אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/ל

יום חמישי כד תשרי תשפ"ב - מסכת ביצה דף ל

קיום מצות ארבעת המינים באתרוג התלוי לנוי סוכה

השתמשות בעצי סוכה ובנוי סוכה כל שבעה

תנן (ביצה ל:) אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה. ופירש רש"י (ד"ה אין): כגון בפסח או בעצרת ויושב בסוכה, בגינה או בפרדס, אין נוטלין עצים מן הסוכה.

והגמרא מביאה ברייתא אותה שנה ר' חייא בר יוסף לפני רבי יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר. ושווין בסוכת החג בחג [- סוכות] שאסורה, ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ומבררת הגמרא: ומי מהני בה תנאי, והאמר רב ששת משום רבי עקיבא, מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, שנאמר (ויקרא כג לד) חג הסוכות שבעת ימים לה', ותניא רבי יהודה בן בתירא אומר, מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, תלמוד לומר חג הסוכות שבעת ימים לה' - מה חג לה' אף סוכה לה'. דהיינו, מאחר שעצי סוכה אסורים בהנאה כל שבעה, ממילא לא יועיל בהם תנאי. ומיישבת הגמרא: אמר רב מנשיא אמר שמואל, סיפא אתאן לסוכה דעלמא אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה. דהיינו שכל המבואר בברייתא שניתן להתנות ולהשתמש בעצי סוכה היינו בסוכה שיושב בה בפסח או בעצרת, אך בסוכה בחג הסוכות אכן אינו יכול להשתמש בה אף אם התנה עליה.

שוב מקשה הגמרא: וסוכה דמצוה לא, והתניא סככה כהלכתה ועטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים, שקדים, אפרסקים ורימונים ופרכילי ענבים, יינות, שמנים וסלתות ועטרות שבולים, אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו. הרי שמבואר בברייתא שגם לגבי סוכת החג מועיל תנאי. ומסיקה הגמרא: אביי ורבא דאמרי תרוויהו, באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו. ואכן כל זה מועיל רק לגבי נוי סוכה, משא"כ לגבי עצי סוכה כיון שחלה קדושה עליהם - אסורים כל שבעה.

פסק החתם סופר בהסרת אתרוג נוי סוכה לצורך קיום מצות ארבעת המינים

בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קפד) הביא מעשה באחד שהיה לו אתרוג מיותר ותלאו בסוכה לנוי, ואחר כך ביום טוב בא אחד מאנשי הכפר שלא מצא אתרוג לקנות, וקרוב לודאי שבחול המועד יתבטל הוא ואנשי ביתו ממצות לולב, כי אינו יכול לבוא אל הקהילה בחול המועד מאחר שבזמן זה נמצאים הוא ומשרתיו ואנשי ביתו בין הגיתות, ואינם יכולים להתבטל ממלאכתם ולבוא לקהילה לקיים מצוות סוכה. והורה החתם סופר שמותר ליטול אתרוג זה התלוי לנוי סוכה ולתתו לאותו אדם כדי שיקיים ע"י מצות ארבעת המינים. ואף שביום טוב אסור בטלטול משום מוקצה, מכל מקום בחול המועד שמותר לטלטלו וכל הטעם לאוסרו משום דהוקצה למצוותו ואסור בהנאה - יש להתיר להורידו ולהשתמש בו לצורך קיום מצות ארבעת המינים.

ובטעם ההיתר, כתב החתם סופר כמה טעמים: א' שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו. וא"כ בנטילת האתרוג אינו 'נהנה' מנוי סוכה האסור בהנאה. ב' כל האיסור להנות מעצי סוכה היינו משום ביזוי מצוה, כמבואר בגמרא בשבת (כב.) ובכל הפוסקים. וזה שייך רק כשנוטלו לצורך דבר הרשות, כדוגמא המובאת בגמרא בשבת שם לענין הרצאת מעות נגד נר חנוכה. אבל ליטול ממצוה אחת לצורך מצוה אחרת אין בכך ביזוי מצוה, וכפי שנפסקה ההלכה שמותר להדליק נר חנוכה אחד מנר אחר, וכ"ש כאן שנוטל אתרוג זה ומעלהו בקודש מנוי סוכה לקיום מצות ארבעת המינים, דמעיקרא היה רק נוי מצוה ועתה מצוה עצמה ומברכים עליו ואומרים עליו את ההלל. ואף שתחילה היה נוי למצוה דאורייתא ועתה אף שהוא עיקר מצוה אינה אלא מדרבנן, הרי גם נוי מצוה אינו אלא מדרבנן כמש"כ הים של שלמה (ביצה פ"ד).

'אין בו היתר אכילה' משום הוקצה למצוותו

עוד דן החתם סופר, שלכאורה יש לפסול אתרוג זה לקיום מצות ארבעת המינים, שהרי בגמרא בסוכה (לה.) מבואר שמדין 'לכם' שיהיה לו באתרוג היתר אכילה, וכמו שפירש רש"י שם (ד"ה לפי): ורחמנא אמר 'לכם' - הראוי לכם בכל דרכי הנאתו. ואם כן אתרוג זה שהוא נוי סוכה ואסור בהנאה, אין בו היתר אכילה, וכיצד יקיים בו הלה מצות נטילת ארבעת המנים.

וביאר החת"ס שאין לחשוש לכך. לא מיבעיא לדעת התוספות (שם ד"ה לפי) שהיתר אכילה אינו חסרון אלא ביום הראשון דבעינן לכם, ואילו כאן הנידון הוא בחול המועד דוקא, שהרי ביום טוב בלא"ה אינו יכול ליטול את האתרוג משום מוקצה. אלא אף לדעת הרמב"ם (פיהמ"ש סוכה פ"ג מ"ה וכן דייקו האחרונים מדבריו בהלכות לולב פ"ח ה"ט) שאתרוג שאין בו היתר אכילה מתמעט מלשון הכתוב 'פרי' שכיון שאין לו היתר אכילה אינו חשוב פרי, ואם כן חסרון זה שייך אף בשאר הימים. מכל מקום הרי אתרוג זה שפיר ראוי לאכילה, שכיון שהתבאר שאין אתרוג זה אסור בהנאה לדבר מצוה, אם כן יהיה מותר גם לאוכלו אם לא יהיה לו מה לאכול ביום טוב כי אם אתרוג זה.

ומוסיף החתם סופר, שאין זה דומה לאתרוג ערלה ותרומה טמאה אף שמותר לחולה שיש בו סכנה, כי בזה אינו נחשב להיתר אכילה אלא הוי כמו דברים מרים שאינם ראויים לאכילה אך מועילים לריפוי החולה. וביותר, שיש מקום גדול לחלק בין דבר שאסור בעצם והותר לחולה שיש בו סכנה לאוכלו, ובין אתרוג זה שאינו אסור בעצם וכבר עתה מותר הוא לגבי הזמן שלאחר חג הסוכות, ורק הזמן אוסרו, כל זמן חג הסוכות. והו"ד בביאור הלכה (סימן תרלח ס"ב ד"ה כל).

פסק הגריש"א בסיכך סוכתו בלולבים אם יכול להתשמש בהם לנטילת לולב

ובהערות הגרי"ש אלישיב האיר שכל דברי החתם סופר אינם אלא לגבי נוי סוכה, אך לגבי עצם עצי סוכה האסורים בהנאה מדאורייתא פשיטא שאסור ליטלם אף לצורך מצוה. ולפי זה הסיק שאם סיכך סוכתו בלולב, יהיה אסור ליטלם אף לצורך מצות נטילת לולב.

מחלוקת השער משפט והחתם סופר בדין 'יש בו היתר אכילה'

ובעיקר סברת החתם סופר שיש להתיר נטילת אתרוג כזה ושאין בו חסרון של 'אין לך בו היתר אכילה', הביא השער משפט (נחלת אבות סימן ג) מעשה דומה באחד שתלה אתרוג בסוכה שלו לנוי סוכה, ואחר כך נפסל האתרוג שלו שקנה למצוה ושאל אי רשאי ליקח מן האתרוגים שנתלו לנוי סוכה כדי לצאת בו ידי חובתו. ומביא השער משפט שרצו כמה לומדים להתיר משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואין זו הנאה. והשער משפט חלק על היתר כיון שאין לך בו היתר אכילה, וכמו שיבואר.

לגבי סברת החתם סופר שאין לאוסרו אלא ביום הראשון, דן השער משפט, שאכן כן הוא הדין אם הא דבעינן היתר אכילה היינו משום 'לכם'. אך הלא השולחן ערוך (סימן תרמט ס"ה) פסק: והפיסול... מפני שאותו אתרוג אסור באכילה... בין ביום טוב ראשון בין בשאר ימים פסול. וביאר המגן אברהם (סק"כ) שטעם הדבר כדעת הרמב"ם שהפסול באינו ראוי לאכילה אינו מדין 'לכם' אלא מדין 'פרי', ואם כן סברא זו אינה מועילה להלכה לדעת השו"ע.

ומוסיף השער משפט שגם אין לחלק בין אתרוג זה לאתרוג של ערלה ודמאי, כיון שהם אסורים לעולם ואילו אתרוג זה אינו אסור אלא כל שבעה. שהרי פסק הרמ"א (שם ס"ב) שהמודר הנאה מלולב אינו יוצא בו, ולא חילק בין הדירו לזמן להדירו לעולם. ומשמע שכל שעכשיו הוא אסור אינו חשוב 'יש בו היתר אכילה' ואין יוצאים בו ידי חובה [אמנם יש להעיר שבחת"ס משמע שכל סברא זו לא הביאה אלא כסניף לעצם הסברא שראוי לאכילה כבר עתה באופן שאין לו מה לאכול ביו"ט, אלא שהקשה על זה מאכילת ערלה ותרומה טמאה בחולה שיש בו סכנה, וע"כ כתב חילוק זה - אך משמע שאין כוונתו שמצד ההיתר אכילה להבא יהיה מוגדר כבר עתה 'יש בו היתר אכילה'].

סברת המחנה חיים לאסור ובפרט כשנותן האתרוג לאחר

והנה המעיין בנוסח השאלה בחתם סופר ובנחלת אבות, יראה חילוק בין השאלות. כי החתם סופר העמיד שאלתו באחד שתלה האתרוג בסוכתו ובא אחר וביקש אתרוג זה לצורך קיום המצוה, ואילו השער משפט העמיד השאלה באחד שתלה אתרוג בסוכתו ואח"כ נפסל אתרוגו שלו, ועתה רוצה הוא לקיים בעצמו מצות נטילת ארבעת המינים באתרוג שתלה בסוכתו לנוי. ויש מקום לחלק לדינא בין המקרים וכדלהלן.

בשו"ת מחנה חיים (ח"ג או"ח סימן מט) העמיד שאלה דומה, באחד שהיה תולה אתרוג נאה וכשר בסוכה שלו לנוי והידור מצוה, ובחול המועד בא אחד מכפר הסמוך וביקש ממנו אחרי שאתרוגו נפסל ביום טוב שני ועומד שם לולב והדסים נאים ואין לו אתרוג, על כן נפשו בשאלתו למכור לו האתרוג הלזה הנתלה לנוי סוכה. והשיב לו רעהו, אם מותר לעשות אעשה כמבקשתך. ושאלו הדין תורה כדת מה לעשות.

בתשובתו רוצה הגר"ח סופר אב"ד מונקאטש לאסור לעשות כן, משום שדבר זה הרי הוא בכלל מה שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. כי למה ימעט נוי סוכתו אשר עיטר סוכתו בפרי עץ הדר להנאה לפני הקב"ה במצוה, בעבור לזכות חבירו שיהיה לו אתרוג כשר בחול המועד.

החילוק בין ביטול מהדרין בנר חנוכה לביטול נוי סוכה

המחנה חיים מביא שאמנם מצינו במגן אברהם (סימן תרעא סק"א) לגבי נר חנוכה, במי שיש לו שמן מצומצם וחבירו אין לו בכלל, שמוטב שידליק הוא בכל לילה רק נר אחד ויתן לחבירו להדליק גם כיון שמדינא סגי בנר אחד. אך מכל מקום יש לחלק טובא בין המקרים, כי שם הדלקת הנרות הנוספים הרי היא הידור בנר חנוכה ועדיף שיסייע לחבירו בעיקר החיוב של נר חנוכה, אבל להורות לו שיעזוב הידור מצוה אחת, דהיינו מצות סוכה, בכדי לזכות את חבירו בעיקר מצוה אחרת, דהיינו מצוה לולב, זה אין אומרים. כי בשלמא כשמבטל הידור מצווה כדי לסייע לחבירו בקיום עיקר אותה מצוה, אין בביטולו משום בזיון המצוה כיון שמכבד את אותו 'שם מצוה' עצמו, משא"כ כשמבטל הידור מצוה אחת לצורך עיקר מצוה אחרת, הוי בזיון למצוה הראשונה, ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.

וסברא זו אינה שייכת אלא לשאלת השואל בשו"ת חתם סופר ולא לשאלת השואל בנחלת אבות ששם הנידון הוא לגבי אותו האדם ואינו שייך לדין 'אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך'. אמנם הגרח"ס רצה להוסיף שאף אם נפסל אתרוגו של בעל הסוכה גם בכה"ג אינו רשאי לבטל הידור מצות סוכה שלו בעבור קיום מצות אתרוג - "כי מצות סוכה זכה בהידור מצוה, ועל מצות אתרוג לא תמחול מצות סוכה כבודה והדרה". יעו"ש שהאריך בביאור סברא זו.

ובמחנה חיים שם האריך מאד בכל סברות החתם סופר ונו"נ בדבריו, ובסיום דבריו כתב: שוב מצאתי לאדמו"ר חתם סופר ז"ל שבחידושיו בפרק לולב הגזול... אשר למד בזקנותו עם הישיבה, וגם אני זכיתי ללמוד אז לפניו פרק הנ"ל, שמביא פסק הנ"ל ובטל דעתי. ואקבל דבריו באימה וביראה [וביישוב דעת החתם סופר יעויין בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן שכג) שנו"נ בדברי המחנה חיים, ובמה שהשיב לו המחנה חיים (ח"ג יו"ד סימן עא).