אולם המשפט/חושן משפט/רסב
|
< הקודם · הבא > |
סעיף א[עריכה]
אבל הי' שוה פרוטה בשעת האבידה ומציאה אפי' הוזלה באמצע. עי' ש"ס (בבא מציעא כז.) דהכי מפרש רבא פלוגתא דר"י וחכמים בדרשא דקרא, דאיכא בינייהו לענין הוקרה והוזלה וחזרה והוקרה ע"ש. והנה כשנודע לבעל האבידה בשעה שהוזלה ודאי דתו לא מיתסרא כלל, דמייאש מינה תיכף, וע"כ דהיינו כשלא נודע לו כלל עד שעה שאנו מחזירים לו, וכיון דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ עכשיו כשהוקרה ומיקרי ממון חייבין ודאי להחזיר.
מיהו התם קיימינן אליבא דרבא דס"ל דישל"מ הוי יאוש , וצ"ל דמ"מ זה ל"מ אלא דבשעה שהי' שוי' פחות מש"פ הוה שרי' לי' אפי' לא הי' נודע להבעלים. ובאמת בכאן גם לדידן שרי אפי' לא נודע כיון דאין עליו דין ממון ובאבידה לא מיתסר כלל פחות מש"פ, אבל להתירה לאח"כ י"ל דל"מ כאן, דדילמא אינו ראוי להתוודע לו שהי' אבודה בשעה שלא הי' ש"פ, והוי כדבר שיש בו סימן דלא מהני יאוש של"מ אפי' לרבא, ודו"ק.
סעיף ד[עריכה]
ואם אין בו סימן יהא מונח בידו עד שיבוא אליהו. בנפל מג' ע"כ דכ"א טוען דהיו שותפין תחילה. ואע"ג דע"כ מכחישין את עצמן עכשיו. מ"מ בתחילה שפיר י"ל דלא חשדו זה את זה. ואע"ג דמעיקרא לא הי' מן הדין לחוש שב' מחלו לא' מ"מ כשטוען ודאי טענתו טענה וצ"ע.
ש"ך סק"ג דהכא י"ל דאינו מתייאש לעולם וחושב לעולם שיחזירו לו. וכבר כתב כן התוס' דע"כ צ"ל כן דהא רבא איירי התם ואיהו ס"ל דישל"מ הוי יאוש עי"ש.
שם סק"ד. מש"כ בשם רש"י, לפנינו ברש"י אינו נמצא מזה דבר, ומש"כ בדברי התוס' לשונו צריך תיקון, ונראה בכונתו דלא הוצרכו לחדש שחיפשו יחד אלא משום דהוצרכו לחדש דלעולם אינו מתייאש ואפי' שזה יאמר לו שלא מצאן דהוא דבר ברור בלבו שודאי מצאו אחד מהנשארים וזה אינה סברא ברורה אלא כשחיפשו יחד, אבל לענין שלא יתייאש לשעתו למיתלי בעלמא שהם מצאו ודאי דזה שייך אפילו לא חיפשו כלל, וכן מורה באמת לשון התוס' שם למדקדק היטב.
ומ"מ לענין חשש שותפין משמע בהדיא בדברי התוס' שם דס"ל דל"ל למיחוש כלל אלא כשחיפשו, ע"ש שכתבו ולכך נמי אמרינן שותפי כו', וצ"ע.
אמנם בשיטמ"ק בשם הריטב"א משמע בהדיא דלא מצריך כלל חיפשו עי"ש, ואפשר שזה דעת הפוסקים, ודו"ק.
ועי' נתיבות המשפט (סק"ב) מש"כ בכונת דברי הש"ך, ולא משמע כן כלל בכונת הש"ך, ולחוש כו"ה שזה שאבד מידו הוא נתן כל חלקו להשאר ונשאר בידו. ולענין עיקר הדין שנאבד מיד שותף או שליח ונתייאש דל"מ היאוש לגבי חלק השני או הבעלים. באמת מצאתי זה מפורש בשיטה מקובצת בסוגיא זו בשם ר"ת דכתב כן לפרש בזה הסוגיא כעין דברי הנתיבות עי"ש. וכן משמע בהדיא בדברי התוס' (דף כב. ד"ה מר זוטרא) גבי אמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלעי לבוסתנא דמרי בר איסק, דמבואר בהדיא דלא אהני להו ידיעת האריס וחשבו לה יאוש שלא מדעת, עי"ש היטב. ויצא לנו דין חדש דשליח שאבד ברוב עו"ג או דבר שאין בו סימן, כ"ז שלא ידעו הבעלים לא הוי יאוש, [ומשכחת לה באיכא עידי נפילה ועידי פקדון, דאי ל"ה כל שהשליח היה נאמן לומר שלי הוא יש לו להמוצא חזקה בה ג"כ ואינו מחויב להאמין לו שהוא שלא של מי שנפל ממנו, וע' סי' קל"ג ובסי' ע"ב וש"ך שם], ומ"מ צ"ע קצת מה שסתמו הפוסקים בזה.
ובאמת יש לפקפק קצת בזה לענ"ד, דכיון דמסרו הדבר ליד שליח י"ל דסמכו עליו ויאוש דידי' הוי יאוש והוא נכנס בזה תחת הבעלים כיון דסמכו עליו, וכיוצא בו מצינו בסוף הגוזל (ב"ק ק"ח ע"ב) דהודאת הגנב לפני השומר פוטרו מקנס, ול"א לעוותי לא שדרתיך אלא דכיון דהוא בשמירתו תביעתו לגנב הוי תביעה והודאתו הוי הודאה, וה"נ י"ל דלענין יאוש דידיה .
גם לענין דין שכחה דמבואר בריש ב"מ (י"א ע"א) דבעי שכחת פועלים ושכחת בעה"ב עי"ש, ובודאי דכשהבעלים לא יהיו שם כלל בודאי דלא יופקע ממנו דין שכחה לגמרי ובודאי דשכחת הפועלים תהיה מהני לגמרי גם במקום שכחת הבעה"ב דנכנסו תחתיו, וצע"ג לדינא.
סעיף ט[עריכה]
בהג"ה. חביות יין קודם שנפתחו האוצרות חייב להכריז שיש ברשומן סימן, לאחר שנפתחו האוצרות אין רשומן סימן. עי' סמ"ע (ס"ק כ"א) דאפילו אחד יאמר שאני לקחתי מבעה"ב קודם שנפתחו האוצרות מחזירין לו, ול"ח דמבעה"ב נפל דא"כ מנין ידע הסימן, ול"ח שהוא קנה וגם אחר קנה והאחר אבד דקודם שנפתחו ל"ח שמכר עוד עי"ש.
ולכאורה עדיין לא יצא י"ח, דניחוש שהוא קנה ומבעה"ב נפל.
אבל נראה לי בפשיטות, דדוקא לאחר שנפתחו דהוה נפילה דרבים חיישינן, אבל לבעה"ב לחוד דהוה נפילה דיחיד לא חיישינן, וכגוונא דמחלקינן בסוף פרק ג"פ לענין יב"ש ע"ש.
ועוד, דהא יש לו מגו דאי בעי הוה אמר דשלו הוא, ולא הוה לן למיחוש כלל ללוקח קודם שנפתחו האוצרות, כי אמר נמי דידי הוא ולקחתי' נאמן.
ומיהו שיטת הפוסקים דלא דחשדינן ליה למשקר, אלא דנפל מיניה ונפל גם מחבריה עי' ב"י בשם הרמב"ן, וכן פסק הרב בסי"ג בהג"ה, וא"כ לא שייך מגו וע"כ כמש"כ מעיקרא, ודו"ק.
סעיף יב[עריכה]
ג' מטבעות זע"ז. עי' סמ"ע (ס"ק כ"ה בשם הטור) דבשנים אמרינן דהוה דרך נפילה, ואיתרמי כך. והוא מהרא"ש (פ"ב סי' ח) דע"כ צריך לומר כן לדידן דס"ל דמקום הוה סימן, ומה דמשני הש"ס דטבעא מכריז הוא לפי ס"ד דמנין הוה סימן ע"ש.
ולכאורה צריך להבין דנהי די"ל דמתרמי מ"מ למה לא נכריז ואי מתרמי הא לא ידע המקום לסימן, ואי ידע ודאי הוה דרך הינוח, וצ"ל דכיון דאיכא למיתלי דמיתרמי תו אפי' הוא באמת הינוח מתייאש וסבר דלאו כ"ע ידעי למיתלי בהנחה ולהכריז, וכעין שכתב הרא"ש בספק הינוח ברה"ר דמתייאש אע"ג דמדינא לא הו"ל למשקל אלא דהאובד תולה דלאו כ"ע ידעי ושקלי לי', וכן צ"ל ע"כ בפלוגתא דסימן הבא מאליו בסעי' ט"ו דקיי"ל דלא הוה סימן דתלינן דלא ידע הבעלים. ולכאורה מ"מ נכריז ממ"נ דאי לא ידע הא לא ידע, וע"כ כמש"כ כיון דאיכא למיתלי דלא ידע גם היודע מתייאש ודו"ק.
סעיף יג[עריכה]
וי"א דנסדק במטבע הוה סימן. לכאורה לפי"ז בשטרות הממשלה הנהוגים כל אחד במספר מיוחד [נומ"ר], וא"כ כל אחד יש לו סימן בפ"ע, והוה כנסדק דמהני.
אבל יש לדחות, דלכאורה הא פסק הרב בסעי' ט"ו דסימן הבא מאליו לא הוה סימן, וצ"ל דנסדק עדיף טפי דדרך להתבונן, והוה כעין סימני בהמה שבאין מאליהן ואפ"ה ודאי מהני ע"ש בתוס'. וא"כ בהני שטרות דאין דרך כ"כ להתבונן על המספר המיוחד לו, והוה כבא מאליו, וכיון דאיכא למתלי דלא ידע אפי' זה ידע לא מהני כדכתבנו בסמוך, וצ"ע.
סעיף טז[עריכה]
שנים שנים [או יותר] חייב להכריז. עי' סמ"ע (ס"ק ל"ב), ולפ"ז גם במטבע וש"ד מהני בכה"ג עי"ש.
סעיף יז[עריכה]
וה"ה אם תגר עצמו מצאן אחר ששהו בידו כדי שיכול לערבם. עי' סמ"ע, דאם מצאם מקודם הוי יאוש של"מ. ולענ"ד דכאן דמבורר הבעלים עדיף מדבר שיש בו סימן דאתי לידו קודם יאוש דאסור לכ"ע דאינו עומד להתייאש, וכ"ש הכא.
ועי' ש"ך דה"ה שהו בידו כדי למכור, והוא פשוט דהא כתב התוס' דמש"ה נקט לוקח מתגר דפסיקא לי' דלעולם הוא שלו, וא"כ פשוט דה"ה כשהה ביד התגר כדי למכור דה"ה שלו, וכ"ש לפי תי' הראשון שם דשיעור דלמכור הוא יותר מלערב ע"ש.
סעיף יט[עריכה]
היו פני הכלי לפני הפירות חוששין שמא מן הכלי נשפכו. עי' סמ"ע (ס"ק מ) שתמה דלא הביא הרב דעת הרא"ש והטור דכובא וכיתנא בכ"ע חייב להחזיר. וכן נראה בב"י, שהבין דהרא"ש החמיר טפי בכובא וכיתנא ע"ש, ונמשכו אחר לשון הטור שכתב דלר"י בכובא וכיתנא בכ"ע הוא להנותן סימן בכלי ע"ש.
ובאמת ע"כ צ"ל דל"ד בכ"ע דהרי לשיטת ר"י בכובא וכיתנא דרך לפול וצו"פ בתי' קמאי הוי סבר דדרך להשתייר, ולפי האב"ע דקיי"ל כותי' גם בצו"פ דרך לפול והוי ככו"כ ואפ"ה בעי דוקא דמהדר אפי' לגבי פירא וא"כ ה"נ בכו"כ למה יהי' עדיף טפי וכן מנ"ל דבכו"כ נימא דאפילו אית לי' אוגנים נמי לא משתייר ויותר יש לומר דלפי האיבע"א שוין הן לגמרי צו"פ וכו"כ ואין לנו להחמיר כלל בכו"כ מצו"פ ואין כאן שום מחלוקת ודו"ק.
סעיף כא[עריכה]
אם כלי חדש [הוא] הרי הוא שלו. עי' תוס' שם (ב"מ כד. ד"ה ומודה ר"ש) שכתבו להוכיח דרבנן פליגי על ר"ש בן אלעזר דאפי' כלים חדשים יש בהם טביעות עין, וכתב הרא"ש (שם ס"ס ה') דמ"מ פסקינן כרשב"א, דשקלי וטרי בסוגיא אליביה.
ולענ"ד, לפי מש"כ [התוס' שם] להוכיח מדרבב"ח (ב"מ יט:) דבגט ודאי ליכא שבעתן העין. והנה לפ"מ דקיי"ל שם דספיקא הוא אי סימנים דאו', ע"כ צ"ל דהא דאהדרו לי' הוי משום ט"ע, וא"כ ודאי דאית לן למפסק כרבנן דמעשה רב.
וצ"ל דהפוסקים ל"ל סברת התוס', אלא דגם שם בגיטא דרבב"ח היה לו ט"ע ששבעתן העין, וכן נראה מדברי הרשב"א שהביא הב"י ביו"ד סס"ג גבי בשר שנתעלם מן העין דכתב דבעי שם ט"ע ששבעתן העין דוקא עי"ש, הרי דשייך שם ג"כ שבעתן העין, וה"נ ודאי שייך גם בגט וצ"ע.
שם[עריכה]
ו[כש]הוא (ש)מקפיד על חלוקו להופכו. אז מהדרינן לי' בטביעות עין [כמבואר בשבת קיד, א]. ועי' ב"י [אות כא] שתמה שלא הביאו זה כל הפוסקים.
ולולי דמסתפינא הי' נראה, ע"פ דברי התוס' בחולין (דף צ"ו ע"א ד"ה ולא) דהא דאמרינן שם דלא מהדרינן אבידה בט"ע [והיינו ע"כ אפי' לת"ח דמהימנינן ליה, כדמוכח סוגיא שם], היינו בטביעות עין כל דהו, ובאבידה בעינן דוקא טביעות עינא גמור עי"ש, והנה הא דאמר שיהי' מקפיד על חלוקו, נראה ברור דאינו משום לתא דנאמנות, דלא מהימנינן ליה כשאינו זהיר בכל מדות דת"ח, דא"כ הו"ל כללא שיהיה זהיר בכל מדות חכמים ולמה פרט זה טפי מכל הדברים, ומסתבר לפרש דאינו אלא לענין? גוף סמיכת טביעות עין שאינו טועה בדמיונו, דאם חזינן שרגיל לדקדק להקפיד על הפיכת חלוקו סמכינן על טביעות עין דידיה, ואי לאו הכי חיישינן דילמא טועה בטביעות עין שלו, וזה ברור .
והנה נראה ברור דבטביעות עינא גמור לא חיישינן כלל לטעות בכל אדם, דהרי מבואר שם בהדיא דקטלינן אטביעות עין דעדים, והרי כל ישראל כשרים להעיד ולא חיישינן לטעות, ובפרק גט פשוט [קסח, א] צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אתתא לדבר עם הארץ בהדיה, ולא חיישינן גם בעם הארץ שיטעה בטביעות עין דידיה, ועל כרחך דהא דבעי דמקפיד על חלוקו שם קאי אטביעות עינא כל דהו כההוא דחולין, דבכה"ג דחזינן דמקפיד על חלוקו מהדרינן ליה אפילו בטביעות עינא כל דהו, והא דחולין ע"כ קאי בסתם צורבא מרבנן דל"מ בטביעות עינא כל דהו, אף דהוא נאמן מ"מ חיישינן שטועה כמש"כ התוס', אבל לטביעות עינא גמור אין אנו צריכין לזה.
[ובזה מיושב דברי הט"ז ביו"ד ריש סי' ס"ג [סק"א] דכתב לחלק בהא דסמכינן בטביעות עינא בבשר שנתעלם מן העין ולא סמכינן באבידה, וכתב משום דבשר שנתעלם מן העין הוי מדרבנן, ועי' פמ"ג שתמה עליו [דמדברי הרמב"ן (חולין צה.) והרשב"א (שם צו.) מבואר דמשום חמדת ממון חיישינן שמשקר ע"ש]. דכונתו שם אטביעות עין כל דהו דלא מהני באבידה [לסתם צורבא מרבנן אלא לת"ח שמדקדק להפוך חלוקו], אף דאינו מחשש משקר אלא דחיישינן שמא טעה, ולא חיישינן לזה בבשר שנתעלם מן העין, ומשום הכי הוצרך לחלק דהכא משום דהוי מדרבנן וכדברי התוס' שם עי"ש היטב].
וא"כ לדידן דודאי דאין אנו בקיאין בטביעות עינא כל דהו, ובעי דוקא טביעות עינא גמור לא הוצרכו להביא זה, ודו"ק.
< הקודם ·