אבני נזר/יורה דעה/קד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה קד

סימן קד

ב"ה א' אמור טוב למב"י תרמ"א לפ"ק נאשעלסק

שוכט"ס לכבוד הרב המאה"ג המפורסם איש תבונות מו"ה שמחה יאיר נ"י אבד"ק ראדזימין.

יקרת מכתבו הגיעני בדבר אחד ששכר בריכה אצל אדון אחד על י"ב שנים ובבריכה ההוא יש מקומות אשר אין שם כי אם דגים טהורים ורק מקום אחד יש אשר אין שם כי אם דגים טמאים [שקורין ראקיו] והאדון לא רצה להשכיר זה בלא זה ושכר הישראל כל הבריכה ועשה הישראל שותפות עם נכרי והנכרי יצוד הטמאים. זה תורף השאלה:

א

א) הנה השאלה נחלקת לשני חלקים. האחד אם גוף השכירות מותר [שהרי כוון להדיא גם על הטמאים]. דאת"ל שהוא אסור הרי כתב הפר"ח (סי' קי"ז סק"ו) דבכהאי גוונא אסור למוכרו בריוח. ואת"ל שמותר. אם מותר אח"כ לצוד הטמאים. או מחויב למכור חלק הבריכה ההיא לגוי:

ב

ב) והנה בחלק הראשון ידוע שהוא מחלוקת האחרונים הט"ז שם (סק"ד) מיקל בנחירת החיישים לצורך העורות ולמכור אח"כ הבשר לגוי. וחולק על המ"ב. והפר"ח חולק ורגז על הט"ז. וכתב דאף שמותר לצוד טמאים עם טהורים כאחד. בזה אסור. וכן אוסר לקנות טמאים עם טהורים כאחד אף שאין רוצים למכור זה בלא זה. וכתב עוד דהכי מוכח בהדיא דעת הרמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' (ס"ס ל') ע"ש עכ"ל. ולדידי אין ראי' מהרמ"ע. דשם הי' המעשה שישראל שכר שדה מגוי והמשכיר שם חזירים וטהורים לשוכר לגדל עלי' ואסר הרמ"ע אף ליתנם לאריס גוי שהשבח יהי' לאמצע. ולדידי זה אף להט"ז אסור דהגידול חזירים אסור דלא עדיף מנפלו חזירים בירושה דאסור לגדלם. אך לא ביאר החילוק שבין לצוד לבין לקנות טמאים עם טהורים כאחד. הן אמת שגוף הדין שמותר לצוד טמאים עם טהורים כאחד שהט"ז למדו מהטור. לא משמע כן מהב"י שהקשה דמה השמיענו בדין טמאים עם טהורים. הלא קו"ח מטמאים לבד יע"ש מה שתירץ. ואם איתא לדיוק הט"ז. הלא השמיענו הטור דבזה אף לכתחילה מותר. אך בזה הכל מסכימים שמותר]. והפר"ת שם כתב שמותר לקנות כהאי גוונא לחכור אצל האדון כל כפר ובתוכו יש ריוח מטמאים. ומדמי לה כמו לצוד טהורים עם טמאים:

ג

ג) ואם שאינני כדאי להשיב על הפר"ת עם כל זה אני חוכך בדבריו דלפענ"ד יש לחלק. דהנה בתוס' שבת (ד' י"ז:) דהפורס מצודה ואח"כ נכנסה החי' לתוכה פטור רק אם בשעת פריסה לכד. ואם לא כן חשיב גרמא וא"כ לכאורה למה יאסור לצוד טמאה. ולא מבעיא אם נכנסה אח"כ דלא חשיב שהוא עשה סחורה בדברים טמאים רק ממילא בא לידו והוא גרם שיזדמן לו. אלא אפי' בשעת פריסה באה החי' י"ל דוקא בשבת חייב כמו זורה ורוח מסייעתו דחייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל בעלמא א חשיב גרמא כדאיתא בב"ק (דף ס') בליבה וליבתו האש. וה"נ כיון דהצידה באה על ידו וע"י החי' הוה לי' גרמא. וה"ה בצד דגים שלעולם באים דגים בשעת פריסה:

ד

ד) אך נראה טעם האיסור בצידת טמאים שהאיסור הוא במה שמתכוין לקנות התי'. ולא מבעיא בלתי וקוקרי דהוא כלי שאין לו תוך דאין בה משום גזל אלא מפני דרכי שלום משום שטרח בה ובודאי אם אין דעתו אל התי' אין בו משום דרכי שלום. נמצא שבדעתו וכוונתו באה לרשותו. אלא אפי' במצודה שיש לה תוך דקונה לו מדין חצר. הא כתבו התוס' במס' ב"ב (דף נ"ד) דכי אמרינן דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו הוא דוקא כשאינו עומד אצל המציאה. אבל כשעומד שם בעינן שיתכוין לקנות. ואם לא כן אינו קונה. נמצא שבדעתו וכוונתו קונה אותו:

ה

ה) ובזה מצאנו טוב טעם הא דמותר לצוד טמאים וטהורים כאחד. והוא לפי דברי רש"י גיטין (דף נ"ג.) בהא דהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש דפטור. ופרש"י דתשלומין ליכא אמעשה ידיו דאמר לטובה נתכוונתי שתינק. ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו וגרמא בנזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן לי' עיי"ש. והרשב"א הקשה מכהנים שפיגלו במקדש. ותירץ משום דאיכא נמי מעשה עבודה. ולפי"ז צ"ל דהאי הכנסה לא הוי כאילו דש בידים. דא"כ שוב דומה לפיגלו. ומ"מ אם הכניסה לדוש בלבד חייב משום דבמחשבתו דניחא לי' פוסלה. ואין לומר דאמחשבה לא מחייבינן לי' כיון דמוכח מחשבתו ממעשיו חשיב מעשה כדאיתא בחולין (דף י"ב) ועיי"ש בתוס' דבחש"ו יש להן מעשה היכא דמעשה מוכח שכוונתו לכך. אך בשהכניסה שתינק ותדוש דלא מוכח ממעשיו שנתכוין אף שתדוש הוי מחשבה גרידא. וע"כ ה"נ כשפורס מצודה לצוד טהורים וטמאים דאינו מוכח מפריסתו המצודה דלצוד טמאים נתכוין הוי מחשבה גרידא וגרמא הוא. משא"כ היכא שפורס לצוד טמאים לבד דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שנתכוין לקנות הטמאים וחשיב מעשה ולא גרמא הוא. ולפי"ז אין ראי' כלל להתיר לקנות טהורים וטמאים יחדיו:

ו

ו) שוב ראיתי להתב"ש (סי' י"א) פסק שאסור לקצבים לקבל הדם למוכרו לגוים אם הדם שוה הרבה עד שהדם מתחשב ג"כ בקניית הבהמה ומוסיף בדמי הבהמה בשביל הדם. ולא דמי לצד טהורים וטמאים יחדיו דהתם בשביל הטהורים לבד הי' פורס מצודה וטמאים ממילא מתצדי. אבל הכא לולי הדם לא הי' נותן דמים כל כך. נמצא שעושה מעשה עבור דם האסור ג"כ ואסור עיי"ש. ואם זה אסור שהוא בהמה אחת כ"ש בזה שהם מינים נפרדים:

ז

ז) הן אמת דיש לדקדק בדבריו דהא קי"ל לא אפשר וקמכוין אסור. ובודאי כשיש טמאים ג"כ הוא מתכוין גם לטמאים כיון שאח"כ יהי' מותרים. וכהאי גוונא בשבת (דף קל"ג.) באומר לקוץ בהרתו אני מתכוין וחשיב לי' אי אפשר לעשות בהיתר דכיון שרוצה בכך על כרחו מתכוין לכך עיי"ש. ואף שהתב"ש נקט בדבריו שאינו מתכוין לטמאים אינו מובן כנ"ל [עיין ברשב"א סוף פרק האורג ובר"ן שם] מ"מ מה שכתבתי לעיל לחלק יש לו מקום:

ח

ח) סוף דבר למעשה אין להתיר נגד [הרמ"ע מפאנו] ומ"ב ופר"ח והתב"ש. ועם כי הט"ז ופר"ת מתירים. האוסרים רבו. אך אפילו להט"ז ופר"ת המתירים דכל שעושה גם בשביל הכשר חשיב הטמא נזדמן. מ"מ בנזדמן גופי' אסור לשהותן להרוית. וצריך למוכרן מיד. וכן בזה שבודאי לאחר שצדן שוים יותר ממה שהי' שוים בעודם תוך המים. הן אמת שמדברי התוס' פסחים (ד' כ"ט.) בסד"ה אמר משמע דאין איסור לשהותן אלא בחזירים משום מעשה דארוסתובלוס והורקנוס אך הרמ"א כתב לאיסור כדעת האו"ח. ונ"ד הוא ממש נדון הרמ"ע מפאנו ז"ל עיי"ש:

ט

ט) ומ"ש רו"מ שבנ"ד הוא קונה רק זכות לצוד כמו קונה קונטראקט לבד. הנה כעין זה רצה להתיר בתה"ד להלוות לגוי על חזיר משום דישראל מנכרי לא קנה משכון ומסיק לאיסור. וכן פסק הרמ"א. אך גם לסלקא דעתא דתה"ד בנ"ד כשצד אותם אגלאי מילתא למפרע דמתחילה שלו הי' כיון דאינו יכול האדון לסלקו למפרע הוא גובה. ועוד דבשלמא בהלואה אפשר שהגוי יפרע לו ולא יעשה סחורה כלל בטמאים. ואם אח"כ לא פרעו הגוי אז חשיב נזדמן. משא"כ בזה שתחילת מלאכתו הי' שיצודן הוא או שלוחו):

י

י) ולדעתי אין להתיר רק באופן זה שיחזרו החכירה אל האדון ואח"כ יחכרו מחדש באופן שמקום הדגים טמאים יהי' כוכו לגוי. וכנגדו יהי' מקום מיוחד לישראל לבדו כהא דש"ע (או"ח סי' רמ"ה סעיף ג'). ואם אי אפשר באופן זה אם יחליף עם הגוי מקום דגים טמאים עם דגים טהורים. היינו שמקום הדגים טמאים יהי' כולו לגוי וכנגדו מקום אחד דגים טהורים יהי' כולו לישראל. איני אומר לא איסור ולא היתר. אך שהגוי יצודם על שותפות עם ישראל נ"ל לאסור בהחלט:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף