אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/בהעלותך

יום ד' - רבי שלמה זלמן אהרנרייך

להגיד שבחו של אהרן שלא שינה

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר ציווה ה' את משה" (במדבר ח ב)

ורש"י מביא דרשת הספרי: ויעש כן אהרן, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ותמהו המפרשים מה קמ"ל בזה, פשיטא שכן עשה, וכי יעלה על הדעת שאהרן ישנה מאשר ציווהו השם יתברך.

ומו"ז זי"ע ביאר בזה, על פי מעשה שאירע עם הרה"ק מהר"צ מרימנוב זי"ע שהשתדך עם מה"ר ישראל מרוזין זי"ע, וכשהיה קורא הכתובה היה כתוב בה "בת הה"ק איש אלוקים מהר"צ" והיה קורא גם את זה בהתלהבות וקול גדול, והיה ניכר מזה גודל התמימות ומידת ההשתוות שלו שלא התפעל כלום ממה שקרא שבחו הגדול. וכמו שכתב החובות הלבבות שצריך להגיע למידה כזו שיהיה שוה אצלו אם ישבחוהו או יגנוהו ואל יתפעל מזה יותר מזה.

והנה בספרים הקדושים מובא ששבעת הנרות הם כנגד שבעת מדות העליונות, ובודאי כשהיה אהרן מדליק את הנרות היה מכוין: זה נגד אברהם מדת החסד וכו' וכשבא לנר החמישי היה מכוון זה נגד אהרן ומידת הוד שהיה מרכבה להוד. והיה נראה לכאורה שלא יזכיר את שבחו הגדול שהוא מרכבה להוד, כי זה גאות גדול. אבל אהרן קדוש השם בגודל תמימותו ומידת ההשתוות שלו - מלמד שלא שינה - רק אמר שבחו הגדול. (אבן שלמה אות ט).

יום ה' - רבי דוד פארדו

ציווי השי"ת בשנית לעשות הפסח

"וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח" (במדבר ט ד)

כתב רש"י: מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר "וידבר משה את מועדי השם", אלא כששמע פרשת מועדות מסיני אמר להם, וחזר והזהירם בשעת מעשה.

והקשה המזרחי, מדוע לא הקשו רבותינו קושיה זו גם על הפסוקים הקודמים בהם מצווה ה' את ישראל לעשות הפסח, וכמו שנאמר "וידבר השם אל משה... ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" (פסוקים א-ב), והרי ציווי זה כבר נצטוו. ותירץ, שאילו לא היה חוזר הקב"ה ומצוום לא היו עושים את הפסח במדבר, כיון שתלה הכתוב עבודה זו בביאתם לארץ, שנאמר בו "והיה כי תבואו". ולכן לא הוקשה אלא על מה שהוצרך משה לשוב ולצוותם.

ובספר נחלת יעקב הקשה על דבריו, כי בשלמא לדעת הסובר שלא נתחייבו בפסח במדבר, אתי שפיר. אך מה נענה לדעת הסובר שנתחייבו ישראל בפסח גם במדבר, ו'כי תבואו' פירושו - עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ.

ויש ליישב, שלאותו מאן דאמר גם כן הוצרך השם יתברך לשוב ולצוות את ישראל, כי לולי זאת היינו מפרשים ש'כי תבואו' הוא כפשוטו - שאין חייבים בפסח אלא בכניסתם לארץ. ורק אחר שנצטוו בשנית לעשות את הפסח, מכח זה דורשים ש'כי תבואו' היינו עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ. (משכיל לדוד).

יום ב' - רבי ישראל משקלוב

קברי צדיקים כן מטמאים

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" (במדבר ט ו)

הגמרא במסכת סוכה (כה.-:) מביאה מחלוקת תנאים בדבר זהותם של אותם אנשים: אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא.

מכח גמרא זו נלמד כי כי יש למנוע מנהג איזה בני אדם כהנים שהולכים על קברות צדיקים התנאים ואמוראים וגאונים באומרם שקברי הצדיקים אינם מטמאים. וטעות הוא בידם שהרי מי גדולים צדיקים מאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב ואדם וחוה והאמהות הקדושות ויוסף הצדיק אמרו רבותינו בגמרא שעצמותיהם מטמאין, ורבנן קשישאי וקמאי לא עבדי הכי.

כך גם מבואר בגמרא במסכת בבא בתרא (נח.) שר' בנאה היה מסמן את הקברים ומובא שם מעשה מה שאירע כשהגיע למערתו של אברהם אבינו, והרשב"ם שם מבאר שעשה ציון סיד כדי להכיר מקום הטומאה שלא יביאו טהרות דרך כאן ולא יאהילו על הקבר - הרי שגם מערת המכפלה מקום קבורת אברהם אבינו יש בה טומאה - הרי שאף הצדיקים מטמאים. (פאת השולחן, הלכות ארץ ישראל פ"ב סי"ח ובבית ישראל שם)

יום ג' - רבי בנימין זאב בוסקוביץ

מצוה קלה עתה דוחה מצוה חמורה לאחר זמן

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" (במדבר ט ו)

המגן אברהם (סימן כה סק"ב) פוסק שכל שיהוי מצוה לא משהינן, אפילו כשאפשר לעשותה אחר כך יותר מן המובחר.

והחכם צבי (סימן קו) חילק בענין זה בין מצוות שונות ובין אותה מצוה עצמה, שבמצוות שונות אין מעבירין המצוה הקלה מפני המצוה החמורה, אלא מצוה הבאה ראשונה לידו יעשנה ולא יאחר, אע"פ שעל ידי זה יצטרך לבטל את המצוה החמורה, אבל באותה מצוה כשעתה לא יעשנה מן המובחר ואילו אם ימתין יוכל לעשותה באופן יותר מהודר ועל הצד היותר טוב - אז אכן יכול לאחר את עשיית המצוה כדי לעשותה אחר כך יותר מן המובחר.

ויש להביא ראיה לכך שעכ"פ בשתי מצוות אין דוחים מצוה קלה מפני המצוה החמורהן, וזאת מאותם אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח, ובגמרא בסוכה (כה:) יש מאן דאמר שהיו טמאי מת מצוה. ולכאורה מצוה זו של קבורה אינה אלא מצוה קלה שאין בה כרת ואינה דוחה את השבת ואינה מצוה דרבים ואפשר לעשותה על ידי אחרים קטנים או על ידי זבים וזבות ונדות וילדות, או על ידי טמאים אחרים שנטמאו בטומאת מת - שהרי אי אפשר שבמחנה גדול כל כך של ששים ריבוא גברים מלבד נשים וטף וערב רב, שלא ימותו בהם בני אדם בכל יום. ומאידך, מצות פסח היא מצוה חמורה שיש בה כרת והיא מצוה דרבים ודוחה שבת ואי אפשר לעשותה על ידי אחרים - ואעפ"כ לא דחו את המצוה הקלה של קבורת המת שנזדמנה להם ראשונה, מפני המצוה החמורה של עשיית הפסח - הרי מוכח מכאן שכשיש לפניו מצוה קלה אין דוחים אותה מפני המצוה החמורה שתדחה לאחר זמן. (סדר משנה הל' ק"ש פ"א אות ז)

יום ו' - רבי כמוס עגיב

מי נשא את ארונו של יוסף?

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" (במדבר ט ו)

ובגמרא במסכת סוכה (כה:) נחלקו אם אותם אנשים היו טמאי מת מצוה, או נושאי ארונו של יוסף.

ויש לתמוה לדעת הסוברים שהיו אלו נושאי ארונו של יוסף, הלא מבואר בחז"ל שארונו של יוסף רק משה רבינו ע"ה היה עסוק בו, וכמו שנאמר (שמות יג יט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", ודרשו עליו את הכתוב (משלי י ח) "חכם לב יקח מצוות", שכשכל ישראל עסקו בביזת מצרים עסק הוא בעצמות יוסף.

ובאמת בגמרא (סוטה יג:) הקשו סתירה, שפסוק אחד אומר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", ופסוק אחר אומר (יהושע כד) "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם". ומיישבת הגמרא: אמר רבי חמא בר חנינא, כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו, מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו. וכיון שמשה רבינו לא נכנס לארץ לכן גמרו ישראל את העלאת עצמות יוסף ונקרא על שמם.

לפי זה יש לומר שכיון שידע משה רבינו כי הוא לא יכנס לארץ, לכן אף קודם לכן לא נשאר עמו אלא מסר אותו להם. (מנחת עני, דרושים, דרוש לפסח שני).

יום ד' - רבי שמואל רוזנברג

אב רוחני אינו חייב בפרנסה גשמית

"האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו" (במדבר יא יב)

יש לפרש, שהנה אמרו חז"ל במסכת סנהדרין (יט:) כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. והנה על אף זאת לא יעלה על לב בר דעת לאמר שיתחייב גם לפרנס את 'בנו', כדרך שהאב מחוייב לפרנס את בנו.

ומסברא יש לחלק כן, שדוקא מי שמביאו לחיי עולם הזה, היינו אביו הגשמי, הוא שצריך להחזיקו ולתומכו בחיי העולם הזה. ואילו רבו שהביאו לחיי העולם הבא, ועל כך נקרא בשם 'אביו', ודאי אינו מחוייב בפרנסתו הגשמית.

זהו שאמר משה כאשר שאלו ממנו בשר לאכול, וכי מדוע צריך אני לתת להם פרנסת הגוף "האנכי הריתי את כל העם הזה" - בתמיה, וכי אנכי הבאתים לעולם הזה מבחינה גשמית, "אם אנכי ילדתיהו" - בניחותא, וכי במה שלמדתים תורת אמת ואני 'ילדתיהו' - ואני אביהם בבחינה רוחנית, וכי משום כך אצטרך לפרנסם בעולם הזה. (באר שמואל).

שבת קודש - רבי חיים מוולוז'ין

חילוק נבואת משה משאר נביאים

"ותדבר מרים ואהרן במשה... ויאמרו הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דיבר וישמע ה'" (במדבר יב א-ב)

הלשון 'אך במשה' ו'גם בנו' קשה, שהיה לו לומר "ויאמרו הרק עם משה דיבר ה' הלא גם עמנו". וכן בהמשך הפסוקים: "ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה... פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות...", יש להבין מהו "אם יהיה נביאכם ה'", ומדוע אמר תחילה 'אליו' אתודע, ואחר כך אדבר 'בו'.

ויבואר עפ"מ שביארו חז"ל (יבמות מט:) בחילוק שבין נבואת משה לשאר נביאים, שכל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה באספקלירא המאירה. ועוד אמרו ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה. ובזוהר עמדו על החילוק בין קריאת 'אברהם אברהם' ש'פסיק טעמיה בגוויה' לקריאת 'משה משה' ש'לא פסיק טעמיה בגוויה'. ובחולין (פט.) אמרו: גדול מה שנאמר במשה ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב 'ואנכי עפר ואפר', ואילו במשה כתיב 'ונחנו מה'.

וביאור הענין שכל הנביאים ואף אברהם אבינו אף שנזדכך החומר שלהם לא נזדכך כל כך עד שלא יהיה חוצץ ומפסיק כלל בין הארת הנשמה כשהיא בעולם העליון להארתה כשהיא בגוף. ולכן אצל אברהם נאמר 'עפר ואפר' כי עכ"פ היה הגוף חשוב כעפר ואפר, ואילו אצל משה מפני רוב שפלותו וענוותנותו היה הגוף כמי שאינו - 'ונחנו מה'. ולכן לא היה מסך מבדיל והיתה השכינה מדברת מתוך גרונו ממש.

ואהרן ומרים חשבו שאף הם נזדכך אצלם החומר כאצל משה, ולכן אמרו 'הרק אך במשה דיבר' כלומר בו בלבד השכינה מדברת מתוך גרונו, הלא 'גם בנו דיבר' שהם חשבו שאף נבואתם היא כמדרגת משה. ועל כך השיב להם ה' 'אם יהיה נביאכם הוי"ה' - היינו גם אם לפרקים יזדמן שהנבואה תהיה בכם משם העצם ב"ה [ולא בשאר השמות-כינויים], אך יהיה זה 'במראה אליו אתודע' - ומהמראה הרי היא דבר המפסיק, אספקלירא שאינה מאירה. או 'בחלום אדבר בו' - דהיינו שלדבר בו בלי הפסק אפשר רק בחלום כשהנשמה עולה מהגוף ואין הגוף מפסיק.

'לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות' - באספקלריה המאירה, כזכוכית פשוטה שדרכה נראה עצם הדבר. ועל זה אמרו שכל הנביאים מתנבאים ב'כה אמר השם', ומשה ב'זה הדבר'. כי הנביאים כולם מתנבאים ב'כה' כמו וכדמות ענין זה אמר. ואילו משה רבינו אמר 'זה הדבר' דיבור זה ששמעתי ברור אני אומר לכם בלי שינוי. (רוח חיים על אבות פ"א מ"א).

שפתותיו דובבות

כל קבוע כמחצה על מחצה

הישמח משה (הפטרה לפ' תולדות ד"ה א"י אם) מפרש מאמרם ז"ל (מגילה טו.) "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", על פי מה שאיתא בספר אחד, שעל ידי שאומרים שמועה מצדיק ושפתותיו דובבות בקבר, מתעורר בו חיות ונחשב כאילו חי באותו דור, וזהו שאמר (תהילים סא ה) "אגורה באהלך עולמים" שנחשב שחי בעולם הזה. והנה כשהצדיק קבוע הרי העולם כמחצה על מחצה, ואזי 'רב חסד' מטה כלפי חסד. משא"כ אם הצדיק הוא נע ונד, הולכים אחר הרוב.

והנה כיון שכל החיים מתנועעים תמיד ממקום למקום בעולם, לא הוי קבוע, ואם כן יש לילך בתר רוב, ומה שהמת קבוע אין זה נחשב כיון שאינו חי. אבל כשאומרים דבר שמועה מפיו ומתעורר חיותו, אז כבר הוי מחצה על מחצה ושפיר מביא גאולה לועלם.

ובזה פירש בדברי יואל (עמ' ל) את הפסוק "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", שלכאורה קשה, שבמדרש (ש"ר א ד) משמע שהכתוב מדבר על הזמן שאחר הסתלקות יעקב ויוסף, ומדוע נאמר בו לשון הוה 'הבאים מצרימה' ולא 'שבאו' בלשון עבר. אלא הכוונה היא שעל ידי שהיו בני ישראל אומרים דברי שמועות מפיו של יעקב, נחשב כאילו היה חי ביניהם אף לאחר מיתתו, ולכן שפיר אמר 'הבאים' בלשון הוה, כי בכל יום היה מתעורר חיותו מחדש.

ויש להוסיף ולפרש בזה סמיכות הפרשיות, ויגש - ויחי, שפרשת ויגש מסיים בפסוק "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", ותרגם יונתן "ובנו להון בתי מדרשין", ופרשת ויחי מתחיל בפסוק "ויחי יעקב", דהיינו של ידי שבנו בתי מדרשיות ולמדו שם תורה ואמרו דברי שמועות מפיו של יעקב, על ידי זה נתנו בו חיות גם לאחר שמת 'ויחי יעקב', בזכותו לא בטלו ברוב, מדין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. (מנחת יצחק דרשות עמ' נא, לרבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, נלב"ע י"א סימן תשמ"ט).