אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/סה

יום שלישי ה תמוז - מסכת יומא דף סה

פר בן ד' שנים ופסול זקן בקדשים

פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו ימותו

בברייתא המובאת בגמרא במסכת יומא (סה.) נאמר: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, כולן ימותו דברי רבי יהודה. רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה, שאין חטאת צבור מתה.

הגמרא מקשה מברייתא זו על דברי רבא האומר בדעת רבי יהודה ש"חובות של שנה זו קריבות לשנה הבאה", ואם כן מדוע סובר רבי יהודה שהפר והשעיר שאבדו ונמצאו ימותו, והלא אפשר לעשות בהם שימוש ביום הכיפורים הבא. ומעלה הגמרא מספר חששות שמחמתם אי אפשר להביאם לשנה הבאה ביום הכיפורים.

אחת ההצעות המובאות בגמרא (ע"ב) היא: "אלא גזירה משום חטאת שעברה שנתה" - דהיינו שגבי עבודה זרה ביחיד נאמר בפסוק להדיא שיש להביא עז בת שנתה, וכתיב לגבי חטאת יחיד "תורה אחת יהיה לכם" ומכאן למדנו שכל החטאות כחטאת עבודה זרה, ששעיר היינו בתוך שנתו, וממילא שנה הבאה כבר עבר שנתו ונפסל שעיר זה להבאה ביום הכיפורים.

ומקשה על כך הגמרא (סו.): "התינח שעיר פר מאי איכא למימר", והיינו שדוקא בשעיר בעינן שיהיה בתוך שנתו וכיון שעבר שנתו נפסל, משא"כ פר הרי זמנו בתוך שנתו השלישית.

קושיית התוספות שאף פר פסול אחר ג' שנים

והתוספות (סה: ד"ה משום) הקשו, שהרי לכאורה כשם ששעיר דינו להיות בתוך שנתו הראשונה ואם עברה שנתו נפסל, כך גם פר כיון שזמנו בתוך שנתו השלישית הרי לשנה הבאה יהיה בן ד' שנים וכיון שעברו שנותיו נפסל להקרבה. וכך מבואר במשנה במסכת פרה (פ"א מ"ב) רבי יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים, וחכמים אומרים אף בני שלש, רבי מאיר אומר אף בני ארבע וחמש אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד. הרי שלדעת חכמים בני שלש דווקא ולא יותר.

ויישבו התוספות בשני דרכים, או שנאמר שכוונת הגמרא להקשות שאע"פ שפר שעברה שנתו השלישית פסול להקרבה, אך מכל מקום הא דגמירי שחטאת שעברה שנתה תמות היינו רק בחטאות שדינם ליקרב בתוך שנתם כמו כשבה, שעיר או שעירה משא"כ פר אף אם חטאת הוא לא נאמרה בו ההלכה שחטאת שעברה שנתה תמות, או שנאמר שקושיית הגמרא היא אליבא דרבי מאיר הסובר שאף פר בן ארבע וחמש והוא הדין טפי כשר.

הרי מבואר להדיא מדברי התוספות שלדעת חכמים פר יותר מג' שנים פסול מעיקר הדין ואילו לדעת רבי מאיר כשר אף בן ג' וד' שנים. ומכל מקום גם לדעת רבי מאיר נאמר במשנה "שאין מביאין זקנים מפני הכבוד", אך דין זה אינו אלא מדרבנן.

פסק הרמב"ם שזקן מבן ג' אין מקריבין אותו אך אינו פסול

והרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"א הי"א) פסק: השלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר מזכרים ומנקבות מן הגדולים ומן הקטנים כו' והגדולים בבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום, ובצאן עד שתי שנים שלימות מיום ליום. יתר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו.

ובטורי אבן (ר"ה י.) עמד על דברי הרמב"ם שממשמעות לשונו "ואין מקריבין אותו" משמע שאינו פסול אלא רק אין מקריבין אותו, וכן דקדק בדברי הרמב"ם המשנה למלך (איסורי מזבח פ"ב ה"ו). ואם כן קשה שהרי הרמב"ם ביאר שהטעם שאין מקריבין אותו הוא משום ש"הרי הוא זקן", ובגמרא במסכת בכורות (מא.) דורשים חז"ל מהפסוק "מן הצאן ומן הכבשים ומן העיזים" פרט לזקן, לחולה ולמזוהם. ומשמע מדברי הגמרא שאפילו בדיעבד הם פסולים, וכפי שממעט שם הגמרא עוד רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ונוגח, שפסולם של כל אלו הוא אפילו בדיעבד כמבואר במשנה בזבחים (פד.).

ועוד הקשה הטורי אבן שם לדעת הרמב"ם מסוגייתנו, וכקושיית התוספות, דמה מקשה הגמרא תינח שעיר פר מאי איכא למימר, הרי אותה הגזירה האמורה בסוגיא לגבי שעיר שלשנה הבאה כבר עברה שנתה, שייכת גם לגבי פר שאף הוא אם עברה שנת הכשירו דהיינו שנה ג' פסול להקרבה כיון שהוא זקן.

פסול "אין מביאים זקנים מפני הכבוד" מדאורייתא או מדרבנן

והנה במשנה בפרה שם מבואר שגם לדעת רבי מאיר המכשיר פרים בני ארבע ובני חמש מכל מקום "אין מביאים זקנים מפני הכבוד". וכתב התוספות יום טוב שבפשטות משמע שדין זה הוא מדרבנן, שאף שמדאורייתא גם פר בן ארבע ובן חמש כשר מכל מקום מדרבנן אין מביאים זקנים מפני הכבוד. והוא מעיר על כך מדברי הגמרא בבכורות הנ"ל שם ממעטת הגמרא "זקן" מפסוק ומשמע שהוא מדאורייתא.

והביא התוספות יו"ט מספר קרבן אהרן (ויקרא רפ"ג) שכתב בשם הראב"ד שסברא זו מדאורייתא היא, דהיינו שרבי מאיר דרש הפסוק (ויקרא ד ג) "והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר" כך: 'והקריב על חטאתו אשר חטא פר' - ואפילו זקן בן ד' וה' שנים. ולמצוה מן המובחר מפני הכבוד צריך שיהיה 'בן בקר' דהיינו בן ג' שנים ולא יותר.

שני מיני זקנים יש, זקן בשנים וזקן שתש כוחו

אמנם בתחילת דבריו הציע התוספות יום טוב ליישב מה שמבואר מחד גיסא מהמשנה בפרה שאין מביאין זקן רק מפני הכבוד, ומאידך גיסא מבואר בבכורות שילפינן לה מקרא, שהמדובר כאן בשני מיני זקנים. המשנה בפרה עוסקת בפר זקן בשנים והיינו שהוא גדול יותר מג' שנים, שעל כך אומרת המשנה שאף שמדאורייתא אין פסול שנים בפר והוא כשר אף בן ד' או ה' שנים מכל מקום מדרבנן אין מביאין אותו מפני הכבוד. משא"כ הגמרא בבכורות עוסקת בפסול שנים שהוא זקן ממש מרובה בשנים עד שתש כחו, שבכהאי גוונא אכן פסול להקרבה מדאורייתא.

בסברא זו מיישב המשנה למלך (שם) סתירה בדברי הרמב"ם, שבהלכות מעשה הקרבנות כתב כפי שנתבאר שפר יותר מג' שנים הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו, ומשמע מלשונו שאך אין מקריבין אותו אך אינו פסול. ואילו בהלכות איסורי מזבח (פ"ב ה"ו) פסק: כל מום משלשה ושבעים מום המנויין בבהמה פוסלין אותה מן הקרבן, ואם נפל אחד מהם בתמימה שהיא קדש תפדה ותצא לחולין, חוץ מזקן וחולה ומזוהם שאע"פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה אלא יהי קיים ורועה עד שיוולד בו מום אחר קבוע משאר המומין ויפדה. הרי להדיא שפסק הרמב"ם את דברי הגמרא בבכורות וכפי שדקדק הטורי אבן שפסול "זקן" המבואר שם פוסל אף בדיעבד.

אך לאור דברי התוספות יום טוב המחלק בין זקן בשנים לזקן שתשש כחו, מיישב המשנה למלך אף סתירה זו, כי ה"זקן" אותו הזכיר הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח הוא כעין מום "זקן" אותו הזכיר הרמב"ם לגבי מומי הכהנים שהוא תכלית הזקנה ואינו תלוי בשנים אלא במה שתש כוחו, וזקן כזה ילפינן מקרא שהוא פסול. משא"כ ה"זקן" המבואר ברמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות בפר יותר מג' שנים הוא זקן בשנים שאכן אינו פסול מדאורייתא אלא שאין מביאין אותו מפני הכבוד.

דעת הרמב"ם שלא נחלקו רבי מאיר וחכמים

ומוסיף המשנה למלך ומחדש עוד שמדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (פרה שם) משמע שהוא מבאר שלא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא רבי מאיר מפרש דברי חכמים דמאי דנקטו חכמים אף בני שלש, לאו למימרא דיותר מבן ג' פסולים, אלא שאין מביאין אותו מפני הכבוד.

בכך מבאר המשנה למלך את סוגייתנו לדעת הרמב"ם, כי אכן דין "עברה שנתו" אינו שייך אלא לגבי שעיר הנפסל אחרי שעברה שנתו הראשונה, משא"כ לגבי פר אף שעברה שנתו השלישית אינו נפסל בכך, שהרי זקן בשנים אינו פסול בקרבן אלא רק מדרבנן "אין מביאים זקנים מפני הכבוד" אפילו לדעת חכמים, כי רבי מאיר כלל לא חולק על דעתם כי אם בא לבארה.

פרה אדומה כשרה אף יותר מד' שנים

ובהלכות פרה אדומה (פ"א ה"א) כתב הרמב"ם: מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ארבע, ואם היתה זקנה כשרה. והיינו שאם יש בידינו פרה גדולה מבת שלש או ארבע מותר להביאה, והקשה המשנה למלך (פרה אדומה שם) שדברי הרמב"ם כאן סתרו הן לדבריו בהלכות איסורי מזבח שם מבואר ש"זקן" פסול אף בדיעבד, והן לדבריו בהלכות מעשה הקרבנות שם מבואר עכ"פ ש"זקן" אין מקריבין אותו.

וביותר קשה שהרי פרה אדומה פסולה בשאר פסולי הקרבנות, ולמדו זאת חז"ל מכך ש"חטאת קרייה רחמנא", ואם כן מאי שנא פסול זקן שפסול בשאר הקרבנות ואילו בפרה כשר משאר הפסולים הפסולים בפרה כשאר הקרבנות.

ומבאר המשנה למלך לפי דרכו שאכן שני מיני "זקן" יש, האחד פסול שנים שאף בקדשים אינו פסול אלא מדרבנן כיון שאין מביאים זקנים מפני הכבוד, ויתכן שאף מדרבנן אינו פסול אלא שאין מביאין אותו משום כבוד, ומכל מקום "זקן" זה אין דינו כן אלא לגבי קדשים משא"כ לגבי פרה שאינה אלא קדשי בדק הבית לא שייך בה טעם זה של "מפני הכבוד" ולכן אף לכתחילה אפשר להביאה.

אך מלבד זאת יש פסול "זקן" אחר והוא בזקן שתש כוחו שהוא פסול בעצם הנלמד מהפסוק, ובאמת פרה אדומה שזקנה כל כך עד שתש כוחה, אכן תהיה פסולה, כדרך שפסולה בשאר פסולי קרבנות משום דחטאת קרייה רחמנא.