אומר מיהודא/מלמדים
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
|
< הקודם · הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף
|
א[עריכה]
(א) מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה ואם לא למדו אביו חייב ללמד לעצמו: (ע"ל סימן רמ"ג ס"ו)
א מצות עשה על האיש ללמוד את בנו תורה וכו'. והיא ברייתא במסכת קידושין דף ל' (ע"א) ללמדו תורה מנלן דכתיב ולמדתם אתם את בניכם וכו'. ואיתא שמה, אמר ריב"ל כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב, עכה"ג.
בוא וראה האיך מצוה גדולה היא ללמד את בנו ובן בנו תורה, ולא ידעתי על מה עכשיו אין נזהרין בזה. ואפילו הרבה לומדים אינן נזהרים בזה. ואיתא שמה ר' חייא בר אבא אשכחיה לריב"ל דשדי דיסנא אריש' וקא ממטי לי' לינוקא לבי כנישתא. א"ל מאי כולי האי. א"ל מי זוטר מאי דכתיב והודעתם לבניך וסמיך ליה יום וכו'. ומכאן ואילך ר' חייא בר אבא לא טעים באומצא עד דמקרי לינוקא ומוספי'. ופי' רש"י ז"ל מהדר ליה מה שקרא אתמול ומלמדו פסוק יותר.
ופוק חזי כמה מהדרין מן המהדרין על מצות עשה כגון אתרוג או תפילין כיוצא בו מפזרין ממון רב על המצות, כי ישראל קדושים הם, ומצוה זו שעושה פרי פיר קדש הילולים היא בעו"ה קלה בעיניהם. ולא ידעתי מאי שנא מצוה זו משאר מ"ע שבתורה.
לכן הירא דבר ה' יהיה זריז במצוה זו וילמד עם בנו או ב"ב לפחות שעה א' בכל יום. ומי שאין ידו משגת ללמוד לכל הפחות יאמר לבנו בבואו כל יום מבית הספר בני מה למדת היום והבן יאמר לאב מה שלמד אצל רבו. ויהיה שומע כעונה. ולדעתי הי' בכלל מהדר לו מה שקרא אתמול כנ"ל. ובזה יצא ידי חובת מ"ע זו. ומאן קא מוסיף שפיר קא מוסיף:
ב[עריכה]
היה הוא צריך ללמוד ויש לו בן ללמוד ואין ידו משגת להספיק לשניהם, אם שניהם שוים הוא קודם לבנו. ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמוד יותר ממנו, בנו קודמו ואעפ"כ לא יבטל הוא:
ג[עריכה]
כשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו. שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא לבן בלבד אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים (ב) שגם הם נקראים בנים אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו:
ב שגם הם. ולכאורה קשה לי שלא הביא שום פוסק שום סמך לזה שתלמידים נקראים בנים. ושמצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים. ונ"ל שזה מוכח מפסוק ולמדתם אתם את בניכם. דזה ידוע דכל את לרבות וזה את לרבות ת"ח כדמצינו בגמ' את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ונמצא גם כאן גבי ולמדתם את את לרבות שתלמידי חכמים מחויבים ללמד לתלמידים. ממילא משמע מדכתיב בניכם שגם תלמידים נקראים בנים. וזהו ולמדתם את זה ת"ח. בניכם הם התלמידים. וזהו שכתב המחבר מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים שגם הם נקראים בנים וק"ל:
ד[עריכה]
חייב להשכיר מלמד לבנו משיתחיל ללמדו (ג) אבל לבן חבירו אינו חייב להשכיר:
(הגה וכייפינן ליה לשכור לבנו מלמד ואם אינו בעיר ויש לו נכסים, אם אפשר להודיע ליה מודיעי' ליה ואם לאו יורדים לנכסיו ושוכרים מלמד לבנו)
ג אבל לבן חבירו. עיין בש"ך שמביא רש"ל שהוא מסופק אי בן בתו קודם לבן חבירו. ול"נ הוכחה גמורה לש"ך דבן בתו נמי כבנו. מהא דאיתא במסכת יבמות דף ס"ב ע"ב מנא הא מילתא דאמרי רבנן בני בנים הרי הן כבנים. ופי' רש"י אבן בתו קאי. דבן בנו פשיטא לן. ומסיק בגמרא מדכתיב ואחר בא חצרון אל בת מכיר וכו' ע"ש שמוכח מן הפסוק דבן בנו הוא כבנו. ונמצא לפ"ז שבן בתו הוא כבנו. אם כן הסברא נותנת דבן בתו קודם לבן חבירו, וק"ל:
ה[עריכה]
מאימתי מתחיל לבנו ללמד. משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו תורה צוה לנו וגומ' ופסוק ראשון מפרשת שמע ואח"כ מלמדו מעט מעט עד שיהיה כבן ששה או כבן שבע (ד) ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות:
ד ואז מוליכו. ועכשיו אנו נוהגין כמו שכתב רמ"א לקמן. וז"ל ומיהו מיד שיהיה בן ג' שנים מלמדין אותו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה, עכ"ל. והטז"כ רמז לדבר שלש שנים יהיה לכם ערלים. ומסיים הפסוק בשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים הילול' דאורייתא. אבל עכשיו בדורתינו כשיגעו לכלל י"ג שנים המה כתינוק הבורח מבית הספר ולא ידעתי למה. הלא מרגלא בפומיה דאינשי שכל איש מחויב לשכור לבנו מלמד לפחות עד שיגיע לי"ג שנים. וכן משמעות במדרש רבה בפסוק ויגדלו הנערים ויהי עשו וכו' וז"ל כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר וכו' אמר ר"א צריך אדם להטפל עם בנו עד י"ג שנה ע"ש. והשלשה שנים שמקדימין את בניהם לבית הספר המה מקדימין לברח מבית הספר וגדול עונם מנשוא. ועתידים ליתן את הדין ומה יענה את אלקים במשפט. ואפילו אם האב רואה שמוח בנו אינו סובל ללמוד תורה עכ"פ ילך אצל רבו עד י"ג שנים ויותר. והרב ילמוד עמו תנ"ך עם פירוש רש"י ואיזה סימנים שלחן ערוך דינים הנוהגים בזמנינו או עין יעקב הן הן הדברים המושכין לב התינוק. ואף אם הנער אינו שומע לקול הורים ומורים ואינו חפץ ללמוד כלל עכ"פ אם הולך לבית הספר הוא סור מרע. ויוכל להיות כשיגיע לכלל י"ב שנים יהיה מעשהו טוב. כדאיתא פרק ב' דב"ב א"ל רב לר' שמואל בר שילת שהי' מלמדי תינוק' כי מחית לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא. דקרי קרי ודלא קרי להוי צוותא לחברי'. ופרש"י אינך זקוק ליסרו יותר מדאי ולא לסלקו לגמרי אלא יושב עם אחרים בצוותא וסופו לתת לב ע"ש:
ומשב חאני בזה מדינת מעהררן ופיהם שהייתי שם כד הווינא טליא ודכרינא שנערים גדולים בני ט"ו שנים ויותר הולכים מדי יום ביומו אל המלמד ללמוד שיעורו. אבל עכשיו בעו"ה ראיתי שערוריה כשיגיע לכלל עשר פורק עולו מעל צווארו. והוא פעם בחוץ, פעם ברחבוות קריה יתן קולו ומרקד ומזיק כשור שחור ביומי דניסן. ועבירה גוררת עבירה. ושנה ומושרש בדמא. וההרגל נעשה טבע. וכשיגיע לכלל שנים יצא העגל הזה. לעקל ולקלקלות. ונפיק חורב' מיניה. והוא מעוות שלא יוכל לתקון. הן כל אלה ראתה עיני. לכן הירא את דבר ה' ייסר את בנו שילך לבית הספר אף מי"ב שנים ולמעלה ויסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך. ואז טוב לו סלה: