אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/דברים

יום ה' - רבי אהרן תאומים

הטעם שהיה משה כבד פה

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל" (דברים א א)

במדרש לקח טוב איתא: דבר אחר, 'אלה הדברים' רבי תנחום דרש, הפה שאמר 'לא איש דברים אנכי' אותו הפה זכה לומר 'אלה הדברים'. והמאמר הזה תמוה מאד. וגם הלא כמה פעמים כתוב בתורה 'וידבר משה' ולא דרש כלום.

ובדרשות הר"ן תמה, משה שהיה רבן של כל ישראל איך היה בעל מום, שהיה כבד פה וכבד לשון. ותירץ הר"ן, שהיה זה מן ההכרח, כדי שלא יהיה לישראל תירוץ אם יעברו על התורה, שיאמרו שלא קיבלו ממשה ברצון את התורה, כי משה מרוב צחות לשונו המתיק להם הדברים ופיתה אותם בפיתוי דברים עד שקיבלו התורה שלא מרצונם. לכן עשאו הקב"ה כבד פה וכבד לשון כדי שלא יהיה להם תירוץ זה.

ולכן כאן כשרצה לומר להם 'אלה הדברים' היינו שביקש להוכיחם על מה שעשו ועברו על התורה, כמבואר ברש"י בדרשת המשך הפסוק, הוצרך להוציא מהם תירוץ זה שיאמרו שמשה פיתה אותם בצחות לשונו. ולכן דרש רבי תנחום, אותו הפה שאמר 'לא איש דברים אנכי' וממילא אינכם יכולים לומר תירוץ זה, אותו הפה אומר 'אלה הדברים' ומוכיח אותם על מה שעשו ועברו על התורה. (בגדי אהרן).

יום ו' - רבי שמשון מאוסטרופולי

משה הזכיר פסוק המועיל לעין הרע

"השם אלוקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב" (דברים א י)

במדרש (דב"ר א יא): זה שאמר הכתוב "אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך". וצריך להבין מה שייכות פסוק זה לכאן.

ויבואר על פי מה שכתב בספר קרניים (מאמר י) שיש למעלה מקום הנקרא 'עין טובה' אשר בו י"ז מאות וי"ז פתחים, ויש בו קל"ג חלונות המבטלים לקליפה 'עגל', והמקום הזה מבטל לקליפות, כי הוא ממש שווה, ונקרא היכל קדשך, ובקבלה מרב הונא סגולה לומר להמרמז לפתחים אחר הרעה, עכ"ל, והוא פלא.

ומקום זה שהוא עין טובה נקרא 'היכל קדשך' ומבטל לקליפת 'סמאל נחש' ששניהם שווים בגימטריא תפ"ט. והפסוק 'אשתחוה אל היכל קדשיך ביראתיך' עולה עם כ"ד אותיותיו למנין א'תתקי"ז, כמנין א'תשי"ז הפתחים בתוספת שם 'אלקים' בריבוע העולה למנין ר' - שהוא ממונה להסיר את עין הרע.

וקבלה בידינו מרב הונא למי שנתן עין הרע באחר, לומר את הפסוק המרמז לפתחים - דהיינו הפסוק 'אשתחוה אל היכל קדשך' שהוא מרמז למקום הנקרא 'עין טובה' שבו הפתחים הנ"ל. ויאמר אותו 'אחר הרעה' - דהיינו אחר שנתן בו עין הרע.

וזה ביאור המדרש, שהוקשה למדרש כיצד אמר משה 'הנכם היום ככוכבי השמים לרוב' אשר יש בזה בחינת 'עין הרע', ועל כך הביא הכתוב 'זה שאמר הכתוב אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך' - שמשה אמר מיד את הפסוק הזה המועיל לעין הרע. (דן ידין; ניצוצי שמשון פ' דברים)

יום ב' - רבי משה טייטלבוים

אלף פעמים משלי

"ה' אלקי אבותיכם יסף עליכם ככה אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם" (דברים א יא)

פירש רש"י: מהו שוב 'ויברך אתכם כאשר דיבר לכם' אלא אמרו לו: משה אתה נותן קצבה לברכתינו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם 'אשר אם יוכל איש למנות' וגו'. אמר להם: זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם, ע"כ. ויש לבאר מה ראה משה לקבצה זו של 'אלף פעמים' דוקא.

ויבואר על פי מה שראיתי כתוב שבדור מקבלי התורה היה כל אחד מהם שקול כאלף איש של עכשיו, וכמו שנאמר (תהילים קה ח) 'דבר צווה לאלף דור'. ואמרו במדרש (דב"ר יא י) שמשה שקול כנגד כולם. נמצא שמשה שקול ככל ישראל כפול אלף.

אמנם בערבות מואב כבר תמו אותו הדור, והיו כל אלו דור אחר - בניהם של מקבלי התורה. נמצא שמשה היה שקול אלף פעמים כאותו הדור. ולכן אמר להם 'יוסף עליכם ככם אלף פעמים' ו'זו משלי היא'. 'אבל הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם'. (ישמח משה).

יום ד' - רבי שמואל ארנפלד

רק ה' שופט על פי העושה

"לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון... כי המשפט לאלוקים הוא" (דברים א יז)

על הפסוק (שמואל ב' יב ה) "ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת", ובבינה לעיתים (דרוש א) ביאר כי באמת חרון אפו של דוד לא היה על הפעולה לבדה כי אם גם על האיש הפועל, כי פעמים המעשה אינו רע כל כך להיות נידון עבורו במיתה, אבל בהביטו מי הוא הפועל והעושה אז חרה לו.

ונודע שה' בעת ישיב גמולו של כל איש ואיש אז יבחן לבדוק איכות כל איש, והשכר והענוש יהיה בלתי שוה, אלא כל איש לפי מה שהוא אף אם מעשיהם שווים. אבל בן אנוש אשר קצרה בינתו ואין בכחו לירד לסוף דעת העושה רע להבחין ערכו על אמיתתו, הוא אינו יכול לבחון אלא לפי הפעולה בלבד.

ועל דבר זה באה התורה והזהירה שאל ידון וישפוט את הבעל דין אלא לפי הפעולה, ולא יאמר אני אשפוט לאיש כפי מה שהוא. וזהו שאמר 'לא תכירו פנים במשפט' כלומר לא תכירו את פני העושה רע להחליט לפי מה שהוא מה יהיה דינו, 'כי המשפט' דהיינו אופן משפט זה, 'לאלוקים הוא' - ולא לבני אדם. (חתן סופר).

שבת - רבי רפאל אנקווה

"כקטן כגדול תשמעון"

"כקטן כגדול תשמעון" (דברים א יז)

מפסוק זה הביא הלבוש (עיר שושן שם) מקור לדינו של השו"ע (חו"מ סימן י ס"ד) ש'יהיה בעיני הדיין דין של פרוטה כדין של מאה מנה'. אף כאן "כקטן כגדול תשמעון", שאין רצונו לומר 'קטן' - הדיוט או שפל, ואדם 'גדול' - שר ונגיד או חשוב, שכבר נאמר (שם פסוק טז) "בין איש ובין אחיו ובין גרו". אלא רצונו לומר דין של דבר קטן, כגון של פרוטה, ודין של דבר גדול, כגון מאה מנה - תשמעון הכל בשוה.

הסמ"ע (סק"י) חלק על דבריו, וכתב שדין זה מובא בגמרא בסנהדרין (ח.) בפשיטות, ומבואר שם שאין צריך פסוק על זה. והפסוק "כקטן כגדול תשמעון" דרשו בגמרא להקדים הבא ראשון לפני בית דין אפילו הוא של פרוטה.

בספר דמשק אליעזר הקשה על הסמ"ע, שכן הוא עצמו במקום אחר (סימן צז ס"ה) הניח דרשת הגמרא ופירש את הפסוק "כקטן כגדול תשמעון" באופן אחר ש"אין מרחמין בדין". ותמה על שכאן הקשה הסמ"ע על העיר שושן מדוע הניח דרשת הגמרא ודרש את הפסוק באופן אחר.

ונראה לבאר, דהנה רש"י בחומש על אתר הביא דרשת הגמרא שצריך להקדים דין הבא תחילה לבית דין, ואחר כך הוסיף: דבר אחר, כתרגומו, דהיינו שאין מרחמין בדין. ובודאי אין כוונתו שלפי דרשה זו לא נדרוש את דרשת הגמרא, אלא אלו ואלו דברים אלוקים חיים ותרתי שמעת מינה. ולכן גם הסמ"ע הלך בדרכו ובשני המקומות הזכיר את דרשת הפסוק, הן כדרשת הגמרא והן כדרשת התרגום.

בשונה מזאת העיר שושן ביאר את הפסוק על עצם השמיעה לדין של פרוטה, ועל זה תמה הסמ"ע, שהרי בגמרא מפורש שלדין זה אין צורך בפסוק - כיון שהוא פשוט. (פעמוני זהב).

יום ב' - רבי שלמה גאנצפריד

מדוע 'מטות מסעי' מחוברים ו'נצבים וילך' נפרדים

"איכה אשא לבדי" (דברים א יב]])

במדרש איכה (א א) משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין, אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה את ישראל בשלוותן, ואמר 'איכה אשא לבדי'. ישעיה ראה אותם בפחזותם, ואמר 'איכה היתה לזונה'. ירמיה ראה אותן בניוולם, ואמר 'איכה ישבה בדד, ע"כ.

על פי זה יש ליישב את הקושיה המובאת בתוספות במסכת בבא בתרא (פח: ד"ה וקללם), שם הביאו שאלה לרבנו נסים גאון אמאי מחלקים 'וילך' מ'נצבים' כשיש שתי שבתות בין ראש השנה לסוכות בלא יום טוב, אע"פ שהיא פרשה קטנה, ומחברים 'מטות' ל'מסעי' אף על פי שהן גדולות יותר.

אבל לפי דברי המדרש הנ"ל מילתא בטעמא היא, כדי שתבוא פרשת 'דברים' בשבת שקודם תשעה באב, ואזי בתורה יקראו 'איכא אשא לבדי', בהפטרה 'איכה היתה לזונה', ובתשעה באב 'איכה ישבה בדד' - שלשתן כסדרן. (אפריון).

יום ג' - רבי משה מזאלשין

אימתי שיעבוד מלכויות מכפר

בספר הזכרונות להגאון החסיד ר"ר חייקלי זצוק"ל הביא שהמוני עם סומכים ונותנים תקוותם במאמר רז"ל שאברהם בחר בשעבוד מלכויות תחת גיהנום. אבל טח עיניהם מראות ולבותם מהשכיל, ולא יבינו שלא נאמר זאת אלא על אותם המרגישים בצער הגלות, גלות ישראל וגלות השכינה, ומרוב צער שיש להם מזה ישפכו לבבם, ובחצות לילה יצרחו במר על חילול השם ועל גלות השכינה ועל צער ישראל. וכן מי"ז תמוז עד אחר תשעה באב, פלגי מים ירדו עיניהם בשברון לב על צער ישראל והשכינה כביכול. אזי אלו הם הסובלים גלות, בא להם זאת במקום גיהנם ומתכפר להם.

אבל הסרוחים על מטות שן כל הלילה, ולא ידאוב ליבם בשום זמן על גלות השכינה, ויעשו כל ימיהם כחגים, והיה תוף וכינור ויין משתיהם, ובראש השנה ויום כיפור צעקתם על ריבוי הקניינים. וגלות המר לא יזכר ולא יפקד אצלם. היתכן לומר שאנשים כאלו יצנן ה' להם את הגיהנום מחמת צער גלותם. הלא בחייהם כלל לא נצטערו עליו, ואדרבה האריכו הגלות בעוונותיהם.

ומדברים שאדם נשאל עליהם ביום הדין הוא 'ציפית לישועה', וענין הציפוי הוא שלא יזוז הדבר כלל מזכרונו. וכמו שפירש בעל העקידה את מה שנאמר 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני', שכשם שאין אדם שוכח את ימינו, וכשנותנים לו דבר יתפסהו בימינו - כי בטבע הוא לו, כך יחשוב תמיד בירושלים, שלא יצוייר בו שכחה, שיהיה נעשה אצלו טבע, כמו שלא יצוייר לומר ששוכח ימינו. (משפט צדק סח).

יום ה' - רבי משה שטרן

קטן שהגדיל בי' אב בתענית נדחה

נער שנעשה בר מצוה ביום י' אב, והוא ביום א' בשבוע, ותשעה באב חל באותה שנה בשבת כך שהתענית נדחית ליום ראשון. נמצא שבשעת התענית בפועל הוא כבר גדול, אך בזמן החיוב בתשעה באב עדיין היה הקטן. ויש לדון אם מחוייב להתענות.

ואמנם ספק ממש כעין זה נמצא בספר דבר בעתו (חגיגה ב.) למהר"א טיקטין אב"ד ברעסלוי. שם דן לדעת הסובר שכל ימות החג הם תשלומים ליום הראשון, באופן שחל יום טוב ראשון בשבת, שאין מביאים עולת ראיה ביום טוב ראשון, מה הדין אם היה אחד חיגר ביום טוב ראשון והתפשט ביום ב'. האם נאמר שכיון שביום החיוב ביום טוב ראשון היה חיגר ממילא אין בו תשלומים, או שכיון שבאותה שנה לא הביאו ביום טוב כיון שחל בשבת, ממילא יהיה חייב בו כיון שבזמן הבאתו לא היה חיגר.

וכך הסתפק גם הטורי אבן (השמטה לדף ט) והוכיח שם שפטור, כיון שבעיקר זמן החיוב היה פטור. והדבר בעתו הביא דבריו והסכים עמו.

אם כן לכאורה גם בנידון דידן יהיה הדין שווה, שנער זה שהיה קטן בתשעה באב יהיה פטור מהתענית אף שנדחתה ליום ראשון ובאותה שעה כבר גדול הוא.

אלא שאחר העיון נראה שאין לדמות הנידונים. שכן במשנה במגילה (ה.) מבואר שתשעה באב מאחרים ולא מקדימים. והטעם לפי שאקדומי פורענותא לא מקדמינן. והקשה הטורי אבן (שם) למה לי טעם זה, תיפוק ליה שעדיין לא הגיע זמנו, כפי שאמרה הגמרא שם לענין חגיגה והקהל.

והבית יצחק (שם) כתב ליישב באריכות, ותוכן דבריו שחגיגה יש לה זמן קבוע ולכן שייך לומר בה 'אכתי לא מטא זמניה' אבל תשעה באב שעניינו להתאבל על חורבן בית ה', לא שייך כלל לומר אכתי לא מטא זמן חיוביה. שהרי כל השנה כולה הוא זמן הראוי לתענית אלא שתקנו התענית בתשעה באב אך כשיש צורך היה אפשר לתקן בזמן אחר לולי הטעם שאקדומי פורענותא לא מקדמינן.

מעתה אף בנידון דידן, כיון שבשנה זו דחו התענית ליום י' אב בתקנת חז"ל, ובעת התקנה הזו כבר היה הנער גדול - פשוט שיהיה חייב להתענות, ואינו דומה לנידון האחרונים לענין עולת ראיה. (שו"ת באר משה ח"ז דיני בני א"י וחו"ל סימן סד).

שפתותיו דובבות

'אגורה' ולא 'אדורה'

במסכת יבמות (צו:) איתא אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב 'אגורה באהלך עולמים', וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז דאמר רבי יוחנן משום רשב"י כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבותת בקבר.

ראיתי מובא בשם הגה"ק מרן בעל הערוגת הבושם זי"ע, שדייק בגמרא הנ"ל, וכי אי אפשר לאדם לגור בב' עולמות, האם לא מצינו צדיקים שזכו בחייהם לב' שולחנות בעולם הבא ובעולם הזה, כמו רבינו הקדוש ועוד צדיקים. ויש לומר, שתמיהת הגמרא היא על לשון 'גירות', אמאי אמר 'אגורה' ולא אמר 'אדורה' בלשון דירה שהוא מורה על דירה בקביעות, שהרי כשהוא בעולם הזה הוא חי בקביעות וכשהוא בעולם הבא לאחר הסתלקותו, הוא שם בקביעות. אלא ע"כ הכוונה היא שידור בזמן אחד בב' עולמות ואז הוא רק בבחינת 'גר' בכל עולם ועולם, שהרי אינו בקביעות בשום עולם. (הקדמת צאצא המחבר לספר פני שלמה לרבי שלמה גאנצפריד זצ"ל נלב"ע כ"ח תמוז תרמ"ו)

כתוב בקהלת (ה יא) "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון".

תחילת הפסוק עוסק במשה רבינו ע"ה, ונרמז בראשי התיבות 'מתוקה שנת העובד' ראשי תיבות 'משה'. וכך יהיה פירוש הפסוק לפי זה, 'מתוקה שנת העובד' - בקבר ששם שפתותיו דובבות לעולם כשאנו עוסקים בתורתו, וכמו שאמרו 'כל האומר דבר בשם אומרו שפתותיו דובבות בקבר'.

והמשך הפסוק יבואר ע"פ מאמרם (ברכות י:) כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכוןת עצמו. משה תלה בזכות אחרים שנאמר 'זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך' לפיכך תלו לו בזכות עצמו שנאמר 'לולי משה בחירו' וגו'. חזקיהו תלה בזכות עצמו שנאמר 'זכור נא את אשר התהלכתי לפניך', תלו לו בזכות אחרים שנאמר 'וגנותי על העיר זאת למעני ולמען דוד עבדי'.

וכך פירושו: 'אם מעט ואם הרבה יאכל' - משה שאינו מחזיק טובה לעצמו ותולה בזכות אחרים. 'והשבע לעשיר' - כמו חזקיהו שהיה עשיר בתורה ובמצות אבל היה משביע עצמו ותולה בזכות עצמו, 'איננו מניח לו לישון' - שתלו לו בזכות אחרים. (עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו, נלב"ע ד' אב שפ, מאמר חיקור דין ח"ג פ"ג)