אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/נז

יום שלישי ב אייר תשפ"ב - מסכת יבמות דף נז

לקרוא 'אבא' לאביו ששמו 'אבא'

מחלוקת רש"י ותוספות אם שמו של רב היה אבא

בגמרא במסכת יבמות (נז.-:): איתמר, רב אמר, יש חופה לפסולות [- כהן גדול שהכניס אלמנה בת כהן לחופה ולא בא עליה, אפילו הכי פסלה מתרומה מכח בית אביה, כי חופה הרי היא ככניסת בעילה]. ושמואל אמר, אין חופה לפסולות. אמר שמואל, ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה [- כיון שביאתה אינה פוסלתה מתרומת אביה, שהרי אין ביאתה ביאה, כך אין חופתה פוסלתה].

על כינויו של רב ביד שמואל כ'אבא', כתב רש"י: ומודה לי אבא, משום דקשיש מיניה קרי ליה אבא, כמו לשון נשיאי ורבי, ע"כ. דהיינו ששמו של רב היה רב, ושמואל מכנהו בכבודו בלשון 'אבא' כאדם האומר 'רבי' או 'נשיאי' [לכאורה כוונת רש"י שלשון 'אבא' אינו רק לשון חשיבות בעצם כמו 'רב' או 'נשיא', אלא ביחס לאומרו, כדרך שהאבא הוא תואר כבוד ביחס לבנו, כך שמואל כינה את רב בלשון 'אבא' דהיינו חשיבות ביחס לשמואל, כאילו מכנהו בתור 'רבי' או 'נשיאי'].

והתוספות (ד"ה אמר שמואל) חלקו על רש"י וכתבו: לא כמו שפירש בקונטרס לשון חשיבות, אלא כך היה שמו של רב, כדפירש בערוך בערך אבא. והתוספות מביאים מספר מקורות מהבבלי ששם מבואר ש'אבא' היה שמו של רב. בגמרא במסכת ברכות (מז.) מסופר: רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא. אתא רב שימי בר חייא הוה קמסרהב ואכיל [- מיהר ואכל כדי להצטרף עמם לזימון]. אמר ליה רב, מה דעתך לאיצטרופי בהדן, אנן אכילנא לן [- כבר הסתיימה סעודתנו ואינך מצטרף]. אמר ליה שמואל, אילו מייתו לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן [- אם יביאו עבורי כמהן ופטריות, ועבורך גוזלות וכי לא נאכלם, וכיון שכן הרי אנו בתוך הסעודה ויכול רב שימי להצטרף עמנו לזימון]. הרי לנו מקור נוסף שבו כינה שמואל את רב בתואר אבא.

ראיות התוספות לדעתם ולדעת רש"י

אלא שתמה המירא דכייא מה רצו התוספות להוסיף בהבאת מקור זה, הרי לכאורה אין כל ראיה מגמרא זו לדעת התוספות נגד דעתו של רש"י, כי גם שם ניתן לפרש שאבא היה שמו או שקראו כך בלשון חשיבות. ואכן רש"י על אתר (ד"ה אילו) מבאר: ושמואל היה קורא לרב 'אבא' לכבודו. ובבכורי יהודה ביאר כוונת התוספות שאין לפרש שכינהו כן משום כבודו אלא במקום שבא להביא סיוע מדבריו לדעתו, כמו בגמרא ביבמות שאומר 'ומודה לי אבא', אבל בסתם לא היה מכנהו בלשון חשיבות, והדברים דחוקים. ובספר עמודי שש יישב שלשון חשיבות שייך כשמכנה את האדם שלא בפניו, אך כשמדבר בפניו ראוי יותר לכנותו בתואר רב, ומכך שכינהו בפניו בשם 'אבא' על כרחך שכך היה שמו ולא כינהו כלל, ואינו לשון חשיבות כי אם כן היה ראוי שיכנהו בתואר רב וכיו"ב.

עוד הוכיחו התוספות שכך היה שמו של רב, מדברי הגמרא בחולין (קלז:) שם מסופר שרבי יוחנן שאל את איסי בר היני כשעלה לארץ ישראל, מאן ריש סדרא בבבל [- מי ראש הישיבה], והשיבו: אבא אריכא [- רב קרי אריכא, שארוך בדורו היה. רש"י]. ואמר לו על כך רבי יוחנן: אבא אריכא קרית ליה?! דכירנא כד הוה יתיבנא אחר י"ז שורן אוריחה דרב קמיה דרבי, ונפקי זיקוקין דנור מפומיה דרב לפומיה דרבי, ומפומיה דרבי לפומיה דרב, ולית אנא ידע מה הן אמרין, ואת אבא אריכא קרית ליה?! [- ולא אמרת רבינו (י"ג: רב) בלשון כבוד. רש"י], ע"כ. הרי מבואר להדיא ששמו היה אבא ועל כך תמה רבי יוחנן שמכנהו בשמו ואינו אומר רב או רבינו. ובספר אוצר ביאורים כתב ליישב דעת רש"י, שרש"י נשמר מהערה זו ולכן כתב שם שעיקר תביעתו היתה על שלא כינהו בתור 'רבינו', דהיינו שלא היה די לכנותו בתואר אבא שהוא לשון חשיבות אלא כיון שהיה רבם היה לו לכנותו דוקא בתואר 'רבינו'.

מאידך מקשים התוספות שבגמרא בברכות (סב.) מובא מעשה שנכנס רב כהנא תלמידו של רב ושכב תחת מטתו של רב, ושמעו ששח ושחק ועשה צרכיו, אמר: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא [- דומה כאדם רעב, כמו שלא שימשת מטתך מעולם, שאתה נוהג קלות ראש זה לתאוותך. רש"י]. אמר ליה, כהנא הכא את? פוק, דלאו אורח ארעא. אמר לו, תורה היא וללמוד אני צריך, ע"כ. ומבואר שרב כהנא אמר לרב 'דמי פומיה דאבא', ובשלמא לדעת רש"י 'אבא' הוא כינויו של רב, אך לדעת התוספות שכך היה שמו, כיצד רב כהנא תלמידו קורא לו בשמו. ובגמרא במסכת סנהדרין (ק.) מובא שגיחזי נענש על שקרא לאלישע בשמו. ויישבו התוספות: ושמא משום דרב כהנא תלמיד חבר דרב הוה.

ביאור האור לציון שהוקשה לרש"י איך קרא שמואל לרב בשמו

רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בספרו אור לציון, מביא שיש הסוברים שגם לדעת רש"י אבא היה שמו של רב, וכפי שהוכיחו התוספות מגמרא מפורשת במסכת חולין. אלא שהוקשה לרש"י מדוע כינה שמואל את רב בשמו ללא כל תואר כבוד, ולכן פירש רש"י ש'אבא' הוא תואר כבוד, וממילא יכול היה שמואל לקרוא לרב בשמו 'אבא' ולא היה בכך פחיתות כבוד, כיון ש'אבא' הוא גם תואר כבוד. ועפ"ז כתב הגרב"צ אבא שאול, שיצא הוראה להלכה, שמי שקוראים לו 'אבא' יהיה מותר לקרוא לו בשם זה, כיון שהכוונה לשם כבוד ולא לשמו הפרטי. [וכעין זה כתבו בספר לב רחב ובספר עדות בישראל, שאף ששמו של רב היה אבא, אבל כיון שהוא לשון חשיבות, לכן לא היו מקפידים מלקרוא לו אבא כשמו].

ובשו"ע (יו"ד סימן רמב סט"ו) פסק: אסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו, לא בחייו ולא במותו... והוסיף הרמ"א: וכל זה דוקא כשאינו מזכיר רק שמו לבד, אבל מותר לומר רבי מורי פלוני. ומקור דברי הרמ"א בדברי רש"י בסנהדרין (ק. ד"ה בשמו), שאמרו שם בגמרא: רב נחמן אמר [אפיקורוס] זה הקורא רבו בשמו. דאמר רבי יוחנן, מפני מה נענש גיחזי, מפני שקרא לרבו בשמו, שנאמר (מלכים ב' ח ה) "ויאמר גחזי אדני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע". ופירש רש"י: בשמו, שאומר 'פלוני' ואינו אומר 'מורי רבי פלוני', ע"כ. ומבואר מדברי רש"י שמותר לומר 'מורי רבי פלוני' אף שמזכיר את שמו. והכסף משנה (ת"ת פ"ה ה"ה) הביא מקור לדברי רש"י ממקרא מפורש שאמר יהושע למשה "אדוני משה כלאם" (במדבר יא כח), הרי שכיון שהקדים תואר כבוד ואמר 'אדוני' הותר לו להזכיר גם את שמו של משה.

ויש לדון באופן ששמו של הרב הוא אבא כיצד ינהג, כי לכאורה לומר 'אבא אבא' אינו נראה כלשון כבוד. ואפשר שאכן באופן זה על כרחו יצטרך לנקוט בתואר כבוד אחר ויאמר רבי אבא או כיו"ב, אך אפשר עוד לומר שבכה"ג אדרבה גם אם אומר רק 'אבא' לחוד אין בכך פחיתות כבוד, כי מאחר ואבא הוא תואר כבוד, ואי אפשר לומר אבא אבא שאין זה צורת דיבור כראוי, ממילא כשאומר 'אבא' הרי זה כאילו אומר 'אבא אבא' רק שכולל הכל בתיבה אחת ושתי המשמעויות כלולות בה. ולפי זה אפשר לומר כעין דברי האור לציון, שרש"י בא ליישב כיצד כינהו בשמו בלי תואר כבוד, ועל זה פירש רש"י ש'אבא' הוא תואר כבוד, וכיון שאף שמו היה אבא יכול היה לכנותו רק בשם אבא ולא היה בכך פחיתות כבוד.

אך באמת על עיקר ביאורו יש להעיר, שהרי רש"י מתחיל בתחילת דבריו 'משום דקשיש מיניה קרי ליה אבא', ולדברי האור לציון הטעם שכינהו 'אבא' היה משום שכך שמו, רק שכיון שהיה קשיש ממנו ממילא צ"ב כיצד כינהו בשם זה ולכן צריך להוסיף שאבא הוא תואר כבוד, ואין זה משמעות לשון רש"י שמדגיש שהיותו קשיש משמואל הוא טעם לעצם קריאתו בתואר רב, וצ"ע.

כיצד הותר לרב הונא לקרוא לרב 'אבא' ועונש הטבח על שקרא לרב 'אבא'

ובאמת דברים אלו מפורשים בדברי התוספות עצמם במסכת יומא (פז.), שם מובא בגמרא מעשה ברב שהיה לו קפידא על טבח אחד, וכשלא בא זה לפייסו בערב יום הכיפורים אמר רב שילך הוא להפייס עמו. בדרכו לאותו טבח פגע בו רב הונא ושאלו להיכן הולך, כשהשיבו שהולך להתפייס עם אותו טבח אמר לו רב הונא: "אזיל אבא למיקטל נפשא" [- שלא יתפייס עמו ועל ידי זה תיגרם הריגתו]. וכך היה, שהגיע רב ואותו טבח אמר לו: "אבא את, זיל, לית לי מילתא בהדך", ובאותה שעה עסק בשבירת עצמות ראש של בהמה, ועצם אחת פגעה בצווארו ונהרג.

והרש"ש פירש טעם הדבר שנהרג דוקא בפגיעת העצם בצווארו, שהיה זה מידה כנגד מידה, לפי שחטא כנגד רב בחימוס דברים, וגם עתה שקראו 'אבא' בשמיה וזלזלהו וחטא בקול היוצא מהגרון, עכ"ד. והיינו כדעת הערוך והתוספות שאבא היה שמו של רב, משא"כ לדעת רש"י אבא הוא לשון כבוד. ובאמת צ"ב לדעת רש"י שרב הוא לשון כבוד לשם מה הזכיר אותו טבח תואר זה, לא היה לו לומר רק 'זיל לית לי מילתא בהדך' ולשם מה הקדים בחשיבות 'אבא את'.

והתוספות ישנים תמהו לפי פירוש הערוך ש'אבא' היה שמו של רב, אם כן כיצד קראו בשמו רב הונא שהיה תלמידו. ובשלמא שמואל היה חבירו ולכן מצינו בכמה מקומות שקראו אבא, אבל רב הונא שהיה תלמידו גמור היאך היה קורהו בשמו. ויישבו התוספות ישנים: דשמא היה אבא דרך כבוד כמו אבי אבי רכב ישראל.

והמדקדק ביישוב התוספות ישנים יראה שאין כוונתם לנטות מדעת הערוך ולפרש שרב לא נקרא בשם 'אבא', אלא רק הוסיפו ואמרו שרב הונא בקוראו לו 'אבא' לא התכוון לשמו כי אם לתואר כבוד כמו אבי אבי רכב ישראל. ואם כן בדברי התוספות ישנים מבואר כפי שנתבאר שכשקורא לאדם ששמו אבא בשם אבא יכול הדבר להתפרש גם בלשון חשיבות ואין בכך פחיתות כבוד.

ואמנם יש להעיר לפי זה על דברי הרש"ש, מדוע נענש אותו טבח על שהזכיר שם 'אבא', כיון שהוא גם תואר כבוד. אך הביאור פשוט, שבאמת לשון 'אבא' יכול להתפרש הן כעיקר שמו של האדם הנקרא אבא והן כתואר כבוד - ובכל מקום יש לנו לפרשו כפי הנראה, וכשתלמיד קורא לרבו ששמו אבא בתואר אבא יש לנו לנקוט בפשטות שכוונתו להיתר כתואר כבוד. משא"כ אותו טבח שכל תוכן דבריו היה בזלזול באומרו לרב 'זיל, לית לי מילתא בהדך', אם כן יש לנקוט בפשטות שאף באומרו 'אבא' אין כוונתו דרך כבוד כי אם לשמו של רב - ולכן נענש על קריאה זו [ויעויין להלן סברא דומה מהגר"ע יוסף זצ"ל].

נידון החיד"א באדם ששם אביו 'אבא' אם מותר לכנותו 'אבא'

והחיד"א בשם הגדולים (מערכת גדולים ע' אבא) כתב לדון באיש ששמו אבא, וכך נקרא בפי כל, האם מותר לבנו לכנותו בתואר 'אבא'. וכתב שנראה שאף שלכל אדם מותר לכנות את אביו בתואר 'אבא' כיון שבכך מכבדו כי לשון 'אבא' הוא לשון חשיבות, מכל מקום בן זה לגבי אביו אסור לכנותו בשם זה, כיון שזה שמו הקרוי בפי כל.

וכתב החיד"א שלכאורה היה מקום להוכיח נגד דבריו מדברי התוספות ישנים, שהרי מבואר שאף שרב היה שמו 'אבא' מכל מקום הותר לרב הונא לכנותו בכך אף שהיה תלמידו כיון שכוונתו היתה לתואר 'אבא' מלשון חשיבות. אלא שדוחה החיד"א את הראיה, שכן יש לומר שרב דוקא שהכל קראוהו בשם רב ואילו שם אבא נשתקע, לכן יכול היה רב הונא לקרותו 'אבא' דרך חשיבות, משא"כ שאר כל אדם. ועוד הוסיף להעיר שגם התוספות ישנים לא כתב כן בלשון מוחלטת רק בלשון 'שמא'.

ורבי עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סימן טו, הו"ד בילקוט יוסף, כיבוד אב ואם פ"ה הערה עה) כתב להעיר על מה שנקט השם הגדולים ששם רב נשתקע, שהרי מצאנו בכמה מקומות ששמואל כינהו בשם זה וא"כ לא נשתקע שמו [והיינו לדעת התוספות שכוונת שמואל לשמו]. ועוד כתב לדחות הערת החיד"א מלשון 'שמא' המוזכר בתוספות ישנים, אשר נראה שאין זה אלא ספק, ואם כן גם באביו ששמו אבא יש לנו להסתפק אם מותר לקרוא לו 'אבא' כשמו. וכתב שם שיש לחלק, שכל ספקו של התוספות ישנים הוא רק בתלמיד לגבי רב שמשום מראית העין יש לחשוש שיראה כאילו התלמיד קורא לרבו בשמו, אבל בבן לאביו שהדרך היא לקרוא בתואר 'אבא', בכה"ג אין אפילו מראית עין ואין זה 'שמא' אלא 'ודאי' שכוונתו לתואר אבא ולא לשם אביו.

חילוק הגר"ע יוסף בין קריאת שם אחרים ששמם כשם אביו לכינויו בשם אבא כשמו

והנה כתב הרמב"ם (ממרים פ"ו ה"ג): היה שם אביו או רבו כשם אחרים, משנה את שמם. ויראה לי שאין צריך ליזהר בזה אלא כשהוא שם פלא שאין הכל דשים בו. ובעקבותיו כתב השו"ע (שם): ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשמו אסור, אם הוא שם פלאי שאין הכל רגילין לקרות בו.

והגר"ע יוסף (שם) רצה לדמות דין זה לנידון דידן, שלכאורה הוא הדין לקרוא בשם 'אבא' לאביו ששמו אבא יהיה אסור, משום שיחשדוהו שקורא לאביו בשמו. אלא שכתב לחלק בין המקרים, כי דוקא באופן שקורא בשם ממש רק כוונתו לאדם אחר, הרי סוף סוף הרואה הסבור שהוא קורא לאביו רואה להדיא שקורא בשם אביו, ולכך יש לאסור. אבל באופן שקורא לאביו בתואר אבא, הרי אפשר לפרש את כוונתו בשני אופנים, או שכוונתו לשמו של אביו או שכוונתו לתואר הכבוד 'אבא', וכיון שישנה אפשרות שכוונתו להיתר - לא שביק היתרא ואכיל איסורא, ואין טעם לחושדו שהתכוון לקרוא לאביו בשמו.