אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפב/אב/טז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שבת קודש פרשת דברים ט"ז אב - רבי יששכר דב בער מוילנא[עריכה]

דין הקורא קריאת שמע כבית שמאי[עריכה]

בפרשתן (דברים ו ז): "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".

מפסוק זה למדו חז"ל את החובה לקרוא קריאת שמע בכל יום בשכבך ובקומך, ואולם נחלקו בית שמאי ובית הלל (ברכות י:) אם כוונת התורה באומרה 'בשכבך ובקומך' לצייר את צורת הקריאה, וכך סברו בית שמאי ופסקו: בערב כל אדם יטו ויקראו ובבוקר יעמדו. או שכוונת התורה רק לציין את זמן הקריאה, כשבני אדם שוכבים ובני אדם עומדים, ואילו צורת הקריאה היא אפילו 'בלכתך בדרך' - תוך כדי הליכה.

ובגמרא (יא.) מובא שכיון שנפסקה הלכה כבית הלל, הרי שהעושה כדברי בית שמאי "לא עשה ולא כלום". והגמרא מוכיחה דין זה מהמבואר בגמרא בסוכה שנחלקו ב"ש וב"ה בדין ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, שבית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים, ואמרו בית שמאי לרבי יוחנן בן החורנית שעשה כבית הלל: אם כך היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך.

והתוספות (ד"ה תני) תמהו על דימוי הגמרא, שהרי שם בית שמאי הם המחמירים ואם כן הרי לשיטתם יש לומר שמי שהקל ועשה כדעת בית הלל - לא יצא ידי חובתו. אבל לגבי קריאת שמע הלא בית שמאי הם המחמירים ומצריכים צורה מסויימת של קריאה, ואילו בית הלל הם המקילים ולדעתם בכל צורה בה קורא אדם קריאת שמע - יצא ידי חובתו, ומה שייך לומר שלדעת בית הלל מי שעשה כדעת בית שמאי לא עשה ולא כלום.

רבי יששכר דב בער, בספרו מעשה רב (אות לח), בו ליקט וכינס ממנהגי ופסקי מרנא הגר"א מוילנא, מביא את ביאורו של הגר"א לדברי חז"ל שהעושה כבית שמאי - לא עשה ולא כלום: פירוש, אין לו קיבול שכר שהחמיר על עצמו לעשות כבית שמאי.

וממשיך המעשה רב ומבאר שבדבריה באה הגמרא לומר שאין נידון זה דומה למחלוקת ב"ש וב"ה לגבי אדם שאכל ושכח ולא בירך אם צריך לחזור למקומו הראשון, ששם מובא שאדם אחד החמיר ונהג כדעת בית שמאי ובחזרתו למקומו מצא שם יונה של זהב. ועל כך באה הגמרא לומר שהקורא קריאת שמע ומחמיר כבית שמאי 'לא עשה ולא כלום' דהיינו שאין תוספת מעלה בהנהגתו זו. וטעם החילוק, שבנוגע לברכה גם בית הלל מודים שיש מעלה בהנהגה כדעת בית שמאי, משא"כ לענין ק"ש אין דברי בית שמאי נראים לבית הלל כלל.

וכיון שלא מבואר בגמרא כלל שהקורא כדעת בית שמאי 'לא יצא ידי חובתו', אם כן לא קשה כלל הדימוי למצות סוכה, שכן הדימוי אינו אלא בנקודה זו שכדרך שבית שמאי שם אינם מסכימים כלל לדעת בית הלל, כך גם בית הלל בקריאת שמע אינם מסכימים כלל לדעת בית שמאי - אף לא כהנהגה טובה.