אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/נ

יום שני כ סיון - מסכת יומא דף נ

הרואה מקום שנעשה בו נס לשבט אחד מישראל

תליית הירושלמי בדין שבט איקרי קהל

הטור (או"ח סימן ריח) פסק את דברי הרא"ש (ברכות פ"ט ס"א) המביא את דברי הירושלמי המסתפק אם הרואה מקום שנעשה בו נס לשבט אחד מתוך כלל ישראל, צריך לברך על נס זה כדרך שמברך ברואה מקום שנעשה בו נס לכל ישראל. וכתב הטור שדבר זה תלוי ועומד במחלוקת תנאים בהוריות (ה.) האם שבט איקרי קהל כדעת רבי יהודה ורבי שמעון או לא איקרי קהל כדעת רבי מאיר. שאם שבט איקרי קהל אם כן נעשה בו נס לקהל מישראל וצריך לברך, ואם לא איקרי קהל הרי זה כנס של יחיד שאין מברך עליו אלא אותו יחיד וזרעו אחריו.

והב"ח (סק"ד) הביא פסיקת רבינו יונה שאין מברכים אלא על נס שנעשה לכל ישראל או רובן אבל אם לא נעשה לרוב ישראל נקרא ניסא דיחיד ואין מברכין עליו, וכן פסק השולחן ערוך (ס"ב) שעל נס שנעשה לקצת ישראל, כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן ואפילו נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו. ותמה הב"ח שהרי להלכה קיימא לן ששבט איקרי קהל וכמו שפסקו הרמב"ם (פי"ב משגגות) והסמ"ג (עשה ריז), ואם כן מדוע לא יברכו על נס שנעשה לשבט אחד וכפי שהביא הטור מהירושלמי, והניח בצ"ע.

גם הדברי חמודות (על הרא"ש, ברכות פ"ט ס"א אות ו) הקשה כעין זה מצד כללי הפסיקה, שהרי רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ואם כן מדוע פסק השו"ע לקולא מצד ספק הירושלמי וספק ברכות להקל, הרי אין כאן ספק כיון שיש כאן הכרעה על פי כלל הפסק. והביא בשם תשובת מהר"י קלון שלא נאמרו כללי פסיקה אלו אלא בדברים הנוהגים ולא בדיני טהרות וקדשים, ולכן למרות שנדון זה אם שבט איקרי קהל או לא יש לו נפק"מ גם לדברים הנוהגים, כמו בברכה על נס, אך כיון שעיקר המחלוקת נאמרה לגבי קרבן העלם דבר של ציבור ממילא אין לפסוק הלכה על פי כלל זה.

אלא שדוחה הדברי חמודות שמכל מקום גם ללא כלל זה שרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, הרי גם דעת רבי שמעון כדעת רבי יהודה, ואם כן "יחיד ורבים הלכה כרבים", וכלל זה בודאי הוא כלל בכל התורה כולה וכמפורש בכתוב "אחרי רבים להטות".

סתירת דברי הרמב"ם בהוראת בי"ד לשבט ובשחיטת הפסח בטומאת שבט

המגן אברהם (סק"ג) הוסיף להקשות עוד מדברי הגמרא בפסחים (פ.) שם מבואר שלדעת רבי שמעון אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים, יכול אותו השבט לעשות הפסח בטומאה כיון ששבט אחד איקרי קהל, ולדעת רבי יהודה אפילו שאר השבטים יעשו אף הם בטומאה כיון שאין קרבן ציבור חלוק. הרי לנו שנדון זה אם שבט אחד איקרי קהל או לא יש בו נפקא מינה גם לענין עשיית הפסח בטומאה.

ומעתה יש להקשות בדעת הרמב"ם שלא הביא להלכה את דבריהם, הרי לנו שלא סבירא ליה כן, ואם כן סתרו דברי הרמב"ם זה את זה, שמחד גיסא פסק ששבט אחד איקרי קהל לגבי הוראת בית דין, שאם הורו בית דין ועשו הקהל על פיהם כל שבט ושבט צריך להביא קרבן בפני עצמו כיון דאיקרי קהל, ואילו בפסח לא פסק שאף אם קהל אחד לחוד נטמא - עושה את הפסח בטומאה.

ומיישב המגן אברהם שאכן לא נפסקה הלכה כדעתם דשבט איקרי קהל אלא לגבי הוראת בית דין בלבד, כיון ששם מפורש בפסוק "ונעלם דבר מעיני הקהל" וכיון שמפורש בכתוב לשון "קהל" ושבט אף הוא איקרי קהל, לכן כל שבט ושבט צריך להביא קרבן לעצמו. משא"כ לגבי פסח, והוא הדין לגבי ברכה על הנס שמדמים אותה לפסח, לא נכתב להדיא לשון "קהל" אלא מדרשא דרשינן יחיד נדחה ואין הציבור נדחים, ולגבי זה לא פסקינן כוותיהו ובעינן רוב ישראל ממש ולא סגי בשבט.

המחצית השקל מוסיף לבאר שכיון שלא כתוב בפסוק להדיא שקהל טמאים יעשו בטומאה, אלא מדיוקא דכתיב איש כי יהיה טמא דרשינן איש נדחה לפסח שני ואין צבור הטמאים נדחים לפסח שני, אם כן יש לומר דהתורה לא מיעטה אלא דוקא כל או רוב ישראל, אבל שבט אחד אע"ג דמיקרי קהל, מכל מקום אפשר גם כן שהוא בכלל איש ולא נתמעט מ'איש כי יהיה טמא'.

ביאור רבי שלמה קלוגר במקורו של הרמב"ם

אלא שעדיין יש להבין מהיכן הוציא הרמב"ם חילוק זה. מדוע לא נפסוק כפשטות שלגבי כל אלו הדברים, הוראת בית דין, הקרבת פסח בטומאה וברכה על הנס, שבט איקרי קהל [ויעויין במחצית השקל שביאר שהרמב"ם הוצרך לכך כיון שלגבי פסח יש סתם משנה דלא כדעת ר"י ור"ש, ולכן חילק הרמב"ם שלא נפסקה הלכה כמותם אלא לגבי הוראת בית דין].

רבי שלמה קלוגר (ספר החיים עמ' שלא) מציע שמקורו של חילוק זה מופיע בסוגייתנו, סוגיית הגמרא ביומא (נ.). הגמרא מביאה מחלוקת בין רב עמרם לרבא לגבי הגדרת הפר אותו מביא הכהן הגדול ביום הכיפורים ומכפר בו עליו ועל כל אחיו הכהנים, האם הגדרתו "קרבן ציבור" או "קרבן בשותפות". הגמרא מוסיפה ומבארת שלגבי הנדון האם חטאת זו מתה מדין "חטאת שמתו בעליה" אין חילוק בין השיטות ולכולי עלמא כיון שאין כאן בעלים יחיד, ממילא אין שייך כאן דין "חטאת שמתו בעליה".

ומבארת הגמרא שהנפקא מינה היא "דלא מייתו כהנים פר בהוראה" - ופירש רש"י: שאם הורו בית דין לכהנים לעבור על אחת מן המצות, ועשו כהנים על פיהם. שיהו מביאין פר העלם דבר כאחד מכל השבטים, דקיימא לן שבט אחד איקרי קהל, כהנים ודאי לאו איקרו קהל, אלא אותן שנטלו נחלה.

מדוע לא הזכירה הגמרא נפקא מינה בשחיטת פסח וברכה על נס

ולכאורה יש להקשות מדוע נקטה הגמרא נפקא מינה זו העוסקת בהוראת בית דין לשבט הכהונה, מדוע לא נקטה נפקא מינה פשוטה באופן שנטמא שבט הכהונה אם מותר להם להקריב את הפסח בטומאה, וכן מדוע לא נקטה הגמרא נפקא מינה לגבי ברכה על הנס אם מברכין על נס שארע לכהנים לבדם, שאם איקרי קהל מברכין ואם לא אין מברכים. אין זאת אלא שאכן לגבי דינים אלו אין אנו פוסקים כדעת ר"י ור"ש דשבט איקרי קהל, ולכן העדיפה הגמרא להביא נפקא מינה הנוגעת לדינא לדידן הפוסקים כר"י ור"ש רק לגבי הוראת בית דין.

יתירה מזאת, כיון שבאה הגמרא לבאר מדוע רבא השיג על רב עמרם כיון שסוף סוף לגבי הנדון הנדון בסוגייתנו, חטאת שמתו בעליה, אין הבדל בין הגדרת פרו של אהרן כ"קרבן ציבור" להגדרתו כ"קרבן בשותפות". אם כן הוכרחה הגמרא לבאר נפקא מינה לדינא שלגביה שייך לומר שלכן "לא ניחא ליה לרבא לקרותן [קרבן] ציבור כדי שלא יאמרו התלמידים [שקהל כהנים איקרי קהל]" (לשון רש"י), ואילו הנפקא מינה לגבי ברכה על הנס וקרבן פסח, אינה נפקא מינה להלכה כיון שלא פוסקים לגבי דינים אלו כדעת ר"י ור"ש, ולכן לא יתכן שמכח נפקא מינה זו חשש רבא שיאמרו שהגדרת פרו של אהרן הוא "קרבן ציבור".

דעת התוספות ברואה מקום שנעשה בו נס לשבט מישראל

והנה התוספות (ברכות נד: ד"ה אבני) הקשו על דברי הברייתא המפרטת את כל הניסים שנעשו לישראל שיש לברך עליהם ברכת שעשה נסים לאבותינו, כמו: מעברות הים, מעברות הירדן, אבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל ועוד, מדוע לא מזכירה הברייתא גם "מקום שנפל בו מחנה סנחריב". ויישבו התוספות למסקנת דבריהם שכיון שאין הנס ניכר מתוך המקום, לכן אין מברכים עליו אלא אותם שנעשה להם הנס.

וכתב במעדני יום טוב (ברכות פ"ט ס"א אות ח) שצריך לומר שהתוספות פסקו גם לגבי ברכות ששבט איקרי קהל ודלא כפסק השולחן ערוך, שאם לא כן מה הוצרכו לטעם זה שאין הנס ניכר מתוך המקום, בלאו הכי כיון שלא נעשה הנס לכל ישראל אין לברך עליו, אלא על כרחך שמטעם זה לא היו נפטרים כיון ששבט איקרי קהל, וכל טעם הפטור הוא משום שאין הנס ניכר מתוך המקום.

דעת האליה רבה שמתוספות מוכח להפך ששבט לא איקרי קהל

על דברי המעדני יום טוב תמה האליה רבה (או"ח סימן ריח סק"ג) שהרי התוספות בקושייתם אומרים כך: "מקום שנפל שם מחנה סנחריב דלא גרע חזקיה מאדם המסוים" וכוונתם למבואר בירושלמי (מובא ג"כ ברא"ש שם) שאם אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו נעשה לו נס אף שהוא נס של יחיד מברכים עליו. ואם כן מבואר להדיא שהתוספות תלו את טעם הדבר שנברך על נס מחנה סנחריב כיון שזהו נסו של חזקיה שהיה אדם מסויים, ולא מכח הדין ש"שבט איקרי קהל".

נמצא שלא זו בלבד שאין סתירה מדברי התוספות לפסק השולחן ערוך, אלא אדרבה ראיה גדולה יש שאף התוספות סוברים ששבט לא איקרי קהל לגבי ברכה על נס ולכן הוצרכו התוספות לסברא של "אדם מסויים".

דחיית הפרי מגדים שיתכן שלא היה בירושלים רוב שבט יהודה

על ראיה זו משיג הפרי מגדים (א"א סק"ג) שאין משם ראיה כי הטעם שהוצרכו התוספות לסברת אדם מסויים ולא רצו לתלות קושייתם בכלל ששבט איקרי קהל, כי יתכן שבאותה עת לא היו בירושלים רוב שבט יהודה. ולכן מכח כלל זה לא היו יכולים תוספות להקשות מדוע לא יברכו על נס דסנחריב, והוצרכו התוספות לסברה שחזקיה הוא אדם מסויים ויש לברך על נסו אף אם הוא יחיד.