אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/לג

יום ראשון כז תשרי תשפ"ב - מסכת ביצה דף לג

השתמשות במוקצה ביו"ט לצורך אוכל נפש

הסרת אפר כירה לצורך אפיית פשטיד"א ביום טוב

במשנה הפותחת את מסכת ביצה (ב.) נחלקו ב"ש וב"ה בדין שחיטת חיה ועוף ביום טוב, כאשר אין בידו עפר לכיסוי הדם. ומסיימת המשנה בדברים סתומים: שאפר כירה מוכן הוא. ובגמרא (ח.) מבארת הגמרא שדין חדש שנו כאן, שאפר הכירה מוכן הוא ודעתו עליו גם לצורך כיסוי הדם ושאר שימושים ואינו מוקצה. ומביאה הגמרא את דעתו של רב כפי שנאמרה מפיו של רב יהודה, שלא נאמרה משנה זו אלא בנוגע לאפר שהוסק מערב יום טוב, שאז דעתו היתה על האפר כבר בערב יום טוב. אבל אם הסיק עצים ביום טוב, האפר היוצא מהיסק זה - אסור בשימוש ביום טוב. ומכל מקום, אם האפר עדיין חם, כך שניתן לצלות על גביו ביצה, מותר אף לטלטלו לשאר צרכים. וכמו שפירש רש"י: דמאתמול בעודם עצים היו מוכנים להיסק ולבשל ולצלות, ועודנו בתשמישו זה. ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית ביצה, שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם.

התוספות (ד"ה אמר) מקשים: ואם תאמר, ואנו היאך אנו מסלקין אפר הכירה ביום טוב לאפות הפשטיד"ה, אע"ג שאין ראוי לצלות בו ביצה. ומיישבים תוספות: ואומר הר"ר יצחק דמוקצה אינו אסור לטלטל ביום טוב בשביל אוכל נפש ושמחת יום טוב. הרי שייסדנו לנו התוספות שלצורך אוכל נפש ושמחת יום טוב הותר לטלטל מוקצה, ולכן מותר לצורך אפיית הפשטידה לטלטל את אפר הכירה אף שהוסק ביום טוב ואינו חם עוד כדי צליית ביצה. והעתיק דבריהם הבית יוסף (סימן תקט), וציין שכ"כ המדרכי בעירובין (סימן תפט). וכן הביא להלכה הרמ"א (או"ח סימן תקט ס"ז): ומותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת יום טוב.

והתוספות ציינו בדבריהם, שיש להוכיח כיסוד זה מהמבואר לקמן בגמרא (כח:). וכוונתם למה שמבואר בסוגיא שם שגריפת תנור וכיריים [שנפל לתוכו מן הטיח שלו. רש"י. ואסור משום אשוויי גומות או מכה בפטיש, עי"ש בתוספות] - הרי היא תלויה במחלוקת רבי יהודה וחכמים אם מכשירי אוכל נפש הותרו ביום טוב או רק אוכל נפש ממש. והקשו שם התוספות (ד"ה גריפת): ומכל מקום קשה... תיפוק ליה דהוי אסור משום מוקצה, דעפר ואבנים שבתוכו מוקצות הן. וכתבו על כך התוספות: ומכאן אומר ריצב"א דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש. ומכאן יש להביא ראיה למה דאמר בפרק קמא (ח.). דהיינו, שלכן אין הנידון שם משום מוקצה אלא רק משום תיקון כלי ואשוויי גומות, כיון שמשום מוקצה אין מקום כלל לאסור כיון שהותר טלטול מוקצה משום אוכל נפש.

הוכחת התוספות והמרדכי מדין בית מלא פירות שאבניו סדורות בלי טיט

עוד הוכיחו כן התוספות מדברי הגמרא בביצה (לא:), שם דנה הגמרא על המבואר במשנה: בית שהוא מלא פירות ונפחת, נוטל ממקום הפחת. רבי מאיר אומר, אף פוחת ונוטל לכתחילה. ומקשה הגמרא: ואמאי, והא קא סתר אהלא. ומיישבת: אמר רב נחומי בר אדא אמר שמואל, באוירא דליבני [- סידור של אבנים בלא טיט. רש"י]. ושוב מקשה הגמרא מדברי רב נחמן האסור לטלטל אבנים המסודרים זה על זה לשם בנין בשבת, ורק אבנים שנשארו אחר הבניה ואינו סודרם לשם בנין, הם המותרים בטלטול כיון שראויים הם לישיבה. ואם כן אף סידור זה של אבנים, מה בכך שאין בו טיט ואינו אסור משום סתירת אהל, עכ"פ יש לאוסרו משום מוקצה. ומיישבת הגמרא: אמר רבי זירא, ביום טוב אמרו אבל לא בשבת. וכתבו התוספות (ד"ה אמר): אמר רבי זירא ביום טוב אמרו, פירוש, דהתירו מוקצה משום אוכל נפש אבל לא בשבת. מכאן יש ראיה לריצב"א שפירש לעיל דטלטול מוקצה התירו ביום טוב משום אוכל נפש.

וכן כתב המרדכי (הו"ד בב"י סימן תקיח): ואם תאמר, ונהי דאוקימנא באוירא דליבני דהשתא ליכא משום סתירה ובנין, מכל מקום היאך שרי לפתחו והלא מטלטל האבנים והעפר שהן מוקצות. ואומר ריב"א, דטלטול מוקצה שהוא לצורך אוכל נפש מותר לטלטלו כדי לקחת האוכל. וראיה ממנהגינו שאנו מסיקין על גבי אפר שהוסק ביום טוב שהוא מוקצה, ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש לכסות הפשטידא, עכ"ל.

קושיית המהרש"א מהא דאין סומכין את הקדרה בבקעת

על שיטת התוספות והמרדכי, לפיה מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, מקשה המהרש"א (ביצה לג.) קושיה מברייתא מפורשת המובאת בגמרא בביצה (שם): תנו רבנן, אין סומכין את הקדרה בבקעת, וכן הדלת, לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה. ורבי שמעון מתיר. הרי שנחלקו חכמים ורבי שמעון אם מותר לסמוך את הקדרה בבקעת, דהיינו בחתיכת עץ שהיא מוקצה, שלדעת חכמים הדבר אסור, ולדעת רבי שמעון הדבר מותר - כיון דלית ליה מוקצה (ד"ה ור"ש). מעתה, תמה המהרש"א, כיון שלדעת התוספות מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, מדוע אסור לטלטל את הבקעת ולסמוך בה את הקדירה.

קושיית הבית יוסף מדוע אין שוחטים ע"מ לכסות הדם באפר כירה שהוסק ביו"ט

כדי ליישב קושיה זו יש להקדים את דברי המגן אברהם בנידון זה. דהנה הבית יוסף הביא את דעת התוספות בסימן תק"ט והזכיר שכ"כ המרדכי. ובסימן תקי"ח הביא באורך את דברי המרדכי ולא הזכיר את דברי התוספות. ואחר הביאו את דבריו, כתב לתמוה: ויש לתמוה, דאם כן למה לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק ביום טוב. וכוונתו להקשות מהמבואר (יעויין שו"ע סימן תצח סט"ו) שאפר כירה שהוסק מערב יום טוב מוכן לכסות בו, אבל אם הוסק ביום טוב אסור אא"כ הוא חם שראוי לצלות בו ביצה. ומכל מקום אם שחט, בדיעבד מותר לכסות בו אע"פ שאינו ראוי לצלות בו ביצה. ומקור הדברים בסוגיית הגמרא בביצה (ח.) ובירושלמי (הו"ד בתוספות שם ד"ה אמר). ועל כך הקשה הב"י שלדעת המרדכי הרי מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, ואם כן מדוע לא נתיר לו לכתחילה לשחוט ביום טוב על דעת שיקיים אחר כך מצוות כיסוי הדם באפר הכירה, שאף שהוסק היום והוא מוקצה - הלא התירו לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש. והניח הב"י קושיה זו בצ"ע.

ובב"ח (סימן תקיח) יישב שכיסוי הדם אינו חשוב לצורך אוכל נפש, שהרי מותר לאכול החיה או העוף אף בלא כיסוי הדם מאחר שנשחט, ונמצא שכיסוי הדם אינו אלא לצורך מצוה ואינו צורך אוכל נפש. והמגן אברהם (סימן תקט סקט"ו) תמה על יישובו שהרי מאחר שאינו יכול לכסות שוב אסור לו לשחוט ונמצא שיש צורך אוכל נפש בכיסוי. וביותר, שהרי אדרבה אם שחט מותר לכסות בו, ואם כן נמצא שקודם שנשחט שאינו יכול לאכול יהיה אסור לטלטלו ואילו אחר שנשחט שבלאו הכי כבר האוכל נפש בידו, דוקא אז יהיה מותר לטלטלו.

ואמנם כעין סברת הב"ח מצינו בדברי הדרישה (סימן תקיח סק"ג) שחילק (בחילוקו הב') בין דברי המרדכי גבי בית שנפחת ובין קושיית הבית יוסף לגבי שחיטת חיה ועוף, וז"ל: ועוד יש לחלק, שאני גבי אוירא דליבנא דהוי צורך אוכל נפש ממש, אבל גבי בהמה דאכתי לא הוי אוכל, והוי כמו מכשירי אוכל נפש, לכך לא התירו, עכ"ד. ולפי דבריו אפשר לתת טעם גם לסברת הב"ח שבודאי יש בכך צורך אוכל נפש וכמו שהשיג המג"א שמאחר שאסור לכסותו ממילא אינו יכול לשחוט, אך מכל מקום אין זה צורך אוכל נפש ממש. כיון שאין הכיסוי לצורך הכשר האוכל נפש, אלא שאם לא נתיר לו לכסות יהיה אסור בשחיטת החיה והעוף. ומ"מ המגן אברהם לא ניחא ליה בהכי, ועי"ש מה שהביא עוד ליישב בשם היש"ש ומה שתמה על דבריו.

יסוד המגן אברהם שלא התירו התוספות והמרדכי אלא לטלטל מוקצה אך לא להשתמש בו

וביישוב דעת המרדכי כתב המגן אברהם ליישב: לכן נראה לי, שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש, אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו. ואכן כך מדוקדק מלשון התוספות שדקדקו בלשונם וכתבו בפרק קמא - 'אינו אסור לטלטל ביום טוב', ובפרק שלישי - 'דטלטול מוקצה התירו', והעמידו דבריהם על טלטול דוקא, וכן העתיק הרמ"א. ומשמע שכל ההיתר הוא רק לטלטל את המוקצה אך אסור לאוכלו ולהשתמש בו. ומעתה אתי שפיר שאף שהתירו להסיר האבנים כדי ליטול הפירות שבתוך הבית, או התירו לסלק אפר הכירה כדי לאפות את הפשטידא, מכל מקום לא התירו לכסות באפר כירה את דם החיה והעוף - שהרי בכך משתמש הוא במוקצה ודבר זה לא הותר.

התוספות הוכיחו מסילוק האפר לצורך אפיית הפשטידה והמרדכי מטלטולו לכיסויה

ואמנם שהמדקדק בלשון התוספות והמרדכי ימצא שיש חילוק גדול בלשונם בענין זה. כי התוספות כתבו, וז"ל: ואנו היאך אנו מסלקין אפר הכירה בי"ט לאפות הפשטיד"ה. ואילו המרדכי, כפי שהעתיקו הבית יוסף, כתב וז"ל: שאנו מסיקין על גבי אפר שהוסק ביום טוב שהוא מוקצה ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש לכסות הפשטידא. הרי שחילוק גדול יש בין דברי התוספות שלא התירו אלא טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש ולא השתמשות בו, ובין דברי המרדכי המתיר להדיא להשתמש באפר כירה המוקצה כדי לכסות הפשטידה. והיה נראה שמשום כך לא העמיד הבית יוסף את קושייתו אלא דוקא על דברי המרדכי ולא ציין שהתוספות אף הם כתבו כדעת המרדכי כפי שהזכיר בסימן תק"ט, כי על דבריהם לא קשה מידי וכפי שיישב המגן אברהם שיש חילוק בין טלטול מוקצה להשתמשות בו. ורק על דברי המרדכי קשה כנ"ל, כיון שהוא הזכיר להדיא שמותר אף להשתמש באפר הכירה לכיסוי הפשטידה.

ואמנם המגן אברהם עמד על כך וכתב: ומה שכתב המרדכי שמותר לכסות הפשטיד"א באפר, היינו לאחר שנתחמם, ששוב אינו מוקצה... אלא שמביא ראיה מדמטלטלין אותו בתחילה כשהוא צונן [והיינו כהוכחת התוספות ממה שמטלטלין אפר צונן ומסלקו לצדדים כדי שיוכל לאפות הפשטידה. קהלת יעקב ס"ז]. ובהגהות אשרי ובתוספות לא גרסו 'לכסות הפשטיד"א', רק 'לאפות הפשטיד"א', עכ"ל.

ומוסיף המגן אברהם שכדברים הללו כך משמע מדברי הרמב"ם. שכן בתחילת דבריו כתב הרמב"ם (יו"ט פ"א הי"ז-י"ח): כל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה, וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב. ואחר כך הוסיף: ויש ביום טוב מה שאין בשבת, איסור מוקצה כו'. כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה כו' כל אלו וכיוצא בהן אסור לאכול מהן עד שיכין אותם מבערב. הרי שתחילה כתב שאף דבר שאסור לטלטלו בשבת משום מוקצה מותר לטלטלו ביום טוב לצורך אוכל נפש, ושוב הוסיף שמכל מקום אסור לאכול מהן עד שיכין אותם מבערב, משום מוקצה.

יישוב המהרש"א שסמיכת הקדירה בבקעת אסורה אף לדעת התוספות והמרדכי

על פי כל זה מיישב המהרש"א את סוגיית הגמרא דידן. אמת שלדעת התוספות מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, אבל דין זה אינו אלא בנוגע לטלטול המוקצה המונע ממנו את הכנת האוכל נפש. משא"כ השתמשות במוקצה לצורך אוכל נפש - דבר זה אסור גם ביום טוב, כיון שהשתמשות במוקצה כמוה כאכילתו. ומשום כך אין להשתמש בבקעת לצורך סמיכת הקדירה, כיון שבכך הוא משתמש במוקצה, וכלשון המהרש"א: דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו, דאסור.

ובפני יהושע הקשה על דברי המהרש"א, שאם כן בטלת כל דין טלטול מוקצה מחמת איסור לצורך גופו ומקומו, שהרי בכל אלו המקרים הרי הוא מטלטל המוקצה לצורך השתמשות בו, ומדוע לא ייאסר. אמנם כבר עמד על כך המגן אברהם עצמו וכתב: ומה שהתירו לטלטל עלי לקצב עליו בשר היינו לפי שהוא כלי, עכ"ד. וביאור דבריו, שכיון שהוא כלי הרי לצורך שימוש זה לא הוקצה מעולם, ואין זה דומה למוקצה מחמת גופו שהרי הוא מוקצה בעצם ואעפ"כ התירו לטלטלו, שעל כך כתבו המג"א והמהרש"א שמכל מקום לא התירו אלא לטלטלו אך לא להשתמש בו.