אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/סד

יום חמישי יב אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף סד

חיוב נשים בסעודה שלישית ובלחם משנה

חיוב הבעל לאשתו מזון ט"ז סעודות בשבוע

במשנה במסכת כתובות (סד:) שנינו: המשרה את אשתו על ידי שליש [- שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס, ואינה מתגלגלת עמו. רש"י. דהיינו שאינה אוכלת עמו בביתו], לא יפחות לה משני קבין חטין או מארבעה קבין שעורין, ע"כ. ושיעור זה יתן לה מדי שבוע לצרכי הסעודות של אותו השבוע.

והגמרא נושאת ונותנת בשיעור זה, מזון כמה סעודות הוא, ולפי אחד משלבי החשבון מקשה הגמרא: אי הכי, שיתסרי הויין. דהיינו שלפי חשבון זה נמצא שהוא מביא לה דמי שש עשרה סעודות, ובשבוע אינו צריך לתת לה אלא שיעור חמש עשרה סעודות, שנים בכל יום ושלש סעודות בשבת.

ותמהה הגמרא: כמאן, כרבי חידקא דאמר ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת. ופירש רש"י: נימא כרבי חידקא סתם לה מתניתין, דאמר... ארבעה סעודות לשבת. ומיישבת הגמרא: אפילו תימא רבנן, דל חדא לארחי ופרחי [- סעודה אחת מתמעטת מהחשבון כיון שפעמים וצריכה לתת ממאכלה לאורחיה, ואילו תקבל ט"ו סעודות בצמצום ע"כ יחסרו לה מזונות כשתתן ממזונותיה לאורחים].

קיום סעודה שלישית בפת דוקא או במיני תרגימא

התוספות בברכות (מט: ד"ה אי) מביאים את ספקו של ר"י, האם צריך לאכול בסעודה שלישית פת דוקא, או שמא אם רוצה יכול שלא לאכול אלא מיני תרגימא. וכתבו התוספות להוכיח שצריך פת אף בסעודה שלישית, מסוגיית הגמרא בכתובות, שהרי הגמרא חישבה בכלל הסעודות גם את סעודה שלישית כשווה בין שווים - הרי שדין סעודה שלישית כדין שאר סעודות שבת, וכי היכי שסעודת הלילה והיום בפת דוקא, ה"ה סעודה שלישית בפת דוקא.

והוסיפו התוספות מקור נוסף להצריך אכילת פת בסעודה שלישית, שכיון דילפינן לכל ג' סעודות מהמן, הרי שדין כולם שווה. וכ"כ הטור (או"ח סימן רצא) בשם ר"י, שכיון שלומדים דין שלש סעודות מדכתיב שלש פעמים 'היום' גבי מן, צריך לעשותן כולם בפת. אך מאידך הביא גם דעת הסוברים שיוצא במיני תרגימא.

ובשולחן ערוך (שם ס"ה) הביא בזה כמה דעות: צריך לעשותה בפת. ויש אומרים שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי באחד מחמשת מיני דגן. ויש אומרים שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת, בבשר ודגים אבל לא בפירות. ויש אומרים דאפילו בפרירות יכול לעשותה. ומסיק השו"ע: וסברא ראשונה עיקר, שצריך לעשותה בפת, אלא אם כן הוא שבע ביותר.

ג' טעמי הראשונים בחיוב נשים בסעודה שלישית

ובהלכה ו' הוסיף וכתב: נשים חייבות בסעודה שלישית. ומקור דין זה בדברי הראשונים. הר"ן (שבת מד. מדפה"ר ד"ה וכתב) כתב: וכתב רבינו תם ז"ל דנשים חייבות בשלש סעודות, וכן נמי לבצוע על שתי ככרות, שאף הן היו בנס המן. ואין צורך, שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין, כדילפינן (ברכות כ:) מזכור ושמור - את שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ובכלל זה הוו כל חיובי שבת, ע"כ [וכ"כ הרמב"ן שם קיז:].

דהיינו שנחלקו הראשונים בטעם חיוב נשים בסעודה שלישית, שלדעת רבינו תם טעם החיוב הוא משום שאף הן היו באותו הנס - היינו נס המן, ואילו לדעת הר"ן אין צורך בטעם זה, שכן בכל דיני שבת נשים ואנשים שווים, כדרשת חז"ל מ'זכור ושמור'.

גם המרדכי (שבת רמז שצז) הביא שר"ת כתב להר"ר משה מפונטיז"א שנשים חייבות בשלש סעודות, אף שהוי מצות עשה שהזמן גרמא, לפי שאף הם היו באותו הנס.

והבית יוסף (או"ח סימן רצא) הביא דברי הר"ן והמרדכי, והוסיף להביא עוד מדברי השבלי הלקט (סוס"י צג) שכתב שנשים חייבות בסעודה שלישית, כיון שעל כולם [- על אנשים ונשים] הוא אומר "אכלוהו היום" (שמות טז כה), וכיון שחיוב סעודה שלישית נתרבה מדכתיב 'היום' ג' פעמים לגבי המן, ממילא אף הנשים בכלל חיוב זה.

וכן הביא המשנה ברורה (ס"ק כו) ג' טעמים אלו לחייב נשים בסעודה שלישית: דלכל מילי דשבת איש ואשה שוין. ועוד, שגם הם היו בנס של המן [ובזה רמז לכאורה לסברת רבינו תם שאף הם היו באותו הנס], ועל כולם אמר 'אכלוהו היום' דמזה נלמד חיוב שלש סעודות בשבת.

ובשבלי הלקט הוסיף להוכיח חיוב זה, מדברי הגמרא בכתובות, כדרך שהוכיחו התוספות חיוב פת בסעודה זו. שכיון שנתבאר בגמרא שסעודה שלישית אף היא בכלל הסעודות שחייב אדם לזון את אשתו, מוכח שצריך פת וכמו שכתבו התוספות, אך יתר על כן מוכח שעצם חיוב סעודה שלישית שייך אף בנשים.

אם נשים חייבות בלחם משנה

והראשונים שהביאו דברי רבינו תם בחיוב נשים בסעודה שלישית, הוסיפו וכתבו גם שמטעם זה יש לחייבם בלחם משנה. כ"כ הר"ן והמרדכי והאבודרהם (עמוד כו) והביאם הב"י שם.

ובשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן קיד) נשאל על מנהג העולם שאין הנשים נוהגות בלחם משנה. וכתב לפקפק בטעמי הראשונים שרצו לחייבם. שעל טעם רבינו תם שיש לחייב נשים בלחם משנה כיון שאף הם היו באותו הנס, העיר הגרש"ק שלא מצאנו שאמרו כן אלא לענין ד' כוסות ומגילה שעיקר המצוה הוא לזכרון והודאה על הנס עצמו, ולכן כיון שאף הם היו באותו הנס, מחייבים אף אותם במצוה זו. משא"כ במצות לחם משנה, הלא אין זה הודאה על נס המן, רק שהוא זכרון על מה שירד ביום שישי לחם משנה, וזה עדות ואות על עצם מצות השבת, וכיון שהוא רק זכרון לדין שבת, ממילא יש לומר שדינו כשאר המצוות שנשים פטורות באופן שהמצוה היא מצות עשה שהזמן גרמא.

סברת הגר"ש קלוגר שנשים לא היו בנס המן

והוסיף לדון שם לדחות עוד טעם הראשונים מטעם אחר, שהרי יש לומר שהנשים לא היו כלל בנס המן, שכן בתוספות בחולין (הו"ד בפמ"ג סימן שמה במשב"ז) מבואר שבזמן שהיו ישראל במדבר היה המדבר מצמיח, וא"כ הרי לא היו צריכים כלל למן שכן יכולים היו לזרוע במדבר ובדרך נס היה המדבר מצמיח להם תבואה, שבאופן זה יהיה הנס מועט יותר.

והתועלת שהיה בנס זה יותר מנס ירידת המן, שכן נס בדרך הטבע הוא מעולה יותר מנס שלא כדרך הטבע, וכמבואר בדברי בעל העקדה לגבי מי שלא היה לו שכר להניק את בנו ונעשה נס ונעשו לו שני דדין, בביאור דעת הסובר ש'כמה גרוע אדם זה', שכן לא נעשה לו נס בדרך הטבע שיוכל לשכור מינקת אלא רק נס שלא כדרך הטבע.

והטעם שלא נעשה להם נס באופן זה, הוא משום שהתלוננו, ולכן לא זכו לנס בדרך הטבע אלא רק לנס שלא כדרך הטבע שהוא גרוע יותר. אמנם כל זה רק ביחס למתרעמים ולמתלוננים, אך הנשים שלא היו בכלל זה כמו שלא היו במרגלים ובעגל, להם היה יכול להעשות הנס המועט ולהצמיח להם תבואה במדבר כדרך הטבע, ולכן אין להם ליתן הודאה על ש'היו באותו הנס'.

ובדחיית טעם הר"ן והרמב"ן שהוקשו אנשים לנשים לכל מילי דשבת, מעיר הגרש"ק שהרי ר"ת והאבודרהם חידשו טעם בדבריהם שהוא משום ש'אף הן היו באותו הנס', ואם כן על כרחך מבואר מדבריהם שלא סבירא להו כדעת הר"ן שהקש זכור ושמור כולל בתוכו את כל מילי דשבת. ואם כן יש לנקוט בזה כדעת התוספות שלא ס"ל סברת הר"ן - ונמצא שאין לנו טעם לחייב נשים בלחם משנה, וזהו מנהג העולם שלא נהגו הנשים בלחם משנה, עכ"ד.

ואמנם לפי דברי הגר"ש קלוגר, תקשה מאד סוגיית הגמרא בכתובות, אשר מדבריה עולה בבירור שנשים חייבות בסעודה שלישית, ומדוע, הלא אין להקיש בין אנשים לנשים לכל מילי דשבת, ולא היו בכלל נס המן. ואולי אפשר לומר שהגרש"ק יסכים בזה עם מקור שיבולי הלקט מהפסוק 'אכלוהו היום' שנאמר על כולם על האנשים ועל הנשים, ויסבור שמקור זה אינו אלא בנוגע לחיוב הנלמד מגוף הפסוק, דהיינו חיוב אכילת ג' סעודות בשבת, משא"כ לחם משנה זכר לירידת המן, יש לומר כחילוק הגרש"ק שסוף סוף הוי עוד מצוה בפני עצמה שיש לפטור בה נשים מדין מצות עשה שהזמן גרמא.

דחיית השואל ומשיב שחיוב הכתובה נובע מיכולתה להתחייב בסעודה שלישית

ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סוס"י סא) כתב לדחות הראיה מסוגיית הגמרא בכתובות, שהרי בגמרא מבואר רק שיכולה לחייב עצמה בסעודה שלישית, באופן שלא יוכל שוב הבעל לבטלה מחיובה זו. וממילא נשתעבד לה מחמת זה גם במזון כדי סעודה שלישית, כיון שיכולה לחייב את עצמה. אמנם אין מקור מדברי הגמרא שאם רוצה שלא לקיים מצוה זו, שאינה רשאית.

ועפ"ז כתב ליישב השו"מ מה שיש להקשות עוד בסוגיית הגמרא בכתובות, אשר מבואר ממנה שחייב ליתן לה ט"ו סעודות, ובכלל זה גם סעודה שלישית, ולכאורה קשה הלא קי"ל שאם השלים במיני תרגימא יצא, וכן יש אומרים שאפילו בפירות יצא. ומאידך בשו"ע אבן העזר (סימן ע ס"ג) מבואר ששלש סעודות שחייב אדם לאשתו בשבת הם: שלש סעודות ובשר או דגים. ואם כן מדוע צריך ליתן לה סעודה שלישית, הלא יכולה לאכול בשר או דגים ובזה תצא ידי חובת סעודה שלישית.

אלא על כרחך שמה שנשתעבד ליתן לה מזון סעודה שלישית אינו מחמת שהיא חייבת בה, אלא רק מחמת שאם רוצה יכולה לחייב עצמה בזה, ולכך אף שאם אכל מיני תרגימא יצא, אבל לכתחילה ודאי יש לו לאכול פת, וממילא כשדנים לענין מה יכולה לחייב עצמה כדי שישתעבד לה בעלה, הרי פשוט שנשתעבד לה בשלש סעודות בפת.

ואמנם הערת השואל ומשיב היא גופא הערת התוספות בברכות, אשר מכחה הוכיחו התוספות שאכן אין מועילה אכילת מיני תרגימא בסעודה שלישית. אך עכ"פ לדעת הסוברים שמהני אכילת מיני תרגימא, ע"כ צריך לדחות שכוונת הגמרא רק שיכולה לחייב עצמה ודי בכך כדי לשעבד את הבעל, וממילא אין ראיה גם לחיוב נשים בסעודה שלישית וכמו שדחה השואל ומשיב.

מדוע לא הוכיחו התוספות שצריך פת מדין עני העובר ממקום למקום

והנה בספר דבש (לרבי שבתי הלפרין, ברכות שם) הקשה על התוספות מדוע הביאו ממרחק לחמם להוכיח שסעודה שלישית בפת דוקא מכח חיוב כתובה. והלא יכולים היו להוכיח כן ממשנה מפורשת בסוף מסכת פאה (פ"ח מ"ז) בעני העובר ממקום למקום שנותנים לו מזון שלש סעודות, ולכאורה מדוע יתנו לו מזון שלש סעודות הלא יכול לצאת ידי חובת סעודה שלישית במיני תרגימא, וע"כ מוכח שמחוייב באכילת פת.

אכן לפ"ד השואל ומשיב יש לומר שלגבי עני העובר ממקום למקום אף התוספות מודים לסברת השו"מ שודאי אף שיכול לצאת ידי חובתו במיני תרגימא, מכל מקום כיון שעיקר הדין לכתחילה שיעשה סעודה שלישית בפת, לכך נותנים לו מזון ג' סעודות. והתוספות הוכיחו דבריהם בדוקא מחיוב כתובה, שכן סוברים התוספות שאילו היה יכול להיפטר במיני תרגימא, די היה בכך כדי שלא ישתעבד הבעל לאשתו בפת לסעודה שלישית. אמנם השו"מ כתב ביישוב דעת החולקים, שגם לענין כתובה די בכך שלכתחילה צריך לאכול פת - כדי להכליל חובה זו בכתובה.

קושיית הכפות תמרים לדעת הרשב"ם שאף הן היו באותו הנס היינו דוקא כשנעשה ע"י אשה

וכדברי השואל ומשיב כך מבואר גם בכפות תמרים (סוכה לח.), שם דחה סברת הר"ן שהוקשו נשים לאנשים לכל מילי דשבת. ועפ"ז הקשה לדעת הרשב"ם (פסחים קח:) ש'אף הן היו באותו הנס' עניינו שהם גרמו לנס, כגון בד' כוסות שבשכר נשים צדקניות נגאלו, ובמקרא מגילה שהנס היה על ידי אסתר, דאם כן נפל גם טעם רבינו תם לחייב נשים בסעודה שלישית - שהרי נס המן לא בא לישראל על ידי אשה. ואם כן קשה מהמבואר בגמרא בכתובות שחייב לתת לאשתו מזון ג' סעודות, ומאיזה טעם תתחייב אשה בסעודה שלישית, כיון שאין להקיש נשים לאנשים לכל מילי דשבת, וסברת אף הן היו באותו הנס אינה שייכת.

וכתב לחדש: ואפשר דרשב"ם יסבור דהאמת דאין נשים חייבות בג' סעודות, אלא דאם היא רוצה חייב בעלה לתת לה ג' סעודות, דהא גדולה מזו אמרו שם דנותן לה סעודה לארחי ופרחי, ע"כ. והוא כעין דברי השואל ומשיב.

ועכ"פ לפי זה אפשר לקיים דברי הגר"ש קלוגר ולסתור באמת גם הדין המבואר בשו"ע לענין חיוב נשים בסעודה שלישית. אמנם מפשטות דבריו לא משמע שבא לחלוק גם על דין זה, ולכן אפשר לחלק כנ"ל שדרשת 'אכלוהו היום' קיימת אף אם נדחה סברת רבינו תם וסברת הר"ן.

ולפי זה גם סרה קושיית הכפות תמרים על הרשב"ם, כי יתכן שבאמת למד בדברי הגמרא בכתובות שיש חיוב על אשה בסעודה שלישית, אך מקורו יהיה מדרשת השבולי הלקט מקרא ד'אכלוהו היום' שנאמר לנשים ואנשים, אך לא ילמד מכך גם לחיוב לחם משנה [ובאמת השבלי הלקט לא הזכיר בדבריו אלא חיוב שלש סעודות, בשונה משאר הראשונים שהזכירו בצוותא חיוב שלש סעודות עם חיוב לחם משנה].