אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/סט

יום שני ו' אב תשפ"ג - מסכת גיטין דף סט

כבד שנימוק

דין חסר הכבד ונשתייר הימנו כזית

בפרק מי שאחזו במסכת גיטין מביאה הגמרא מיני תרופות למחלות שונות, בכלל הדברים מובא בגמרא (סט.) את אופן הבדיקה לאדם שיוצא לו דם מהפה, ויש לדעת אם הדם בא מהריאה – וממילא יש לו תקנה, או שמא בא הוא מהכבד – וממילא אין לו תקנה. וזה לשון הסוגיא: לדמא דאתי מפומא. בדקינן ליה בגילא דחיטתא [- בקש של חיטה]. אי סריך [- נדבק הקש בדם], מריאה קאתי ואית ליה תקנתא, ואי לא, מכבדא קאתי ולית ליה תקנתא.

מדברי הגמרא עולה שפגם בכבד מסוכן יותר מפגם בריאה, ולכן אם בא הדם מהריאה יש לו תקנה, ואם בא מהכבד – לא. על כך מביאה הגמרא את קושייתו של רב אמי לרב אשי: והאנן איפכא תנן [- לגבי טריפות] ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום [- רק באופן זה היא טריפה, ואילו לגבי ריאה שנינו] הריאה שניקבה או שחסרה. הרי לנו שהריאה כל שניקבה או חסרה כבר אינה חיה והרי היא טריפה, ואילו הכבד כל זמן שלא ניטל כולו עדיין אינה טריפה. מבואר שפגם בריאה חמור יותר.

ומיישב רב אשי: כיון דמפומיה קאתי, אימר איתמוחי איתמח. ופירש רש"י: כיון דדמא דכבידא שהיא תלויה למטה מן הריאה עולה למעלה, ונפיק דרך הפה, אימר אתמוחי אתמח, כולה כבדא ולא נשתייר הימנה כלום, ונפל לריאה דרך קנה הכבד שמחובר לקנה של ריאה, ע"כ.

ובמשנה במסכת חולין (מב.) שנינו: ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום [- הרי זו טריפה]. ובגמרא (מו.) אמרו: הא נשתייר הימנה כלום כשרה אע"ג דלא הוי כזית, והתנן ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה. ומיישבת הגמרא: אמר רב יוסף, הא רבי חייא הא רבי שמעון בר רבי. ועוד אמרו בגמרא: אמר רבי זירא, כזית שאמרו במקום מרה. רב אדא בר אהבה אמר, במקום שהיא חיה. אמר רב פפא, הילכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה.

פסק הרוקח שכבד שנימוקה טריפה והבנת הבית יוסף שהוא אפילו כשהכזיתים קיימים

וכתב הטור (יו"ד סימן מא) להלכה: ניטל הכבד, טרפה. במה דברים אמורים, שלא נשאר ממנו כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה שהוא המקום שהוא תלוי בו. אבל אם נשאר ממנו כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה, כשרה.

ובבית יוסף (שם [ג]) הביא: כתב הרוקח (סימן שפא אות ד) הכבד שנימוקה, טריפה. כדאמרינן במי שאחזו (גיטין סט.) דמא דאתא מפומא אי מכבדא אתי לית לה תקנתא. דהיינו שהרוקח למד מסוגייתנו שאפילו באופן שלא נחסר הכבד כל כך, אם נימוק ויוצא ממנו דם הוי טריפה.

על ראייתו ודבריו תמה הב"י: ואיני רואה עיקר לדברים אלו, דההיא דכבד שנימוקה, אם נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא – ודאי כשרה היא. וממהיא ד'מי שאחזו' אין ראיה, דדילמא מאי דאמר דלית ליה תקנתא בדאתי ממקום כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא היא, ע"כ [ולהלן יבואר בדברי הט"ז שלכאורה לא זו בלבד שאפשר לפרש כן, אלא שכך משמע מסוגיית הגמרא].

תמיהת הט"ז על פסק הרוקח מכח פירוש רש"י ב'אתמוחי איתמח'

והשולחן ערוך לא העתיק דברי הרוקח להלכה, אמנם הרמ"א (ס"ג) העתיקם: נימוק הכבד, דהיינו שדם יוצא מבשר הכבד, שנימוק והיה לדם, טריפה, אע"פ שנשתיירו שני הזיתים. והרמ"א אף מוסיף ונותן טעם לדבר, לפי 'דסופו לרקב הכל', דהיינו, שכיון שנימוק בחלקו אף שנשתייר כזית במקום מרה ובמקום שהיא חיה, סוף סוף סופו להרקיב, ולכך היא טריפה.

הט"ז (סק"ב) מביא שבפסקו נמשך הרמ"א אחר הרוקח שהביא הבית יוסף שלמד כן מפרק מי שאחזו, והוא כותב: וכבודו של רמ"א במקומו מונח, אבל לא דק בהוראה זאת. וכדי לבאר דבריו הוא מקדים ומציע את סוגיית הגמרא במסכת גיטין ואת מסקנתה 'אימר אתמוחי איתמח'. ורש"י כתב בביאור מסקנת הגמרא 'אימר אתמוחי אתמח' – כולה כבדא ולא נשתייר הימנה כלום כו'. הרי משמעות הסוגיא שעיקר הקלקול שממנו תמות הבהמה או האדם, הוא על ידי שנימוח הכבד כולו, ולא מקצתו. כי אם ננקוט שכבד שנימוח אף שהכזיתים קיימים הבהמה טריפה, אם כן עדיין קושיית הגמרא במקומה עומדת, שמבואר שכבד חמור מריאה, שהרי בריאה אם התמסמס והתקלקל בשרה בפנים אינה טריפה כל שלא נימוחו הסימפונות. ואילו בכבד אפילו קיימים הכזיתים כל שנימוח הרי היא טריפה. וזה הפך המבואר במשנה שם שריאה שנקבה טריפה וכבד אינו טריפה אלא כשלא נשתייר ממנו כלום. אלא מוכח מיישוב הגמרא שאכן בכל אופן כבד אינו טריפה אלא כשלא נשתייר הימנו כלום, ולא נשתייר ממנו שני הכזיתים.

הצעת הט"ז בדעת הרוקח שאף הוא לא הטריף אלא בנימוק כולו

והנה לשון הרוקח כך הוא: קנה הכבד ככבד בניטלה כולה ולא נשתייר כזית טריפה. הכבד שנימוקה טריפה, כדאמרינן במי שאחזו, דמא דאתא מפומא אי מכבדא אתי לית ליה תקנתא. הכבד שיבשה או קשה כאבן טריפה, ע"כ לשון הרוקח. ומבאר הט"ז שהבית יוסף הבין שדינו השני של הרוקח בא לחדש שכל שנימוק הכבד הרי הוא טריפה אף כשנשתיירו הכזיתים. אמנם נראה שלא לזה כיוון הרוקח, אלא כוונתו באופן שנימוקה כולה ואפילו שני הזיתים, וחידושו של הרוקח חידוש אחר הוא – שנימוק דינו כניטל. וזה הביא ראיה מסוגיית הגמרא בגיטין, שאימר אתמוחי איתמח ואף שלא ניטל כיון שנימוק הרי הוא טריפה.

ודין זה מסכים עמו גם הבית יוסף, כפי שהביא (סימן נ) בשם הרשב"א (ת"ה ב"ב ש"ג נג.) שכל אבר שנקיבתו או חסרונו פוסל, כשנתמסמס נמי פוסל. וכן הביא שם מהמרדכי שאמר ר"ת לרא"ם פה אל פה, שכל היכא שניקב אוסר, הוא הדין אם הבשר רע סביביו ונרקב. ואם כן יש לומר שזה גופא גם כוונת הרוקח, שאפילו בכבד שכולו דם, אם נמוק ונתמסמס ונעשה דם, הרי הוא טריפה.

ובסוף דבריו ציין הט"ז שכן ראה גם בספר משאת בנימין (סימן כא), שנקט שאינה טריפה בנימוק הכבד אלא אם כן לא נשתיירו שני הכזיתים. וכן כתב הש"ך (סק"ד) שנראה שגם דעת הרוקח מסכמת לדעה זו שאינה טריפה בנימוק הכבד אלא אם לא נשתיירו שני הכזיתים. וציין אף הוא לדברי המשאת בנימין ועוד פוסקים שנקטו כן לדינא.

ביאור הב"ח בהבנת הרוקח שלא כפירוש רש"י וטעמו ש'שדי תיכלא בכולא'

הב"ח נקט בדעת הרוקח כפי שביארוהו הב"י והרמ"א, שבנימוק הכבד הרי היא טריפה אף באופן שנשארו בו שני כזיתים, וביאר דבריו כביאור הרמ"א: ומשמע דרצונו לומר דהכבד נימוק והיה לדם, טריפה, דסופו לירקב כולו בודאי דשדי תיכלא בכולי כבדא וכאילו נימוק כבר כולו, והילכך אע"ג דחזינן דנשתיירו בו הב' זיתים – טריפה.

הב"ח אף מוסיף ומבאר את ראייתו של הרוקח מהגמרא בגיטין, שהרי הגמרא מבארת שמה שביצא הדם מהכבד 'לית ליה תקנתא', הוא באופן ש'איתמוחי איתמח', ומבואר שכל שנימוק הכבד 'לית ליה תקנתא' – דהיינו שאינו חוזר ומבריא והרי הוא טריפה. ואם כן מכאן מוכח שאפילו בנשתיירו הזיתים אינו טריפה, כי אם לא כן – אלא שיכול לחזור ולהבריא אם נשתיירו הזיתים – אם כן מדוע נקטה הגמרא בפשטות שכל שיוצא דם הכבד אין לו תקנה, שמא אף שיצא דם הכבד אבל שני הכזיתים עודם קיימים, ועדיין אפשר שיחזור הכבד ויבריא.

אלא שעל ראיה זו מעיר הב"ח מדברי רש"י, שרש"י מפרש ש'כיון דדמא דכבדא שהיא תלוי למטה מן הריאה עולה למעלה ונפיק דרך הפה, אימר אתמוחי איתמח כבדא, ולא נשתייר הימנה כלום'. דהיינו שרש"י מבאר שקים לן שאילו היו נשארים בכבד שני הכזיתים לא היה יוצא דם מהפה כלל, אלא היה חוזר הכבד ומבריא, וממה שיוצא דם הכבד מפיו – הרי זה אות לכך שלא נשתייר בכבד שני כזיתים אלא כולו נימוק.

ובדעת הרוקח ביאר הב"ח שפירושו של רש"י היה נראה לו דוחק, שהרי מסתברא שאף כשנימוק ונותרו בו שני כזיתים, עדיין יכול הדם לצאת מפיו, ומאידך כיון שעדיין הזיתים קיימים יכול לחזור ולהבריא, ואם כן מדוע נקטה הגמרא 'דלית ליה תקנתא'. ומכח זה הכריח הרוקח שאה"נ אף אם הזיתים קיימים אינו יכול לחזור ולהבריא, אלא כל שנימוק אפילו נותרו בו שני הכזיתים – הרי היא טריפה. והב"ח מכריע בדין זה לחומרא כפסק הרמ"א, שכן 'באיסורא דאורייתא אזלינן בתר מאן דמחמיר'.

אלא שהט"ז מעיר, כנ"ל, על פסק חמיו, שכן אף אפשר לבאר את סוגיית הגמרא במי שאחזו באופן שנימוק הוי טריפה אף כשהכזיתים קיימים, הרי שעדיין תקשה קושיית הגמרא, שכן בריאה לא אמרינן דין זה שאם התחיל בה ריקבון תירקב כולה, ואם כן כבד חמור מריאה, וזה הרי גופא היה קושיית הגמרא שמדברי המשנה רואים היפך זאת, שהריאה חמורה מהכבד.

דימוי הגמרא להוריקה במקצת לניטל מקצתה ותמיהת הט"ז שסתרת 'שדי תיכלא' שייכת רק בהוריקה

ובגמרא בחולין (נו:) בעא מיניה רב יוסף בבריה דרבי יהושע בן לוי מריב"ל, הוריקה כבד כנגד בני מעיים, מהו. אמר ליה, טריפה. ולא יהא אלא ניטלה [- הא אמרן, ניטל הכבד כשר. רש"י]. אמר רבא, כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיים, בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיים, וטרפה, ע"כ.

והקשה הט"ז מכח סוגיא זו על דברי הרמ"א וביאורו של הב"ח, שהרי כיון שעיקר הסברא לאסור בנימוק מקצתה הוא משום 'שדי תכלא בכולא' [= נזרקה התולעת בכל. דהיינו שהריקבון מתפשט בכל הכבד, ולכן עתה רואים אנו כאילו נימוקה כולו], אם כן מה קושיית הגמרא 'לא יהא אלא ניטלה', הרי חילוק גדול יש בין ניטלה מקצתה לבין הוריקה מקצתה – שבהוריקה עתידה להוריק כולה, ולכן כבר עתה רואים אנו כאילו הוא כן, משא"כ בניטלה. וגם רבא לא יישב אלא מכח מה ש'נחמרו בני מעיים', ולמה לו להטריפה מכח בני מעיים, יטריפנה מצד 'שדי תיכלא בכולה' בכבד עצמו.

ומכח זה סתר הט"ז את דברי הב"ח חמיו, והכריע הלכה למעשה שאין נימוק טריפה אלא בנימוק כולו ולא נשתיירו כזיתים. וסיים דבריו: וכך אנו דנין זמן רב הלכה למעשה בכל יום, שאין לאסור בנרקב והיה לדם אם נשארו שני הזיתים שלימים, ואין להחמיר כלל בזה וכו'.

סברת המרדכי שבהוריקה מקצתה חוששים שמא תוריק כולה נגד דבר רבא שהוא משום שלקו בני מעים

ובמק"א (סימן נב סק"ג) הביא הט"ז את פסקו של המרדכי (חולין רמז תרלא) אם הוריקה כנגד מעיים – טריפה, ושיעור ירוקתו, במשהו. ואע"ג דניקב הכבד כשר, מכל מקום הואיל שהוריק הכבד, חיישינן אף ללב ומעיים אע"פ שעדיין אין ניכר בהם. ועוד יש לחוש, שמא סופו ליטול כולו. והמרדכי מוסיף ומביא סמך מכך לדעת הגאונים שמטריפים 'ניקב חצר הכבד' מטעם שחוששים באופן זה שסופו שינטל כל הכבד, ויש סמך לדבריהם מדין הוריקה, שכן כשם שבהוריקה כשיעור נקב משהו אסורה משום שאסרו תחלתו משום סופו, הוא הדין לגבי ניקב חצר הכבד.

והט"ז תמה על דברי המרדכי: ודבר זה דוחק גדול, דמי הגיד להמרדכי דבר זה, דהטעם משום שסופו להנטל כולו – ומביא סמך לגאונים. ואין כאן רמז או רמיזא בתלמוד, שהרי לא אסרו אלא משום בני מעיים לחוד [כמו שאמרו בגמרא ביישובו של רבא 'בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיים']. יעויין שם בדברי הט"ז שביאר בדעת המרדכי שביאור יישובו של רבא הוא שיש כאן שני טעמים לטרפות: א' שודאי נלקו אברים אחרים הסמוכים לה. ב' שחיישינן שמא יהיה נלקה שאר האבר, יעויין בדבריו איך הוכיח כן מדברי רבא.

ביאור המהר"ם שיק שכשיש ריעותא בחזקה אזי חוששים גם לחלק השלם

ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן נו) הקשה על לשון הגמרא 'אימר אתמוחי איתמח', שהרי בתחילת הסוגיא מבואר שבודאי אין לו תקנה אם דם זה בא מהכבד, ובמסקנא מבואר שרק 'אימר' אתמוחי איתמח, ומשמע שאינו בתורת ודאי. וביאר שבאמת על פי דין במקום שחלק מהדבר התקלקל אין לחוש שהתקלקל כולו, שאין מחזיקים ריעותא ממקום למקום, והחלק הנשאר עודנו בחזקתו. וכן אין לומר שכיון שעתיד להתקלקל כולו, ממילא כבר עתה ייאסר [- וכסברת הב"ח], כיון שסוף סוף לא התקלקל עדיין כולו.

אלא ביאור הדבר כמו שכתב הט"ז (יו"ד סימן מ סק"ד) שכל שסופו להינקב שוב אינו בחזקתו וחוששים שמא כבר ניקב. וכך גם בנידון דידן, כיון שסופו לימק הכל, ממילא יש ריעותא בחזקה, וממילא יש לחוש גם עתה שמא אתמחוי אתמחי כולו. וזו גם כן כוונת הרוקח, שכבד שנימוק מקצתו אסור, כיון שיש בו ריעותא, וממילא יש לחוש שנימוק כולו.

עפ"ז מיישב המהר"ם שיק גם את קושיית הט"ז על המרדכי, שהקשה מנין לו שחוששים שמא יתקלקל כולו, הרי לא מצאנו בגמרא אלא שאסור משום שנחמרו בני מעיים. אמנם לפי מה שנתבאר יבואר היטב, כי באמת לולי שהיה כאן ריעותא מכח מה ש'נחמרו בני מעיים', לא היה מקום לחשוש ממה שהתחיל להוריק על החלק שלא הוריק. ורק אחר יישובו של רבא שנחמרו בני מעיים, ממילא התחיל בו הריעותא, ושוב דן המרדכי שגם בכבד עצמו שסופו להתקלקל יש לחוש מכח 'שדי תיכלא בכולא'.