו, כיצד היה עושה מביאה חולין בעזרה ומקדישה ובזה יצא מידי ספק מעילה. אלא שעדיין הרואה אינו מבחין בכך וסובר שקרבנו של הלל נדור זה מכבר, ולכן היה צריך לומר שמקדישה בקול רם נגד כל הנמצא בעזרה - ואז ידעו כולם כי רק עתה הקדישה וילמדו ממנו שלא לפרוץ בנדרים.

על כן אמר המשורר: רגיל אני לשמור על עון נדרים שלא לבוא לידי מיחוש, ולכן 'נדרי להשם אשלם נגדה נא לכל עמו' - בפרסום לפני הכל, והיכן אעשה זאת 'בחצרות בית השם' דהיינו בעזרה וכמנהגו של הלל, ועל ידי זה לא אבוא לחשש תקלה. וכ"כ גם בדרש משה: כי מבואר שחסידים הראשונים היו נודרים בתוך העזרה כדי שלא יבואו לידי גיזה ועבודה ושום תקלה, וזה שביאר 'בחצרות בית השם', עכ"ד.

ומה שהציע הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לפרש את נדרי דוד על נדרים שנדר בעת צרה, כך באמת ביארם המצודת דוד (תהילים קטז יד): הנדרים שנדרתי בעת צרה אשלם עתה נגד כל עמו לפרסם הנס. וכעין זה ביאר בפירוש תהלת ה' לרבי חיים בן יששכר בער מאמשטרדם (אמשטרדם, תרי"ב) את הפסוק בתהילים (סו יג-יד): "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי. אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי". וביאר שם מה שהוסיף דוד המלך ע"ה תיבות 'בצר לי', שכיון שבגמרא מבואר שהנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן, הרי שהנודר עושה עבירה ואם כן במה מתפאר דוד ששילם את נדרו. אכן במדרש על הפסוק "וידר יעקב נדר לאמר" איתא: מאי 'לאמר', מלמד שנודרין בשעת צרה. ולזה הוסיף דוד ואמר 'בצר לי' - היינו שנדרתי נדרים אלו בשעת צרה כשהייתי בגלות, ולכן היה מותר לי לנדור ועל כן אשלם נדרי. וכ"פ בפירוש דרש משה (לבוב, תרל"ט) לרבי משה אוסטרר זצ"ל מזמושץ', מחכמי הקלויז בברודי.

ביאור הרוח יעקב ש'עלי אלקים נדריך אשלם' כיון ש'הצלת נפשי ממות' ובעת צרה שאני

ובספר רוח יעקב (דרוש ט - נשבע להרע) לרבי יעקב בן שבת זצ"ל, ראש הישיבה הגדולה במוגאדור, מרוקו, ודיין בבית דינו של רבי דוד חזן, ביאר על דרך זו את הפסוק בתהילים (נו יג) "עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך. כי הצלת נפשי ממות הלא רגלי מדחי...". דהנה אמרו חז"ל בחולין (ב.) רבי מאיר אומר, טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. ופירש רש"י ז"ל, רבי מאיר סבר טוב מנודר ומשלם ומנודר ואינו משלם מי שאינו נודר כל עיקר. ורבי יהודה אומר, טוב אשר לא תדור, טוב מזה ומזה שנודר ומשלם.

ובגמרא אמרו שלא נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אלא באומר 'הרי זו', אבל מודו באומר 'הרי עלי', ופירש רש"י: אם אמר 'הרי זו' [- וייחד בהמה מסויימת] אם נגנבה אינו חייב באחריותה, אי נמי אם הפרישה תו לא הדר [- לא יחזור בו], אבל 'הרי עלי' [- שהתחייב בעצמו ולא הפריש בהמה מסויימת] לא, דילמא פשע ולא מקיים, עכ"ל. דהיינו שרבי יהודה מודה שבאומר 'הרי עלי' עדיף שלא ינדור כלל, משידור וישלם.

והקשו התוספות (חולין ב: ד"ה אבל) מהכתוב אצל יעקב "וידר יעקב נדר לאמר", והלא שם היה זה בודאי בלשון 'הרי עלי' כיון שלא היה בידו כלום, והרי לכולי עלמא באומר 'הרי עלי' עדיף שלא ידור כלל אף משידור וישלם. וישבו התוספות: בעת צרה שאני, כדאמרינן במדרש 'וידר יעקב נדר לאמר' - לדורות שיהיו נודרים בעת צרה.

ובזה יבואר הכתוב 'עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך כי הצלת נפשי ממות' - דהיינו שדוד אומר שהנדרים שנדר 'עלי' אלקים נדרים - דהיינו שהיו ב'הרי עלי', ואם תאמר שמא עברתי ולא שילמתי, על כך הוסיף 'אשלם תודות לך'. ואם תוסיף ותקשה הלא ב'הרי עלי' מודה אף רבי יהודה שטוב שלא תדור משתדור ותשלם, על כך הוסיף 'כי הצלת נפשי ממות' - שהיו אלו נדרים בעת צרה, וכדרך שנדר יעקב, וכמו שיישבו התוספות.

מקור הזוהר שרחל מתה מחמת איחור נדרו של יעקב מהכתוב 'מתה עלי'

ובגמרא בשבת (לב:) תניא רבי נתן אומר, בעון נדרים מתה אשתו של אדם, שנאמר (משלי כב כז) "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך". ובזוהר הקדוש (פ' וישלח קמה.) מבואר שרחל מתה על כי איחר יעקב מתשלום נדרו, וזה לשונו: ומנלן דבגיניה דיעקב הוה, דכתיב 'מתה עלי רחל' עלי ודאי שאיחרתי את נדרי, עכ"ל.

והעיר הרוח יעקב, שלכאורה בפסוק זה אין מקור אלא לכך שעבור יעקב מתה רחל אך מנין שבעוון איחור נדרו מתה, שמא עוון אחר היה בידו ח"ו ובעבורו מתה. אמנם לפי מי שנתבאר יש לומר שכוונת הפסוק לדקדק שבעבור 'עלי' מתה רחל, היינו שנדרתי את נדרי ב'הרי עלי' וכמו שכתבו התוספות שלא היה בידו כלום לנדור ב'הרי זו'. ואף שהיה מותר לו לנדור כיון שהיה עת צרה, אך מכל מקום נענש על איחור תשלום נדרו.

בספר לזכר עולם לרבי שלמה מלול זצ"ל, אף הוא מחכמי מוגאדור, מביא את דברי הרוח יעקב ופירש על פיהם את כוונת הכתוב "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי. אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי" וכמו שפירשו הדרש משה והתהלת ה' בתוספת חידוד, שכן כיון שדוד המלך ע"ה אומר שיבוא לבית ה' וישלם את נדרו, משמע שהנדר לא היה בלשון 'הרי זו' אלא בלשון 'הרי עלי' - והלא לכולי עלמא אסור לנדור בלשון זו, ועל כן המשיך ואמר 'אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי' - ובעת צרה שאני כמו שיישבו התוספות.

ביאורי רבי שלמה מלול ורבי מרדכי עבאדי בהיתר נדריו של דוד בעת צרה

עוד פירש על פי זה את כוונת הכתוב בתהילים (נ יד-טו) "זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני בעת צרה" - דהיינו שדוד המלך ע"ה אומר 'שלם לעליון נדריך' - היינו שהנדר היה תחילה ב'הרי עלי' ואותו אומר שיש לשלם לעליון, ועל כך מוסיף שלא יקשה כיצד נדר ב'הרי עלי', שכן 'וקראני בעת צרה' - ובעת צרה שאני.

וכך ביאר רבי מרדכי עבאדי זצ"ל, רב קהילת קיליס בדרום טורקיה, בספרו נעים זמירות, את זמירות דוד (תהילים קיט קו-קז): "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. נעניתי עד מאד השם חייני כדברך" - שהרי קיימא לן טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, ואם כן היאך אמר 'נשבעתי ואקיימה', על כך אשיב 'לשמור משפטי צדקך' וכמבואר בגמרא בנדרים (ח.) אמר רב גידל אמר רב, מנין שנשבעים לקיים את המצוה, שנאמר 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך'. ועל זה הוסיף ואמר 'נענתי עד מאד ה' חייני כדברך', וכמו שפירש רש"י ש'נעניתי' הוא חולי המטרף את הדעת - וכיון שזו עת צרה לפיכך 'נשבעתי ואקיימה', וכמבואר במדרש שנודרים בעת צרה.

קושיית העמק שאלה מפני מה הביא הרמב"ם ראייתו מדוד ולא מיעקב

ובשאילתות (שאילתא כג) כתב: דאילו מאן דנדר נדרא קמי שמיא מיחייב לשלומי, דהכא אשכחן ביעקב אבונן דבעידנא דקא אזל לבי לבן, כד מטא לבי מקדשיא נדר נדרא, דכתיב 'וידר יעקב נדר לאמר', וכי הדר מבי לבן איתחזי ליה קוב"ה ואמר ליה 'שלם נדריך דנדרת לי', שנאמר 'אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה'.

ובפירוש העמק שאלה (אות א) כתב שבודאי לא נצרך השאילתות ללמדנו שצריך לקיים נדרו, והלא מקרא מלא דיבר הכתוב 'לא יחל דברו' וכתיב 'ככל היוצא מפיו יעשה', אלא שהוסיף רבינו ללמדנו שבכל נדר אף אם נדרו יש לו להישאל עליו ולא לקיימו, משא"כ בנדרי מצוה, כגון שנדר להביא קרבן וכדומה, אזי יקיים נדרו ולא ישאל עליו, וכמו שפסק הרמב"ם. ועל כך הביא רבינו ראיה מיעקב אבינו שנדר נדרו וקיימו.

אלא שהקשה העמק שאלה מפני מה הביא הרמב"ם ראיה ממרחק, ממנהגו של דוד המלך, ולא ממקור קדום יותר, הלא הוא יעקב אבינו וכמש"כ השאילתות. והוסיף שבפשטות היה אפשר ליישב הקושיא על פי מה שמצינו במדרש שלמדו ממעשהו של יעקב שלעולם יהיו ישראל נודרים בעת צרה, ואם כן לא למדנו מיעקב אלא שבשעת צרה ינדור וישלם, ואין מכאן ראיה לכל נדרי מצוה. אלא שאם כן גם אין להביא ראיה מדוד המלך, שאף הפסוק 'נדרי להשם אשלם' עוסק בנדרו של דוד בעת צרה, וכפי שמוכח מענין הפרשה, ועל כרחך שלא סבירא ליה לרמב"ם לחלק בין נדרי מצוה לנדר בעת צרה, והחילוק הוא רק על ההיתר לנדור, שבעת צרה מותר לנדור ואילו שלא בעת צרה אסור לנדור מחשש שמא יבוא לידי תקלה, אך אם כבר נדר הרי בין כך ובין כך חייב לקיים דבריו ולא להישאל. ואם כן חזרה הקושיא למקומה מדוע לא הביא הרמב"ם ראיה מיעקב אלא מדוד.

ולכן הסיק הנצי"ב שבאמת יכול היה הרמב"ם להביא ראיה מיעקב, אלא שהביא ראיה מדוד ששם מפורש בפסוק שמשלם נדרו ולא נשאל עליו, ואילו השאילתות יכול היה להביא ראיה מדוד ורצה להביא ראיה מיעקב שהוא מעין הפרשה.

ועכ"פ בדבריו יישב הנצי"ב את קושיית האילת השחר, כי באמת נדרי דוד היו נדרים בעת צרה, ואעפ"כ למד הרמב"ם משם לנדרי מצוה מסברא, כי אין לחלק בין נדרי מצוה אחר שנדרם ובין נדרי צרה שמותר לנדרם - שבשניהם חובה עליו לקיימם ולא להישאל עליהם.

איסור התרת נדר שנדר בעת צרה מן הדין או מחשש סכנה

ובדרכי משה (יו"ד סימן רכא) הביא בשם תשובת בנימין זאב, שהנודר בעת צרה דומה לנודר על דעת חבירו, שכן נודר הוא על דעת המקום שעשה לו טובה והצילו, וממילא לדעת כמה פוסקים אין לו התרה. וכתב הדרכי משה עפ"ז שאפילו נדר נדר של רשות כגון שנדר שלא לאכול גבינה, מכל מקום אם נדר כן בעת חוליו, אינו יכול להישאל עליו [והשיג עליו הש"ך (ס"ק קח)].

ותמה הנצי"ב שאם אכן על נדרי צרה אי אפשר להישאל כיון שהם כנודר על דעת חבירו, אם כן תתעצם יותר התימה כיצד למדו השאילתות והרמב"ם מדין נדרים בעת צרה לדין נדרי מצוה, הלא יש לומר שמה שצריך לקיים נדרים בעת צרה ולא להישאל עליהם, הוא משום שאינו יכול להישאל עליהם דהוי כנודר על דעת אחר.

וציין לדברי הים של שלמה (גיטין פרק רביעי אות מ) שהביא בשם רבי יהודה החסיד שקבלה בידינו שאין להתיר נדר שנדרו בעת צרה. וכתב שנראה בעיניו שאין זה מן הדין אלא משום סכנה שלא תחזור עליו הצרה, ושכן נמצא בספר חסידים. אבל מן הדין יכולים להתיר אפילו נדר בעת צרה. וראיה לדבר ממה שאמר דוד "נדרי להשם אשלם" ולכאורה מה רבותא יש שלא נשאל על נדרו, הלא כל נדריו היו בעת צרה - אלא על כרחך שמעיקר הדין יכול להישאל על נדרו.