אבני נזר/אבן העזר/קכג
< הקודם · הבא > |
לרב מפרשיסחא
השאלה נאבדה וניכרת מתוך התשובה
תשובה
א[עריכה]
א) יש בזה כמה טעמים להתיר:
הא', כי הכחיש זא"ז בחקירות דאיזה שעה, ואין לומר כיון דעידי קידושין לרוב הפוסקים לא בעיא דוח"ק, תיכף שהעידו על המעשה בלי הגידו השעה נגמר עדותן, ושוב כששואלין את העדים על הזמן לא מהני הגדתו על הזמן שיתבטל עדותן ע"י זה דהוי חוזר ומגיד דליתא, דהא חשוב דין מרומה שהאשה מכחשת, ועוד שתתקדש אשה חשובה שלא במעמד אבי' וקרובי' ובלי חופה, וכבר נשתדכה עם אחר נגיד וב"ת, עתה תתקדש אל זעלניר בלי שידוכין, ובדין מרומה הא בעינן דו"ח לכ"ע. ואף שאם אמר איני יודע גם בדיני ממונות כשר, דרק לכתחילה בעי דו"ח, מ"מ מוכח דמהני הכחשתו אח"כ לבטל העדות, דאל"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן:
ב[עריכה]
ב) ואין לפקפק עוד לדעת הש"ך סי' ל"ג דטעם הכחשה בזמן מבטל העדות משום עדות שאי אתה יכול להזימה, ולתירוץ הב' בתוס' מכות בעידי קידושין לא בעינן עדות שאתה ילה"ז, דליתא דכל אחרונים חלקו על הש"ך וס"ל בדיני ממונות לא בפי עדות שאתה ילה"ז ואעפי"כ הכחשה בחקירות מבטל העדות, ועוד דחכם יצחק בכר דוד הביא ראיות דתירוץ הראשון עיקר, ובאמת כל הראשונים במכות כתבו תירוץ הראשון:
ג[עריכה]
ג) היתר הב', כי ע"א אמר שלא אחזה בידה רק ב' זאקאנדעס, ואח"כ החזירתו, ודעת החכ"צ דכיון שלא אמרה הן מהני השליכה תוך כדי דיבור דמגלה דעת שקבלתה לא היתה על דעת קידושין, וה"ה החזרה לידו, וכן הסכים בספר צ"צ החדש, ונראה דה"ה החזרתו לידו תיכף תוך כדי דיבור:
ד[עריכה]
ד) היתר הג' מחמת פיסול העדים, הן אמת דמחמת שהעידו על אחד שאכל מקעסיל שמבשלים בשר עבור אנ"ח אין לפוסלו בהחלט, דהא בעינן עבירה שיש בו מלקות, ורוב טריפות מחמת סירכא, שהם רק ספק טריפה כדאיתא בסי' פ"א סעיף ב', גם בשר אחוריים מבהמה כשרה מוכרים לערלים בחזקת טריפה, ואי שמטילים לתוך הקעסיל חזיר להטעים וטעם לרוב הפוסקים אין לוקין, מ"מ כיון שעל אחד העיד אחד שכתב אדרעס בשבת, הגם שהרמ"א או"ח סי' ש"מ סובר דכתיבה בלשון פוליש אינו מן התורה, כבר השיגו ע"ז המג"א סי' ש"מ והעלה שהוא דאורייתא, והב' העיד עליו ע"א שגנב קורקבן, ולדברי שני העדים אלו הקידושין בטלין הוי עדות מיוחדת לבטל הקידושין:
ה[עריכה]
ה) האומנם כי בתשו' הרמ"א סי' י"ב בעידי זנות לאסור האשה על בעלה שבאו עדים והעידו על העדים שהם פסולים אך שעדותם על העדים הי' שלא בפני העדים, וכתב הרמ"א דהוי תרי ותרי, דהעדים מעידים שהעדות בטלה ואלו העדים מעידים שזינתה, ומוכיח כן מהא דגרסינן פרק האשה שנתארמלה (י"ט:) שנים החתומים על השטר ומתו ובאו אחרים ואמרו פסולי עדות היו אם כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים, ומקשה תרי ותרי נינהו, הרי דאף דהעדתם על העדים הי' שלא בפניהם, וכ"ש שמתו, והוא עוד גרוע משלא בפניהם, מ"מ כיון שלפי דברי האחרים השטר בטל חשובים עדים לבטל השטר, רק שהראשונים ג"כ עדים כיון שנשאר בחזקת כשרים דאורייתא לפוסלן שלא בפניהם עיי"ש היטב בסוגיא ופוסקים שם ובתשו' הרמ"א, וה"נ בנ"ד כיון שעל כל אחד מהעדים אין כאן אלא ע"א מעיד עליו שהוא פסול ונשאר עדים כשרים הוי תרי ותרי:
ו[עריכה]
ו) יש לחלק דבקידושין אפי' המעשה אמת כל שהעדים או אחד מהעדים פסולין [דנמצא אחד מהם פסול עדות שניהם בטל ואפי' מקדש בע"א לא הוי, האומנם כי יש לפקפק בזה לדעת התוס' והרא"ש דאין הפסול פוסל אלא אם כן בא להעיד בב"ד, נמצא בשעת קידושין עדיין כשר הי' וכשבא להעיד אח"כ חשוב כמו העד כשר דלא נתבטל הקידושין, ליתא חדא דדיעה הראשונה בחו"מ סי' ל"ו שהיא עיקר בכל מקום דבראי' דאחד בלבד נפסלין וכן פסק הש"ך שם, ועוד הא הריטב"א כתב דעידי קידושין כיון שהמעשה מתקיימת על ידם חשוב כבא להעיד, ועוד דלרוב פוסקים מקדש בע"א אין חוששין לקידושין הקידושין בטלין נמצא שאין כאן עדים על הקידושין כלל, כיון שאין העדים מעידין שכשרים, ודווקא בעדים החתומים על השטר, הרי העדים שמוחזקין בכשרות מעידים שהלוה, ואף שעדים אחרים מעידים שפסולין והעדות בטלה, מ"מ אלו שמעידין שהלוה ג"כ חשובים תרי, אבל הכא העדים אינם מעידים רק שאמר הרי את מקודשת ונתן המטבע, ואף אם האמת כן, העדים אחרים מעידים שהקידושין בטלין מחמת שהראשונים פסולין, וע"ז אין להעדים אחרונים מכחישים, ודווקא בעידי הלואה שכשעדים אחרים מעידים שפסולים הי' אין עדותן רק משום דא"כ אפשר דהלואה שקר, והרי עדים הראשונים מעידים שהלואה אמת, משא"כ בקידושין:
ז[עריכה]
ז) אך בב"י סי' מ"ב בעידי קידושין שהעידו עליהם אחרים לפוסלם צריכה גט משום דאין יכולין לפסול העדים שלא בפניהם, ואף דמ"מ עדים אחרים מעידים שהקידושין בטלין, ע"כ דאף כה"ג חשוב תרי ותרי, מ"מ אף לדברי הב"י מהני עדות הבאים לפוסלן להוציאן מכלל ודאי קידושין לכלל ספק, ונ"מ בהצטרף עוד ספק אחד לשוויא ספק ספיקא:
ח[עריכה]
ח) ולכאורה יש לפקפק דהתינח אם הוגבה עדות הבאים לפוסלן בפני המקדש,, אבל בנ"ד המקדש לא הי' שם רק העדים הנפסלין והרי על העדים לא חל עדותן לפוסלן, שעל כל עד אין כאן אלא ע"א רק על הקידושין לבטלן ואינו מועיל אם לא הוגבה העדות שלא בפני המקדש, ואין להתיר משום דהאשה מוחזקת בעצמה מקבלין עדות שלא בפני בע"ד, דהמעיין במהרי"ט חלק חו"מ סי' ל"ב, הובא בקצוה"ח סי' כ"ח סק"ט יראה שאין ענין לכאן:
ט[עריכה]
ט) אבל לאחר העיון נראה דהעדים הבאים לבטל הקידושין א"צ להעיד בפני המקדש, ואמינא בזה סברא וראי', סברא, דאין האשה ממונו של בעל כמ"ש הר"ן פ"ק דגיטין דמהאי טעמא לא טענינן לבעל מזוייף, וכן משמע סוף פ"ג דקידושין (ס"ז:) דהא דאין קידושין תופסין באשת איש יליף לה מהקישא דר' יונה דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות, ולא קאמר בפשיטות שהרי הוא בעל והאיך תוכל להקנות עצמה לאחר, מוכח דלא חשובה שלו רק איסורא רכיב עלה, וא"כ שבאין לבטל הקדושין אין העדות נגד המקדש רק על האשה, ובאמת שאין זה סברא ברורה, רק שיש לי ראי' מהא דכתובות (כ"ב:) שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אף אם נשאת תצא ואפי' אם נשאת לאחד מעידי' ואומרת בריא לי דבכה"ג בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תצא בגירושין תצא, ואמר שם הטעם משום דגירושין יכולה מכחישתה, ופירש"י שאם יבוא הבעל ויאמר לא גרשתי תוכל להכחישו, הרי דבשאין הבעל לפנינו עסקינן ואעפי"כ אי לאו תרי דאמרי לא נתגרשה, הי' העדים שאומרים נתגרשה נאמנים. וכן משמע ברמב"ם וש"ע סי' קנ"ב סעיף ח' וז"ל הי' לה ב' עדים שהיא גרושה תנשא לכתחילה, ומשמע סתמא שאין הבעל שם ואעפי"כ מהני עדים להשיאה לכתחילה, ומה לי עידי גירושין ומה לי עידי ביטול הקידושין, ולראי' יש לדחות דענין אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא דאין חבין לאדם שלא בפניו כמ"ש בש"ך סוף סי' ל"ח והעדים שאמרו גירשה אומרים שבדעתו גירשה ואין רצונו באשה זו ולא חוב הוא לו. אך ברש"י חזקת הבתים בטעם אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דאי הוה קמן דילמא הוי מזים להו. וכיון דחיישינן דמשקרי וחוב הוא לו מה שמגורשת ולמה יהי' נאמנים, ע"כ דמה שמגורשת ומותרת לעלמא אינו דין נגד הבעל רק נגד האשה ולא בעי בפניו:
י[עריכה]
י) אך דלכאורה קשה לפי זה בעידי שטר ניחוש שמא כתבו השטר שלא מדעת המתחייב והוי שלא בפני בע"ד, בשלמא משום מפי כתבם לא קשיא דמפי כתבם אינו מחשש משקר, וכיון שאומרים אמת שהוא מדעת המתחייב ולא מפי כתבם, אבל משום שלא בפני בע"ד קשה, והי' אפשר לומר משום דכשבא השטר לפני ב"ד והבע"ד לפני ב"ד, הרי נתקבל העדות שבשטר עכשיו, אך לפי זה אין יכולים להוציא שטר על יתומים קטנים ניחוש שמא נכתב שלא מדעת המתחייב ולא הוי בפני בע"ד לא בשעת חתימה ולא עכשיו, ואולי בעירוכין בהא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים קאמר משום דלא בעי מיעבד מצוה כו' ואילו משום לפני בע"ד לא, אלא ודאי דכיון דלפי דברי העדים שנכתב מדעת המתחייב שפיר דמי, וה"ה דיכולין לומר טעם זה בעידי גירושין:
יא[עריכה]
יא) ואין להקשות לפמ"ש דטעמא דשטר לא חשוב שלא בפני בע"ד כיון דלפי דבריהם הוי מדעת המתחייב יחשב בפניו, א"כ מחאה ומודעא שנכתבו שלא מדעת המתחייב יפסלו משום שלא בפני בע"ד, דלק"מ שהרי המחאה נכתבת קודם שכלו שני חזקה ועדיין אין ללוקח כלום במקח ואין מחייבין אותו עכשיו כלום, וכן מודעא קודם שהקנה לו ובשעת כתיבה אין מחייבין אותו כלום, רק שלא יחול אח"כ החזקה והקנין, וזה המצוה לכתוב המחאה ומודעא בידו לעשות לו בע"כ של שכנגדו, לית בי' משום אין חבין לאדם אלא בפניו:
יב[עריכה]
יב) אך דיש לומר טעם אחר דכיון דעכשיו שוב אי אפשר לקבל העדות בפני העדים והמקדש, וכתב מהר"ם פאדואה, הובא בד"מ סי' כ"ח סק"ו שאם גבו עדות שלא בפניהם ונאנסו אח"כ העדים או הלכו למדינת הים דנין עפ"י אותו העדות יע"ש בשם רי"ו, וי"ל דתליא במחלוקת הרשב"א עם הרא"ש, דלדעת הרשב"א דבאונס מקבלים עדות שלא בפני בע"ד משום דעיקר דין בפני בע"ד בשור דהוי כדיני נפשות ובדיני ממונות מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ובאונס לא גזרו, וא"כ ה"ה בעידי קידושין, אבל לדעת הרא"ש בתשו' דחכמים הפקירו ממונו ובאיסור לא שייך זאת:
יג[עריכה]
יג) מיהו י"ל דהרא"ש לטעמי' דתרתי בעינן אונס וגם שלחו אחריו ולא בא, הוא די"ל משום דפשע ולא בא הפקירו ממונו. אבל לדידן דפסקו המחבר והרמ"א דאונס לבד מקבלין למה יפקירו ממונו בחנם, וע"כ דדעת הרשב"א דמה"ת בדיני ממונות מקבלין שלא בפני בע"ד ובאונס לא תקנו, וכאן שעכשיו אונס דנין עפ"י עדות הראשון, וי"ל עוד דעדיף מהא דרי"ו, דהתם הב"ד טעו שקיבלו עדות שלא בפני בע"ד וכן לא יעשה, י"ל דאין מעשיהם כלום אפי' נאנס אח"כ, משא"כ בנ"ד שהב"ד הי' סבורים להיות בפני בע"ד כיון שעדים הנפסלין הי' שם, האומנם כי יש סברא להיפוך, כיון שקיבלו העדות לפני העדים הנפסלים ולא בפני המקדש יראה שלא הי' דעתם לקבל עדות לפסול הקידושין אלא לפסול העדים וממילא יהי' הקידושין נפסלין. וכיון שהעדים אין נפסלין לא מהני בעצם כיון שלא הי' כוונתם לכך, ודמי קצת להא דמהריב"ל ח"ד סי' א' שצידד לומר שאין נעשין דינים בע"כ, מ"מ אין לומר כן בלי ראי':
יד[עריכה]
יד) גם י"ל לבטל החשש שלא בפני בע"ד מאחר דמדאורייתא פשיטא דהעדות בטל כיון דלא הוי דרישה וחקירה ואדרבה הכחישו זא"ז בחקירות רק מדרבנן יש לחוש לדעת קצת פוסקים כיון דדיני ממונות לא בעי דו"ח ה"ה אם הכחישו זא"ז כשר, וכיון דמדאורייתא בלא עדות הפוסלים בטל ומדרבנן צריך לבטל סגי שלא בפני בע"ד דומיא דקיום שטרות, וזה העיר הרב השואל מפרשיסחא:
טו[עריכה]
טו) היתר הד', כי העד הב' אמר שאינו יודע אם הי' בשעת מתן מעות או לאחר מתן מעות, וכיון שהגיע לידה בתורת פקדון ולכ"ע שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא משום דאין ראי' ממה שלא החזירתו דסברה אי שדינא להו מתחייבנא באחריותה, ואף שהאמירה הי' תכ"ד לנתינה, הא כתב הריב"ש בתשו' סי' ק"ע, הביאו הד"מ סי' כ"ח, דאף כה"ג הוי לאחר מתן מעות, איברא די"ל דהריב"ש כתב כן רק למאי דס"ל דאפי' לא נתן לשם פקדון ולא מחייבה באחריות שתיקה לאו כלום הוא ומשום דסברה דמחייבה באחריות, אבל למאי דפסק בש"ע לחומרא דהא דקשי בה בפום נהרא כיון דלפי האמת אינה מחוייבת באחריות אם איתא דלא ניחא לה הו"ל למישדינהו אפי' יהיב לה בתורת פקדון ובתוך כדי דיבור חזר ואמר לשם קידושין הוה לה למישדינהו שהרי תכ"ד יכולה לחזור ממה שקיבלה לשם פקדון:
טז[עריכה]
טז) אך נראה שתליא במחלוקת הראשונים, שהרשב"א הקשה תשדינהו קמי' ותימא הרי שלך לפניך, ויש מי שפירש דלאו מדינא קאמרה אלא דילמא טעי וסברה הכי כיון דקיבלה עלי' אחריות דלאו כ"ע דיני גמירי וכ"ש נשי, אבל הכא כיון דלקידושין יהיב ניהלה ולא קבלתינהו בשמירה אפי' נשי ידעו דלא מחייבא בהו ותשדינהו, והיינו דאמר סברה דשדינהו להו, משמע דאיהי סברה וטעי, ופריך רב אחאי אטו כ"ע דינא גמירי אפי' בקידושין נמי אפשר דטעי, ומש"ה לא שדיא להו, ומ"מ מקמי דמסיק זיל חוש לה הוה אמינא דטועה בדין, וה"נ אף דתכ"ד, והיתה יכולה לחזור היא טועה בזה, אך בשם הרמב"ן כתב הרשב"א דבאמת אינה טועה בזה, אלא דאי בעי שדיא קאי בלא אמירה הרי שלך לפניך חייבת יע"ש, וא"כ בנ"ד נמי כיון שהיתה יכולה לחזור מן קידושין לשם פקדון אמרינן הו"ל למישדינהו, מיהו אפי' בקידושין בהא דציפתא דאסא דעת מהר"ם פאדואה וב"י בתשו' דבלא שידך לא חיישינן לה והכא לא שדיך:
יז[עריכה]
יז) עוד יש לעיין אם מה שנתן לה המטבע אם חשוב נתן לה לשם פקדון ג"כ יהי' תלי בדין דציפתא דאסא אם חיישינן משום דהוי בשדיך דווקא, ועי' בזה שו"ת הרי"מ:
יח[עריכה]
יח) והנה אף שהעד אמר שלא ידע אם הי' בשעת מתן מעות או לאחר מתן מעות, נ"ל דחשיב נמי אמר בפירוש לאחר מתן מעות, דהא אי לאו הראי' דהיא שותקת המורה הסכמה על קידושין הרי איכא חזקה גמורה שאשה שכבר נשתדכה עם נגיד אשר נותן לה לנדוניא מצד החתן סך רב וגם מצדה נתן לה אבי' סך רב שלא תניח את כל אלה ותתקדש לזעלניר גברא ערטילאי רק אם יש כאן קבלה המורה הסותר החזקה, אבל בספק אם בשעת מתן מעות שוב אמרינן חזקה שלא נתרצית כנ"ל, ומזה גופה ראי' שהי' לאחר מתן מעות, והנה יען כי בהיתר הזה יצא ספק לשיטת הרמב"ן דאינה טועה כלל. וכן אם תשיב פקדון דלשיטת הרמב"ן דלא חשיב פקדון יהי' תלוי במחלוקת הראשונים בשתיקה לאחר מתן מעות כעין ציפתא דאסא ולא שדיך אם חוששין מ"מ בצירוף היתר ג' יהי' היתר גמור:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |