אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/קיא

יום שלישי ל' תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף קיא

מהות וגדר חיוב שלש שבועות

מחלוקת רב יהודה ורבי זירא בדין עולה מבבל לארץ ישראל

איתא במסכת כתובות (קי:-קיא.) רבי זירא הוה קמשתמט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל. דאמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיה כז כב) "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום השם". ורבי זירא, ההוא בכלי שרת כתיב [- שהם יובאו לבבל, ואינה אזהרה לאדם שלא יעלה לארץ ישראל].

ורב יהודה, כתיב קרא אחרינא (שיה"ש ב ז) "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" [- ומפסוק זה ג"כ יש ללמוד שאסור לעלות לארץ ישראל עד יום פקידה]. ורב זירא, ההוא שלא יעלו ישראל בחומה [- דהיינו ביד חזקה].

ורב יהודה, 'השבעתי' אחרינא כתיב (שם ג ה; ח ד). ורבי זירא, ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר ג' שבועות הללו למה, אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם. ואחת שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי. ורב יהודה, "אם תעירו ואם תעוררו" כתיב [- הרי שתי שבועות בכל אחת]. ורבי זירא, מיבעי ליה לכדרבי לוי, דאמר שש שבועות הללו למה, תלתא הני דאמרן, אינך שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד [- סוד העיבור או סוד טעמי התורה] לעובדי כוכבים.

הערות האבני נזר על מקורו של רב יהודה ועל מהות השבועה

בשו"ת אבני נזר (יו"ד ח"ב סימן תנד) העלה מספר תמיהות בסוגיית הגמרא: א' רב יהודה בדבריו מזכיר את הפסוק 'בבלה יובאו', בעוד הגמרא דוחה פסוק זה שעוסק בכלי שרת ומעלה שמקורו של רב יהודה מהפסוק 'השבעתי' - ואם כן מדוע הזכיר רב יהודה פסוק שאינו המקור לדבריו. זאת ועוד, בכל המקומות שמזכירה הגמרא את דברי רב יהודה היא מביאה רק את הפסוק 'בבלה יובאו' ולא את הפסוק 'השבעתי'.

ב' בפסוק 'השבעתי' לא מוזכר כלל בבל, ואם כן לכאורה יהיה איסור העלייה לארץ ישראל מכל הארצות ולא רק מבבל, כלשונו של רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה.

ג' יש לדון בעיקר שבועה זו מה טיבה, הלא שבועה אינה אלא כשאדם נשבע או שמושבע מפי אחרים. וכשמשה רבינו השביע את ישראל, אזי קיבלו ישראל עליהם את השבועה כמו שפירש רש"י בפירושו לתורה (דברים כח סט) על הפסוק "אלא דברי הברית אשר ציוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" וגו', ופירש רש"י: שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה. הרי שלולי קבלתם לא היה תוקף לשבועה. ואם כן גם שבועה זו שלא יעלו לארץ ישראל, הרי שאף אם אמרה שלמה ברוח הקודש בשיר השירים, הרי לא היה די בכך, והיה מן הראוי ששלמה יאסוף את כל ישראל כדי שיקבלו עליהם את השבועה, ולא מצאנו כדבר הזה. מה גם שאחת מן השבועות היא שבועה שהשביע את אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי, ושבועה זו ודאי יש להבין מה טיבה, כשאומות העולם כלל לא יודעים על דבר השבועה.

ביאור האבני נזר שהשבועה היתה לשרי האומות ולשורש נשמות ישראל שלמעלה

וכתב לבאר עניין השבועה על פי מה שהקשה הזוהר הקדוש (פ' בלק קלב.) על המבואר בדברי חז"ל שהקב"ה החזיר את התורה על כל האומות, והקשה הזוה"ק לאיזה נביא שלהם נגלה. ויישב, ששאל את השר שלהם. וכעי"ז כתב המהר"ל בספרו גבורות השם. והנה בהוריות (יג.) איתא: שאלו תלמידיו את רבי אלעזר, מפני מה הכל מושלים בעכברים [- מפני מה ניתנה מפלה יתירה לעכברים, שנרדפין תדיר תדיר. רש"י]. והשיבם: מפני שסורן רע. ופירש רש"י: שיצר לבם רע הוא יותר מדאי. 'סורו' - שר שלהם. כדאמר בגר שסורו רע (ב"מ נט:), דהיינו יצר הרע ששר שלו - רע הוא.

מבואר אם כן, שהשר של כל אומה הוא היצר של האומה, שממנו שורש נשמתם. ועפ"ז כתב האבני נזר לבאר שאף השבועה שהשביע הקב"ה את אומות העולם עניינה שהשביע את השרים של כל אומה ואומה שלא יסיתו כל אחד את אומתו לשעבד בישראל יותר מדאי, שכיון ששרם הוא יצרם, הרי בידו להסיתם לכל מה שירצה, ועל כך השביעם שלא יעשו כן.

ומעתה, מבאר האבני נזר, יש לפרש על דרך זה גם בשבועות שהשביע לישראל, שהשבועה היתה לשורש נשמתם למעלה. ואלו 'בנות ירושלים' המוזכרות בפסוק 'השבעתי אתכם בנות ירושלים', וכמו שכתוב בזוה"ק (פ' ויחי רמב.) "בנות ירושלים - אינון נשמתיהון דצדיקיא". והרי זה כעין מה שמצאנו בדברי חז"ל שמשביעים את הנשמה קודם ביאתה לעולם, תהא צדיק ואל תהי רשע. ומכל מקום כיון שביד הגוף ללכת בשרירות יצרו הרע ולא לשמוע אל הנשמה, לכן הוצרכו ישראל לקבל על עצמם בעולם הזה בפועל באלה ובשבועה לקיים את התורה, וזולת זה לא היו נענשים אם לא היו שומעים אל הנשמה.

הגוף אינו מחוייב בשבועות אלו אך בכך נפרד מדביקות הבורא והרי הוא כחיות השדה

על פי זה מוסיף ומבאר האבני נזר את מאמרו של רבי אלעזר המובא בגמרא בכתובות שם: "בצבאות או באילות השדה" אמר רבי אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל, אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה. וצריך להבין מדוע אמר כן דוקא לגבי שבועה זו, הלא בכל שבועה כבר נאמר "כי לא ינקה השם". ועוד קשה להבין את הדמיון לחיות השדה.

אמנם יש לבאר דבריו עפ"י המבואר בתיקוני זוהר ששאל רבי אלעזר לרבי שמעון אביו: מי שמת בין י"ג שנה לכ' שנה, באיזה עון מת. והשיבו רשב"י: עוונותיו ילכדונו את הרשע. דהיינו שאף שאין השי"ת מעניש אותו כיון שלא הגיע לעשרים שנה, אך מכל מקום הקב"ה מסלק השגחתו ממנו ועי"כ בא לידי מיתה. והנה השגחת השי"ת על האדם היא באמצעות הנשמה שבאדם ["השכל השופע על האדם, ובלשון מחקר נקרא שכל, ובלשון קבלת חז"ל נקרא נשמה"]. וכן מבואר ברמב"ן בפירושו לתורה, שכפי שיעור דבקותו של האדם באלוקיו כך שיעור השגחת השי"ת עליו.

והנה כבר נתבאר שהשבועה שהושבעו ישראל לא היתה על הגוף אלא רק על הנשמה, ואם ילך האדם בשרירות לבו ולא יקיים את השבועה, לא יהיה עוון על גוף האדם כיון שלא קיבל את השבועה. ומאידך גם את הנשמה אין להעניש אם הסיתה את האדם לטוב ורק הגוף לא קיבל עצתה ודבריה. ומכל מקום בכה"ג נפסק הדיבור שבין האדם לקונו, וזאת ממה נפשך, כי אם הנשמה לא קיימה את השבועה הרי ודאי שהנשמה עצמה מרוחקת. ואם קיימה את השבועה אלא שהגוף אינו שומע לה, הרי בכך מרחיק עצמו מן הנשמה. וכיון שנפסקה הדבקות הרי הוא מסולק מהשגחת השי"ת מעליו והרי הוא הפקר "כחיות השדה" דוקא, דהיינו שאין להם נשמה אלא חיות בעלמא. וכשם שאין השגחת השי"ת על פרטי בהמות וחיות אלא רק על קיום המין [כדעת הרמב"ן, הרמב"ם והחינוך], כך גם השגחתו על האדם אם אין בו הנשמה המקרבתו ומדבקתו להשי"ת.

והזכיר דוקא 'צבאות' ו'אילות', על שם הכתוב "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל" - העוסק בבכור מעשר וקדשים בעלי מומים שנפדו, שנסתלק מהם קדושת הקרבן, ואף הוא נסתלק ממנו הנשמה והדבקות בהי"ת כשלא שמע הגוף לשבועות הנשמה.

רב יהודה ורבי זירא נחלקו האם כשנמצא בבבל דעתו לחזור והולך אחר מקום שיצא משם

על פי הקדמה זו שב האבני נזר ומיישב את קושיותיו. דהנה כשדחה רבי זירא את ראית רב יהודה מהכתוב 'בבלה יובאו' שכן "ההוא בכלי שרת כתיב", יש להשיב על כך שמסברא אין לחלק בין כלי שרת לישראל, וכמו שציוה השי"ת שלא להוציא את הכלי שרת מבבל, הוא הדין שאין לאדם לצאת משם ללא רשות. אמנם יש לחלק ולומר שכיון שמחד אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל ואפילו לבבל מחמת קדושתה של ארץ ישראל, ומאידך מי שהוא בבבל גם כן אסור לו לצאת משם משום השכינה שבאה לבבל. לכן יש לומר כל הדין שלא לצאת מבבל לארץ ישראל הוא בכלים דוקא, כי כיון שהובאו לבבל הרי שם הוא מקומם ואין להוציאם, משא"כ אדם שעיקרו הוא דעתו ובדעתו מסתמא לשוב לארץ ישראל כשיוכל, כיון שלדור בא"י שקול כנגד כל המצות, וממילא לא נחשב כלל שהוא בבבל, וכמו שקי"ל בהולך ממקום למקום ודעתו לחזור, שדינו כמקום שיצא משם. וזו היתה טענת רבי זירא באומרו 'ההוא בכלי שרת כתיב'.

אמנם טענת רב יהודה על כך מכח הפסוק 'השבעתי', כך ביאורה: שהרי בפסוק 'השבעתי' מבואר שהנשמה נשבעה שלא תחזור עד שיבוא יום פקודה. ונמצא שאינה חפצה ורצונה לשוב, וכיון שכן אף האדם ככלי שרת, שאין לדון שדעתו לשוב לארץ ישראל מחמת השבועה, ושוב אף הוא בכלל הכתוב 'בבלה יבואו'. ונמצא שבאמת מקורו של רב יהודה הוא מקרא ד'בבלה יבואו' כפי שהזכיר בדבריו וכפי שמביאה הגמרא בכל מקום. רק שהוצרך לפסוק 'השבעתי' לדחות דברי רבי זירא שרצה לחלק בין כלי שרת לאדם.

הטעם שהשמיטו הרמב"ם והפוסקים שבועות אלו

ונמצא לפי זה ששבועות אלו אין בהם "לא ציווי ולא אזהרה, שהיא רק שבועת הנשמה בשורשה". ועל פי זה מבאר האבני נזר את מה שהרמב"ם וכל הפוסקים לא הביאו דין החמש שבועות שנשבעו ישראל, כיון שאין זה עסק להלכה, שהרי האדם עצמו כמו שהוא בגופו לא נצטווה אלא רק שורש נשמתו. "ואם האדם הולך בדרך טוב, הולך בדרך שמלמדתו הנשמה, ואין זה לימוד התורה רק לימוד הנשמה, על כן לא הביאו הפוסקים".

גם בספר ויואל משה (מאמר שלש שבועות אות לא) עמד על ענין זה מדוע השמיט הרמב"ם בהלכותיו בספר היד את השבועות הללו, שהמה מבוארים בגמרא בלי שום חולק. ורב יהודה ורבי זירא לא נחלקו אלא בפירושם, אם שייכים גם ביחיד העולה מבבל, אבל עצם העליה בחומה ודחיקת הקץ לית מאן דפליג באלו השבועות בכל דברי הש"ס, וגם כל המדרשים מלאים בזה, וא"כ תמוה מדוע השמיטם.

ואמנם אף שאין זה שכיח כ"כ ברוב הזמנים ואינו אלא לעיתים רחוקות, ודרך הפוסקים להשמיט עניינים כאלו שהם כ'הלכתא למשיחא'. או שאפשר היה לומר שאין לכותבו לרוב פשיטותו. אבל הרמב"ם הלא דרכו להביא הכל, וכמו שכתב בהקדמת חיבורו שכלל בו כל דיני התורה ומשפטיה עד שלא יהיה דבר חסר ממנו. וא"כ היה לו להזכיר גם שבועות אלו. ואמנם כתב הרמב"ם שם בהקדמה שפעמים והזכיר רק שורש אשר ממנו אפשר ללמוד לשאלה אחרת, אך עלינו להתבונן בדברי הרמב"ם, היכן נזכר בדבריו שורש הענין שממנו יכול אדם להתבונן בדעתו לענין זה.

ובאמת, מוסיף רבי יואל, באגרת תימן האריך הרמב"ם מאד שלא לעבור על אלו השבועות וכתב שח"ו סכנה עצומה יש בדבר. וידוע שהסכים הרמב"ם לאגרת זו בסוף ימיו, כך שודאי אין לומר שחזר בו מדבריו.

ביאור הויואל משה שדעת הרמב"ם שהעובר על השבועות כופר בתורה

ומאריך הרבה בדבריו ומסקנת דבריו (אות פ) שהרמב"ם לא הזכיר שבועות אלו בספרו לפי שאין בשבועות אלו ענין של הלכה על הדורות העתידיים, וזאת משום שכבר כתב בהלכות תשובה שזה ברור ומפורש בפסוקים שבפרשת נצבים שאי אפשר לגאולה בלא תשובה, ומאידך אילו יעשו ישראל תשובה הרי ודאי יגאלו. ומעתה מה צורך יש לרמב"ם להורות שלא לעשות גאולה מעצמם, הלא ממה נפשך, אם יעשו כל ישראל תשובה תבוא הגאולה ואין שייך שיעשוה מעצמם, ואילו אם לא ישובו בתשובה הרי זו כפירה בתורה הקדושה ונגד המפורש בתורה שאי אפשר לגאולה בלא תשובה. ואין דרכו של הרמב"ם להעתיק עונשים ותוכחות אלא רק שורשה של הלכה שצריכים לידע, וכיון שכתב בהלכות מלכים את כל ענייני הגאולה, שוב לא הוצרך להוסיף שלש שבועות אלו שעניינם רק להגדיל העונש על דבר שהוא ככפירה בתורה.