אבני נזר/יורה דעה/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה יג

סימן יג

ב"ה אור ליום ה' חיי תרס"ו לפ"ק פה סאכאטשאב יע"א.

שוכ"ט לכבוד חתני הרב החריף הבקי איש תבונות חוטר מגזע אלים ותרשישים מו"ה יצחק יהודה נ"י האבד"ק לובראנץ.

א

א) דבר השו"ב אשר התחייב לאשתו הנשתטית שמונה זהובים לשבוע עבור מזונות. והנה גיסו אחי אשתו מחזיק אותה. והוא נתן כתב שבועה לגיסו שיתן לו השמונה זהובים לשבוע. ואם יעבור יאסור עליו לשחוט ובתחילה שילם זמנים טובא היינו שבכל פעם שתבעו שילם המגיע עד אז. כי לשלם בכל שבוע א"א כי גיסו דר בלאדז. אך כאשר ירדה השחיטה מטה עבר זמן בערך שנה שלא שילם ותבעו גיסו באיומים שיבא לב"ד לאסור שחיטתו. וחילה פניו בכתב כי יחכה לו עד עבור עת רעה. ולא השיג תשובה. והנה כעת עשה כ"ת ביניהם כי השו"ב ימסור השמונה זהובים בכל שבוע לכבודו עבור גיסו ועוד מעט יותר בכדי שישתלם מעט מעט גם המחויב מכבר:

ב

ב) אך מסופק אם יוכל להיות שו"ב עוד. מחמת שעבר על השבועה ושחט באיסור כמה פעמים. ולדעת קצת אחרונים נאסר מצד אי עביד לא מהני והוציא טריפה מתחת ידו. ועוד כי לדעת הרמב"ם מומר לאחד מעבירות צריך לבדוק לו סכין ואם לא בדק אסור לאכול משחיטתו וכל האחרונים פסקו כהרמב"ם. ועוד שגם עתה אסור לשחוט מחמת השבועה:

ג

ג) והנה כבודו כתב להתיר דאפשר שסמך על השתיקה על מכתב בקשה שלו. שיחכה לו עד עבור עת רעה. אנכי לא אדע. שלפי מכתבו כל מה ששילם תחילה הי' ע"י תביעה. ובודאי כשתבעו באיומים הי' אחר שתבעו בלא איום ולא שילם. כי כ"ז שלא תבעו בפשוט לא הי' לו לגיסו להתרעם עליו. מאחר שכל תשלומיו הי' רק ע"י תביעה. וע"כ המעשה הי' שתחילה תבעו סתם ולא פרעו. ומה התנצלות יש לו ע"ז. כי המכתב בקשה הי' לאחר שתבעו באיום אך הנה בענין שבועה בכתב העליתי בתשובה כדעת האומרים דלא מהני. וא"כ אזלי כל החששות. אך בתשובתי להרה"ג מאמסטאב לקמן (הל' שבועות) הבאתי שם דברי הר"י מיגאש [עיי"ש מן ד"ה אך בתשו' הר"י מיגאש עד לא חלה עליו כלל ועיקר]:

ד

ד) נשוב לנ"ד שנשבע לחבירו ומחויב לקיים שבועתו מ"מ כיון שאינו איסור שאסרה תורה רק מסברא מחויב לקיים שלא ישחוט. מ"מ אם עבר ושחט לית בי' משום כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני [ועיין בתשובה הקודמת שבשחיטה לא אמרינן אי עביד עביד לא מהני משום דגלי רחמנא בשחוטי חוץ עיי"ש] דאין זה איסורא דרחמנא שלא ישחוט רק מסברא. ממילא לא הוציא טריפה מתחת ידו. ואף את"ל שבלא בדיקת סכין אחריו היתה שחיטתו אסורה. מ"מ אין יכולין לפסול האיש. שהוא יאמר ידעתי שבדיקת הסכין היתה כראוי והי' הבשר כשר:

ה

ה) ולענין האיסור שבועה שמוטל עליו שלא לשחוט נ"ל שיכול גיסו להתיר לו שלא עפ"י חכם לפסק הט"ז (סימן רכ"ח ס"ק מ"ח). דמשמעות דבריו שיכול למחול ת"כ. ונב"י השיג עליו והביא ראיות שאינו יכול למחול לו השבועה. וכתב על הט"ז שדבריו שגגה. לענ"ד אין בזה כדי השגה על הט"ז. וחילוק יש בין ת"כ בין נדר ושבועה דנדר ושבועה שחלים בפ"ע אף שאינה לחבירו ע"כ אף שנדר או נשבע לחבירו חלה השבועה אף שלא מחמת חבירו ג"כ. ע"כ אין חבירו יכול למחול. משא"כ ת"כ שהוא כריתת ברית והוא לחבירו דוקא שנתחייב לחבירו בח"כ שפיר יכול חבירו למחול לו. ולפי"ז בנ"ד בשבועה בכתב דבנשבע לעצמו בכתב לא הי' חל. והחיוב רק בשביל חבירו שפיר יכול חבירו למחול לו. ובודאי יתרצה חבירו למחול לו על מנת שיקיים להבא הפרעון. ולרווחא דמלתא לצאת ידי הנב"י יתירו לו שלשה מדעת גיסו:

ו

ו) והיותר חומר שיש בזה הוא מחמת שעבר ג' פעמים על השבועה. ולכאורה להר"י מיגא"ש אין חיוב בידי אדם רק בידי שמים. ובודאי מי שאינו מקיים מה שמחויב לצאת ידי שמים לא נפסל כלל. אך לפמ"ש דילפינן משבועות הכתובים בתורה הם חיוב גמור. רק שב"ד אין עונשין ע"ז. מ"מ שוב אין לו נאמנות על בדיקת הסכין לרמב"ם:

ז

ז) מ"מ יש לצדד. מאחר ששבועה בכתב הכל יודעין שיש בו קולות. ואפשר שו"ב זה לא ידע שמ"מ יש בו חיוב גמור בצירוף דיקדוקי עניות שהי' בו שמעבירין האדם על דעת קונו הקל לעצמו. בפרט שכ"ת כתב עליו שהוא מוחזק לי"ש. יש לדונו לזכות ולהתירו להבא אם גיסו ימחול לו. ועפ"י היתר של שלשה כנ"ל. מ"מ להשו"ב הזה ראוי לגעור בו בנזיפה ולהזהירור שלא יהי' שבועות קלים בעיניו ולא ישבע עוד לא בע"פ ולא בכתב. וידוע מאמר המדרש אם יש בך כל המדות הללו אתה ראוי לישבע בשמי:

כ"ד חותנך הדוש"ת הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף