אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/סב

יום שני כ"ח תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף סב

קדימת אדם לבהמה בשתייה ובטעימה

אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו

בגמרא גיטין (סב.) איתא: רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא... אמרי ליה ליטעום מר מידי. אמר להו, הכי אמר רב יהודה אמר רב, אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר (דברים יא טו) "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת".

ועיקר הסוגיא במסכת ברכות (מ.) שם איתא: אמר רב, טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך. ופירש רש"י: הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו ואמר לו טול מפרוסת הברכה, אע"פ שסח בינתים אין צריך לחזור ולברך, ואע"ג דשיחה הויא הפסקה... הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא. אבל אם אמר הבא מלח הבא לפתן צריך לברך. ורבי יוחנן אמר אפילו הביאו מלח הביאו לפתן, נמי אין צריך לברך, גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך. ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אנו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת".

ובשו"ע מוזכרת הלכה זו שאסור לאכול קודם בהמתו דרך רמז, בדיני הפסק בין ברכה לאכילה וכסוגיית הגמרא. וזה לשון השו"ע (או"ח סימן קסז ס"ו): יאכל מיד, ולא ישיח בין ברכה לאכילה. ואם שח, צריך לחזור ולברך, אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו. כגון, שברך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח או ליפתן, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, אינו צריך לברך, ע"כ. ובביאור דברי השו"ע שאם אמר 'תנו מאכל לבהמה' אינו הפסק כיון שהוא 'מענין דברים שמברכין עליו', כתב המגן אברהם (ס"ק יח): הוי צרכי סעודה, דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו.

מחלוקת הפוסקים האם טעימה בעלמא אסורה

וכתב הט"ז (סק"ז) לענ"ד נראה דאין איסור בטעימה בעלמא, דאם כן למה אמרו כאן 'אסור לאכול עד שיתן' וכו' ולא אמרו 'אסור לטעום', כמו שכתוב לשון זה בפרק קמא דשבת (ט:) 'אסור לטעום עד שיתפלל', וכן 'אסור לטעום עד שיבדיל' (פסחים קה.). אלא מכאן משמע שלא אסרו טעימה בעלמא אלא רק אכילת סעודה.

ומוסיף הט"ז להביא ראיה לדבר, שכן בהביא הגמרא מקור הדין מהפסוק 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת', מעתיקה הגמרא גם את תיבת 'ושבעת' כחלק מהדרשה, 'והדר ואכלת ושבעת', ולמה הוצרכה הגמרא להוסיף גם תיבת ושבעת, הלא עיקר הילפותא היא ממה ש'ואכלת' נכתב אחרי 'לבהמתך', אלא משמע שבאה הגמרא להורות שאין איסור זה אלא באופן שרוצה לאכול אכילה המביאה לידי שביעה.

ולכאורה פלא מדוע מביא הט"ז מקור ללשון 'טעימה' משאר גמרות, ולא מביא את סוגיית הגמרא בגיטין ששם מובא לשון זו על דין זה גופא – ואם כן כנגד המבואר בגמרא בברכות שלא נאמר איסור זה אלא ב'אכילה', מבואר בגמרא בגיטין שאיסור זה נאמר אף ב'טעימה'. ועמד על כך הבאר היטב (סק"ט) וכתב: וצ"ע דבגיטין אמר אסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו. וכתב ליישב בשם הרב מהור"ר משה חאגי"ז, שכתב לו בתשובה, דכלל גדול בש"ס דאין לסמוך כי אם על שנשנה במקומו. ולזה דייק הט"ז 'למה אמרו כאן' היינו בברכות דוקא שהוא מקומו. [ואף שיכול היה הט"ז להביא מקור ללשון 'טעימה' מהגמרא בגיטין, הט"ז בחר להביא מקור שבו לא נכתב רק לשון 'טעימה' אלא שאכן גם טעימה אסורה]. ובפרי מגדים (א"א ס"ק יח) כתב על מש"כ המג"א, 'הוי צרכי סעודה, דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו', שאפשר שכוונת המג"א להוציא מדברי הט"ז, שהאיסור הוא אף 'לטעום' כלשון הגמרא בגיטין ולא רק 'לאכול' כלשון הגמרא בברכות.

חידוש הספר חסידים שבשתייה אדם קודם כדמצינו ברבקה

ומוסיף המג"א ומביא דבר חידוש בשם ספר חסידים, שכל האיסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, היינו דבר מאכל, אבל לשתות – אדם קודם, כאשכחן ברבקה שאמרה "שתה וגם גמליך אשקה" (בראשית כד מו). וזה לשון הספר חסידים (סימן תקלא): לענין צמאון אדם ובהמה, יתנו לאדם תחילה ואחר כך לבהמה, דכתיב 'ותאמר אליו גם אתה שתה' ואחר כך 'וגם לגמליך אשקה. 'ואשת' 'וגם הגמלים השקתה'... אבל באכילה הבהמה קודמת דכתיב (שם פסוק לב) 'ויתן תבן ומספוא לגמלים' ואחר כך (שם פסוק לג) 'ויושם לפניו לאכול' וכו'. והוסיף המחצית השקל בביאור הראיה: ומדכתבה קרא, ודאי כדין דיברה, וכדי שאנחנו נלמד ממנה.

וכתב המחצית השקל שלפי זה אפשר ששתיית בהמה אפילו צורך סעודה לא הוי, ואם ישוח ליתן לבהמה לשתות בין ברכה לאכילה, צריך לחזור ולברך. וכן ציין בשערי תשובה לדברי היד אפרים שדן שלפי דברי המג"א נמצא שיהיה צריך לחזור ולברך אם הפסיק באמירת 'תנו משקה לבהמה' [והו"ד להלן בהרחבה].

בפרי מגדים (משב"ז סק"ז) הביא מה שמצא בכתבי התורני המופלא מהר"ר מורי כהן ז"ל שהיה פרנס ומנהיג בק"ק פרנקפורט דאדר יע"א, שהקשה על ראיית המגן אברהם מרבקה שאמרה 'שתה וגם גמליך אשקה': וקשה מה ראיה היא זו, וכי דרך אדם ששואל מים מחבירו לשתות, שיאמר 'אתן לבהמתך קודם ואחר כך לך'. והוסיף עוד שהרי יתכן שהבהמות שתו בדרך מים הראויים לבהמה ואילו האדם רוצה מים צלולים [וצ"ב קושייתו זו שהרי היא אמרה 'וגם גמליך אשקה' ואם כן היא סברה שהם צמאים, ואעפ"כ הקדימה את שתייתו לשתייתם].

ראיית המגן אברהם אינה מדברי רבקה אלא מדברי העבד

וכתב שנראה שטעות סופר הוא במג"א וצריך להגיה 'וראיה מרבקה שאמר' דהיינו שהעבד התפלל תחילה ואמר (בראשית כד יד) 'והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק' וגו', שמע מינה בשתיה מותר אדם קודם, עכ"ד. [ויש להעיר שמאחר וכך דרך אדם שכששואלים ממנו מים לא יקדים ויאמר אתן תחילה לגמליך, אם כן גם כשהתפלל אליעזר וציטט את תשובת הנערה, כיצד נדקדק מדבריו שאדם קודם לבהמה בשתיה, ויל"ע].

והפמ"ג מוסיף שכיוון קרוב לאמת, כי הקו שעל שאמר' [שכך היה כתוב לפניהם במג"א] מיותר וצריך לומר שאמר העבד, שכן לשון זו 'שתה וגם גמליך אשקה' נמצא בדברי העבד ולא בדברי רבקה שאמרה 'שתה אדני... ותאמר גם לגמליך אשאב' (שם פסוקים יח-יט). [ויש להעיר שבספר חסידים משמע שהלימוד הוא מדברי אליעזר בספרו המעשה למשפחת רבקה (שם פסוק מו) "ותאמר שתה וגם גמליך אשקה, ואשת וגם הגמלים השקתה". ואולי לכן כתב הפמ"ג שכיוון קרוב לאמת, כי באמת אין הכוונה לתפילת אליעזר אלא לסיפור הדברים על ידו למשפחת רבקה]. ומסיים הפרי מגדים: והנה גם אני הגהתי כזה במגן אברהם, ואמנם מגלגלים זכות ע"י זכאי, כי ידעתי ומכירו הייתי אותו שהיה ירא ה' מרבים, על כן הזכרתי שמו על הספר.

והפרי מגדים מוסיף עוד ביאור "על דרך הרמז והצחות" אותו אמר "לכבוד נשמתו, תהא צרורה בצרור החיים אמן". והוא בהקדם מה שיש לדקדק בשינוי לשון העבד בתפילתו ובמעשה בפועל, שבתפילתו אמר 'הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה', ואילו במעשה אמר לה (שם פסוק יז) 'ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך', הוסיף תיבת 'מעט' שלא הזכירה בתחילה.

אמנם לפי מה שנתבאר יש לומר, שרצה אליעזר לבחון אותה בדרך ארץ ובדינים. וכפי שנתבאר יש מקום לומר שטעימה בעלמא מותרת וכסברת הט"ז, ועוד יש טעם לחלק בין שתיה לאכילה וכסברת המג"א. ובתחילה רצה לבוחנה אם יודעת חילוק זה שבין אכילה לשתיה, ולכן אמר בתפילתו בסתם שיבדוק אם תאמר 'שתה' ואח"כ 'לגמליך', שבכך יתבאר שיודעת דין זה שיש לחלק בין אכילה לשתיה. אבל במעשה בפועל עשה חכמה יותר והוסיף לשאלה 'מעט מים' ובכך רצה לבדוק שמא תתן לו לשתות תחילה לפי שטעימה בעלמא מותרת. אך באמת ידעה רבקה את הדין שיש לחלק בין שתיה לאכילה, ולכן אמרה לו 'שתה' – כדי סיפוקך ואח"כ 'לגמליך', כי לא רק טעימה מותרת אלא כל שתיה. והוסיפה ואמרה 'גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות' ותרגם אונקלוס דיספקון, שזו היא גמר שתייתן כששתו די סיפוקן (לשון רש"י שם), כדי להדגיש שאינה נותנת לו תחילה לפי שהיא תולה שהגמלים כבר שתו בדרך מים הראויים להם, אלא אף שהם צמאים עכ"ז מקדימה היא את שתייתו, כי לענין שתיה אדם קודם לבהמה.

הטעם שאסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו

וביד אפרים (על המג"א שם) הקשה דטפי היה לו להביא ראיה לחילוק זה שבין שתיה לאכילה ממה שאמרו בפרשת חוקת (במדבר כ ח) 'והשקית את העדה ואת בעירם', הרי שהעדה קודמת לבעירם. ויש להעיר על דבריו שאכן הספר חסידים שם הביא גם ראיה זו: וכתיב 'והשקית את העדה ואת בעירם', העדה תחילה ואחר כך ואת בעירם. ומכל מקום הערתו עומדת על דברי המג"א שהשמיט ראיה זו.

וכתב היד אפרים ליישב קושייתו, בהקדם מה שנראה בטעם הדבר שאסור לאדם לטעום קודם בהמתו, והוא משום דאין לאדם להחזיק עצמו לזכאי, ופעמים אין לו זכות ואוכל רק מזכות הבהמות, וכמו שדרשו במדרש (ב"ר לג א) על הפסוק (תהלים לו ז) 'אדם ובהמה תושיע ה'. וכיון שאמרו בגמרא (ברכות לה:) שהפסוק 'ואספת דגנך' הוא כשאין עושים רצונו של מקום, הרי שיש לדרוש את הפסוק כך: 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' ובזכות זה גם אתה 'ואכלת ושבעת'. וכיון שבזכות הבהמה הוא אוכל, אם כן ראוי להקדימה תחילה. וזה דרשה הגמרא מפסוק זה עצמו שהקדים הכתוב 'לבהמתך' ל'ואכלת'.

ואמנם זה שייך רק באכילה על פי דרך הטבע, שאז יש לומר שהטבע נעשה כן עבור הבהמה ובזכותה אוכל גם הוא. אבל אם הוא נעשה על דרך נס, אין סברא שהנס יהיה בזכות הבהמות. ומעתה בהוצאת מים מן הסלע שאין מקום לתלות הדבר בזכות הבהמות, לכן ציוותה התורה 'והשקית את העדה ואת בעירם', העדה קודם ואחר כך בעירם, אך אין מכאן ראיה שלענין שתיה אדם קודם לבהמה. ולכן אמרה תורה 'והוצאת להם' – בשבילם ובזכותם ולכן הם קודמים לבעירם.

על פי זה רצה היד אפרים להוסיף ולהוכיח מפסוק זה להיפך, שדוקא באופן ש'הוצאת להם' בזכותם בדרך נס, אז 'והשקית את העדה ואת בעירם' שהם קודמים לבעירם, אבל באופן שהוא בדרך הטבע אזי הבהמה קודמת לאדם גם לענין שתיה. וכתב היד אפרים נפק"מ להלכה בנידון זה (והו"ד לעיל), אם יפסיק בין ברכה לאכילה לומר הביאו מים לבהמה לשתות, האם צריך לחזור ולברך, כי אם בהמה קודמת לאדם גם בשתיה הרי זה צורך אכילה ולא יחזור. ואם אדם קודם לבהמה בשתיה אזי אין זה צורך אכילה וחוזר.

ולמעשה מביא היד אפרים שמנהג העולם שלא להקפיד בשתיה כלל על קדימת הבהמה, אפילו המקדקדים לענין אכילה. וטעם לדבר כתב היד אפרים לפי דרכו, שדוקא באכילה צריך למטר השמים לרוות בני תבל תנובה, ואמרו במדרש (ב"ר שם) שאין המטר יורד אלא בזכות הבהמות, ולכן יש להקדים אכילת הבהמה לאכילתו. אבל לענין שתיה שמים רבים על פני האדמה, לאו בזכות בהמות תליא מילתא, ולכן אינו צריך להקדים את בהמתו. ואם הפסיק בין ברכה לאכילה בשביל זה – צריך לחזור ולברך.

רבקה הקדימה אדם לבהמה לפי שראתה שהמים עולים לקראתה בזכותה

ובעיקר סברת היד אפרים שהטעם להקדים בהמה לאדם משום שבזכות הבהמה זוכה האדם למזונות, ביאר בספר פנינים יקרים (פ' חיי שרה) את הטעם שהקדימה רבקה להשקות את אליעזר קודם הגמלים, הפך הדין שאסור לאדם לטעום קודם שיתן לבהמתו. שלפי שראתה שעולים המים לקראתה, הבינה שהמים באים בזכותה, וכיון שמים אלו לא באו לאדם בזכות הבהמה – בהם קודם האדם לבהמה.