אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/טז

יום שלישי טו אייר - מסכת יומא דף טז

סתירת המזבח ששקצו מלכי יון

גניזת אבני מזבח בלשכה המזרחית צפונית בבית המוקד

שתי ברייתות סותרות, מביאה הגמרא במסכת יומא (טו:-טז.) בנוגע לשימושם של ארבע הלשכות שהיו בבית המוקד - כעין לשכה גדולה יותר שהיתה ממוקמת בצדו הצפוני של בית המקדש, קרוב יותר לצד מזרח, והיתה בעלת שני פתחים, האחד אל העזרה והשני אל מחוצה לה. בברייתא המובאת בדף היומי של יום זה (טז.) מבואר שהלשכה המזרחית צפונית "בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון (ובגירסאות מאוחרות בעקבות הצנזורה - 'מלכי עובדי כוכבים')". ידיעה מעניינת זו מביאה אותו לעסוק בשאלת סתירת המזבח ששקצו מלכי יון בידי החשמונאים.

ראיית ר"י אלכסנדרי להתר מחיקת השם לצורך תיקונו

הבית יוסף (יו"ד סימן רעו ד"ה טעה) מביא את דברי ר"י אלכסנדרי שרצה ללמוד תחילה שאין איסור מחיקת השם אלא כשמוחק לשם השחתה אבל אם מוחק את השם כדי לתקנו - הדבר מותר. והמקור לסברא זו מסוגייתנו, ממה שמצינו שנתצו בני חשמונאי את המזבח שבנה עזרא מפני ששקצוהו היונים [מעניין הדבר, שבחידושי הגהות על הטור העיר שלא מצא במסכת יומא ענין זה של נתיצת המזבח וגניזתו. ואמנם הדברים מפורשים בסוגייתנו].

ר"י אלכסנדרי דוחה את ראייתו הוא, ששונה דין המזבח מדין מחיקת השם מיריעת ספר תורה, כי הרי אי אפשר לנו בלא מזבח וגם אי אפשר לבנות מזבח במקום אחר במקדש, שהרי מקום המזבח מכוון ביותר כפי שמבואר ענין זה גם הוא בהמשך סוגייתנו (עמוד ב). וכיון שכן על כרחנו אין מנוס מלסתור את אבני המזבח ולבנותו מחדש. משא"כ יריעת ספר תורה שיש צורך בתיקון השם, אפשר לגנוז את היריעה. והוא מסיים שכך אכן הורה הרמב"ם בתשובה, שיש לגנוז את היריעה שנתקלקל בה השם.

ביאור החתם סופר בדחיית ר"י אלכסנדרי

החתם סופר תמה על דחייתו של ר"י אלכסנדרי שכיון שאי אפשר לבנות את המזבח במקום אחר ואי אפשר בלי מזבח ממילא מותר לנתצו. והרי אם אכן עובר בכך על לאו דאורייתא של "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (דברים יב ד) מה שייך להתיר לו לנתוץ בידים ולעבור על לא תעשה זה כיון שאי אפשר בלי מזבח. וגם אם נבוא מצד הדין המבואר בגמרא בפסחים שאי אפשר ולא קמכוון שרי, היינו דווקא כשהדבר בא מאליו, אבל לעשות מעשה בידיים כבר כתבו התוספות שם (פסחים כה: ד"ה לא אפשר) שאסור.

כדי ליישב את דבריו, מציע החתם סופר, שר"י אלכסנדרי לא התכוון לסברת "אי אפשר" אלא עיקר היתרו מבוסס על הכלל של "עשה דוחה לא תעשה" וכיון שיש לנו את מצות בנין המזבח ממילא אתי עשה ודוחה את לא תעשה של "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ומה שר"י אלכסנדרי נוקט בדבריו ש"אי אפשר לנו בלא מזבח" - כוונתו, שעד כמה שהיה אפשר להסתדר בלי מזבח או לבנותו במקום אחר, הרי הדין הוא שאם יכול לקיים שניהם [- גם לקיים את מצות העשה וגם לא לעבור על הלא תעשה] אין אומרים עשה דוחה לא תעשה. אך כיון שאי אפשר לנו בלא מזבח ממילא אתי עשה ודחי את לא תעשה.

יסוד התוספות שב"מצוה רבה" לא צריך "בעידנא"

אלא שמדגיש החתם סופר, שבכדי להעמיד את דברי ר"י אלכסנדרי על תילם, עלינו להסתייע ביסוד נוסף שכתבו התוספות במסכת פסחים (נט. ד"ה אתי). שהרי באופן כללי אין אומרים "עשה דוחה לא תעשה" אלא כאשר קיום העשה מתקיים "בעידנא" של ביטול הלא תעשה. כלומר, רק באופן שבשעה שעובר על הלא תעשה מתקיימת בפועל המצוה, אז אומרים שהמצות עשה דוחה את איסור הלא תעשה, ודוגמא לדבר: קציצת בהרת לשם קיום מצות ברית מילה. ברגע הקציצה של הבהרת באותה שעה ממש ובאותה הפעולה מתקיימת הברית. אבל אם ביטול הלא תעשה רק יגרום שבעתיד נוכל לקיים את העשה, אין בכך די ואין אומרים במקרה כזה "עשה דוחה לא תעשה". לדוגמא: כהן מצורע שמעוניין לקיים מצות עשה בהקרבת קרבן בבית המקדש, איננו מתירים לו לקצוץ את הבהרת בעודו בחוץ כדי שאחר כך יוכל להיכנס למקדש ולהקריב את הקרבן.

ומעתה, גם בנדון דידן, לכאורה אין מקום להתיר את סתירת המזבח בכדי לאפשר את בנייתו מחדש כחלק מקיום מצות בנין המזבח, כי הרי בשעת הסתירה עדיין אין המזבח קיים. וממילא בזמן עקירת הלא תעשה עדיין לא מתקיים העשה - ובכהי גוונא אין אומרים "עשה דוחה לא תעשה".

לשם כך עלינו להסתייע ביסודם של התוספות. התוספות עוסקים בדין המבואר שם בגמרא שאסור להקריב שום קרבן אחר קרבן התמיד מלבד את קרבן הפסח, אבל אם מחוסר כיפורים לא הספיק להקריב את קרבנו לפני שהוקרב התמיד, ועתה אינו יכול להקריב את הפסח כיון שעדיין הוא מחוסר כיפורים, הדין הוא - שעליו להקריב את הקרבן שלו אחרי שכבר קרב התמיד, ואף שהוא עובר בכך על "עשה דהשלמה" [- עליה השלם כל הקרבנות כולם, שמכך לומדים שאין להקריב קרבן אחרי התמיד] מכל מקום "אתי עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת".

והקשו התוספות, מה מועיל לדון כאן מדין "עשה שיש בו כרת דוחה עשה שאין בו כרת" הרי אין זה בעידנא, כי בשעה שנעקר "עשה דהשלמה" בשעת הקרבת הקרבן אחרי התמיד עדיין אינו מקריב את הפסח. ויישבו התוספות שדווקא לגבי דחיית עשה את לא תעשה, שהלא תעשה חמור, אז צריך שבשעה שבטל הלא תעשה יתקיים העשה. משא"כ בדחיית עשה עם כרת את עשה שאין בו כרת, שהוא קל יותר, לא צריך שיהיה דווקא "בעידנא".

והתוספות מוכיחים דין זה מהמבואר בגמרא בגיטין (לח:) שרבי אליעזר שיחרר את עבדו הכנעני כדי להשלים על ידו מנין, והגמרא מקשה שם שהרי המשחרר עבדו עובר בעשה ומיישבת שעשה זאת לצורך מצווה כדי להשלים על ידו מנין. וגם שם יש להקשות הרי אין זה "בעידנא" שהרי בשעת שחרור העבד לא מתקיימת המצווה. ועל כרחך, שכיון שהשלמה למנין היא "מצוה רבה" ממילא לא צריך בכהאי גוונא שיהיה הדבר "בעידנא". וכ"כ המגן אברהם (סימן תמו סק"ב) בשם רבינו תם שעשה חשוב כמו עשה של רבים, דוחה לא תעשה אפילו אם בזמן עקירת הלאו עדיין לא מתקיים העשה.

לפי זה מבאר החתם סופר את דברי ר"י אלכסנדרי. עלינו לומר, שגם בניית המזבח היא מצוה רבה הדוחה איסור לא תעשה אפילו אם בעידנא דמיעקר לאו לא מתקיים עשה. אמנם, מעיר על כך החתם סופר, שהרי הדוגמא שהבאנו לעשה דוחה לא תעשה לא בעידנא, היא כהן מצורע הרוצה לעבוד בבית המקדש, ודוגמא זו מובאת בגמרא בשבת (קלב:) והרי גם שם נדחית מכח זה עשיית הפסח ואינה דוחה את איסור צרעת. ואם כן עשה דעבודה אינו דוחה לא תעשה כשאינו בעידניה, ומדוע עשה של בנית המזבח חשוב יותר וידחה אף בלא בעידנא. ונשאר החתם סופר בשאלה.

ויש להוסיף ולדון, שהרי דיו רב נשפך על האפשרות להקריב קרבן במקום מזבח ללא מזבח. ואם אכן יש אפשרות להקריב קרבנות בדרך כלשהי על גבי קרקע העזרה בלי המזבח, אם כן הרי יתכן שלכך כוונת ר"י אלכסנדרי שמצוה זו היא שתדחה את איסור סתירת המזבח. שהרי כיון שהמזבח ניצב על מכונו והוא משוקץ ומחולל בידי מלכי יון, אם כן עתה אי אפשר להקריב על מקום המזבח גם בלא מזבח, ולכן הוצרכו לסתור את המזבח ולעבור על לאו ד"לא תעשון" כדי שיכולו לקיים את ה"מצוה רבה" של הקרבת הקרבנות בכלל, ולא רק את העשה של "בנית המזבח". ויתכן שמצוה רבה זו הכוללת את הקרבת כל הקרבנות אכן חשובה יותר משחיטת הפסח על ידי אותו כהן מצורע, ולכן היא דוחה את הלאו אפילו שלא "בעידנא".

דברי הגמרא המפורשים בע"ז שאבני המזבח המחוללים יצאו לחולין.

לעיקר ראיית הר"י אלכסנדרי מסתירת המזבח, תמה החתם סופר וכתב שדבריו תמוהים ונעלם ממנו ש"ס ערוך בגמרא בעבודה זרה (נג:) שם מבואר שאבני המזבח ששיקצום היוונים היו חולין גמורים. כי הגמרא שם עוסקת במה שמבואר שנאסרו אבני המזבח באיסור עבודה זרה, ומבארת הגמרא כיון שכשטמאו היוונים את ההיכל יצא המזבח לחולין ולכן יכלו היונים לזכות בו ולעשותו עבודה זרה, ורב פפא מביא לכך מקור מן הפסוק, דכתיב "ובאו בה פריצים וחללוה". וכמו שמפרש רש"י: מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין, וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו, וכשנשתמשו בהן לעבודת כוכבים נאסרו. הרי שאבני המזבח היו חולין ואם כן לא שייך בהם כלל איסור נתיצה, ולא מתחילה ראייתו של הר"י אלכסנדרי.

על פי יסוד זה מסביר החתם סופר את המבואר בגמרא במגילה (כט.) על בית הכנסת דשף ויתיב בנהרדעא. ופירש רש"י: ובנאה יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהילים קב). ולכאורה תמוה איך הורידו האבנים מקדושת בית המקדש לקדושת בית הכנסת. אך להנ"ל אתי שפיר כי "באו בה פריצים וחללוה" ואם כן אדרבה העלו קדושתם מחולין לקדושת בית הכנסת.