אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/חוקת

יום א' - רבי משה נחום ירושלימסקי

'קדושים תהיו' במיתת נשיקה

"זאת חוקת התורה" (במדבר יט ב)

כתב הרמב"ן: וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין. ולכך אמר הכתוב 'זאת חוקת התורה' - כלומר, הנחקקת מן התורה והיא תורה שבעל פה...

עפ"ז נראה את דרשת חז"ל (שמו"ר לח ב) על הפסוק "קדושים תהיו" - אמרו ישראל להקב"ה, אמרת קדושים תהיו, אם כן הסר מאתנו המות הזה. ולכאורה אין פירוש למדרש זה.

אמנם איתא בספר חסידים בטעם שעושים טהרה למת, שאף שטומאת המת עצמו לא יועילו גם כל מימות שבעולם, אך מכל מקום כשרואה האדם את מלאך המות קודם מותו, מרוב חרדה יוצא מגופו קרי, ומפני שאנו מאמינים שמהרה יקומו המתים בתחיית המתים, רוצים אנו שלא תהיה עליו טומאה היוצאת מגופו, ולכן מטהרים אותו במים.

והנה לפי מה שכתב הרמב"ן שיש מתים המתים בעטיו של נחש, ויש הנפטרים בנשיקה, אם כן יש לומר שכל דברי הספר חסידים אינם אלא רק אם תהיה מיתתו כדרך המתים בעטיו של נחש, על ידי מלאך המות. אבל הנפטרים בנשיקה, שלא על ידי מלאך המות, לא יוצא מגופם קרי.

וזה פתרון המדרש, אמרת 'קדושים תהיו', וכיצד זה יצא האדם מעולמו כשהוא קדוש - הלא לבו יחרד למראה מלאך המות וטומאה יוצאת מגופו. אמנם אם תסיר מאתנו המות הזה, וימותו כולם במיתת נשיקה - אז לא יצא קרי מגופם ויוכלו לקיים הציווי 'קדושים תהיו'. (באר משה, הקדמה שניה).

יום ו' - רבי פנחס הורביץ

'חוקה היא' כדי שלא להזכיר העוון

"זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמר" (במדבר יט ב)

כתב רש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה.

ושמעתי מבארים שבאמת אומות העולם יודעים הטעם, לכפר על חטא העגל, שתבוא האם ותקנח צואת בנה. אלא שכבר אמרו חז"ל בכמה מקומות שבהזכרת הענוונות מעוררים הדין, ואף כאן רצונם להזכיר הטעם - ולהזכיר בזה חטא העגל. על כן 'זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמר' - שאמר להם השי"ת שישיבו להם ש'חוקה היא' ולא יזכירו הטעם. (פנים יפות)

יום ג'- רבי קלונימוס קלמן אפשטיין

העבודה לייחד שם אדנות בשם הוי"ה

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, זאת חוקת התורה אשר ציווה השם לאמר" (יט א-ב)

בגמרא בפסחים (נ.) אמרו: לא כשאני נכתב אני נקרא, נקרא באדנ"י ונכתב בהוי"ה. והביאור, כי האדנות נגלה ונראה לכל, במעשה שמים וארץ והשמש והירח והכוכבים וכל הבריות שניכר בהם אדנותו הבורא יתברך שמו. מאידך חיותם הפנימי נסתר ונעלם מעיני כל חי, והוא הנקרא הוי"ה.

ועיקר עבודת האיש הישראלי לייחד הכל באחדות גמור, לייחד שם אדנות עם שם הוי"ה. דהיינו ליחד הדיבור והמעשה עם המחשבה.

והנה שם אדנות נקרא 'זאת' - לפי שהוא דבר הנראה לעין שנופל עליו לשון 'זאת' כדבר שאפשר להורות עליו באצבע. ואילו החיות הפנימית אינה אלא רשימה, ומכונה 'חקת' מלשון חקיקה ורושם.

ענין זה נרמז בפסוקים שלפניו, "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, זאת חוקת התורה אשר ציווה השם לאמר", היינו שיאמרו וילמדו לבני ישראל את אשר ציווה השם לחבר 'זאת' ל'חוקת התורה' - שייחד המעשה והדיבור אל המחשבה, וידע שאין אתר פנוי ממנו, וכל מעשיו יהיו לכבוד שמים. ובפרט בעת התפילה שסידרו לנו אנשי כנסת הגדולה במקום קרבן, שמחוייב האיש הישראלי לייחד הדיבור עם המחשבה שלא תתפגל התפילה חלילה. (מאור ושמש)

יום ה' - רבי יוסף חיים שניאור קוטלר

בגדי כהונה בפרה אדומה

כתב הרמב"ם (פרה אדומה פ"א הי"ב): העושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט, בין שאעשה כהן הדיוט בין שעשאה כהן גדול.

והקשה המשנה למלך, דהנה מקור דין הרמב"ם הוא מהספרי (חוקת פי' קכג) שם לומדים בגזירה שוה 'חוקה-חוקה' מעבודת יום הכיפורים, מה חוקה האמורה ביוהכ"פ בבגדי לבן אף חוקה האמורה כאן בבגדי לבן. ואם כן מדוע פסק הרמב"ם שלובש ארבעה כלים של כהן הדיוט, הלא לשיטת הרמב"ם (כלי המקדש פ"ח ה"א וה"ג) בגדי לבן של יום הכיפורים אינם כבגדי לבן של הדיוט, שכן באבנטו של כהן הדיוט יש כלאים משא"כ בבגדי לבן, וכיצד יעשה הכהן הגדול עבודתו בבגדי הדיוט.

ונראה ליישב בהקדם דברי הגמרא בזבחים (יז:) "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיה עליהם אין כהנותם עליהם". ומזה נלמד כי בדין בגדי כהונה נאמרו שתי הלכות, א' שכל זמן שהכהן העובד אינו לובש בגדי כהונה הרי הוא כזר לענין עבודה. ב' דין בעבודות המקדש שצריך שיעשה אותם בבגדי כהונה, ואפילו אם היה היכי תימצי שלא היה נחשב זר מחמת חסרון בגדי כהונה, מכל מקום היתה העבודה נפסלת מטעם זה.

ומעתה יש לומר שהטעם שנחשב הכהן זר מחמת חסרון הבגדים, הוא משום שהבגדים מחשיבים את הכהן כ'משרת' ועבודתו נעשית דרך שירות. וזה שייך רק בהקרבת קרבנות על המזבח, משא"כ פרה אדומה שעיקר מעשיה אינם לשם הקרבה לגבוה אלא למי חטאת, ממילא אין טעם להצריך בה בגדי כהונה מחמת הדין 'שאין כהונתם עליהם'. וכל דין בגדי כהונה בפרה הוא רק מדין העבודה, שלא הוכשר מעשה הפרה אלא כשיעשנה כהן הלבוש בבגדי כהונה. וכיון שדין בגדי כהן גדול אינם אלא בעבודה הנעשית דרך שירות, מצד מעלת הכהן המשרת, אבל בעבודת הפרה שאינה דרך שירות שוב אין חילוק בין כהן גדול לכהן הדיוט - ולכן פסק הרמב"ם שילבשו שניהם בגדי כהן הדיוט. (שיח ערב - חידושי רבי שניאור, מנחת חינוך, סימן מא אות ד).

יום ג' - רבי יונה קרפילוב

'שם חטאת' בפרה רק ע"י העבודות

כתב הרמב"ם (פרה פ"ד ה"ג) שחטה על מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה, כשירה, לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח.

והקשה המשנה למלך, הלא גם שאר קרבנות - אף שנאמר בהם 'ריח' - הדין הוא שאינם נפסלים אם חשב בהם שלא לשם ריח.

והנה כתב הרמב"ם עוד (שם פ"א ה"ט) נשחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת. והקשה הגר"ח מדוע תפדה הלא קדשים שנשחטו לשם חולין קשרים. וביאר, דהנה פרה גדרה הוא שהיא 'קדשי בדק הבית' אך מאידך 'חטאת קרייה רחמנא'. וגדר הדבר שההקדש שלה הוא 'הקדש בדק הבית' אך בהקרבתה הרי היא 'חטאת', וכל חלות דין חטאת חל עליה רק על ידי ההקרבה. וממילא באופן ששחטה לשם חולין, הרי אין כאן הקרבה שתחיל בה שם חטאת והרי היא סתם כקדשי בדק הבית, ולכן תפדה ואינה מכפרת.

עפ"ד יש לחלק גם בגדר 'סתמא לשמה', שהוא חלוק בין פרה לשאר הזבחים. כי בכל הזבחים שאף קודם ההקרבה יש עליה 'שם זבח' ממילא מכח ה'סתמא לשמן' נחשב הדבר שנעשה לשם הזבח, ובזה אפילו אם יחשוב להדיא שלא לשמה אין בו כח לעקור הלשמה שבהם [אם לא מכח מחשבה הפסולת בהם]. אבל גבי פרה שכל ה'דין חטאת' שבה בא על ידי העבודות הנעשות בה, אזי דין ה'סתמא לשמה' הוא שאנו מחשיבים מסתמא כאילו הוא חושב לשמה, אבל אם יעשה להדיא שלא לשמה - הרי בזה לא יועיל הדבר כיון שסו"ס אין עליה שם זבח וחסר בלשמה.

מעתה, יבוארו גם דברי הרמב"ם שאילו היה כתוב בפרה 'ריח' היתה נפסלת אם היה שוחטה על מנת לאכול מבשרה, אף שבשאר הקרבנות אינו כן. כי באמת לדעת הרמב"ם גם בשאר הקרבנות יש פסול 'לא לשמה' אלא שממילא הוא לשמה כיון שהוא עומד לשם זבח וסתמא לשמה. אבל בפטרה שרק על ידי ההקרבה חל בה שם חטאת, אזי אם היה חושב שלא לשמה היה נעקר הקרבן מהלשמו והיתה הפרה פסולה. (ממרן הגרי"ז, מרשימות שמועותיו בספר יונת אלם)

יום ב' - רבי שלמה קלוגר

פתיחת הלב ליראה ובכיה ע"י תלמוד תורה

"ודברתם אל הסלע" (במדבר כ ח)

ובמדרש: שנה עליו פרק אחד או הלכה אחת.

מדרשה זו נראה להביא מקור למנהג העולם לומר בהספד דבר הלכה ודברי תורה. שכן רואים אנו כי כשרצה משה לשבור האבן ולהוציא ממנו מים, ציווה עליו לומר דבר הלכה. כי התורה מסוגלת להוציא מים מן האבן. אם כן גם אנו בבואנו להספיד ורצוננו להוציא דמעות מלב האבן, צריכים לומר דבר הלכה.

וכך גם מבקשים אנו "ותפתח לבנו בתלמוד תורתך", ולכאורה אם פירושו כפשוטו היה לו לומר "ותפתח לבנו לתלמוד תורתך". אלא כוונת הדברים כי עיקר פתיחת הלב היא כדי להכניס בו יראה או להוציא ממנו מים, אלא שלכל דבר סגור צריך מפתח לפותחו, ומהו המפתח שבו פותחים הלב, ליראה או לבכיה - הוי אומר 'תלמוד תורה'. זהו 'ותפתח לבנו' ליראה, במה? 'בתלמוד תורתך'. (אבל משה, ובספר בנו כסף נבחר לשון למודים, פתח דבר הלכה).

יום ד' - רבי אברהם טברסקי

החולים התרפאו בראיית משה

"ויאמר השם אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" (במדבר כא ח)

בגמרא במסכת בבא בתרא (ב"ב טז:) אמרו: מרגלית היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו ע"ה שכל חולה שראה אותו מיד נתפרא. ובודאי אין הכוונה כפשוטו. אלא שמרגלית היא רמז לחן, שהיה חן גדול תלוי בצווארו של אברהם, שכן הקול נמשך מצוואר האדם, ולאברהם היה פה מפיק מרגליות בדיבורים להשי"ת, בתורה ותפילה. וכשהיה רואה חולה איך אברהם מדבר דיבורי תפילה ותורה להשם מיד השיג רפואה בגוף ונפש.

והנה ודאי שמשה רבינו שעל ידו ניתנה תורה לישראל, גם לו היה כח זה של רפואה מכח פה מפיק מרגליות. וכך אמר לו השי"ת: 'עשה לך' - היינו לעצמך, 'שרף' - ר"ת רפואה שלימה פשוטה. דהיינו שאתה עצמך תהיה בבחינת רפואה לרפאות החולים שיסתכלו בכך. וכדאי שלא יצמח לך מזה הרהורי גאווה - 'ושים אותו על נס', דהיינו במקום גבוה כמו שפירש רש"י, שתעלה זאת לגבוה במה שתתפלל לפניו יתברך שירפא את כל חולי בני ישראל, ובזה יחזיר כח הרפואה להשי"ת, אבל באמת בראיית פניו בלבד כבר ישיג החולה הרפואה - 'והיה כל הנשוך וראה אותו' - את משה - 'וחי'.

יום א' - רבי אריה לייב היימן

נחלת העמים את ארץ כנען לצורך ישראל

"ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו" וגו' (במדבר כא כד)

בתהילים (קלו יח ואילך) נאמר: "ויהרוג מלכים אדירים, כי לעולם חסדו. לסיחון מלך האמורי, כי לעולם חסדו... ונתן ארצם נחלה, כי לעולם חסדו. נחלה לישראל עבדו, כי לעולם חסדו". וחלוקת הכתוב לשנים 'ונתן ארצם לנחלה' ו'נחלה לישראל עבדו' צריכה תלמוד, מאיזה טעם חילק דוד המלך משפט שראוי היה לאומרו בפסוק אחד לשני פסוקים. בפסוק הראשון סתם ולא אמר למי נתן, ורק בפסוק השני ביאר שנתן את אותה נחלה לישראל עבדו.

נראה לפרש הדבר על פי דברי רש"י הידועים בתחילת ספר בראשית: אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם... ומה טעם פתח בבראית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

ולכאורה עדיין יקשה למה סיבב הבורא לתת לנו דוקא 'נחלת גוים', שבזה יבואו אלינו בטענת 'לסטים אתם', ומדוע לא הנחיל לנו 'ארץ חדשה' ארץ שאיש אינו טוען עליה בעלות, ומדוע נתנה תחילה להם. אמנם נראה הטעם שרצה הקב"ה להוכיח לנו ולכל העולם שעיקר מקומו בעולם הזה הוא בארץ ישראל, ככתוב (דברים יא יב) "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". ולכן רצה הקב"ה להראות לבניו דבר זה על ידי שישבו בה תחילה גוים, וכשיראו את עונשם של הגויים החוטאים - כפי שמבואר בעניין עונש של סדום, וכפי שהיה בזמן נבוכנדצר כשהביא את הכותים שלא ידעו את משפט אלקי הארץ וה' שילח בם אריות שהמיתו אותם [כפי שהאריך הרמב"ן בבראשית כו ה] - אזי ידעו ישראל להיזהר כשיבואו אל הארץ.

נמצא לפי זה שאכן עוד לפני שמבאר דוד את כיבוש הארץ על ידי ישראל, מקדים ואומר 'ונתן ארצם נחלה' - היינו נחלה לגויים כמו שאמר 'לתת להם נחלת גויים', וכל זאת נעשה בחסדו כהקדמה ל'נחלה לישראל עבדו', שעל ידי שיביטו ישראל בחומר עונשם של ישראל, ידעו להיזהר ולנהוג כשורה בארצו המיוחדת, ועל ידי כך יזכו בה לנחלת עולם. (חקרי לב)

שפתותיו דובבות

השפתיים אמצעי בין מחשבה לעולם

איתא ביבמות (צז.) אמר רב יהוד אמר רב, מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים. אלא אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. אמר ר' יצחק בן זעירא, ואיתימא שמעון נזירא, מאי קראה, "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים" ככומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף ת"ח כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר.

ויש לדקדק, היאך מוכח זה מלישנא דקרא. ותו, שאמר אצל דוד המלך ע"ה 'שיאמרו', ובדברי דרשב"י 'שאומרים'. ותו, מאי לישנא ד'דבר שמועה' דהוה כפל ענין. ותו, מאי לשון 'בעולם הזה' דדייק בשלה מקומות. ותו קצת קשה איכות המשל של כומר הזה.

ונראה לבאר, ונקדים שכבר אמרתי במקום אחר שהשפתיים אינם רק אמצעיים שבין המחשבה לעולם, דהיינו הדרך אשר בו יודרך המחשבה לאנושיית, והמחשבה היא רוחניית והדיבור הוא הממציאו לגשמיי. ואם כן מי שיאמר דבר חכם שמת דבר חכם שמת, אם כן הוא במקום שפתותיו, לפי שהוא כמעט כמו שפתותיו של איש זה. וידוע דבאמצעות הרוחניות יבואו כל גשמיות על מכונם הראוי, כמו שנאמר (ירמיה לג כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". ואם כן התורה היא כמו האהל אשר היא פרושה על כל דרכי בני אדם, ועל כל דרכי הארץ, להיות אחד באחדות שלמה. ולא לבד העולם הזה אלא אפילו העולם הבא.

והנה דוד המלך ע"ה ידע בעצמו דכל ישראל ימצאו מנוח ומרגוע על ידי ספרו תהילים בכל דרכיהם בגלות. ובאמת בספרו תהילים פרש אוהל רוחניי על כל דרכי ה' בארץ להודיע שהכל הוא באופן השלם ובדרך רוחני ושלם. וא"כ זהו שאמר 'אגורה באהלך עולמים' דהיינו אני השגתי וזכיתי לאותה השגה שהכל הוא אוהל אחד פרוש מהקב"ה על כל דבר קטון וגדול בבריאה, והכל נתאחד ובאגודה אחת, ולא יחטא דבר קטון וגדול אלקיי אמצעי בשלמות הבריאה... וזהו תוכן תפילתו 'שיאמרו' (בני אדם) 'דבר' (דהיינו דבר ממש המועיל בתהלוכות החיים) 'שמועה מפי' (אשר יסודתו בההרי קודש של ספר תהילים) 'בעולם הזה' (דהיינו להתנהגות העולם אשר הוא כפרוזדור לפני העולם הבא).

ובא אח"כ מימרא דרבי יוחנן שכבר פירשתי... משום הכי אמר 'שאומרים' דהיינו שהוא בעצמו ממציא 'דבר שמועה', שפתותיו דובבות וכו'. ומבואר גם כן אותו משל שבכומר וכו' דנה ידוע לכל המחקרים דהמחשבה משתוקקת לבוא לידי דיבור ולצאת משפה ולחוץ שתינתן לעולם, ואם כן הוא הדבר הנמשל בעצמו דו"ק היטב. (שו"ת רבי עזריאל, לרבי עזריאל ב"ר יהודה ליב, נלב"ע ד' תמוז תרנט)