אליה רבה/אורח חיים/ריח

אליה רבה ‏ אורח חיים ריח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] אין צריך וכו'. צריך עיון דבבית יוסף מבואר דאין רשאי לברך ואולי דכיון דאין צריך לברך ממילא הוי ברכה לבטלה, ועיין לעיל סימן ר"י סק"ב. אי נמי מיירי הלבוש אפילו בלא שם ומלכות דאז אין איסור וכן פסק הב"ח:

ב

[ב] [לבוש] אלא אם כן הפסיק וכו'. משמע דבעינן שיהא שלושים חוץ מיום שראה בו ויום שעומד בו כגון אם ראה ביום ראשון בעינן שיראה ביום רביעי. ולעניות דעתי מלשון ירושלמי פרק הרואה אחד לשלושים יום, וכן כתב בעל הלכות גדולות ואגודה משמע דאף שרואה ביום שלושים צריך לברך, ומזה מבואר נמי דלא כסברת מגן אברהם דאף שרואה ביום שני שהוא יום שלושים מברכין כדלעיל סימן כ' דהכא והתם נקט בש"ס לשון פרקים דליתא דזה הוי שני פעמים בשלושים. וזה נראה לי כוונת תוס' דפרק הרואה דמייתי ראיה מירושלמי ותמה מהרש"א דהא איתא כן בש"ס דילן. ולעניות דעתי דלא קשה מידי דבש"ס קאמר עד שלושים יום ונוכל לפרש עד ועד בכלל ודו"ק, וכן בהרא"ש וסמ"ג וסמ"ק ושאר פוסקים ולחם חמודות מבואר דביום שלושים אינו מברך. ומכל מקום ביום שלושים ואחד נראה דמברך כדפירשתי, ויש לפרש כן גם דברי לבוש דכיון דרואה ביום שלושים ואחד הוי כמו הפסק שלושים יום, ודו"ק:

ג

[ג] [לבוש] דאיכא למאן דאמר וכו'. הב"ח ולחם חמודות דף ס"א תמהו הא בהוריות דף ה' פלוגתא ר' מאיר ור' יהודה הוא והלכה כר' יהודה דשבט אחד מיקרי קהל, וכן פסק הרמב"ם פרק ה' מהלכות שגגות עיין שם, ובאמת בפרק ז' מהלכות פסח לא פסק כן, ומגן אברהם תירץ דדוקא בהוראת בית דין קיימא לן כוותייהו דכתיב בהדיא קהל בקרא, עד כאן. וראיה נראה לי מירושלמי פרק הרואה דלא פסק הכא הלכה, עיין שם ודו"ק, וכמו שכתב בשיירי כנסת הגדולה ודו"ק. אך זה צריך עיון מה שהוכיח לחם חמודות ומעדני מלך שם מתוס' שכתבו שאין מברכין על מקום שנפלה מחנה סנחרב כיון שאין הנס ניכר במקום כי מעברות הים אין מברכין עליו אלא אותו אדם שנעשה לו הנס, ודייק מעדני מלך דסבירא ליה דשבט איקרי קהל, דאי לא תימא הכי תיפוק ליה דלא הוי כל ישראל, עד כאן. אך כד נעיין נראה לי דלזה דקדק תוס' שם וכתבו דלא גרע חזקיה מאדם מסוים, ורצה לומר דבאדם מסוים אף שלא היה רוב ישראל ראוי לברך, וקל להבין. ואם כן אדרבה ראיה מתוספות דשבט לא מיקרי קהל:

ד

[ד] וכל יוצאי יריכו וכו'. אפילו אותן שנולדו קודם לכן כמ"ש ס"ו כנ"ל, עד כאן לשון מגן אברהם. נראה לי פירושו מדכתב השולחן ערוך דמברך אנס דרבו כמו בנס אביו אלמא דאין הטעם משום שותפות אלא משום כבוד, ואם כן אין חילוק בין נולדו קודם כנ"ל. אבל לעניות דעתי אינו נכון דהשולחן ערוך הוציא מהרמב"ן שהביא בית יוסף דלא גריס בש"ס אלא בריה ובר בריה משום דעד כאן רחמי האב על הבן אבל יוצאי יריכו אין מברכין, אבל לרשב"א דפירש נמי יוצאי יריכו משום שותפות, אם כן כיון שכבר נולדו לא שייך שותפות כמו שכתב עולת תמיד, וראיה ברורה לזה ממה שכתב בחידושי רשב"א זה לשונו, ואף על גב דבעיא היא בירושלמי מהו לברך על אניסא דרבים ולא פשטוה, איכא למיפשט מרב חנא דבירך אדר' יהודה רביה, עד כאן. ולכאורה תמוה למה לא פשיטא ליה כדפשיט הרמב"ן מדברך אאביו, אלא על כרחך דאזיל לטעמו דלאו דוקא בר בריה אלא כל יוצאי יריכו, ועל כרחו יש לומר דטעמא משום שותפות ולא יכולין למילף רבו מיניה, וכן נראה לי לדינא, אך בבנו ובן בנו יש להורות דאפילו קודם שנולדו צריכין לברך כי סמכינן על רוב פוסקים דמפרשי רק בבנו ובן בנו ולא יוצאי יריכו, ואם כן אין הטעם משום שותפות, ועוד דאף למאן דאמר דאף יוצאי יריכו משום שותפות, מכל מקום יש לומר בבריה ובר בריה צריכין נמי לברך בלא טעם דשותפות כדאמרן. והשתא ניחא שהאריך השולחן ערוך ותלה דין רבו באביו ולא כתב בסתם דמברך ארבו כדפירשתי. כתב בתשובת ר' יום טוב צהלון [חלק א' סימן] פ"ז נעשה לו נס בעליה והוא דר בבית כשהולך לעליה מברך כשהולך משלושים לשלושים יום:

ה

[ה] [לבוש] לאבותינו וכו'. כתב לחם חמודות אין דעתי נוחה שאפילו הם רבים אינם יכולין לומר אלא לאבינו, עד כאן. ונראה לי דגם הלבוש מודה בזה אלא דמיירי כשיש בנים מאנשים רבים שאירעו להם נס וקל להבין. עוד נראה לי דאם הם שני בני בנים מזקן אחד יכולין לומר לאבותינו כי אביהם הוא בכלל הנס של אבי אביהם כיון שיש בו שותפות, ולפי זה בן הבן לחוד יכול לומר לאבותי, וכן משמע ברמב"ם וסמ"ג וסמ"ק (ונ"י) [ותוספות רבינו יונה] ורמזים דלכאורה דבריהם תמוהים, ובמאי דפרישית מיושב עיין שם כי קיצרתי, ובכלבו סימן פ"ז ראיתי דבן הבן יאמר לזקיני:

ו

[ו] צריך להזכיר וכו'. אבל יוצאי יריכו אין צריך להזכיר שאר מקומות כן נראה לי כמו בנס של רבים עד כאן לשון מגן אברהם. ונראה לי דבנו ובן בנו יזכיר כולם, וכן תלמיד לרב, וכן משמע לי ברמזים. כתב עולת תמיד אם הולך באותו יום למקום אחר שאירע לו הנס צריך עיון לכן לא יברך מספיקא, עד כאן. ולדבריו כל שלושים יום לא יברך בכל המקומות. ולעניות דעתי שיברך אפילו באותו יום כיון שלא ראה תוך שלושים לאותו המקום, ועוד דהא בכסף משנה פרק ט' מהלכות ברכות כתב דלרי"ף ורמב"ם אינו מזכיר כל המקומות ומר בריה דאביי דעשה כן לפנים משורת הדין הוא דעביד, ומזה יש לי תימא על הט"ז שהאריך להקשות על הרא"ש שכתב על עובדא דמר, מכאן משמע שיחיד שנעשה דין זה הוא בשם הרא"ש הא הוא מש"ס עיין שם, איך ישתמיט ליה דברי כסף משנה דרי"ף ורמב"ם לא פסקו לש"ס זה ולזה הוצרך הטור להביא בשם הרא"ש דמשמע ליה דהש"ס חיובא קאמר. גם מה שנדחק לתרץ דקא משמע לן הרא"ש דצריך להזכיר שם המקומות תמוה דחידוש זה לא נזכר בהרא"ש כלל, ויותר הוה ליה לתרץ דקא משמע לן הרא"ש דאפילו בהרבה מקומות דבש"ס לא נזכרו אלא שתים:

ז

[ז] של רבו וכו'. נראה דבניו אין מברכין כלל, ודין אוהביו או קרוביו נתבארו בסימן רי"ט:

ח

[ח] [לבוש] אפילו אינו רבו וכו'. במגן אברהם האריך לחלוק בדין זה דלא מצינו מי שפוסק שיברך על אדם מסוים עיין שם. ואני תמה עליו הא תוס' [ברכות] דף נ"ד ע"ב ומרדכי ורוקח סימן וחידושי רשב"א פרק כיצד מברכין פסקו הכי להדיא, ואין ספק דאישתמיטתיה ומתוך כך לא ידע במחילה שפיר פירוש הירושלמי דמבואר ברשב"א שם דעל אביו ורבו לא פשיט כלל. ומה שסיים הירושלמי אם הוא אדם מסוים הוא ענין חדש ולא קאי למעלה, וזה מוכח כוונת רמב"ן שהבאתי לעיל וכן משמע בהרא"ש, גם הב"ח ובית יוסף ומעדני מלך נדחקו בפירוש הירושלמי והניחו לי מקום, ודו"ק כי קיצרתי, ומכל מקום נראה דבעינן דוקא אדם מסוים ביותר:

ט

[ט] של דניאל וכו'. כתב בשולחן ערוך וכן פסק הב"ח וכתב שנשמט מדברי רמב"ם של דניאל ותמה על רש"ל שפסק בפשיטות דברי רמב"ם דבכל גוב אריות מברך דאם כן מנא ליה לרמב"ם לחלק בכך, עד כאן וכן תמה שיירי כנסת הגדולה. ואני תמה דהא מבואר נמי בפירוש רש"י בברכות דף נ"ז דפירש על כבשן האש חפירה שהוסק בה כבשונם של חנניה מישאל ועזריה, ולא פירש נמי על גוב אריות של דניאל אלמא דבכל גוב אריות מברכין, וטעמא משום גוב אריות אינו מצוי כלל וכל מקום שרואין אותו נתעורר הלב על הנס. וקושיית הב"ח ושיירי כנסת הגדולה מנא ליה לחלק, נראה לי דדייקא הכי דמדנקיט הש"ס גוב אריות בלא ה"א וכבשן האש בה"א הידוע, וכן הוא בלשון הרא"ש וטור ופוסקים וקל להבין. ואף שפירוש רש"י על קירית הארבע דבלשון עברי נכתב ה"א בתיבה השניה מכל מקום כיון דשני ולא כתב נמי ה"א בגוב אריות משמע דדוקא הוא. וראיתי בארחות חיים שכתב בשם סדר ברכות שקיבל דמברכין אפילו על כל כבשן האש וגריס בברכה כבמקום הזה בכ"ף עיין שם, וזה למאי דפירשתי דלא כמאן. ועוד בחידושי רשב"א ואבודרהם מצאתי כדברי השולחן ערוך ולבוש דאפילו בגוב אריות אין מברכין אלא של דניאל, וכן משמע לי מש"ס שם דקאמר הרואה בבל הרשעה מברך חמישה וחשיב אחד מהן גוב אריות וכבשן אש משמע דוקא בשל דניאל וחנניא מישאל ועזריה שהיה בבבל קאמר. ועוד אפשר לי לפרש דגם הרמב"ם ופירוש רש"י מודים לזה ולא הוצרכו לכותבן מרוב פשיטתן, והא דפירשו גבי כבשן האש היינו דלא נטעה דמיירי בכבשן האש שהושלך בו אברהם אבינו, וסבירא ליה דבזה לא הוצרך הש"ס לומר דמברכין דהא כולנו בני אברהם אבינו אנו, אלא מיירי בכבשן חנניא מישאל ועזריה דומיא דגוב אריות של דניאל דמברכים משום דנעשה שם קידוש השם אף שאינו בניו מכל מקום אפשר לברך בשאר גוב אריות בלא שם ומלכות:

י

[י] [לבוש] נראה לי דהלכה וכו'. טעם זה מפורש באבודרהם מקור דין זה וממילא מבואר דאם רואה רבים שנעשה להם הנס מברך. ונוסח הברכה כתב ארחות חיים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שעשה נס לאדם הזה:

יא

[יא] [לבוש] שהיה צדיק וכו'. תימא הא פירש רש"י פרשת לך לך על פסוק וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו, וכן פירש רש"י בפרשת וירא אל תביט אחריך אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול וכו'. ונראה דהלבוש הבין הברכה שאומרים זוכר הצדיקים קאי על לוט, ולכן נפל בטעות, אבל לא עיין בפירוש רש"י הרואה שפירש בהדיא דקאי על אברהם, וכן מבואר ברי"ף, וכדכתיב ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט וגו'. מיהו יש לדחוק ולפרש כוונת הלבוש שהיה צדיק יותר מאשתו, גם רש"י פירש פרשת וירא ויזכור אלהים את אברהם נזכר שהיה יודע ששרה אשתו של אברהם ולא גילה הדבר שהיה חס עליו לפיכך חס הקב"ה עליו:

יב

[יב] יוצא ממנהג העולם וכו'. כגון נפל עליו אריה וגמלא פריצא. והא דמברכין שעשה ניסים בפורים התם נמי יצא המנהג העולם חדא שביטל כתב המלך והוא היפך דת פרס ומדי ועוד שהרג קרוב לשמונים אלף בשביל אהבת אשה אחת, ר' דוד אבודרהם:

יג

[יג] ויש חולקים וכו'. במגן אברהם תמה דאין מי שחולק להיקרא נס רבה שהוא בדרך הטבע, ומה שכתב בית יוסף בשם הריב"ש היינו לומר כשנעשה לו נס צריך לברך גם הגומל, אבל בדבר שמנהג העולם פשיטא דאין לברך שעשה לי נס, עד כאן. ולעניות דעתי מדכתב הריב"ש וכיוצא בניסים אלו אלמא דגנבא ונפל כותל ניסים קרא להו, ועוד דלמד דין דמברך מיד הגומל מקל וחומר דמברך כשמגיע אחר כך למקום על הניסים, ואם כן כיון דפסק לברך בהו הגומל על כרחך נמי מברך על הניסים דאם לא כן ליכא קל וחומר בהו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.