אבני נזר/יורה דעה/קה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אבני נזר TriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png קה

סימן קה

ב"ה יום ג' ויגש סת"ר לפ"ק סאכאטשוב.

שוכ"ט לכבוד הרב החו"ב כש"ת מו"ה יצחק מאיר נ"י האבד"ק סלופצי.

בדבר האיש אשר רוצה להשכיר מקום בשענק שלו לגוי כדי שימכור מאכלות אסורות כדי שיבואו עי"ז גוים לשתות בשענק. וכבודו מסתפק משום מראית עין:

א[עריכה]

א) תחילה נבאר אם השכירות מותר בעצם. ועלה בלבי ספק מחמת דברי תוס' ע"ז (ס"ב:) ד"ה חמרין דנפיש אגרייהו וז"ל פי' ירויחו טפי ודמי טפי לסחורה. מבואר דאף שאינו נוטל עבור הפירות רק עבור טרחו חשיב כמו עושה סחורה בפירות שביעית. ודומה למשתכר באסורי הנאה דאסור כמו מוכר אס"ה. וכן בתוי"ט פ"ח דשביעית (משנה ד') דמבואר מדבריו דמפרש הא דפ"ז דשביעית ולא יצבע בשכר שאין עושין מלאכה בפירות שביעית. מיירי בצובע בסמנים דבעה"ב. ואעפי"כ חשיב עושה סחורה בפירות שביעית. והנה הא דאין עושין סחורה בפירות שביעית ובנבילות וטריפות בחדא מתני לה. ממילא ה"ה המשכיר עצמו לטרוח בנבילות וטריפות ג"כ יאסר:

ב[עריכה]

ב) ולכאורה יש להתיר בזה מהא דמקשה בפסחים (דף כ"ב:) לר' אבוהו והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל לפני עור לא תתן מכשול. הא לכלבים שרי. פרש"י כיון דלא מתסר אלא משום לפני עור מכלל דשאר הנאות שרי. וכתבו התוס' דהא דחשיב הנאה זה שמושיט לנכרי אף שהאבר של הגוי. דמה שהגוי מחזיק לו טובה עבור ההשטה הוא כנותן לו שכר והוא כמשתכר באס"ה דאסור. ואי משתכר חשיב כסחורה דאפי' באיסורי אכילה אסור א"כ גם לחזקי' יקשה. ולפי האמת דאבמה"ח מותר בהנאה משום דאתקש לדם קשה הא שאר סחורה מי שרי:

ג[עריכה]

ג) אך באמת לק"מ דלחזקי' דאמר לא תאכל לאו אס"ה משמע רק לא יאכל ודאי אין ללמוד משרצים לאסור סחורה באיסורים דכתיב לא תאכל דשאני שרצים דכתיב לא יאכל דמשמע לאסור הנאה אלא שהתורה התירה הנאה מקרא דיהי' לכם שלכם יהא. ולא התירה תורה רק בהוייתן היינו נזדמנו. אבל לסחור לכתחילה נשאר באיסורו מדכתיב לא יאכל. אבל אינך כתיב בלשון לא תאכל ולא אצטריך היתר מהיכא תיתי לאסור סחורה. והא דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות הוא כמו בתרומות משום דלמא משהי גבי' ואתי לידי תקלה. אבל בהשטה בעלמא דלא משהי לי' כלל ולא שייך בי' שהי' אין איסור אפי' מדרבנן. וכ"ש דר' נתן קאי מדאורייתא דמפיק לה, מלפני עור. וע"כ מקשה הש"ס לר' אבוהו ומסייע לחזקי' ולחזקי' לק"מ. אבל לדידן דקי"ל כר"א ואין חילוק בין לא תאכל ולא יאכל ואיסורא בנבילות וטריפות דאורייתא. שפיר י"ל דמשכיר עצמו לעסוק בנבילות וטריפות אסור. ולא תקשה למה דמשני שאני אמ"ה דאיתקש לדם מה דם מותר בהנאה וכו'. מ"מ יאסר משום סחורה. לק"מ דהא כתב הפר"ת דדם מותר לעשות בו סחורה כיון דהתירא דדם משום דאיתקש למים. ומזה נלמוד ג"כ מה מים מותר גם לסחורה אף דם מותר ואמ"ה דאיתקש לדם מותר ג"כ אפי' לסחורה. אבל נבילות וטריפות דאסירי בסחורה שפיר י"ל דה"ה להשכיר עצמו לטרוח בהם אסור:

ד[עריכה]

ד) ולכאורה דה"ה למשכיר ביתו לכך. דלענין משתכר באס"ה אסור גם במשכיר ביתו. כמבואר באו"ח (סי' ת"נ סעי' ה') דוקא במשכיר ביתו לדור בו והוא משום בו חמץ מותר אבל אם משכירו בפירוש לחמץ אסור. וביו"ד (סי' קל"ג) המשכיר מרתפו ליין נסך ואפי' לסתם יינם אסור א"כ י"ל דהמשכיר זויות ביתו למכור בו מאכלות אסורות הוי כעושה סחורה בהם:

ה[עריכה]

ה) ואולם דעת הרשב"א בתשו' (סי' קע"ז) דמשכיר ביתו להשים בו חמץ מותר רק ביושב ומשמר בשכר אסור. והביאו הב"י (סי' ת"מ) ומג"א (סי' ת"נ סס"ק י"א) ונראה דהרשב"א לטעמי' בתשובה (סי' אלף כ"ח) במת שוכר תוך ימי שכירות יורשין חייבים לשלם דמי שכירות ולא אמרי' בהא אונסא פסידא דפועל. והובא ברמ"א ח"מ (סי' של"ד סעי' א). וא"כ אינו נהנה המשכיר מאס"ה דאפי' לא יהי' להשוכר אס"ה להניח בו יתחייב לשלם שכרו. ודיעה האוסרת ס"ל כדיעה ראשונה שם (סי' של"ד) דגבי שכירות בית אמרי' אונסא פסידא דמשכיר. וא"כ שפיר חשיב נהנה מאס"ה כמו משתכר באס"ה:

ו[עריכה]

ו) והנה מהא דיור"ד (סי' קל"ג) שהבאנו לעיל (אות ד') אין ראי' לפסוק לאיסור דיין נסך שאני שאסור בו רוצה בקיומו. ומשום דישראל מחויב לאבד ע"ז ומשמשי'. אך מהא דאסרו אפי' לסתם יינם יש לכאורה ראי' לאיסור בנ"ד דבסתם יינם לא מצינו בגמ' שיאסר רוצה בקיומו. ומשום דרוצה בקיומו לא מיתסר אלא משום דישראל מחויב לאבד ע"ז. ובסתם יינם לא מצינו שמחויב לאבד. ואף דחששו שמא ניסך הגוי. מ"מ אפשר שלא גזרו רק לאסור בהנאה שהיא לאו במעשה וחיוב מלקות לא בחיוב עשה. ובחמץ דבשעה חמישית אף שלאפילה חשו לטעות לחיוב עשה דתשביתו לא חששו. ה"נ י"ל בסתם יינם. ואף דמשעה שאסרו בהנאה. דהיינו בשעה ששית מחויב לשרפו ג"כ. כדתנן ושורפין בתחילת שש. שאני הנאה דע"ז דבמלקות מקרא דלא ידבק. משא"כ חמץ עיקר הלאו באכילה ועל הנאה אין בו מלקות לדעת הרמב"ם. וע"כ בחמץ אין לחלק בין איסור הנאה לעשה דהשבתה. משא"כ בע"ז [והגם דבהר"ן משמע דגם בסתם יינם אסור רוצה בקיומו. שהוא כתב דאיסור פעולה ביי"נ משום רוצה בקיומו. וכיון שבגמ' מפורש שגם בסתם יינם אסור מוכח שגם בסתם יינם אסור רוצה בקיומו. אך דברי הר"ן אלו אינם מובנים דודאי איסור הפעולה בכל איסור הנאה אף שאין חיוב לאבד כדמוכח פ' כל שעה דמקשה והרי אבמה"ח דתניא מנין שלא יושיט אמה"ח לב"נ דכתיב לפני עור טעמא דכתיב לפני עור הא לאו הכי שרי ופי' התוס' דאף דבשל נכרי איירי כדדייק בע"ז מדתני לא יושיט. מ"מ חשיב לי' נהנה מה שהנכרי מחזיק לו טובה על טרחתו והוא כמשתכר באס"ה. הנה דמשתכר בכל אס"ה ליקח שכר על פעולתו אף באותם שאין מחויב לבערם אסור. ודברי ר"ן צ"ע] ומהא דע"ז (נ"ט:) בגוי דנסכי' לחמרא דישראל בכוונה דמותר למשקל דמי מהנכרי דמקלא קליי' ולא חשיב הנאה דדמי הזיקו שקיל. ואף דגוי לא הי' משלם לו חשיב גרם. מ"מ הא רוצה בקיומו דאל"כ לא הי' הגוי משלם לו. משמע קצת דרוצה בקיומו מותר בסתם יינם. וא"כ הא דפסק בש"ע דאף להשכיר מרתפו לסתם יינם אסור מבואר דלא קי"ל כתשו' הרשב"א (סי' קע"ז).

ז[עריכה]

ז) שוב ראיתי בש"ע (סס"י קל"ב) דאף בסתם יינם אסור רוצה בקיומו. והטעם בזה נ"ל לפמ"ש הר"ן בהא דגוי שנסכי' לחמרא דישראל בכוונה. דסתם יינם שאסרו חכמים בהנאה הוא רק מחשש שמא ניסך הגוי. ואילו באמת לא ניסך באמת מותר בהנאה ואנן אוסרין אותו מחשש שמא ניסך. [ולפי"ז צ"ל הא דסתם יינם אוסר במשהו ולא חשבינן לה לאחר שנתערב סד"ר משום דעיקרו דאורייתא וע"י גלגול נעשה סד"ר לא חשיב סד"ר] וכיון דמשום ספק הוא ולא משום הרחקה הוא אמרי' מכדי הא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור עשה עי' רש"י יבמות (קי"ט). ובחמץ דמחלקים בין אכילה להנאה משום דהרחקה הוא כמפורש פסחים (ב':) [ואפילו בטעות שבין שש לשבע מפורש ברש"י שם דחשיב הרחקה דחיישינן שמא יטעו בין שש לשבע. לא שעכשיו טעה שהרי יודע בבירור שהוא שש רק דעביד הרחקה שמא יטעה פעם אחרת. וע"כ דעת ריב"א שמותר להשהות חמץ עד תחילת שעה שביעית כמ"ש בד"מ (סי' תמ"ה). ומשום דס"ל דלעשה דתשביתו לא עביד הרחקה. וא"כ אין מהא דיור"ד (סי' קל"ג) ראי' לפסוק דלא כהרשב"א. ונ"ד תליא בפלוגתא דאשלי רברבי:

ח[עריכה]

ח) מ"מ נ"ל דבזה אם הקדים לו הגוי שכרו יהי' מותר והוא לפי מה שביארתי טעם מחלוקתם דהרשב"א לטעמי' דבשכירות לא אמרי' אונסא פסידא דמשכיר. נמצא שאין המשכיר נהנה כלל מהאס"ה שאפי' לא יהי' לגוי מה שהניח יתחייב לשלם לו שכרו. והאוסרין ס"ל שגם בשכירות אונסא פסידא דמשכיר. ואם יארע אונס לשוכר שלא יהי' לו האס"ה שהנית יפסיד המשכיר. נמצא שנהנה המשכיר. כמו בפועל באס"ה כיון שאם לא האס"ה לא הי' לו לפעול פעולתו חשיב נהנה ה"נ בבית לדידן. ומזה נשמע דבהקדים לו שכרו דבזה אף לדיעה ראשונה (סי' של"ד) אונסא פסידא דמשכיר. מ"מ בהקדים לו שכרו א"צ להחזיר דאפילו בפועל הכי דינא שאם הקדים שכרו ונאנס ואין המניעה מצד הפועל א"צ להחזיר. וה"נ כיון שאין המניעה מפאת הבית והבית קיים א"צ להחזיר וכמו שביאר הש"ך שם (סי' של"ד) ממילא לא חשיב נהנה מאס"ה. נה"נ בנ"ד נ"ל שמותר:

ט[עריכה]

ט) הגם דפועל כה"ג באס"ה פשיטא דאפי' הקדים לו שכרו אסור. אף דבשאין המניעה מצד הפועל אין צריך להחזיר. לא קשיא דשאני התם שהשכר שלקח הוא עבור פעולתו והפעולה היא באס"ה חשיב נהנה מאס"ה. משא"כ בבית שאפי' לא יניח בו השוכר כלל לא יצטרך להחזיר ושכר הבית לבד לקח אף אם לא יניח בו שום דבר ואפי' נאנס השוכר. וע"כ אפי' הניח בו האס"ה לא עבור זה לקח השכר רק עבור שהניח הבית מוכן לפניו לוקח השכר. ומ"מ בלא הקדים שכרו כיון שאם הי' נאנס השוכר ולא הי' האס"ה לא הי' מחויב לשלם לו נמצא שנהנה מהאס"ה שהי' לו להשוכר:

י[עריכה]

י) גם יש לצרף דעת הר"ן (פ' השוכר את הפועל) בהא דחמרים דוקא בשעשו מלאכות איסור אבל הפעולה בפירות שביעית להשתכר אין שום איסור. וה"ה במשכיר עצמו לטרוח במאכלות אסורות. וכ"ש במשכיר ביתו:

יא[עריכה]

יא) עוי"ל כיון דאף אם נאסור השכירות ג"כ ישאיל ביתו להגוי שימכור שם הנבילות וטריפות כדי שהגוים יבואו לשתות שם. ממילא שוב גם השכירות מותר. דהשכר מגוי הוא כנזדמנו לו טמאים דמותר. מחמת דפריסת המצודה הוא עבור הטהורים וטמאים ממילא באו לו. ה"נ העיקר הוא שהגוי ימכור נבילות וטריפות והוא ימכור משקין וממילא בא לו השכר דירה ג"כ. ודומה ג"כ לגוי המביא דורון לישראל דבר טמא דכתב בספר שי למורא ופר"ת (ס"ק י"ד) להתיר משום דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוה מייתי לי' ודומה למציל מידם. וכל שכן בזה שהגוי נותן לו עבור דירתו והדירה שישראל נותן לגוי כדי שירויח במכירת הי"ש:

יב[עריכה]

יב) שוב ראיתי למהר"ם חלאוה פסחים (ד' כ"ג:) גבי צידי חי' שכתב שמותרת להשתכר בסירסרות בהמה או בשכירות להוליך אפי' באיסורי תורה דלא אשכחן איסור אלא בשוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ משום דאסור בהנאה עי"ש. ובשכירות בהמה ודירה דלרשב"א אפי' באס"ה מותר יש לסמוך עליו באיסור מאכלות עכ"פ וא"צ להקדים שכרו:

יג[עריכה]

יג) ולכאורה יש עוד טעם לאסור עפימ"ש הרא"ש בהא דאין משכירין כלים בע"ש דבכלים שעושין בהן מלאכה עסקינן. ומשתרשי לי' במה שמשכירו גם לשבת. שאם לא הי' יכול לעשות בהם מלאכה בשבת לא הי' נותן לו שכירות כ"כ. ע"כ נראה כשלוחו. (ולפי"ז בשכירות מרחץ שאסרו רק משום מראית עין היינו במשכיר לו בד' וה' רחוק משבת]. וכן פסק הרמ"א סי' רמ"ו). וה"נ כיון שמקבל שכירות מן הגוי ומשתרשי לי' נראה הגוי כשלוחו. והכא לא שייך היתר ד' וה' שהם רחוקים משבת דהכא כל יומא זמן איסור סחורה בנבילות וטריפות. אך באמת לא דמי להא דרא"ש כלל. דוקא בשבת דהאיסור הוא הפעולה. ממילא אם נראה כשלוחו אסור. משא"כ איסור סחורה במאכלות אסורות אין איסור הפעולה רק הריוח שמגיע לו ממאכלות אסורות. וכיון שהריוח לגוי מה בכך אם הוא שליח של ישראל על הפעולה כיון שאין ישראל לוקח הריוח שרי:

יד[עריכה]

יד) ועתה נדבר מחשש מראית עין כיון שהוא בביתו של ישראל ויחשדוהו שהגוי מוכר בשליחותו של ישראל והריוח של ישראל. אך דלכאורה י"ל דלא חיישינן למראית עין רק במה שהוא באמת של ישראל רק שעושה דרך היתר. אבל לא בנ"ד שהכל באמת של גוי. אך שהט"ז (סי' רמ"ד סק"א) כתב וז"ל כתב בהגמ"ר פ"ק דשבת בשם רבינו שמחה דיש ללמוד מירושלמי דשפחות אסורות לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת עכ"ל. והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה. הנה דחיישי' שיאמרו על מלאכת גוי שהוא של ישראל. וא"כ גם בנ"ד איכא למיחש. אך במ"ז שם כתב שאין איסור אלא בשפחותינו דבזה ודאי איכא מראית עין שהרי כל ימות החול עושות

בשביל בעה"ב. משא"כ בנ"ד עכ"ד מעלתו:

טו[עריכה]

טו) הנה הא"ר חולק על הט"ז וז"ל ותימה דבהגמ"ר גופי' ספ"ק דשבת ז"ל מותר להניח עבדו ושפחתו כותי' לעשות מלאכת עצמם בביתו עכ"ל. עוד שם בפי"ד כותי עושה מדורה לעצמו בבית ישראל וא"צ למחות בידו. והט"ז אגב חורפי' לא דק דהגמ"ר במלאכתו של ישראל איירי. ובביאורי מהרש"ל לסמ"ג בשם סה"ת דמותר להניח עבדו ושפחתו לעשות מלאכה לעצמם בביתו. (והם דברי הגמ"ר שהביא באלי' רבה]. ומ"ש בשם הגמ"ר לאיסור ליתא דמשמע שם דמיירי במלאכת ישראל כדאיתא בהג"מ שם ודו"ק. עכ"ד האלי' רבה:

טז[עריכה]

טז) ומאד נפלאתי על דבריו כי כך מפורש מהגמ"י (פ"ו מה' שבת אות ו') כמהרש"ל וז"ל מותר לישראל להניח לעבדו ולשפחתו לעשות מלאכה שאינה שייכא לישראל בביתו של ישראל ולא עבר על למען ינוח עבדך ואמתך כמוך כי אם בעבד כנעני שישנו במצות כו' ס' התרומה. אמנם רבינו שמחה פסק לאיסור וכו' עד ויש ללמוד מקדמונים שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכה בבית ישראל. הנה מפורש להדיא דמה שהתיר בס' התרומה מלאכה שלא שייכא לישראל [לפנינו בס' התרומה (סי' רכ"ב) מלאכה שלהם] אוסר הרבינו שמחה וכדברי הט"ז. כי הגמ"י בשם רבינו שמחה מלמד על הגמ"ר בשם רבינו שמחה שכוונתו על מלאכה שלהם. ומה שמקשה הגמ"י על הגמ"ר אינו קושיא. כי מה שכתב מותר להניח עבדו ושפחתו. להניח הוא מעתיק דברי ס' התרומה אות באות כמו שהעתיקם בהגמ"ר. והרי מפורש בהגמ"י דרבינו שמחה פליג על ספר התרומה. ונר"ז כמה פעמים בפוסקים פעם מעתיק דברי האוסר פעם דברי המתיר:

יז[עריכה]

יז) וגם בהגמ"ר מפורש דבמלאכת גוי איירי וקיצורו של הט"ז דברי הגמ"ר גרם לו לאלי' רבא לחשוב כן. וז"ל הגמ"ר שהביא הט"ז ועוד משמע בירושלמי שאין מטריחין לנכרי לימר צא מביתי ועשה "צרכיך" מכלל דנכרי העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו ויש ללמוד שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכה בביתו של ישראל עכ"ל רבינו שמחה זצ"ל. עכ"ל הגמ"ר. ובפי' בגדי ישע להגאון בעל של"ה (אות י"ט) ז"ל שאין מטריחין פי' שאסור לגרום טירחא לנכרי דהיינו שאסור לומר לו צא ועשה מלאכתך רק יאמר לו סתם צא מביתי ולא יאמר לו עשה מלאכתך. וע"ז קאמר ש"מ שאם הי' עושה מלאכה בביתו של ישראל שיאמר לו צא ויגרשו מביתו. הנה מפורש בהגמ"ר צרכיך וכן בבגדי ישע מלאכתך דבמלאכת גוי קאי. [ומ"ש בא"ר בשם הגמ"ר פי"ד גבי מדורה ולא מצאתים בודאי ג"כ הם דברי ס' התרומה]. ובענין שאסור לומר לגוי עשה מלאכתך בסוף פ' במה טומנין מעתיק דברי הפוסקים דמותר לומר לגוי עשה מלאכתך והנה מדברי הגמ"ר אלו בשם רבינו שמחה מבואר דלאו דוקא בעבדים ושפחות אוסר רק אפי' בגוי דעלמא דלא כמשבצות זהב. שהרי כתב מכלל דנכרי העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו:

יח[עריכה]

יח) מ"מ לענין הלכה נראה דלא קי"ל כהא דרבינו שמחה. שהרי יסוד האיסור משום שאסור לומר לגוי עשה מלאכתך. וזה כדעת ר"י בתוס' ב"מ (דף צ.). ואנן קי"ל (בסי' ש"ז סעיף כ"א) דמותר לומר לגוי עשה מלאכתך. וגם מ"ש הט"ז דטעם הגמ"ר משום שהרואים יחשבו ששל ישראל.. אין נראה שיהי' זה כוונת הגמ"ר. דא"כ למה תלה האיסור משום שאסור לומר לגוי עשה מלאכתך. אפי' אם הי' מותר. מ"מ הרואים יחשבו ששל ישראל הוא. א"ו טעם הגמ"ר דאף שידעו שהוא של גוי. מ"מ יחשבו שהישראל אמר לו לעשות דאסור לפי שיטתו:

יט[עריכה]

יט) והנה לפי"ז אין ענין לנ"ד. שאין האיסור תלוי בשליחות רק אם העסק של גוי והריוח לגוי מותר אפי' צוהו ישראל לעשות. והט"ז לא העתיק האיסור רק בשפחות. ע"כ מסכים אני לדינא להתיר רק באופן שיכתבו על הכותל ועל השלחן שזה טריפה למען לא יבא לידי מכשול. ומה טוב אם יהי' קצת מחיצה שקורין גיגאטיר מפסיק:

כ[עריכה]

כ) ובענין מ"ש מעלתו שאפי' אם באמת של ישראל אינו רק אמירה לגוי שבות ליתא. שאם לקח הגוי במעותיו של ישראל או שקנה הגוי במעותיו בציווי ישראל דחשיב כמו מעות ישראל דכמאן דאוזפינהו דמי לדעת רש"י וסייעתו דישראל מגוי קונה בכסף. וכן להרמב"ם ובה"ג דקונה בין בכסף בין במשיכה. כיון שחל הקנין והמכירה עבור הישראל חשיב כאילו עשה סחורה הישראל בעצמו. ודומה להא דמעילה (כ"א) שילח ביד חש"ו אם עשו שליחות בעה"ב מעל אף דחש"י לאו בני שליחותא נינהו יעש"ה בגמ'. וגם דומה למעותיו של ישראל מופקדות ביד גוי והלוה אותם לישראל הוי רבית קצוצה כמ"ש הריב"ש (סי' ש"ה) והובא בט"ז (סי' קס"ט ס"ק ל"ב). ואינו דומה לנדון הח"ס שציוה לגוי לנחור כלל וק"ל:

כא[עריכה]

כא) גם בענין איסור סחורה שתפסו האחרונים שהוא דאורייתא כפשט הסוגיא דפסחים. אך החוות יאיר (סי' קמ"ב) חידש דוקא בטמאים דמיירי קרא אבל בנבילות וטריפות הוא דרבנן דאין ללמוד מטמאים דמה לטמאים שכן לא הי"ל שעת הכושר. וח"ס הסכים עמו לא נראה לי. ומפורש בחולין (דף ק"כ) דנבילה חשיב לא הי' לה שעת הכושר וע"ש בתוד"ה מה. ולכאורה יש לחלק לפמ"ש התוס' שם בתי' הב' משום שבחי' היתה אסורה משום אבר מן החי ומשום עשה שאינה זבוחה. והרי אבר מן החי דאית בי' נמי עשה שאינה זבוחה מותר בסחורה מדאיתקש לדם ודם למים. אך ז"א דהא בחולין קאי לענין נבילת עוף טהור לטמא בבית הבליעה. ואבר מן החי אינו מטמא בבית הבליעה רק נבילה כמבואר בהרמב"ם (פ"ג מהל' אה"ט הלכה ט"ו). ומ"מ מהני איסור אבר מן החי לנבילה להחשב לא הי' לו שעת הכושר ולטמא בבית הבליעה. ה"נ מהני אבר מן החי לנבילה לאיסור סחורה:

כב[עריכה]

כב) ומ"ש שם בחוות יאיר מהא דאסור לכתוב סת"ם על גבי עור בהמה טמאה ומותר לכתוב על גבי עור נבילות וטריפות משום דנבילה הי' לה שעת הכושר. ליתא כנ"ל. רק הטעם דעור עצמו אין בו איסור כלל רק דבעינן מין המותר בפיך ועור עצמו לא שייך בו או"ה שאינו מאכל ובבהמה טהורה חשוב מין המותר שהבשר מותר באכילה. וע"כ עור נבילה כשר דהוי מין המותר. ועי' תוס' שבת (דף ק"ח) ד"ה איזה. וע"כ יזהרו מאד שלא יהי' בו הערמה ת"ו כיון דאיסורי תורה הם. וכל אופן ההיתר יכריזו בבהכ"נ:

כג[עריכה]

כג) אשר הוקשה לו דברי הריטב"א (פ"ב דסוכה) דר"א ס"ל דון מינה ואוקי באתרה והא בחולין (דף ק"כ:) ס"ל לר"א דון מינה ומינה. כבר הקשיתי כן מכמה שנים. אך בס' שושנת העמקים (כלל יוד) מבואר דבגז"ש קי"ל דון מינה ואוקי באתרה ובהיקש דון מינה ומינה. והביא כמה ראיות לזה ע"ש וע"כ לק"מ דהא דסוכה גז"ש ט"ו ט"ו ובחולין הקיש תרומה לביכורים:

הדו"ש הק' אברהם.
Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף