אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/כ

יום שלישי ל שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף כ

דבר שקר כשמבאר דבריו או חוזר בתוכ"ד

המו"מ בין רבי חייא לרב על פטירת הורי רב

הגמרא במסכת מועד קטן (כ.) מביאה מעשה כשעלה רב לארץ ישראל ופגש את רבי חייא שהיה דודו הן מצד אביו והן מצד אמו, שהיה אחי אביו ואחי אמו [שרבי אחא מכפרי נשא שתי נשים, מאשתו הראשונה נולד אייבו ומאשתו השניה נולד רבי חייא, ולאשתו זו היה בת מאיש אחר. ונשא אייבו שהיה אחיו של רבי חייא מאב, את אותה בת שהיתה אחותו של רבי חייא מאם, ונולד להם רב]. והגמרא מביאה את המו"מ שהיה בין רבי חייא לרב, בשאלו לו על הוריו שמתו: אמר ליה [- רבי חייא לרב], אבא קיים. אמר ליה, אימא קיימת. אמר ליה, אימא קיימת. אמר ליה, אבא קיים. ומעשה זה מובא גם בגמרא בפסחים (ד.).

ובביאור הדברים הביא רש"י שני מהלכים: רש"י גופיה מפרש שתשובתו של רב היתה בלשון שאילה, שכששאלו על אביו, שאל לו 'אמא קיימת', כלומר, עד שאתה שואל על אבי, שאל על אמי שאף היא אחותך. וכן כששאלו על אמו, השיב לו בלשון שאלה 'אבא קיים', והלא עדיין לא השבתי לך עליו, ומתוך כך הבין רבי חייא שנפטרו שניהם.

ביאור נוסף כותב רש"י בשם יש אומרים, שרב השיבו בניחותא, שכששאלו על אביו השיב לו על אמו, וכששאלו על אמו השיב לו על אביו, ומכך שלא השיב על השאלה הבין רבי חייא שנפטרו. אמנם רש"י תמה על פירוש זה וכותב: וקשה בעיני לומר שרב יוציא דבר שקר מפיו. ויעויין בתוספות שהביאו גירסה אחרת שהיתה לר"ח בדברי הגמרא, ומה שביארו התוספות לפי גיראסו זו, והציעו לפרש כן אף לפי גירסת הגמרא דידן.

חקירות הגר"א דושניצר כשחוזר בו תוכ"ד וכשלא אהנו מעשיו

בספר נחלת אליהו לרבי אליהו דושניצר זצ"ל (ח"ב הערות וחידושי דינים, שאלה קכ, ונדפס גם בח"א סימן כ) כתב: שאלה, אם דיבר שקר ואחר כך תוך כדי דיבור הגיד האמת, אם בזה תיקן למפרע את האיסור שקר או לא. תשובה, לכאורה יש ראיה מגמרא פסחים (ד.) דאמר ליה רבי חייא לרב, איבו קיים, אמר ליה, אימא קיימת וכו', ועיין שם בפירוש רש"י ז"ל, עכ"ד. וסתם ולא פירש כוונתו, ולכאורה כוונתו להוכיח ממה שנקט רש"י לדחות דעת המפרשים שרב בלשון ניחותא אמר, שקשה לומר שיוציא רב דבר שקר מפיו, ולכאורה אם יכול לתקן דברי תוך כדי דיבור, הרי אף רב בכוונתו היה שישאלנו על אמו וישיב לו באופן שיבין מתוך הדברים שדיבורו היה בשקר, וכפי שאכן היה לבסוף, ומוכח שאף בכה"ג חשיב דבר שקר ואינו מתקן דיבורו למפרע. אמנם צ"ב שהרי אף אם יחזור בו רב לאחר מכן לא יהיה זה בתוך כדי דיבור, וכיצד רצה להוכיח מהכא לדין זה.

עוד חקר שם (סימן קיט) באופן ששיקר אך לא אהנו מעשיו, וכגון שהשומע לא האמין לו גם בעת סיפורו, אם עובר בזה המספר על מדבר שקר תרחק. וכתב שם שאף ספק זה יש לפשוט מדברי רש"י הנזכרים, שהרי רש"י הקשה על המפרשים איך הוציא רב דבר שקר מפיו, ו"משמע לכאורה דאף שיבין אחר כך שמתו שניהם, מכל מקום זה נכנס תחת סוג הזה", והניח בצ"ע. וגם על דבריו אלו יש להעיר, שתחילה פתח באופן שגם בעת סיפורו לא האמינו השומע, והביא ראיה ממעשה רב ש"יבין אחר כך שמתו שניהם", וכיצד יהיה זה ראיה לזה.

אמנם בעיקר פירוש זה שהשיב רב בניחותא, יש להקשות בפשטות על אופן הדברים כיצד אירעו. דהנה בגמרא בפסחים שם (ג:) מובא מעשה ביוחנן חקוקאה שיצא לכפרים לראות בתבואות וכששב שאלוהו אם נעשו החיטין יפות והשיבם שעורים נעשו יפות, והקפידו עליו, שהיה לו לומר אשתקד נעשו חיטים יפות, אי נמי, עדשים נעשו יפות. עכ"פ מבואר שכן הדרך שכשאינו רוצה להוציא דיבה אומר הבשורה הטובה על דבר אחר שלא נשאל עליו, ומזה יבינו שאינו כן בדבר שנשאל עליו. ואם כן יש לתמוה, כששאלו רבי חייא אם אביו קיים והשיבו רב בניחותא 'אמא קיימת', מדוע הוסיף רבי חייא ושאל אם אמו קיימת, הלא השיב לו כבר שאמו קיימת. והיה לרבי חייא להבין שרב נהג כמנהג זה להשיב תשובת אמת על שאלה אחרת.

ומכל מקום, תהיה התשובה אשר תהיה, מבואר כאן שכבר בתשובתו של רב הבין רבי חייא שכל תשובתו אינה אלא כדי לסלק שאלתו על אביו של רב, אך אין ללמוד מתשובתו זו שאכן אמו קיימת, ולכן הוצרך רבי חייא לשוב ולשאול אם אמו קיימת. ואם כן נמצא שאכן יש להביא ראיה ממעשה זה לנידונו של הגר"א דושניצר באופן שכבר בעת הדבר שקר אין השומע מאמין לדברים.

ועוד הוסיף הגרא"ד לדון שם גם אם נאמר שכשלא האמין לו בשעת סיפורו אינו עובר על מדבר שקר תרחק, מה יהיה הדין באופן שהאמין לו בשעת סיפורו ואחר כך אומר לו האמת אם תיקן בכך למפרע את האיסרו שקר. ואם נאמר שבכה"ג לא עקר בזה את דיבורו למפרע, יש לחקור מה יהיה הדין אם יעשה כן תוך כדי דיבור, אם בזה נתקן דיבורו מעיקרא. ואם נאמר שאכן נתקן דיבורו כשתיקן הדבר שקר תוך כדי דיבור, יש לחקור אם חשוב תוך כדי דיבור כשהוא עוסק באותו ענין, וכדרך שכתבו התוספות בכתובות (לג.) לענין עדות, שכל זמן שעסוקים באותו ענין חשוב תוך כדי דיבור, וצ"ע אם בכל מקום אומרים כן או רק לענין עדות.

עכ"פ לכאורה פירש דבריו בתשובה זו, ולכך כוונתו גם במה שהביא ראיה כנזכר מדברי רש"י, לאופן שדיבר שקר ואחר כך הגיד האמת תוכ"ד, והערנו שסוגיית הגמרא אינה עוסקת בתוך כדי דיבור. ולכאורה כוונתו ע"פ יסוד התוספות שכשעסוקים באותו ענין חשוב תוך כדי דיבור.

הערת הגרי"י פישר על ראיית הגרא"ד שלא ידע רב שר"ח ישוב וישאלנו

ובספר תתן אמת ליעקב (פ"ה סימן נב) הביא את שאלת הגר"א דושניצר. ובהסכמת רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל העיר שכוונת רש"י שרב לא היה מוציא דבר שקר מפיו, שהרי רב לא היה יודע שרבי חייא ישאלנו אחר כך אם אמו קיימת. ובתוך הספר השיב המחבר להערה זו וכתב שהנחלת אליהו סבר שודאי הבין רב שרבי חייא ישאלנו אף על אחותו וכמו ששאלו על אחיו כך ישאל על שלום אחותו. ולכאורה תשובה זו אין בה ממש, שהרי פשוט שכוונת הגרי"י פישר להערתנו, שכיון שהשיב רב שאמו קיימת לא היה יכול לדעת שיבין רבי חייא מתוך דבריו שכל תשובתו אינה אלא לסלק שאלתו, והיה לו לחשוש שמא לא ישאלנו עוד על אמו.

אמנם יש לטעון על עיקר הערת הגריי"פ, שהרי אם כן מדוע באמת שאל רבי חייא את רב אם אמו קיימת, ולכאורה צ"ל שהבין מתוך הדברים שאינו אומר כן אלא לסלק השאלה, ואם כן מבוררת ראיית הגר"א דושניצר, שכדרך שהבין זאת רבי חייא, ידע רב שעתיד לשאלו על כך, ואדרבה עשה כן באופן כזה שיעורר את רבי חייא לשאלו כדי שלא ישאר בדבר שקר. ועוד יש לומר שכיון שלא היה חפץ רב להישאר בדבר שקר, אם כן, אילו לא היה שואל רבי חייא על אמו, היה רב משיב לו דברים כהוויתן כדי שלא להישאר בדיבור שקר [אך הגריי"פ לא ניחא ליה בהכי, שהרי מוציא דיבה הוא כסיל, ולא היה לרב להשיב באופן שאפשר ויהיה מוכרח לבשר בשורה רעה כדי שלא להיכשל בדבר שקר].

ובעיקר הנידון כתב הגרי"י פישר שיש לתלות ספק זה בחקירה הידועה בביאור גדר תוך כדי דיבור כדיבור, אם ביאורו שעוקר דיבורו למפרע או שאינו עוקר דיבורו אלא מכאן ולהבא.

ראיית התתן אמת ליעקב מדברי המהר"ל שאסור שידבר שקר אף לשעה

וע"פ עיקר דברי הגר"א דושניצר, כתב בספר ניב שפתים (הל' איסורי שקר כלל ו סכ"ו), שנראה דאיסור שקר הוא אפילו אם בדעתו לומר אחר כך את האמת, דמכל מקום לעת עתה הוא גונב דעתו. ובהערה שם (ד"ה לומר) הביא דברי הגר"א דושניצר וראייתו מדברי רש"י בפסחים, והעיר על כך שאף אם נאמר שכשמתקן למפרע את דיבורו אינו עובר על איסור שקר, אך מכל מקום יתכן שלא היה לרב לעשות כן ממידת חסידות לכתחילה, לומר דבר שקר כשבכוונתו לחזור מדבריו לאחר זמן.

ובספר תתן אמת ליעקב (שם) ציין לדברי הגמרא בברכות (ד.) על הפסוק "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים", ומבארת הגמרא שאף שמשה ידע אימת חצות, סבר שמא יטעו איצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, ואמר מר למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. וכתב המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב האמת פ"ב) שמכאן נלמד עד כמה יש לאדם להרחיק עצמו ממדת שקר המגונה, כי תמצא שהיה משה מדקדק על דבר זה ביותר, שהרי לבסוף יהיה נגלה הדבר כשתבוא המכה, אך מכל מקום יהיה בעיניהם כמו חצי שעה בדאי ועל זה היה מדקדק. ואם כן מזה נלמד לכאורה שאין ראוי לאדם לומר דבר שקר אף כשכוונתו לחזור מדבריו, שהרי באותו זמן נראה כדובר שקר. אך לכאורה כל זה באופן שהשומע יודע בדברים שהם דברי שקר.

דקדוק האדר"ת במה שתלה רש"י שקשה הדבר שיוציא שקר מפיו ברב דווקא

והנה אחר העיון נראה היה להוכיח מדברי רש"י להיפך שמצד עיקר הדין אין בכך איסור ואינו אלא מידת חסידות. דהנה האדר"ת בספרו זהב שבא העיר על מה שכתב רש"י "וקשה בעיני לומר שיוציא רב דבר שקר מפיו", ולכאורה תיבת 'רב' מיותרת, שהרי כל אדם אסור לו להוציא דבר שקר מפיו, ואם אכן יש בכך משום דבר שקר מה לי רב מה לי אחר.

וביאר האדר"ת על פי מה שכתב הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ד) שאחת מהנהגותיו של רב היתה שלא שח שיחה בטילה מימיו [ורבו האחרונים למצוא מקור לדברי הרמב"ם ובמק"א הארכנו בזה]. ומעתה יש לפרש שזו כוונת רש"י, שרב שנזהר כל ימיו בשיחה בטילה, כ"ש שלא יתיר לעצמו להוציא דבר שקר. ומכל זה מבואר שאף לפי הערת רש"י אין זה איסור מעיקר הדין אלא רק מידת חסידות, רב לפי הנהגתו, ואם כן אם יש להוכיח מדברי רש"י לנידון זה, הרי שלכאורה יש להוכיח להיתר ולא לאיסור, וצ"ע.

אמנם יעויין בט"ז (או"ח סימן תקסה סק"ו) שכתב שבכלל האמור בגמרא ביבמות (סה:) שמותר לשנות מפני דרכי שלום, שה"ה כשמתכוין לדבר מצוה "אין השינוי פוסל בו". ולכאורה יש להעיר לפי זה שה"ה רב שנתכוין לדבר מצוה שלא להוציא דיבה, מדוע נקט רש"י שהוא דבר שקר. ובענין זה ראוי להזכיר דברי הגרא"א דסלר בספרו מכתב מאליהו (ח"א עמוד 94): מהו אמת ומהו שקר? בתחילת חינוכינו הבנו, שאמת הוא כשמספרים עובדות כמו שאירעו; ושקר כשמשנים מזה. אך זהו רק באופנים פשוטים, אבל למעשה יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן. לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם, כמו לספר מה שיש בו פגם לחבירו בלי תועלת והכרח, ולפעמים צריך דווקא לשנות, כשהאמת לא יועיל אלא יזיק. כי אז מה שנראה כאמת - הוא שקר, שמוליד תוצאות של רע, ומה שנראה כשקר מביא לתכלית של אמת. נמצא, שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא.

רב לשיטתו שמלבד איסור שקר יש להימנע מ'למדו לשונם דבר שקר'

ביאור אחר כעין זה כתב באופן נפלא בספר אמרי סופר בביאור דברי רש"י. דהנה יש להעיר על תמיהת רש"י שאסור להוציא דבר שקר מפיו, מדברי הגמרא בגיטין (סז:), שם מבואר שרב עמרם חסידא היו מצערים לו בי ריש גלותא, ולכן היה אומר להם היפך רצונו, כדי שיעשו כרצונו לפי האמת. והיה אומר להם שרצונו בבישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא, כדי שיביאו לו בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא. ואם כן ה"ה כאן שעשה כן לצורך מצוה שלא יהיה מוציא דיבה הוא כסיל, לא גרע מהתם שעשה כן לצורך רפואה, ומה הוקשה לרש"י.

אמנם בגמרא ביבמות (סג.) מובא כעין זה שאשתו של רב היתה מצערתו, וכשהיה מבקש עדשים היתה מביאה לו חימצי שהוא מין קטנית, וכן להיפך. וכשגדל חייא בנו היה הופך בקשתו וכך היתה אשתו של רב עושה כרצונו הראשון. ואמנם רב הורה לבנו שלא לעשה כן משום שנאמר "למדו לשונם דבר שקר". הרי שרב נקט שאף כשמותר הדבר מצד 'הלכות דבר שקר' הרי שיש להימנע מכך משום 'למדו לשונם דבר שקר', ולכן הדגיש רש"י בתמיהתו שרב לא היה לו להוציא דבר שקר מפיו אפילו לצורך מצוה.