אהל יהושע/ליקוטים
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
(ברכות י.) הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה. מה הקב"ה מלא את כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף. מה הקב"ה זן את כל העולם, אף הנשמה זנה את כל הגוף. מה הקב"ה רואה ואינו נראה, אף הנשמה רואה ואינה נראית. מה הקב"ה טהור, אף הנשמה טהורה. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים.
ונבאר בקצרה ענין חמש חלוקות אלו התוארים. וכי חז"ל הורו לנו שענין התקשרותו יתברך אל עם קרובו במקום הקודש והמקדש. וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וענין התקשרות הנשמה עם הגוף באיש הישראלי הכל אחד. וראינו בבית המקדש שנחלקו מקומות קדושתו לחמש מדרגות זו למעלה מזו: א) עזרת ישראל. ב) עזרת הכהנים מקום העבודה והקרבנות במזבח העולה. ג) האולם אשר לפני ההיכל ארכו ממזרח למערב י"א אמה ורחבו שבעים. ד) ההיכל ובו המנורה בדרום והשולחן בצפון ומזבח הקטורת באמצע. ה) קדשי קדשים.
והנה יש להתבונן במערכת אלו החמש מדרגות. אנחנו רואים בכל מקום הימין מובחר מהשמאל, וברכת יעקב את בני יוסף לעד בדבר. ואם כן יש לשאול למה בעזרת כהנים נבחר המקום הצפוני לקדשו יותר מהדרומי שהרי קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה. וקדשי קדשים שחיטתן רק בצפון. ובהיכל נהפוך הוא, כי שם מקום הדרומי יותר מקודש כי מנורה שהיא הוראה על התורה עומדת בדרום ושולחן שהוא הוראה על העושר עומד בצפון. והרי אמרו ז"ל הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין, וסימנך מנורה בדרום ושולחן בצפון.
עוד ראינו מחלוקת התנאים ר"י ורבנן (בריש עירובין ובשאר מקומות) אי היכל ואולם חדא קדושה היא או שתי קדושות. ולפנינו נתבונן בה שאלו ואלו דברי אלוקים חיים. אמנם תוכן הדבר הוא כי מבואר הוא בכתוב (יחזקאל מ"ד) השער הזה (הוא פשפש הדרומי אשר בכותל שבין ההיכל והאולם) סגור יהיה וגו' כי ד' אלהי ישראל בא בו. וענין הפשפש הזה שמיוחד לו יתברך הוא כי השכינה היא במערב בקודש הקדשים ששם הארון והכרובים וכמ"ש ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת. וכנסת ישראל באים ונכנסים בבית המקדש מן המזרח ובאים לעזרת ישראל. ולעזרת כהנים. והם שתי מדרגות מחמש מדרגות הנזכרים למעלה ופניהם אל ההיכל. ולעומת זה כבודו יתברך מאיר ומתפשט בכל ההיכל שהם גם כן שתי מדרגות הפנימים מחמש הנ"ל והם קדשי קדשים והיכל. וכביכול אור פני קדושתו יתברך פונה אלינו, וכמ"ש אני לדודי ודודי לי. וכשהדוד ורעיתו קוב"ה וכנסת ישראל מתקרבים זה לזה נמצא ימינו של הקב"ה (כפי שתיארו הכתובים, ימינך ד', ימין ד', וכמ"ש וביד הנביאים אדמה) הוא דרום שהרי מתקרב אלינו ממערב למזרח ופניו אלינו. וכמ"ש פנים בפנים דבר ד' עמכם, וכשפונה כביכול אלינו למזרח נמצא ימינו יתברך כביכול לדרום. ומצדינו הימין שלנו בצפון כשפנינו למעון קדשו יתברך למערב. ולדודינו יתברך שמו שני חדרים, ולנו שני חדרים. לדודינו קודש הקדשים וההיכל. ולנו, עזרת ישראל ועזרת כהנים. ויען כי מצדינו שאנו עומדים ופנינו למערב להתקרב אליו יתברך הימין הוא בצפון לכן במקום העזרות צפון מקודש לקדשי קדשים לשחיטתן וקבול דמן. ואולם בהיכל שמיוחד לדודינו יתברך וכמו שנתבאר והוא פונה אלינו וכמ"ש יראה כל זכורך. וכשהוא כביכול פונה למזרח אז ימינו לדרום. לכן צד הדרומי מעולה לשום בו המנורה ולכן הפשפש הדרומי שבשער ההיכל, ה' אלהי ישראל בא בו. וצד הצפוני לשולחן. ונתישבה בזה השאלה הראשונה:
והנה מצינו מחלוקת אמוראים ר"ה ור"ח. אשכון את דכא חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא. ראינו שיש ב' בחינות בקרבת האדם אל ד'. או שיתקרב האדם אליו יתברך, או שיתקרב השם יתברך אל האדם. ולזאת כשכלל ישראל הם בבחינת אתי דכא. ונשאר האולם אשר הוא ממוצע בין שתי חדרי מדרגות השם יתברך קדשי קדשים וההיכל. ובין שתי העזרות מדרגות ישראל אז יתקרבו ישראל עד ההיכל מקום המיוחד לו יתברך הולכין ומתקרבין דרך האולם הממוצע עד ההיכל ואז יתירה קדושת היכל המיוחס לשכינתו יתברך על קדושת אולם. שבו יתהלכו ישראל להתקרב אליו יתברך. וקדושת היכל וקדושת אולם שתי קדושות הם. והוא הכל על פי מדרגת אתי דכא. אכן כשישראל הם במדרגת אני את דכא אז כשזוכים לקרבת אלהים. יתקרב ד' אל מקומם דרך האולם עד העזרות שתי המדרגות של ישראל וכבוד ד' ימלא גם את האולם . ואז היכל ואולם חדא קדושה היא [וענין אני את דכא ואתי דכא. הם תלוים בשתי המדרגות של הפלוגתא שדרשו על תולה ארץ על בלימה שחד אמר על מי שמשים עצמו כמי שאינו, וחד אמר על הבולם פיו בשעת מריבה (חולין פט.) התבאר ענינם בחבורי ת"י על מסכת אבות פ"ד בהערה אין מקומו פה].
וידוע כי מעלת אני את דכא גדולה ממעלת אתי דכא. שמעלת אני את דכא הוא במדרגת האבות הקדושים כמ"ש אשר התהלכו אבותי לפניו. ובאברהם כתיב התהלך לפני וכביכול הקב"ה נמשך והולך אחריהם. ומעלת אתי דכא היא מעלת נח שנאמר בו את האלהים התהלך נח. וכמו שביארו חז"ל במדרש משל לאחד שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן לגדול אומר הלך לפני ולקטן אומד הלך אתי. כך נח שהיה כחו רע אמר את האלקים, אברהם שהיה כחו יפה אמר התהלך לפני. ולפי האמור הנה כשישראל הם בבחינת אתי דכא אז הכותל והשער של ההיכל הוא המחלק בין שכינת עוזו יתברך לעם קרובו כנסת ישראל. וכשישראל הם במדרגה הגבוה בבחינת אני את דכא. אז כותל האולם ופתחו המה המגבילים ומחלקים בין הדוד ובין הרעיה. ואולי לזה כוונו חז"ל (עירובין נג.) לבן של ראשונים (שהיו במדרגת אני את דכא) כפתחו של אולם. ולבן של אחרונים (שירדו למדרגת אתי דכא) כפתחו של היכל והוא מבואר במעט השקפה:
ולעומת אלה החמש מדרגות שנמצאו במקדש. שמיחד את ישראל עם דודם אמר דוד לפי ביאור חז"ל הנך חמשה ברכי נפשי והשוה להם יחוד הנשמה והגוף של איש הפרטיי. והתחיל ממדרגה הנמוכה עזרת ישראל. ואמר שהשם יתברך עיניו בכל משוטטות אף בעזרת ישראל כבוד ד' מלא את כל המקדש (שהוא נגד בנין העולם בכלל כמ"ש הראשונים) וכן הנשמה קדושתה מתפשטת בכל גוף האדם הצדיק. וזהו מה הקב"ה מלא את כל העולם וכן במקדש את כל החדרים והחלוקות אף עזרת ישראל, אף הנשמה וכו' וכאמור.
ונגד עזרת כהנים מקום העבודה והקרבנות ואכילת המזבח. וכמ"ש את קרבני לחמי (ועיין כוזרי באורך) אמר מה הקב"ה זן את העולם אף הנשמה. ונגד האולם שאסור לכל אדם ליכנס בו בשעת הקטרה דהיכל (עיין יומא מד:) דבין האולם ולמזבח גזירה. ואולם גופיה לחד מאן דאמר שם הוא דאורייתא מכל אדם לא יהיה. שלא יראה ענין הפנימיי והקטרת הקטורת, ופרשי כהנים משם שלא הורשו לראות. וזהו מה הקב"ה רואה ואינו נראה. והוא נגד מדריגה השלישית שבבית המקדש והיא האילם. ולעומת ההיכל שבו שלשה כלים, המנורה והשולחן והמזבח הזהב, ובשלשתן נאמר לשון טהרה. ואת המנורה הטהורה (שמות לא), השולחן הטהור (שם כד), ויצף אותו זהב טהור במזבח הזהב (שם לז) ובדברי חז"ל על טהרו של מזבח. (שם) קטורת הסמים טהור. ולזה נגד קדושת ההיכל וטהרתו אמר מה הקב"ה טהור והוא נגד מדריגה הרביעית שבבית המקדש והוא ההיכל. ונגד קדשי קדשים המדריגה החמישית אמר מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים שהוא הפנימי מכולם, כלשון קדשי קדשים, אף הנשמה. ודי בזה לביאור זה.
ולעומת זה חמשה קדושות בקיבוץ אישי האומה. בשלשה אומר נברך. בעשרה אומר נברך אלהינו (דכל בי עשרה שכינתא שריא). במאה אומר ה' אלהינו. ה' מצידו יתברך זה שמו לעולם, אלהינו מצידינו. נגד האולם שבו אנחנו מתיחדים עם דודינו שהוא החדר האמצעי. באלף ה' אלהינו אלהי ישראל, נגד ההיכל וכמ"ש כי ה' אלהי ישראל בא בו ממש אותו התואר. ברבוא אומר ה' אלהי ישראל יושב הכרובים נגד קדשי הקדשים ששם הארון והכרובים. וכלשון חז"ל יוש"ב בחדרי חדרים כן כאן יוש"ב הכרובים. כל מה שנתרבה מספר ישורון נתרבה הקדושה בחמש מדרגותיו:
ב[עריכה]
(נחמיה ח) וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחדש השביעי. ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכת ככתוב וגו' ויעשו כל הקהל וגו' כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל ער היום ההוא, ע"כ.
וכבר התפלאו רבים ע"ז. האחת, על שכחת התורה עד כי עזרא וראשי האבות הכהנים והלוים שנאספו ביום השני נוסף על האסיפה של כל הקהל ביום שלפניו בראשון שכולם שכחו ולא ידעו מצות סוכה, עד שמצאוה כתוב בתורה דרך מציאה במקרה.
שנית, על עדות הכתוב שלא עשו כן בני ישראל מימי יהושע בן נון. וכבר תמהו חז"ל (ערכין לב:) אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא.
שלישית, מ"ש ואשר ישמיעו וגו' והביאו עלי זית ועלי עץ שמן וגו'. ומשמע דקאי על וימצאו כתוב בתורה. וצריך לדעת היכן מצאו זה לסכך בעלי זית ועץ שמן כתוב בתורה שיכון אמרו ואשר ישמיעו לאמר.
ואשר יראה בכל זה על פי עומק פשוטו. כתיב (מלכים א' יב) ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחודש כחג אשר ביהודה וגו' ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמשה עשר יום בחדש השמיני בחדש אשר בדא מלבו. ופירש רש"י דרש להם הוא חדש האסיף ובו ראוי החג להיות. ולהבין ענין דרשתו אשר בדא מעצמו בלי קבלה אחרי אשר אנחנו יודעים כי ירבעם היה גדול בתורה מאד כמו שאמרו ז"ל בחלק. הנה בראש השנה (יג.) רוצה להוכיח שתבואה הולכת אחר שליש מהא דכתיב בסוכות (שמות לד) וחג האסיף ומאי אסיף קציר. והדר פריך ר' חנינא ומי מצית אמרת דהאי אסיף קציר הוא והכתיב באספך מגרנך ומיקבך ואמר מר בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. ופירש רש"י שלמדך הכתוב לעשות סכך של סוכה בפסולת גורן ויקב כגון קשין וזמורות כו' והאי חג האסיף נמי כו' זהו שם החג על שם שהסוכה מסוככת בפסולת גורן ויקב והוי כמאן דכתיב וחג הסוכות ע"ש.
והנה חג הסיכות מצינו בתורה שקבע לו זמן בט"ו יום לחדש השביעי בא בשני מקומות והם: א' (ויקרא כג) בפרשת אמור כתיב בחמשה עשר יום לחדש השביעי. באספכם את תבואת הארץ. ב' (במדבר כט) בפרשת פנחס, ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא קדש. ובחמשה מקומות מצינו שציתה עליו התורה בלי קביעת זמן בחודש רק תלתה אותו בזמן האסיפה של התבואה, והם: א) (שמות כג) וחג האסיף שפשטיה דקרא חג הבא בזמן אסיפה וכמו שכתבו התוס' בר"ה שם. ב) באספך את מעשיך (שם). ג) וחג האסיף תקופת השנה (שם לד). ד) באספכם את תבואת הארץ (ויקרא כג). ה) באספך מגרנך ומיקבך (דברים טו).
וסבר ירבעם ודרש, שעיקר קביעת חג הסוכות הוא בזמן אסיפת התבואות. ואם יתאחר זמן האסיפה יאחרו החג גם כן. ומה שכתוב ב' פעמים בט"ו לחדש השביעי הוא משום דרוב פעמים הוא כן. ולא דבר הכתוב אלא בהוה. ולכן בעתו שנתאחרה זמן הרביעה. וכמו שיעדה התורה וסרתם ועבדתם וגו' ועצר את השמים וגו'. ונתאחר גם כן זמן אסיפת התבואה. בדא מלבו לפי דרשתו לעשות החג בט"ו לחדש השמיני. קבע יום הט"ו כמו שכתוב בתורה ואיחר חודש אחד להסכים עם זמן האסיפה . וזהו שכתב רש"י ז"ל בקצור לשונו הטהור דרש להם הוא חדש האסיף ובו ראוי החג להיות. אמנם היה יתכן לו לבדות כן אם יהיה הפירוש של באספך בזמן אסיפה אבל אם נדרוש באספך בפסולת גורן ויקב כדדריש ליה ר' חנינא בר"ה שם ור' יוחנן (בסוכה יב.) הנה הפירוש של חג האסיף אינו שבא בזמן אסיפה או קציר. רק שהוא שם החג על שם שהסוכה מסוככת בפסולת גורן ויקב. וכמ"ש בר"ה שם. ואין מקום לדרשה של דופי של ירבעם:
ובהכי מתישבא קושית התוס' בסוכה (לז.) בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן דרבנן סברי סוכה של כל דבר ורבי יהודה סבר שאינה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב. וכתבו התוס' ותימא דהכא אין הלכה כרבי יהודה ודין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין כדקאמרי רבנן שם. ובפסחים (כז:) פסקיכן כרבי יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה מק"ו עיי"ש. ולפמ"ש לא קשה כלל, דלאו מטעם אינו דין פסקינן הכא כרבנן רק מטעם דרשת באספך שדריש ר' יוחנן (סוכה יב.) בפסולת גורן ויקב, ואינם מד' מינים.
והנה ידוע דמחלוקת התנאים הוא ברוב פעמים נמשך והולך מקבלת רבותיהם. ויש דברים שנסתפקו גם בימי יהושע בן נון וכמו שאמרו ז"ל (תמורה טז). וכן נאמר בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בסכך אי כשר בכל דבר של גדולי קרקע. אי דוקא ד' מינים שהיא מחלוקת ישנה. ולרבי יהודה ודאי לא דרשינן באספך בפסולת גורן ויקב. ובודאי היו קהל גדול מישראל שחשו לדעת רבי יהודה לסכך דוקא בד' מינים. וכשלא מצאו היו יושבים בלי סוכה. וכמו שפריך באמת לר' יהודה לא מצא ארבע מינים יהיה יושב ובטל. [ועכ"ז דרשת ירבעם הבדויה נזורו ממנה כי אף שסברו שבאספך קאי על זמן אסיפה, מכל מקום אין הכרח שיהיה תלוי בזה והתורה אמרה מפורש בט"ו לחודש השביעי. רק שדבר הכתוב בהוה שברוב פעמים בא בזמן אסיפה]:
אשר על כן כשנתאספו אנשי כנסת הגדולה, עזרא וסיעתו, ראשי האבות, הכהנים והלוים בעלי תריסין. ביום השני להשכיל כלומר להתבונן ולכוון ולהכריע משמעות הפסוקים והדרשות על דברי התורה ככתוב בנחמיה שם. עלה בידם שדרשת באספך בפסולת גורן ויקב הוא דרשה גמורה והכריעו הספק שמימות יהושע בן נון. והרויחו בזה שני דברים. האחד שהדרשה של דופי שדרש ירבעם לתלות החג בזמן אסיפה ערו ערו עד היסוד בה אף לפי טעותו, וכמבואר. ולעולם זמן חג הסוכות בחדש השביעי ככתוב בתורה. שנית, שיוצא בכיסוי הסוכה בכל דבר אף שאינו מד' מינים.
וזהו דבר הכתוב בנחמיה שם, וימצאו כתוב בתורה וגו' אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחודש השביעי. כלומר, לא כאשר בדא ירבעם לעשות החג בחדש השמיני. כי מ"ש באספך ביאורו בפסולת גורן ויקב. ונשאר הציווי של בחדש השביעי הכתוב ב' פעמים בתורה על מכונו (וזהו עצם החידוש על קביעת הזמן לא על עשית הסוכה ח"ו שכמו זר נחשב ששכחו אנשי כנסת הגדולה מצותה). ועוד זאת שנית, שנפשט הספק אי סוכה כשרה בכל דבר. לזה אמר ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם. כלומר להכריז על חדוש קביעת ההלכה לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי תמרים וגו'. ולזה לא נמנע אז אדם מישראל מעשות סוכה מטעם לא מצא ד' מינים יהיה יושב ובטל. כמו שנהג עד כה מי שסבר כרבי יהודה. עתה יצאו העם ויביאו מכל המינים הנזכרים. וע"ז העיד הכתוב כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל, והוא מבואר:
ג[עריכה]
ירושלמי (מ"ק פ"ק) רבי מוקיר הוי לבר אלעשה, אמר ליה בר קפרא כולי עלמא שיילין לרבי ואת לית את שאיל ליה. אמר ליה מה נשאול. אמר ליה שאול משמים נשקפה, הומיה בירכתי ביתה, מפחדת כל בעלי כנפים, ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו. הנס יאמר הוי הוי, והנלכד נלכד בעונו. הפך רבי וחמתיה גחיך. אמר רבי איני מכירך זקן. וידע דלית הוא מתמניא ביומיה, ע"כ:
וכבר עמלו רבים לפתור החידה, ואין פותר אותה. יש פותרים אבל אינם מתישבים על הלב. ואומר, שמה שכיבד רבי את בן אלעשה חתנו היה מפני עשרו, וכמו שאמרו ז"ל (עירובין פו.) רבי מכבד עשירים. ובן אלעשה עשיר גדול הוי (נדרים נ:) ובר קפרא רצה לההביל בעיני רבי את עושר חתנו. כי מה יועיל העושר, אם העשיר אינו בעל מעלה עצמיית גם העושר אינו כלום. ואולי אף שמור לרעתו. והפליא לעשות בבדיחותו. כי שם דברי חידתו בפי בן אלעשה בעצמו. להראות לרבי כי חתנו העשיר איננו מבין חדות ומזלזל עשרו בפני חותנו המוקירו.
והראה לדעת כי העושר אין בה להתכבד ולהתפאר, מצד ארבעה דברים: א) שאינה עצמיית אבל קניניית. ותלויה בידי שמים. ולא לחכמים ונבונים לחם ועושר. ב) שאין להעשיר מנוחה בעולמו ושלוה בביתו. וכמו שכתוב והשבע אינו מניח לעשיר לישון. ואמרו מרבה נכסים מרבה דאגה. ג) איננו בטוח מפחד פן יעשה לו העושר כנפים לעוף ממנו, וישאר ריק ונופל משמים ארץ. ד) שהעשיר אימתו מועלת על הבריות, ושמא יטיל אימה יתירה בגאותו שלא לשם שמים ויחטא ואשם. ועל כל אלה בנה חידתו ושמה בפי העשיר בן אלעשה בהתחפשו לפניו כאלו הוא חס על כבודו שאיננו מתרשם לפני חותנו הנשיא לשאלו מה ככל עמא. והחידה הלזו יסודתה בקודש במקראי קודש אחת לאחת למצוא חשבון הארבעה דברים שזכרנו וכולהו מקראי, והיא:
משמים נשקפה. כלומר איננה מעלה עצמיית אבל היא ברכת שמים וכמ"ש בוידוי מעשר שעל המעשר אמרו ז"ל עשר בשביל שתתעשר ועליו נאמר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמים. ונאמר על זה בוידוי מעשר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך וגו'. וזהו משמים נשקפה ואין לך להתפאר במעלה זו:
הומיה בירכתי ביתה. הוא הענין השני שבכל זמנו בעולמו אף בביתו אין לו מנוחה ואך הבל יהמה. ונסמך על הכתוב (תהילים לט) אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם שמדבר בהבל והמיית העושר:
מפחדת כל בעלי כנפים. השכילו ענין השלישי בבדיחותא שתחת שיש לו לפחוד שהעושר כתיב בו אל תיגע להעשיר וגו' התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף בשמים. הנה העשיר ידמה כי ביתו שלום מפחד (איוב כא) זה. ואמר דרך מליצה כי נהפוך הוא בעיניו שעשרו מפחיד כל בעלי כנפים ולא תאונה אליו רעה ולא יירא מפחד פתאום. ויותר פשוט נראה שמוסב על מקרא כתוב ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר וגו' ובעל כנפים יגיד דבר. נמצא שהעושר מפחיד מלקללו מפחיד בעלי כנפים:
ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו. השמיעו הענין הרביעי שאימת העשיר מוטלת על הבריות נער וזקן. כמו שהגיד איוב בעת עתקה הצלחתו (איוב כט) ברחוץ הליכי בחמה וצור יצוק עמדי פלגי שמן וגו' ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו והיתה אימתי מוטלת על הבריות. וקרוב להלכד בעון גדול כזה. ושם בפיו הפסוק כצורתו:
הנס יאמר הוי הוי. אחר כל ההתבוננות בהבל העושר, שם בפי חידתו שלא לבד שאין ראוי לרדוף אחריו, אבל ראוי להכריז ולהשמיע בקול לנוס מפניו כאשר ינוס הגולה לשוב לארצו. ונסמך על מקרא כתוב (תנ"ך/זכריה/ב#זכריה ב) הוי (ופירש רש"י לשון הכרזה) ונוסו מארץ צפון:
והנלכד נלכד בעונו. נסמך על הכתוב (תהילים נט) וילכדו בגאונם. שהעשיר נלכד בגאותו כמ"ש וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך. ולבסוף עונותיו ילכדונו (משלי ה).
כל הדברים והאמת האלה שם בר קפרא בפי חידתו ומסרה לבן אלעשה להציגה לפני רבי. למען תהי לבן אלעשה לכלימה ולרבי למוסר איך מוקיר לדל מבין כזה בעבור עושר הכסף. וכששאלה בן אלעשה מרבי גחיך בר קפרא כי שחוק עשה לו בן אלעשה. והקפיד רבי על בר קפרא ואמר איני מכירך, והוא מבואר:
ד[עריכה]
ירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ז) הכל כשרין לדון דיני ממונות, רבי יהודה אומר אפילו ממזירים, ר' יהודא אמר אין מדקדקין ביין נסך.
וכבר השתדלו הראשונים ז"ל להתיר חרצובות הירושלמי הזה כי מאי שייטיה דיין נסך להכא. וכבר נאמרו בו דברים הרבה. ויען שלענ"ד כוונת הירושלמי פשוטה ומבוארת, רק ששיבוש וטעות המדפיס אטעינהו לרבותינו המפרשים ז"ל, ראיתי להציגו פה בילקוטי.
והנה על טעות המדפיס כבר עמד הגאון המנוח מוהר"י אייזיק ז"ל בספרו נועם ירושלמי שהיה כתוב אין מדקדקין בי"ג. ונפל טעות בדפוס והחליפו הג' בנון והיה כתוב בראשי תיבות בי"נ, ואח"ז מילא המדפיס את הר"ת וכתב ביין נסך. והוא נכון ומצוי, שפתים ישק.
אולם אף שבתיקון הנוסח קלע למטרה, אולם ביאורו על זה שם העביר החצי ממנה והלאה. שביאר שמוסב על י"ג דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות. ומחמת זה הוכרח להפך המאמרים ולהחליף השורות שבאו שם בירושלמי בחשבון הי"ג דברים. וכל זה הכריחו למען יבוא על נכון ביאורו בירושלמי שאין מדקדקין בי"ג הוא בי"ג דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות וכנ"ל. אבל האמת יורה דרכו שלא נתכוון הירושלמי לזה כלל. רק כוונת הירושלמי הוא ענין אחר. ויתישב גם כן לישנא דאין מדקדקין שקשה להולמו לכל הפירושים, והוא:
הנה הרמב"ם ז"ל פסק דשנים שדנו אין דיניהם דין. ופסק דמאורייתא חד נמי כשר. ולפי סוגיית הגמרא דריש סנהדרין שני פסקים אלו סותרים זה את זה. וכבר האריכו בזה נושאי כליו ועיין תומים. ועיקר מה שהעלו כולם דמאן דסבירא ליה דמאורייתא בעי ג', ודאי סבירא ליה דשנים שדנו אין דיניהם דין. ומאן דסבירא ליה דמאורייתא חד נמי כשר יכול להיות שיסבור דשנים דיניהם דין. אבל יכול לסבור דאף ששלשה הוא מדרבנן מכל מקום שנים שדנו אין דיניהם דין. אולם מאין יצא לו להרמב"ם לפסוק כן, לא העירו מקורו מי הכריחו לוה להוציא האיכא בינייהו שבגמרא מפשטיה.
ונראה לענ"ד שלמד כן מהירושלמי (פ"ז דברכות ה"א) אי שנים רשאים לזמן דפליגי בה אמוראי ותלי לה התם בפלוגתא דשנים שדנו דמאן דסבירא ליה דיניהם דין רשאים לזמן, ומאן דסבירא ליה אין דיניהם דין אינן רשאים לזמן. ועיין בגליון הש"ס להגאונים דלבוב וכבר קדמום בזה בתשובת משכנות יעקב.
אולם לענינינו אם נאמר דמאן דסבירא ליה דבעינן שלשה דיינים רק מדרבנן מוכרח לפסוק ששנים שדנו דיניהם דין, האיך תלוי פלוגתא דזימון שהיא מדרבנן לפלוגתא דשנים שדנו. והרי לפי זה לכולי עלמא בזימון שנים מזמנין רשות. וביותר, כי בתלמודין סבירא ליה לרבי יוחנן דאין שנים מזמנין רשות. ועל זה אמר בירושלמי שם דמשום דסבירא ליה שנים שדנו אין דיניהן דין. והרי מפורש דאף שמדאורייתא חד נמי כשר ולא בעי שלשה כי אם מדרבנן, מכל מקום אין דיניהן דין, וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל:
ומעתה נולד לנו נפקא מינה חדשה בין דיני ממונות לדיני נפשות. דבדיני ממונות קטן שהגיע לי"ג שנים ויום אחד וספק אם הביא שתי שערות, אי בעי שלשה רק מדרבנן אזלינן בתר חזקה דרבא (נדה מו) לענין השלישי, ובדיני נפשות בעינן כולם גדולים מדאורייתא ולא מהני חזקה דרבא.
והנה בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ב) מפרש להתוספתא דאין מדקדקין בקטן דהיינו שהוא בן י"ג ואין ידוע אם הביא ב' שערות (לא כתלמודין מח.) וכן פירש הירושלמי הזה רש"י ז"ל במדרש רבה פרשת מקץ וקיימו רבינו הגר"א בשו"ע או"ח סימן כ"ה ס"ק י"ד עיי"ש. והיינו משום דהוא דרבנן אמרינן חזקה דרבא.
ואל זה כיון הירושלמי גם בכאן, רבי יהודא אומר אין מדקדקין בי"ג. כלומר, מי שהוא בן י"ג שנים מצטרף לשלשה דיינים אף שלא ידעינן אם הביא ב' שערות, ממש כלישנא דתוספתא וכמו שפירשה הירושלמי בברכות הנ"ל. וזה רק בדיני ממונות אבל לא בדיני נפשות וכמ"ש: