שו"ת הרמ"א/יב

שו"ת הרמ"א ‏ יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשה בא לפנינו באודות פלוני שהיה נפרד זה כמה שנים מאשתו ובאו לפנינו לדין וע"י זה נתגלגל הדבר וטען לפנינו איך שראוה מדברת עם אחד שחשדה ממנו וז"ל טענתו. (איך בין בייא מיינם ווייב גיוועזין אונ' האב גיזעהן דז זיא האט פיל עסקים גיהאט מיט דעם פלוני אונ' האב מיין שוויגר גיבעטין זיא זאלט אין אינש הויז ניט לאזין גיין זיא האט זיך נישט דראן קירט אונ' דר נאך האב איך מיך אויז גיצוהן אין איין אנדר הויז אונ' בין איין מאל גנגען אין דער גארבר גאס דא האב איך גיזעהן מיין ווייב אונ' פלוני גיין מיט פלוני אונ' פלונית האט קיכלך גיטראגן דא האב איך גיצערנט האב גישפראכן גייא היים דא האב איך מיר איין גיזעצט איך וויל נאר דען זעלביגן זמן בייא איר בלייבן אונ' בין אלזו פון איר גינגן האב זיא ניט אן גרירט). וזה היה כנגד חמש או שש שנים (פער ב' שנים אן גיפעהר האב איך וועלין ווידר צו איר קומין דא האט מאן מיר גיזאגט זויא זיא איבל גיהאנדלט האט דז איך מיר האב איין גיזעצט אז זיא טמא איז אונ' דז איך אל מיין טאג ניט צו איר וויל. זא האבן מיר אין גיפרעגט האסטו עפיש מער פון איר גיזעהן דא האט ער גישפראכן איך האב נישט גיזעהן וועדר איין מאל איז זיא גילעגן אין איינם (בית החורף) אויף דער באנק אונ' פלוני איז אים חדר גיוועזין זונשט האב איך נישט גיזעהן. אדר איך גלויב וואול דאש זיא טמא איז גיווארן דען מאן הט מיר אזו פיל גיזאגט. דא האבן מיר אין גיפרעגט פון וועם ערש גיהערט האט זא האט ער גישפראכן ער ווייש עש ניט מען ווערט עש וואול אין זיין עדיות זעהן אויך העט ער אירגנש אנדרש מין עדים ער ווישט איצונד ניט וועם) עכ"ל טענתו. ומרדכי השיב מצד בתו שכולו שקר רק שהיה לו קטט עמו בעבור ממון וע"י זה נתגלגל הריב ביניהם וכדי להתנקם ממנו פירש ממנה והביא פסק אחד שהעיד הסופר מק"ק פראג שנפסק להם על עסק קטט שביניהם כתקנת קהלת שו"ם. וכן העיד זלמן לוקו לפני ב"ד שזכר שהיה להם קטט ביחד בעבור ממון לפני הראשים אבל לא שמע שפלוני הנ"ל נתן אשמה לבתו, והאריכו עוד בטענותיהם אין צורך ברוב דבריהם אלא בעיקר מה שכתבתי. ובתוך זמן פרידת פלוני מאשתו יצא קול זנות על אשתו ולא ידעינן אם אויבים אפקו לקלא או לא. וטען פלוני שהוא מאמין לדברי העדים והקול שנטמאת והאריך הרבה בטענותיו. גם הראה לנו עדיות הוגבהו בב"ד של הדיוטות ממש שלא בפניה. ושנים עדים העידו עליהם שכל אחד ראה ששכב הנחשד עליה כדרך המנאפים אך לא ראו הדבר ביחד רק העידו בפני אותו ב"ד שראה כל אחד הדבר בפני עצמו. וז"ל העד הראשון (איך האב גיזעהן מיט מיין אויגן דז פלוני איז גישפרונגן פון איר איך העט גימיינט עש ווער איין נכרית גיוועזט זא זאה איך פלונית כו'). עוד העיד וז"ל (אונ' האב אים גיפונדן בייא איר אויף דער באנק ממש בעו"ה דאש מעשה אויף אננדער גילעגן אונ' דר נאך אבר איין מאל) עכ"ל העד האחד. וז"ל העד השני (זא האב איך גפונדן זייא ביידע בייא אננדר פלוט אונ' פלונית גיזעהן בעו"ה ליגן דען פלוני אויף פלונית אויף דער ערד). ועוד העידו אחרים אך העיקר דין תולה בעדות זו. ולכן אבאר בעזרת האל דינם תחלה ואח"כ אבאר דין שאר העדות שהועדו. נראה פשוט דאילו העידו עדים כשרים בפני ב"ד כשר בפני בעל דין עדות כזה פשוט הוא דהיו מוציאין אותה בעדות זה מבעלה כ"ש שהפסידה כתובתה וראייה לדבר דהא אף לענין שנהרגין עליו לא בעינן כמכחול בשפופרת רק כדרך המנאפים כדפסקינן סוף פ"ק דמכות. ואע"פ שפירש שם רש"י וז"ל משיראו כדרך המנאפים משינהגו ענין ניאוף ששוכבים בקרוב בשר ונוהגין כדרך תשמיש, וכאן לא העידו רק ששכבו זה על זו ואפשר שבבגדיהם קאמרי ולא מיקרי בכך דרך המנאפים (ועיין בתשובת מהר"ם באחד שהיה כהן ושמע אחר הכותל נשימה דרך המנאפים) מ"מ לא גרע מדבר מכוער פ"ב דיבמות דאמרינן דתצא ופירושו דתצא מן הבעל לדעת ר"ת ורש"י והשאלתות כמו שהאריכו התוספות שם וכן פסק שם המרדכי בשם מוהר"ם, וכתב שם בשם הר"ם מאחר שדברי השאלתות מיושרים מי יחלוק עליהם להקל ועוד שכל דבריהם דברי קבלה. ואע"ג דהרי"ף והרמב"ם פכ"ד דאישות פסקו דאין להוציאה מבעלה אלא בעדי טומאה ולא בעדי כיעור וכ"כ הרשב"א בתשובה וכתב נימוקי יוסף פ"ב דיבמות דכן דעת הר"א והריטב"א וכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב דכן ראוי להורות, מ"מ נראה מאחר שהר"ם כתב שאין להקל ולזה נוטה דברי הטור באבן העזר סימן י"א אין להקל דאינון בתראי אינון והלכתא כוותייהו כדפסק הרי"ף פ"ב דעירובין דראוי להורות כבתראי וכן נוטה מסקנת הרא"ש פ"ב דיבמות, ואע"פ שלא ראו הדברים כאחד מ"מ עדותן מצטרפת כמו שפסק המרדכי בשם מוהר"ם פ"ב דיבמות, ואע"ג דכיעור דחזא האי לא חזא האי והביא שם ראיה מן הירושלמי כ"ש כאן דמצטרפין (עדותן) שהעידו שראו כיעור אחד, מ"מ ענין נדון דידן עדים אלו אין בהם ממש מכמה טעמים. טעם הראשון שהוגבו שלא כדין שלא בפניה. ואיתא בתשובת הרא"ש כלל מ"ו סימן א' וז"ל תחלה אני כותב שלא כהוגן עשו שקבלו העדות שלא בפני האשה ושלא בפני בעלה ויבא בעל השור ויעמוד על שורו אמר רחמנא, ועוד היה ראוי שעדות זו תתקבל בפני גדולי ישראל הבקיאים בדרישה (וחקירה) שידרשו ויחקרו היטב שלא לאסור אשה לבעלה כדאיתא שלהי יבמות כו' עד ולאסור אשה על בעלה הכל מודים דבעינן דרישה וחקירה ולקבל עדות בפני בעל דין ובפני גדולי ישראל שידעו לחקור ולדרוש ולא להסתיר עצה במחשכים ולהוציא לעז על האשה תחת בעלה, ואף בעדות ממון הקל כתב ר"י שאם קבלו שלא בפניו אינו עדות לדון על פיו כו' עד וראוי להעניש כל מי שהיה באותו ועד לקבל עדות של לעז ופגם על אשה יושבת תחת בעלה שלא בפניה והנני כותב על ענין העדות אם היה בפני בעל דין כו'. משמע דבכה"ג שלא היה בפניה לא היה דן עליו כלל דלא הוה עדות, וכן פסק הטור ח"מ סימן נ"ח דעדות שלא בפניו אין דנין על פיו, וכן פסק הרא"ש בתשובה כלל מ"א סימן ו' דהוה כאילו לא נתקבל כלל וכן הוא בנ"י פרק כיצד הרגל ופרק הגוזל בתרא וכתב דהוה כטעה בדבר משנה דחוזר, וכן כתוב במרדכי בפ"ב דכתובות ופרק הגוזל בתרא דפסול, ואע"ג דכתב דכתב שם המרדכי בשם ריב"ן להכשיר בדיעבד, נראה דלענין הלכה יותר יש לסמוך אדברי הפוסלים דהוו רובא ובתראין, ואף לדברי ריב"ן היינו דוקא בענין ממון הקל, וכן מה שכתב מהר"ר איסרל בפסקיו דבמקום אלם דדחלי מיניה גובין לכתחילה עדות שלא בפניו היינו דוקא בענין ממון כמו שכתב שם בעצמו מטעם הפקר ב"ד הפקר והכי דיינין לאלמי ולכל חבריו אבל לאפקועי אשה מבעלה בעדות שלא בפניו פשיטא דלא מהני כלל כדמשמע מתשובת הרא"ש דלעיל מאחר דבעי דרישה וחקירה כדיני נפשות כמו שכתב הרא"ש בתשובתו גם לענין קבלת עדות שלא בפניו הוה דינו כדיני נפשות ושם פשיטא דלא מהני עדות שלא בפניו דכתיב והועד בבעליו יבוא בעל השור ויעמוד על שורו, וראיה מפ"ב דסנהדרין עבדא דינאי מלכא קטל נפשא א"ל שמעון בן שטח לחכמים תנו עיניכם בו ונדינוהו שלחו ליה עבדך קטל נפשא ושדריה להו שלחו ליה תא אנת נמי להכא והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור כו', ואי הוה עדות שלא בפניו כשר בדיעבד לדיני נפשות לא הל"ל לינאי תא אנת דהא איכא עשה דשום תשים עליך מלך, ומהאי טעמא דקדק ריב"ן שעדות שלא בפניו כשר בדיעבד מדכשר לכתחילה במקום שמקבלין שלא בפניו היכא דהיו עדים חולים או הולכים למדינת הים כדאיתא פרק הגוזל וא"כ מדשלחו אחר ינאי בודאי ש"מ דמן התורה כל עדות בעי בפניו ואפילו בד עבד פסול. (ואין להקשות דמהר"ם בתשובה והיא במרדכי פ"ב דיבמות מדמה ענין עדות אשה לענין עדות ממון לענין צירוף העדות כדאיתא התם ואע"פ שלענין נפשות לא מצטרף עדות מיוחדת כדאיתא פ"ק דמכות שאני התם דכתיב קרא דכתיב לא יומת על פי עד אחד ומוקי לה התם בגמרא דקאי לענין עדות מיוחדת והתם דוקא לא יומת כתיב אבל לענין שאר דברים כגון דרישה וחקירה או עדות שלא בפניו דמן התורה בעינן בתרווייהו רק חכמים הקילו לענין ממון פשיטא דמדמינן לענין נפשות) ומההוא עובדא דינאי ש"מ ג"כ דאפילו במקום אלם לא מגבינן עדות שלא בפניו בדיני נפשות דאין לך אלם גדול מינאי מלכא דהוה מלך וקטל כולהו רבנן כמוזכר בקידושין ואפ"ה לא רצה לגבות שלא בפניו וה"ה כאן בנדון דידן, ותו דאף אם היה דינו לגבות שלא בפני אלם מ"מ עדות בניו ובנותיו לא אמרינן דמתייראין מן האלם דהא אמרינן פרק חזקת הבתים דלגזלן אין לו חזקה משום דיראין מפניו למחות ולבנו יש לו חזקה, ואין לחלק דוקא התם דאין המחאה מזקת אלא לבן ולא שייך בה האלם מידי אבל בעדות כזו מתייראין מן האלם דהא זהו פגם לכל המשפחה ולכך יראים מן האלם, דא"כ אין לדבר סוף דאין לך משפחה שאין בה מוכס וכדומה לזה. לכן נראה דאף אם היה דברי פלוני כנים שאמר שלא היה יכול לגבות עדות בפניה מפני אלמותו של אביה מ"מ בתו לא הפסידה זכותה משום אביה, ועוד דברור לנו שבזמן שנגבה עדות זו היה צד פלוני המושלים וראשי פראג והיו יכולים לגבות עדותו בפניה, ותו דהא הראה לנו מרדכי שטר חתום מתלתא גברי מהימני דהיינו מהר"י שטערנבור"ג ורבי יצחק שטענגל"י ורבי מאיר בער"ן שהתרו בזעליקמן הנ"ל שאם יש לו עדות שיגבום בפניה והם רוצים לישב בב"ד ולא יגורו מפני איש ומדלא עשה זה נראה דאין מקום לטענותו שגבה עדותו שלא בפניה מחמת אלמות של מרדכי, ועוד נראה דמאחר שהיה יכול לגבות עדותיו בפניה לפני הב"ד הנ"ל ולא רצה אם כן הוה כאילו בא לגבות עדותיו שלא בפניה לכתחילה וזהו אסור לכ"ע דאף ריב"ן לא מכשיר אלא בדיעבד וזהו לא מיקרי דיעבד מאחר שהיה יכול לתקן קודם שבא לב"ד, וזה נ"ל פשוט, וכ"ש שכאן הוא כדיני נפשות ופסול לגמרי כמו שהוכחתי מעובדא דינאי מלכא (ואין להקשות הרי מצינו הרבה פוסקים דס"ל דתצא בקלא דלא פסיק בעדי דבר מכוער אע"ג דלא הוגבה העדות כלל בב"ד וכ"ש במקום שהועד בב"ד אף שלא בפניה. לא דמי כלל לכאן דהתם לא אמרינן דתצא משום העדים שהעידו אלא משום הקול דחוששין לו וכאן אין הקול כלום כמו שיתבאר לקמן בעזרת השם, א"כ פשיטא דאף משום העדים אין לנו לאוסרה מאחר שהוגבה שלא בפניה כדמשמע בתשובת הרא"ש דלעיל שאף שם אין אוסרין אותה אא"כ העידו בפניה ע"ש). מיהו בממון היכא דלא אפשר או אפילו היכא דאפשר בדיעבד לדעת ריב"ן כשר ומטעם שאמרו לענין דרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומפני מה אמרו בדיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ומהאי טעמא נמי אמרינן דדיני ממונות כשר שלא בפניו בדלא אפשר. אבל לאסור אשה לבעלה כדיני נפשות דמיא. דהא אמרו שלהי יבמות לענין דרישה וחקירה למשרי אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמיא ולאו דוקא אלא ה"ה כל שאר עדות אשה, דהא הרא"ש בתשובה דלעיל הביאו לענין לאסור אשה לבעלה. ואע"ג דהתוספות כתבו שלהי יבמות בשם ר"ח דהלכה דעדי נשים לא בעי דרישה וחקירה וכן פסק הרמב"ם סוף הלכות גירושין, היינו משום דמשום עיגונא הקילו חכמים להאמין עד אחד שמעיד לאשה שמת בעלה אבל לאסור אשה לבעלה בעינן דרישה וחקירה כתשובת הרא"ש דלעיל. וכן כתב הר"ן סוף פ"ק דסנהדרין והגהת מיימוניות דאישות והגהת מרדכי דיבמות. ואם כן מאחר שדמי לדיני נפשות לענין דרישה וחקירה ה"ה לענין שלא בפניו דלא מהני לכ"ע. ואין לומר דאע"ג דאין נאמנין לאוסרה על בעלה מאחר שהוגבה שלא בפניה מ"מ לענין להפסידה כתובה כדין היוצאת משום שם רע שהפסידה כתובה כדאיתא פרק אלמנה ניזונת והוא דבר ממון הם כשרים בדיעבד (תדא דהא כבר כתבתי דלענין הלכה ראוי להורות כרבותינו הפוסלים) ואף לדברי ריב"ן נראה דכאן יש לפסלן, דהא אמרינן שלהי יבמות אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה דברי רבי עקיבא רבי טרפון אומר בודקין וקמפלגי בדר' חנינא דא"ר חנינא דבר כו' עד ומאי טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כו' ובמאי קמיפלגי מ"ס כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי ומ"ס כיון דקא שרינן א"א לעלמא כדיני נפשות דמי. ומדנקט למשקל כתובה משמע דוקא במקום דאיכא למשקל כתובה דאית בה ג"כ טעמא דחינא כדאיתא בכתובות אבל להפסידה כתובה דלית בה טעמא להקל לכ"ע בעינן דרישה וחקירה. ועוד יש להביא ראיה דלא פלגינן עדות בכה"ג דהא אמרינן פרק האשה שלום איבעיא להו התירוני להנשא ותנו לי כתובה מהו כיון דאמרה כתובה אדעתא דכתובה אתאי א"ד כו', ופסק שם הרא"ש לחומרא וכן משמע דעת הטור אבן העזר סימן י"ז. ש"מ דאם ידעינן דאדעתא דכתובה אתאי לא מתירין לינשא אף שתבעה נמי להנשא ולענין נישואין היא נאמנת אפ"ה כל העדות בטל. וכן משמע ממה שכתב מוהר"ם בתשובה והיא בסוף הגהת מרדכי דקידושין וע"ש ה"ה בנדון דידן, דודאי אדעתא לאוסרה על בעלה קא אתו ולכן אף לענין כתובה אינן נאמנין, דא"ל דלהפסידה כתובה כוונו דא"כ לא הצריכו לומר ששכבו זה על זו דבעוברת על דת יהודית שמדברת ומשחקת עם הבחורים הפסידה כתובה כדאיתא פ' המדיר. ואי משום דבעוברת על דת לחוד צריכה התראה להפסידה כתובתה כדאיתא בסוטה פרק ארוסה וא"כ הוצרכו להעיד עליה דבר מכוער דאסורה לבעלה ותצא בלא כתובה ואימא לעולם דמשום כתובה קא אתי. זה אינו דאם כוונו לכתובה היה להם להודיע לבעלה בפעם הראשונה שראו מה שראו להתרות בה באולי תעבור עוד על דת ותפסיד כתובה ועוד דהרי כל אחד מהן העיד בפני עצמו וידוע שאין אשה מפסדת כתובתה בעד אחד, אלא ודאי לאוסרה על בעלה קא אתו דאז עד אחד נאמן לאוסרה עליו כשהבעל מאמין לדבריו כמו שיתבאר לקמן. אלא ודאי לא כוונו הני עדים רק אאיסור שהוא פשוט לכל שאסורה לבעלה, ויותר יש לתלות שחששו לאסור ממה שהעידו לענין כתובה שהוא ממון:

ומעתה אומר מאחר שנגבה עדות זו שלא בפני אשה ובעלה לא הוי עדות כלל לא לענין לאסרה על בעלה ולא לענין הפסד כתובה כמו שביררתי, וכ"ש בעדות זו דאיכא למיחש, דהא אמרינן בירושלמי פרק זה בורר רב כד הוה חמי סהדי מכוונין הוה חקר כד הוה תמי סהדי הכן והכן הוה מכוון פירוש כשהיה רואה עדים שהיו אומרים עדותן מכוונין בלשון אחד היה חושש לשקרים ובעצה אחת כוונו לשונם והיה חוקר ודורש אותם, אבל אם לא אמרו ממש בלשון אחד אלא זה אומר בכה וזה בכה רק שלא היה הכחשה לא היה דורש כ"כ, ומאחר שעדים אלו העידו בסגנון אחד שראו בשתי פעמים ששכבו זה על זו ואמרו עשו אותו מעשה כו' איכא למיחש לשיקרא והיה (צריך) לחקור בעדות, וכל שלא נעשה (ונחקר) כתקנו ונעשה שלא בפניה לאו כלום הוא. הטעם השני שאין בעדות זו כלום דהא אתו לקדמנא שני עדים כשרים והעידו על עדים הראשונים שפסולי עדות הם שרבים העידו דרך כלל שאין לסמוך אעדותן כי כן הוחזקו לרקים ופוחזים וחשודים וכן הוא מפורסם לכל. ואף הבעל דבר לא יוכל להכחיש זה אלא שאומר שמשום זה אין לפוסלן לעדות ושנים או שלשה העידו בפרט אחד העיד בפני פלוני הבעל שאחד ששמו כך הוא מסר פרנסי פראג ביושבם ביחד בבית פלוני, ועד שני העיד ג"כ כזה אך שלא בפני פלוני הבעל כי הלך לדרכו קודם שגבינו עדות על זה. ועוד העידו רבים עליו בפני פלוני איך שעמד בפרהסיא וגיזם למסור ולהרוג. שהוא נשבע תמיד ולפעמים מחרף וזוכר שם ע"ז, אחר זה גם על עד שני שהוא פלוני אחד העיד עליו בפני פלוני שמצאו אצלו ספרים שגנב והשני העיד שלא בפניו איך שגנב לו הרבה דברים ודבר אחד מצא ביד הצורף שמכר מגניבתו. ועוד העיד אחד שיודע שגנב לאביו והוצרך להחזיר הגניבה לאביו אף שהעד אומר שקטן היה באותה שעה, עוד העיד אחד ששמע מבעה"ב שלו שפלוני זה חשוד שגונב. וע"פ דברים אלו נראה לנו שפסולים הם לעדות זו (מאחר שכבר כ"כ הוחזקו לחשודין ואמרינן סוקלין על החזקה כדאמרינן פרק עשרה יוחסין) ופשיטא דאלו האחרונים נאמנים על הראשונים אע"פ שהוא שלא בפני הראשונים, דהא אמרינן פ"ב דכתובות שנים חתומים על השטר ובאו שנים אחרים ואמרו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים ואם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין אלו נאמנין ומסיק דלאו למגבי בשטרא קאמר דאינן נאמנין (דנהי דהזמה לא הוי בפניהם הכחשה מיהו הוה) אלא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה, ה"נ אע"ג דלא נפסלו בהעדאת עדים אלו עליהם שלא בפניהם מ"מ לזה העדות אינן מועילים כלום דאוקי תרי לבהדי תרי ואשה בחזקת היתר לבעלה וזה פשוט. ועוד בנדון דידן לא גרע סוף דינא מתחילת הדין, ומאחר שעדות הראשונים הוא שלא בפני בעל דין אם כן יכולין לבטל עדותן ג"כ שלא בפניהם. ותו דהא גלוי לכל דאלו שנים עדים שהעידו הם חשודים כי האחד מהם הוא נקרא פוק"ש והוא ראש לשועלים הקטנים המחבלים כרמים, והשני פלוני וניכרים לפוחזים ורקים לכל אדם, אע"ג דלא ידעינן בהו שהם פסולים ממש מ"מ מאחר שהוחזקו בפי כל לפוחזים ורקים פסולים הם לעדות כזה, וראייה מהא דכתב מהרא"י בפסקיו סימן רכ"ד בענין התרת אשה שמת בעלה שהסכים להתיר וכתב לבסוף וז"ל, אך בתנאי זה אם ידוע למר שהועד העדות בלי רמיה כי אינני מכיר את העד אם הוא מן הרקים הפוחזים דלא חיישי במידי לאסהודי שיקרא וכ"ש דבכה"ג דסבורין הם שבודאי לא יבואו לידי הכחשה מחמת רחוק הדרך כו' עד לכך אם נראה לומר שיש שום עיקול או נבול ועקבה בהעדת עדים כגון אם שחדוהו להעיד וכה"ג איני נמנה להתיר כלל שלא להחזיק ידי רשעים הבאים לפרוץ גדר וגזירת חכמים כו'. ומהשתא נדון ק"ו שהרי לאסור אשה על בעלה בעי עדות טפי מלהתירה כמו שאכתוב לקמן אי"ה, ותו כי כבר כתבתי לעיל תשובת הרא"ש שמדמה עדות אשה לאסרה על בעלה לעדות שמתירין אותה לעלמא לענין דרישה וחקירה ה"ה לנדון דידן. ומאחר שמצינו שאף לענין להתירה על בעלה שהאמינו אף לעדות קל ואפ"ה כתב שאין לסמוך אעדות רקים ופוחזים במקום דאיכא למיחש שמסהדים שקר כ"ש בנדון דידן שרקים אלו באו לאסור אשה על בעלה והעידו עליה בסתר ולא הגידו אימת הוה המעשה שהגידו שראו ואיכא למימר שבודאי סמכו עצמן שלא יבואו לידי הכחשה דמי יכחישן בענין כזה ואף שלא אמרו באיזה יום ראו אותו מעשה ובהדיא אמרינן כל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות בדיני נפשות, וכבר ביארתי לעיל שענין עדות זה הוא כעדות דיני נפשות, ותו דלא גרע מעם הארץ דפסול לעדות כדאיתא פרק מקום שנהגו ואע"ג דר' יוסי פליג התם ואמרינן בחגיגה כמאן מקבלינן האידנא עדות מעם הארץ כמאן כר' יוסי לית הלכתא אלא כת"ק כמו שפסק הרי"ף ודוקא בעם הארץ דליתא במקרא ובמשנה ודרך ארץ כדאיתא ספ"ק דקידושין, וכתבו הגהת מרדכי דסנהדרין דכל מי שאינו זריז בק"ש ובתפלה ובמצות פסול לעדות, וכתב הרמב"ם פי"א דהלכות עדות אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין עדות ממנו אא"כ הוחזק שהוא עוסק במצות כו' עד וכל עם הארץ בחזקת פסול עד שיוחזק שהולך בדרכי הכשרים עכ"ל, ק"ו לרקים אלו שהוחזקו לחשודים וקלים שאין מקבלים עדותן כלל. ותו דהא איתא הג"ה במיימוניות פי"א הלכות עדות בשם רב פלטוי גאון דהאומר אלך ואמסור פסול לעדות וכבר הועד לפנינו על אלו העדים שגזמו בזה בפרהסיא, ואע"ג שמהרי"ק שורש קס"ו כתב דהרמב"ם חולק בזה מ"מ בעדים כאילו שכבר חשודים ומוחזקים בודאי הרמב"ם מודה בדבר וק"ו בנדון דידן דפסולים ממש הם כמו שאבאר דגרסינן פ"ק דמכות ההיא איתתא דאתאי סהדי ואשתקור אזלה אייתי סהדי אחריני דלא אשתקור אמר ריש לקיש הוחזקה זו אמר רבי אליעזר אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו וכן אמר רבי יוחנן כו', משמע דאי לא הוה האי חזקה דכל ישראל מי הוחזקו איכא למיחש לסהדי שיקרי מאחר דידעינן שחזרה אחר עדים שקרים, וה"ה בנדון דידן שהעידו על בעל אשה זו שחזר אחר סהדי שיקרי פשיטא שיש לחוש לרקים וחשודים אלו שנתפתו בדבריו (וכן אמרינן בהדיא פרק ב' דכתובות לענין שטר דאם מהדר אזיופא אימר זיופי זייפי אע"ג דאמרינן אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוא הוחזקו כדאיתא התם ופסקו הרא"ש בהלכותיו) ה"ה בנדון דידן שהעידו על בעל אשה זו שחזר אחר סהדי שקרי פשיטא שיש לחוש לרקים וחשודים אלו שנתפתו בדבריו:

וז"ל העדות שהעידו עליו. רבי אביגדור בן הר"ז הדרשן העיד עליו וז"ל ואמר לי (איך זאלט זאגן וויא זיא חס ושלום זאלט זיין איבר דען קרוג גאנגן אונ' האט מיר וועלין מאכן איין שטר אוס צעהן טאלר אונ' אימר צוא נאך גילאפין איך זאלט זאגן אין פלוני הויז זאלט זיא זיין איבר דען קרוג גאנגן אונ' האט מיר גיוויזין חתימות איז איין כתב גיוועזין אונ' ביגערט איך זאלט מיך דרויף חתמן זא האב איך ניט גיוואלט ואמרה אלי ווארום ווילשטו דיך ניט חתמן האב איך דאך פיל עדים דא איך גיזעהן האב דאז איין כתב איז דא האב איך נישט וועלין מיט צו שיקן האבן עכ"ל האחד) ושוב העיד פלוני בן פלוני (דא איך ל"ע בין קראנק גיווארדן דא איז פלוני הבעל צו מיר גיגאנגען אונ' האט מיר ארבעה טאלר אויף מיין שלחן גיווארפן אונ' האט צו מיר גישפראכין נעם דיא ארבעה טאלר אויף צירונג ווען דו ווערשט גיזונט זיין זא ווערשטו מיר איין עדות זאגן אזו בין איך ת"ל גיזונט גיווארדן אונ' דיא ארבעה טאלר אים היישן אויף הייבן אזו האב איך זאלן איין וועק ציהן דא האט איינר נאך מיר גישיקט) ואמר אלי פלוני (דוא ציכשט איין וועק גיב מיר אויף גישריבן וואש דיר ווישיגליך איז דא האב איך אימש ניט וועלן געבן דא האב איך איין משכון בייא פלוני גיהאט דא האט ער מיר דאס משכון ניט וועלין געבן אונ' האט גיזאגט עש שאט נישט דא האב איך אים עש גישריבן געבן דאז איך האב מוזן זאגן וויא זיא גיוועלט האבן הוב מיר גידוכט עש איז יוא קיין ב"ד אונ' איז קיין עדות דער בייא עכ"ל). עוד העיד וז"ל (אונ' האבן פון מיינם ווייב אך וועלן האבן זיא זאל עדות זאגן דא זיא אן איר ניט האבן קענין דער לאנגן דא האבן זיא כמה פעמים פון איר אונ' פון מיר וועלן האבן זיא זאל נאר אמן זאגין אויף דאש עדות דז איך גישריבן האב געבן אונ' ווייש איין גאט וויל קיין ביז בכל העולם פון איר עכ"ל). ושוב העידה אשה אחת ואמרה שאם רצתה לחטוא היתה יכולה להרויח מעות כיצד פלוני הבעל רצה לשוכרה. ושוב העיד רבי ישראל בר יוסף (דר נאך איז מיר פלוני הנ"ל ווידר נאך גאנגן אונ' האט מיך גיבעטין איך זאל מיט מיינם ווייב ריידן ער וואלט עש ניט אום זונשט בגערן, דא שפראך איך דא זייא גאט פער דז איך זאלט מיין זייל פר זענקין פון געלט וועגן דא איז ער מיר נאך גאנגן עטליך וואוכן דז ער נישט האט קענין פון מיר ברענגן דא האט ער צו מיר גישפראכן וואש שאט עש דיר גיב מירש גישריבן איך וויל דיר עפיש שענקין דא האב איך גישפראכן איך טוא עש איין גאט וויל ניט אונ' ער האט וועלן האבין איך זאלט זאגין וויא איך פלוני מיט פלונית העט דער ווישט ח"ו עכ"ל). מכל הני עדיות שמעינן שחזר אחר עדי שקרים ולזה בחשדא כל דהו אין להאמין לעדים הראשונים שהעידו איך שראו המעשים. ועוד דאיכא למ"ד שונא פסול לעדות כדאמרינן פרק זה בורר ואע"ג דהלכתא כרבנן דחולקין ואומרים לנו נחשדו ישראל על זה מ"מ בחשודים כבר והם שונאים ודאי חיישינן וברור לנו שאלו העדים שונאים עם משפחת הגרשוני כאשר שמענו מפי רבים, ומאחר שהעידו עדים כשרים לפנינו שאלו עדים פסולים וגם ניכרים לכל שהם פוחזים וקלים וכ"ש בעדות כזו שנגבה לפני דייני הדיוטות ממש כאשר שמענו עליהם (שהם ב"ד לפי ערך העדים הנ"ל) ופשיטא דחיישינן לב"ד טועים שלא חקרו ודרשו היטב ועוד שאינו מקויים ואין ניכר חתימת הדיינים ואף אם ירצה לקיימו אין שומעין לו מעכשיו מטעמים דלעיל ואף אם ירצו העדים לחזור ולהגיד בפניה לא מהני מעתה מאחר שיש בהן שמץ פסול כמבואר לעיל ועוד שמאחר שנתנו חרם בבהכ"נ שכל מי שיודע להעיד שיבא ויעיד ואלו העדים היו שם ולא העידו נפסלו מעתה לעדות כדין העובר על החרם שפסול לעדות כמו שפסק הטור בחו"מ סימן ל"ד והם דברי הרא"ש פרק זה בורר ואין נאמנין לומר שלא שמעו מן החרם הואיל והיו בעיר כמו שפסק המרדכי ריש שבועות ואע"ג דמשמע במרדכי סוף שבועות העדות דאם נתנו חרם להגיד כל מי שיודע עדות ושתק ואח"כ בא להעיד דלא נפסל עדותו בכך היינו דוקא בדבר שיוכל לתרץ עצמו ולומר לא שמתי לבי על זה כמו שמשמע שם מראייה מרב אסי שהביא אבל בכה"ג שכבר העידו בדבר ומוזכר להם ולא העידו א"כ נפסלו מעתה להעיד ובהדיא מצאתי חלוק זה בתשובה ישנה, ולא אוכל להאריך בדבר זה כי אין נפקותא בזה מאחר שיצא להם שם פסול מחמת דבר אחר, על כן נראה פשוט שאין עדות בדבר זה לא מעלה ולא מוריד:

ועכשיו אבוא להורות על דבר העדים הנשארים שהביא בעל האשה שהביא כתב לפנינו וכתוב בתוכו בזה הלשון (דא זאג איך שלמה בר אליעזר הלוי המכונה זלקינד אויף מיין חלק לעוה"ב נימנט נאך צו לייד נאך צו ליב איך בין מיט פלוני גאנגן אין דער גארבר גאש כו') עד בתוך כך (איז פלונית אונ' פלוני בת שמעון בוש אונ' יוזל פיר גאנגן דא האט פלוני פלונית גיזעהן אונ' האט אויף זיא גישריאן דא איז פלוני איין וועק גילאפן אונ' פלונית האט איין שיסל מיט קיכלך גטראגן דא הט הבעל גישפראכן גייא איין היים דא איז זיא אוועק גאנגן דא האבן מיר אין נאך גיזעהן דא זיינן זיא ווידר צו אננדר קומן אונ' זיינן דער נאך פער שוואונדן) עוד העיד בכתב ידו וז"ל (נאך איין מאל האט לייצל צו מיר גישפראכן אויף פלונית זיא זיצט אובן אין דער שטובן פער שפערט אונ' עשין צווייא ארלייא פיש אונ' איין וויין זויף מיט אננדר דא בין איך גאנגן אונ' האב אן גיקלאפט אונ' העט גערן מיט געשן דא האבן זיא מיך ניט וועלן איין לאזן אונ' איך האב גיהערט פלונית מיט פלוני ריידן (עוד העיד בכתב ידו וז"ל) איך בין היים גאנגן דא איז פלונית בייא פלוני אונטר דער טיר גישטנדן אין דר פינשטר אונ' האט איר ברוין טשמלטי פעלצל אום גיהאט אונ' אין אונטר העמד אלזו בין איך דער שראקן אונ' האב מיך מצער גיוועזט אונ' האב עש מיינם ווייב גיזאגט אונ' דאש איז גיוועזן אונ' גיפערליך אום חמש אודר אום שש אין דער נאכט אונ' דאז זאג איך אויף מיין חלה"ב איך וויל עש אונטר דען פנים זאגן אונ' גלייך פר דעם ב"ד אונ' וואו מען וויל עש איז אייטל אמת נאום שלמה בר אליעזר הלוי) עכ"ל העדות שהביא בעל האשה לפנינו ולא הגיד דבר לפני ב"ד רק כך היה כתוב בכתב יד העד הנ"ל. ואומר פשוט הוא דאין בשני דברים הראשונים שהגיד שום ממשות דאפילו דבר מכוער או יחוד לא הוה מאחר שהגיד שראוה הולכת עם אשה אחרת ועם הנחשד בדרך שרבים בוקעים בו וזה לא מיקרי יחוד שהרי למדו (בכל מקום) שספק טומאה בר"ה טהור מסוטה דכתיב בה ונסתרה דוקא וזה לאו סתירה מיקרי, ואף מעשה השני שאמרה לו אשה שהם סגורים ביחד ושמעה שדברה עם הנחשד גם זה אין בו ממש דאפשר דאחרים היו עמהם בחדר שלא היה יחוד ואף אם הוה בעדות זו שנתייחדה עמו מ"מ אינו כלום דהא אין אוסרין על הייחוד כמו שכתבו התוספות פ"ב דכתובות ופרק אין מעמידין דא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן ז' והאריך בתרומת הדשן סימן רמ"ב. ולכן פשוט שאין בדברי אותן עדות שום ממשות. אך בעדות השלישית צריך דקדוק כי אותו עדות הוא עדות דבר מכוער מאחר שהעיד שראה אותה עומדת ביחוד אצל הנחשד באופל לילה בחצות הלילה שהרי כתב הרמב"ם פכ"ד דאישות וז"ל היוצאת משום שם רע כיצד כו' עד או שהיו יוצאים ממקום אפל כו', וכן הוא בירושלמי, וכתב מהרי"ק שורש קל"ה וז"ל ולדון איזה דבר נקרא דומה לאותן דברים המכוערים הנזכרים בתלמוד בבלי וירושלמי הלא אין זה תלוי אלא בשקול דעת הדיין ועל כיוצא בזה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כו'. ואם כן אם האמת כן כאשר הגיד זה היה דבר מכוער ביותר. מכל מקום נ"ל שגם בעדות זה אין בו ממש משני טעמים, חדא דהא עד זה לא העיד דבריו בפני בית דין רק שלח עדותו בכתב ידו לב"ד וזה אינו כלום. וראיה מהא דפירש רש"י בפירוש החומש והביאו התוספות פ"ב דכתובות מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלת עדותו בכתב לב"ד. וכן פסק רבינו משה פ"ג דהלכות עדות ואפילו לפי דברי ר"ת שפירש דמהני עדות כזה כמו שכתבו התוס' פ"ב דכתובות בשמו היינו דוקא בדיני ממונות אבל בעדי נפשות לא כמו שכתב הגהת אשר"י פ"ב דכתובות וכן הוא במרדכי ריש פרק ארבעה אחין וכבר ביררתי לעיל שנדון דידן לענין עדות הוא כדיני נפשות. ותו דאף ר"ת לא קאמר אלא כשנחקר עדותו בב"ד על פי אותו הכתב כגון ששלחו לב"ד מרחוק וגם העד יודע כמו שכתב בכתב, אבל בנדון דידן שקודם שנחקר העדות בב"ד חזר העד בעדותו והעיד לפני ב"ד שכל מה שענה תחילה הוא שוא וכזב ולא נעשה אלא כדי שיחזיר לו פלוני משכנותיו כמבואר לעיל פשיטא שאין בעדות זה ממש דהא בשעה שבא לפני ב"ד כתב ידו כבר ביטלו ופשיטא דאין בו ממש דלא עדיף מאילו שמענו דבריו הראשונים מפיו דיוכל לחזור בו כל זמן שלא הגיד בב"ד כדאיתא בפרק שבועת העדות אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאילו היה מגיד זה היה מתחייב ממון, אלמא דאף אם העיד חוץ לב"ד יכול לכפור אח"כ בב"ד כדאיתא התם בהדיא, כ"ש כאן דיכול לחזור דאף מה שהעיד ראשונה חוץ לב"ד אינו עדות על פה רק ע"פ כתבו דפשיטא דאינו כלום אף לר"ת מאחר שאין פיו מסכים לכתבו הוה מפיהם ולא מפי כתבם מידי דהוה אאלם דאמרינן ריש מי שאחזו אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד כו', ומאחר שגם עד זה אינו יכול להגיד לפנינו שהרי כבר הודה בפני ב"ד שאינו יודע מאומה ושמה שכתב ראשונה הוא שוא וכזב וא"כ אינו יכול לחזור ולהגיד לפנינו משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אם כן גם כתבו אינו כלום וקרינן ביה שפיר אם לא יגיד פרט למי שאינו ראוי להגיד כ"ש שאינו רק עד אחד ואינו מהני בזנות עצמו אלא אחר קינוי וסתירה כדאמרינן בקידושין פרק האומר וכן הסכימו כל הפוסקים כ"ש בדבר מכוער דלא מהני, ומעתה שביררנו שאין לאסור אשה זו או להפסידה כתובתה על פי עדות הנ"ל אומר ג"כ שאין לאסרה או להפסידה כלום על שאר שמץ עדות שהעידו עליה נשים וקטנים שראו בה דברים זרים כי האשה העידה שראוהו יוצא מחדרה קודם עלות השחר והחדר היה סגור קודם לצאתה והגדול העיד שראה בקטנותו שעיינה בראשו ושוב לא ראה מאומה, וברור שכל אלו הדברים אינן דברים מכוערים כי מה שהעיד הקטן שעיינה בראשו אפשר דמשום שהיה מבני בית שלה עבדה הכי אע"ג דלאו שפיר עבדה מכל מקום לענין דינא אינו מעלה ולא מוריד דלאו דבר מכוער מיקרי, ואף כי קטן הוא גם בעדות האשה אפשר לומר שהיא לא היתה אז בחדרה כשיצא הנחשד ואפילו היתה דילמא היה שם אינש אחרינא בהדייהו דאפילו לא נתייחדה עמו וראה דברים מכוערים שכתב הרמב"ם או שהיו יוצאים ממקום אחד משמע דוקא שאנו רואים את שניהן ביחד יוצאים וכדומה לזה אבל בכה"ג אפילו יחוד לא מיקרי, ואף אם נודה שדברים אלו קרויים דברים מכוערים ממש מכל מקום מאחר שפסולי עדות הם אינו מעלה ולא מוריד כמו שיתבאר למטה מתשובת מוהר"ם. ועוד העידו נשים ששמעו מפי אחרים איך שקטן גיזם להם לומר עליה שזינתה עם הנחשד ואשה אחת אמרה שכתבה לו כתב מכל מקום אף כי דברים אלו קצת דברים מכוערים ואין לאשה לעשות כאלה מכל מקום אין עדות ממש בדבר מכוער ואף כי כל זה הוא פסולי עדות ואין משגיחין בהו לענין דינא כמו שיתבאר לקמן וגם אין לאוסרה משום שיצא לה קול מזנה בעיר כדאמרינן פ"ב דיבמות דלא חיישינן לקלא במקום אויבים דאימור אויבים אפקוה לקלא וכתב שם נימוקי יוסף דכל היכא דאיכא אויבים בין לנטען בין לנטענת אין חוששין לאותו קול. כ"ש בנדון דידן שיש אויבים לשניהם כידוע לנו באנשי עירם שתמיד לא יחדלו אויבים מקרבם. ועוד דהא העידו עדים שרצה לשכור עדים עליהם. עוד העיד אחד שחמיה ז"ל רצה לשכרו ואין לך אויבים גדולים מאלו. ותו דהוה קול ושוברו עמו מאחר שידעינן שעל פי עדיות אלו עבר הקול במחנה ומאחר שאין העדיות כלום מבטלין קול כזה, וראייה לכל מה שאמרתי מתשובת מוהר"ם והביאו הגהת מרדכי דיבמות ותשובת מיימוניות הלכות אישות. מעשה בא לפני שיצחק זעק זעקה על אשתו שהלכה ממנו בר"ח אדר ל"א לפרט ולא חזר אליה והוגד לו כי הרה לזנונים וילדה באדר שנת ל"ב ושלחנו אל המקום אשר היתה שם אל הר"ר שאלתיאל ובניו והעידו על פי החרם שהולידה ממזר וגם עד אחד העיד שבליל שבועות ל"א מצאה עם רקים ופוחזים וחבקוה וגפפוה והניחוה בתוך הבית ושערנו שבאותו הזמן נתעברה, ועוד כאשר יצא שם רע עליה בא אביה אלי ושאל ממני היתר להורגה או לטובעה בנהר מקול זנותה ולא רציתי להתיר. ועוד דברים רבים כאלו. והשיב הר"ם וז"ל דקדקתי בעדות הר"ר שאלתיאל ובניו שהעידו שנתפרדה מבעלה כ"ה באדר וילדה בפרשת פרה אדומה לשנה הבאה ממזר אין בעדותן ממש דהוה ליה עדות אחת דהם קרובים כדאמר פרק האומר אי מהימן לך כבי תרי אפקה והכא אי מהימן ליה כבי תרי לא מצי לאפוקה בע"כ כיון שאומרת שיצאה ממנו מעוברת דדילמא אשתהויי אשתהי כעובדא דרבה תוספאה פרק הערל. ואע"ג דאיכא עד דבר מכוער לא מתסרא ואפילו בעד טומאה אלא לאחר קינוי וסתירה ואז אי מהימן כבי תרי מתסרא אבעלה ומכל מקום כתובתה לא הפסידה. כללא דמילתא אסור לקיימה ורשאי לזרוק לה גט אם יוכל בע"כ ואם אינה (רוצה) יכול לישא אחרת ויש לשאול פיה ואם לא תשיב תשובה נכונה ומיושרת על כל דבר ודבר תפסיד גם כתובתה עכ"ל. ובתשובות השייכות להלכות נשים במיימוניות מוזכר תשובה זו באריכות עם שאר תשובות וכתוב שהיו מספרים ממנה מוזרות בלבנה והיה קלא דלא פסיק וכמו שכתב מהרי"ק שורש פ"א על תשובה זו ואפ"ה פסק מהר"ם דלא אבדה כתובתה:

ומהשתא אבאר כל נדון דידן מתשובה זו כי כל מה שהעידו השני עדים הראשונים עם הנשים והקטנים אינו כלום דהא פסק הר"ם דר' שאלתיאל ובניו אינם רק כעד אחד מאחר שקרובים הם והתם דכל אחד כשר בפני עצמו נשאר עד אחד אבל במקום שכולם פסולים וכל אחד בפני עצמו אינו כשר א"כ כולם אינם כלום וכלא נחשבו. וגם שמעינן מתשובה זו דאין לאסור משום קלא אע"ג דהוה קלא דלא פסיק היכא דידוע לנו שעל פי עדות רעוע נעשה הקול. כ"ש במקום אויבים דליכא למיחש כלל לקלא, וגם אין לאסרה כלל או להפסידה כתובתה משום צירוף הרבה דברים מכוערים שראו בה דאין לך דברים מכוערים גדולים מאלו שכתב בתשובה הנ"ל והיו אומדנות המוכיחות ואפ"ה לא אסרה מהר"ם או הפסידה כתובתה אע"פ שהיה עד אחד בדבר מכוער והבעל האמין שם לדברי העד, וכך כתוב בתשובת מהר"ם עצמו והיא במיימוני סוף הלכות נשים דעד אחד בדבר מכוער אפילו נאמן עליו כבי תרי לא מהני לא להפסידה כתובתה ולא לאסרה עליו, ומה שכתב לבסוף כללא דמילתא כו' היינו משום דמחשב מוהר"ם מעשה ההוא לקולא בזנות כמו שיתבאר לקמן אבל בעדי כיעור כנדון דידן שכל העדים פסולי עדות הם פשיטא דאין לאסרה משום הקול מק"ו מתשובת מוהר"ם. אך צריך דקדוק במה שבעל אשה זו אומר שמאמין לדברי המעידים וא"כ איכא למימר דשוייה עליה חתיכה דאיסורא כדאמרינן פרק האומר בעובדא דההוא סמיא דא"ל אי נאמן עלך כבי תרי זיל אפקה כו'. ומ"מ נראה דאף טענה זו אינה כלום, חדא דהרי כתבתי לעיל בשם תשובת מוהר"ם דעד אחד בכיעור לא מהני כלום ואע"פ שקצת משמע במרדכי דמשוה עד כיעור לעד טומאה שכתב ואי ליכא עדות כיעור אלא בעד אחד אי מהימן עליה כבי תרי אסור לקיימה כו' מכל מקום על כרחך הכי פירושו אי ליכא עדות כיעור אלא עד זנות אי מהימן כו' דאל"כ הרי כל דברי המרדכי שם המה תשובת מהר"ם וכבר כתבתי בשמו דלא מהני, אלא ע"כ צריכים לבאר דברי המרדכי באופן הנ"ל. ועוד דהרי כתב המרדכי וכן כתב הרמב"ם וז"ל מי שראה אשתו שזינתה או שא"ל אחת מקרובותיו כו' ש"מ בעד אחד בזנות קאמר, ובתשובות מיימוניות שהוא דברי מוהר"ם עצמו אינה כתובה כך אלא כך כתוב בתשובה אי ליכא עדי כיעור אלא אותו העד שמצא כותים מגפפים אותה אי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה ואפילו עדות אביה בלבד שהעיד שזינתה כו' משמע דוקא בכה"ג שהיה העד מעיד שגפפו וחבקו אותה והרבה מעשים מכוערים והיו אומדנות המוכיחות שנתעברה מהם כמוזכר שם ולכן דן מוהר"ם שהוא כעד אחד בזנות אבל בשאר דבר מכוער פשיטא דעד אחד לאו כלום הוא כתשובת מוהר"ם דלעיל ואף אם נאמר דעד בכיעור הוה כעד אחד בזנות אפ"ה לאו כל כמיניה לאוסרה עליו. ותחילה אומר כי זה פשוט שלאו כל כמיניה להאמין לעד אחד להפסידה כתובתה, שהרי כתב הרמב"ם פכ"ד וז"ל מי שראה אשתו שזנתה כו' עד בין שהיה האומר איש או אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה ואם הודית לו שזינתה תחתיו תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זנתה תחתיו ואח"כ תגבה כתובתה עכ"ל. הרי לך בהדיא דלא אפסדא כתובתה אפומא דחד סהדא ואפילו היכא דמיתסרא עליה, וכן כתב ג"כ בסמ"ג וכן פוסקים כל הלכות וכל רבותינו שוין בדבר. ולכן פשוט הוא שבנדון דידן לא הפסידה כתובה אף שהבעל אומר דמאמין לעדים הנ"ל. ואל יטעך מה שכתב המרדכי פ"ב דיבמות וז"ל עוברת על דת יהודית או שעשתה דבר מכוער פירוש בלא ראיית עדים אלא ע"פ הבעל אין כופין הבעל להוציא אלא אם רצה יוציא ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובה והכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הכשרות אבל הפרוצות אין להם תקנה אלא תהא קלה בעיניו להוציאה הרי שכתב כדברי השאלתות עכ"ל המרדכי. וא"כ יש מכאן מקום לטעות ולומר דאף הבעל נאמן להפסידה כתובתה כ"ש ע"י עד אחד דיכול להפסידה כתובתה. אומר כי דברי מרדכי הם מוטעים ומשובשים בכאן ודברי התשובה הם בענין אחר ואף ששם כתב מקצת דברים אלו שום תלמיד טועה הגיה ולא עלה על דברי מוהר"ם מעולם. ואוכיח לך זה בראיות ברורות אמיתיות מן הסברא וגמרא ופוסקים, חדא דא"כ לא שבקת אשה יושבת תחת בעלה ומה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו לאשה כתובתה אי הוה הבעל נאמן עליה להפסידה כשירצה להפסיד שיאמר שראה ממנה דבר כיעור או שעברה על דת בסתר. ועוד דהרי פסק דבעוברת על דת הפסידה כתובתה על פי ראיית הבעל ובהדיא פסקינן בסוטה דעוברת על דעת צריכה התראה ואין התראה בלא עדים, וכבר פסק הרמב"ם פכ"ד דאישות וכן פסק הטור סימן קט"ו דעוברת על דת לא הפסידה כתובתה אלא כשבאו עדים שעברה על דת אחר ההתראה. וכן כתב שם דאם ראה הבעל ממנה שזנתה אינו נאמן להפסידה כתובתה אלא להצריכה שבועה וכן הושוו כל הפוסקים וכן כתב מהרי"ק בהדיא שורש פ"ב, ואם כן איך נאמר שהמרדכי חולק על דבר הברור שאינו. ועוד שהרי משמע מדברי המרדכי שהדברים אלו הם דברי הרמב"ם, שהרי תחילה רצה להביא ראייה מדברי הרמב"ם שכתב כדברי השאלתות וכתב וז"ל ואף המיימון בפכ"ד דאישות (כתב) כדבריהם וז"ל היו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר וכו' ולבסוף אחר דברים אלו סיים הרי שכתב כדברי השאלתות, משמע שגם דברים אלו כתבו בשם הרמב"ם וכן מוכח בהדיא מתשובת מוהר"ם שהיא סוף הלכות אישות ברמב"ם אשר דברי המרדכי לקוחים משם כמו שיראה כל מעיין בדבריהם. וז"ל התשובה ואף הרמב"ם כתב כדבריהם וז"ל היו שם עדים שעשתה דבר מכוער שהדברים מראים שהיה שם עבירה וכו' עד היתה עוברת על דת או שעשתה דבר מכוער שהדברים נראין בלא ראיית עדים אלא על פי הבעל אין כופין הבעל להוציא כו' הרי שכתב כדברי השאלתות עכ"ל התשובה. הרי לך שהביאו דברים אלו מדברי הרמב"ם והנה ראה בכל דברי הרמב"ם פכ"ד דאישות אין הדבר שם כן אלא אדרבא כתב בהדיא דאין הבעל נאמן בעוברת על דת ולא בזנות להפסידה כתובתה וז"ל הרמב"ם בדין זה, היתה עוברת על דת או שעשתה דבר מכוער אין כופין הבעל להוציא כו', אבל אין שם הדברים המשובשים דהיינו מה שכתב בתשובה ובמרדכי דאיירי בלא עדים אלא בראיית הבעל, ומבואר בדברי הרמב"ם שכוונתו בעוברת על דת ממש בעדים קאמר או עשתה דבר מכוער ממש בעדים ועל זה קאמר שאין כופין הבעל להוציאה ולהפסידה כתובתה אף אם אינו מוציאה אבל שיהא הבעל נאמן על אשתו להפסידה כתובתה לא עלה על דעת שום חכם מעולם. ושום תלמיד טועה כתבו בדברי תשובת מהר"ם ושבשתא כיון דעל על נעתק גם כן בדברי מרדכי. ובהגהת מרדכי דקידושין איתא תשובת מוהר"ם דבעל שאומר אשתו זנתה אינו נאמן להפסידה כתובתה כ"ש בדבר מכוער בלבד, ואף אם יתעקש לומר היאך נטעה ונשבש דבריהם אפשר לומר שהיה להם נוסחא אחרת בדברי הרמב"ם והיה כתוב בו דין זה ויאמר דתשובות מוהר"ם חולקים ביחד, מ"מ אומר דאף אם היה כותבים הרמב"ם ומוהר"ם מ"מ צריכים לדחוק ולומר הא דכתבו שאין לה כתובה היינו בלא שבועה אבל בשבועה מיהת תגבה כשמכחשת בעלה דהא אמרינן בהדיא בקידושין עד אחד בהכחשה מאי הוה וכ"ש שאין הבעל כלום בהכחשה, או אפשר דמיירי בקלא דלא פסיק שאז היה נאמן הבעל להפסידה כתובתה למקצת הפוסקים וכן משמע קצת במרדכי דעל זה קאי, אבל במקום דהקול אינו כלום כמו שכתבתי לעיל פשוט כביעא בכותחא שאין הבעל נאמן להפסידה כתובתה, וכל מעיין בשום פוסק בעולם יכול לדעת זה ולכן אין להאריך בזה לרוב פשיטותו, ועוד דבנדון דידן הבעל אומר שמעולם לא ראה בה דבר מכוער רק מה שהעידו העדים. וכבר מבואר בדברי התשובה והמרדכי עצמו שבעד אחד בזנות אינה מפסדת כתובתה כ"ש בכיעור שאף לאסרה עליו אינו כלום כמו שביארתי לעיל, ואף שאומר שראה אותה הולכת עם הנחשד ברחוב העבדנים כמו שהעיד העד פלוני לעיל מכל מקום כבר כתבתי דאותו דבר לא מיקרי דבר מכוער, גם שאמר שראה ששכבה על הספסל והנחשד היה הולך בחדר דבר זה אפילו יחוד לא הוה מאחר שבעלה היה בעיר ואפילו בבית כדאיתא פרק בתרא דקידושין דהיה בעלה בעיר אין חוששין לייחוד, ולכן פשוט דלא הפסידה כתובתה, אלא נראה דאף לאוסרה עליו לאו כל כמיניה דהא כתב מהרי"ק שורש פ"ב על מעשה כזה וז"ל ועוד נ"ל דאפילו לאוסרה על בעלה אינו נאמן אלא א"כ קים ליה בגויה דלא משקר כגון אדם שהוא מצוי אצלו תדיר וגס ביה טובא כו' עד אדם אחר דלא קים ליה בגויה לא ואע"פ שמוחזק הרבה לאדם כשר והגון. וכן יש לדקדק מתשובת הרשב"א וז"ל ועוד כי מה שפירשתי באי מהימן לך כבי תרי אי איניש מהימן הוא אצלו בכל כשנים שאינו משקר יפה דברת כו', משמע דוקא במאמין העד וסומך דעתו עליה ולא בדמאמינו משום שחושד באשתו אלא משום דקים ליה בגויה דלא משקר, והאריך שם בתשובת מהרי"ק להוכיח דלא חייב להוציא אלא כשמאמין לעד ולא משום שמאמין שאשתו זנתה שחשדה כבר, וכן משמע מתשובת מהר"ם דלעיל כמו שהוכיח שם מהרי"ק. ומעכשיו גלוי לכל שאין יכול בעל זה לומר שאחד מן העדים נאמן עליו כבי תרי כי העדים הראשונים אנן סהדי דתרי מינייהו אינון כאחד ואיך נהימניה לבעל שמהימני עליו כבי תרי וגם אעדים של פלוני שהעיד בכתב ידו וחזר וכפר לפני ב"ד איך יאמר שיאמין כבי תרי מאחר שהעד בעצמו חזר בו, גם עדות של האשה שאמרה שראתה אותו יוצא מחדרה לא יוכל לסמוך עליה שהרי אמר לפנינו ח"מ שלא ידע מעולם מעדות ההוא עד בואו הנה ק"ק קראקא א"כ ש"מ שלא היה גס בה כל כך תחילה כי אילו היה גם בה כל כך אי אפשר שלא הגידה לו תחילה להפרישו מאיסורא ומדלא גס בה אינו נאמן לומר גם כן שמאמינו כבי תרי. ותו דכבר הוכחתי דעדות זה אינו דבר מכוער ואף אם היה דבר מכוער עד אחד בכיעור אינו כלום, ותו שאינו מהימן דהא איתא בהגהת מיימוניות פכ"ד דאישות וז"ל הורה רבי יוסף האומר אשתו זנתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה עתה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה בעל כרחה ועוד שיש לנדות האוסר אשתו עליו כמגרש בע"כ דסוף סוף מבטל תקנת הגאון עכ"ל, ואין חלוק בין אם הוא אומר שאשתו זנתה או שעד אחד מעיד שזנתה שבשתיהן חייב להוציא ואדרבא גרע יותר לענין לאסרה עליו כשהוא אמר שהוא ראה שזנתה מכשמאמין לעד דהתם לב יודע מרת נפשו וגם לא יוכל להעיד כשמשקר ומטעם זה אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת כדאיתא פרק המגרש ופ"ב דכתובות ואם יש עד אחד מעיד כדבריה אינה נאמנת כדאיתא התם דהואיל ועד מסייע לה מעיזה, א"כ ה"ה כאן דכשעד מעיד שזנתה והוא אומר שמאמין לדברי העד גרע מאילו אמר בעצמו שזנתה ומאחר דאילו אמר בעצמו שזנתה אינו נאמן וראוי לנדות כ"ש כשאומר שמאמין לדברי העד ואוסרה עליו, כ"ש בנדון זה שהיה קטט בינו לבינה תחילה כמו שהודה בעצמו שרצה לחזור אצלה לולא דברי העדים הללו כמבואר בטענותיו וכמו שהעידו שאר עדים כמו שאכתוב לקמן אי"ה פשיטא דחיישינן שאומר בדדמי ואינו נאמן עליה, וראייה מפרק האשה שהלכה דתנן התם האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה באה ואמרה מת בעלי נאמנת קטטה בינו לבינה אינה נאמנת, ופסקו שם הרא"ש והטור אבן העזר דלא שנא ארגיל הוא הקטטה או ארגילה היא וכן כתב המגיד משנה פי"ג דגירושין. ומעתה אדון ק"ו ומה התם לגבי עדות אשה שהקילו חכמים בה טובא להאמין עד מפי עד ולהאמין פסולין המסיחין לפי תומן והאשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי ואפ"ה במקום קטטה אינה נאמנת ואפילו עד אחד מעיד כדבריה כדאיתא התם כל שכן לענין לאסור אשה על בעלה דחמיר טפי שאין פסולי עדות נאמנין על זה ואין עד מפי עד נאמן דחיישינן דאיכא למימר דאומר בדדמי ולא יוכל לאסרה עליו בזה שעד אחד מעיד כדבריו וכמה שאכתוב לקמן תשובת הרשב"א שהיא ממש כדברי. ולכן נראה דלא יוכל פלוני הנ"ל לגרש אשתו בעל כרחה או להפסידה כתובתה כלל מאחר שאינו נאמן, ופשוט הוא מאחר שאינו נאמן דיכול לחזור ולישא אותה ולא אמרינן דכבר שוייה לנפשיה חתיכה דאיסורא, ועוד עדיין הוא שמאמין לדברי העדים ואיך נאמר לו לך אכול איסורא, דהרי כשאמרה טמאה אני לך דלמשנה אחרונה אינה נאמנת וכופין אותה להבעל לו כדאיתא פרק בתרא דנדרים ה"ה בכה"ג דאין הבעל נאמן דכופין אותו לחזור ולנושאה כמי שלא יצא עליה קול מעולם, ואע"ג דבתוספות פ' אע"פ (ס"ג:) כתבו דאשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך אסורה לו דהא כבר שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא והא דאמרינן בנדרים איתתא שריא היינו לבועל אבל לבעל אסורה, ואם כן בנדון זה נמי נימא דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, נראה לומר דכל זה אינו כלום, חדא דהא כל הפוסקים כתבו סתמא אשה שאמרה טמאה אני לך אינה נאמנת וכן כתב הרמב"ם פכ"ד דאישות והטור סימן קט"ו. וכן כתבו התם בשם ר"י פ"ב דיבמות ועוד דאף בפרק אע"פ לא כתבו אלא היכא דאיכא רגלים לדבר בלא דבריה כגון כההיא מעשה דנדרים שחזו הנואף שערק מביתה, ואע"ג דהתוספות לא חלקו בהדיא בין איכא רגלים לדבר לליכא רגלים לדבר מוכרח הוא בדבריהם דאם לא כן איך יחלקו על משנה שלימה דסוף נדרים דתנא בה האומרת טמאה אני לך תביא ראייה לדבריה, ואין לחלק דהתם מיירי שאינו רוצה להפסיד כל כתובתה כמו שכתבו שם התוספות דלענין שווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא אין לחלק בזה. ותדע מדברי התוספות עצמן שכתבו וכן נראה דאין אשה נאמנת מטעם ארכוסי הוה מירכס אי אמרה טמאה אני לך דהא שווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא עכ"ל. ויש לדקדק אמאי לא כתבו לעיל בריש אותו דיבור כשהביאו משנה דנדרים דאינה נאמנת מטעם דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ומוקי לה התם בתובעת כתובתה ולמה לא כתבו מידי, וכן נראה דאל"כ לא אמרינן דאינה נאמנת מטעם דנתנה עיניה באחר שכבר שווייה לנפשה חתיכה דאיסורא אלא ש"מ דס"ל לתוספות דטעם של שווייה לנפשה חתיכה דאיסורא לא מהני רק במקום דאיכא רגלים לדבר דומיא דההיא מעשה דארכוסי הוה מירכס דחזו נואף הוה ערק מביתה אבל בענין אחר לא. א"כ בנדון דידן דליכא רגלים לדבר שהאמת אתו דהתם היה רגלים לדבר שדבריה אמת אבל הכא אע"ג דיש מקצת עדות מפסולי עדות שעשתה דברים מכוערים מ"מ מאחר דלא מהני עדותן אלא ע"י האמנת הבעל ועל זה ליכא רגלים לדבר שהאמת אתו שמאמינים כי אפשר לחוש שישקר א"כ פשיטא דאין לומר כבר שווייה לנפשיה חתיכה דאיסורא וזה נראה ברור, ואפילו אם נאמר דיכול לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ולאוסרה עליו מ"מ נלכד בחרם ר"ג כמו שכתבה הג"ה דלעיל מאחר שגורם שתאסר עליו, ומ"מ נראה דלאו כל כמיניה לאוסרה עליו כלל וכופין אותו לשמש עמה ולקיים עונתו עמה (וכן הוא בהדיא בתשובת מרדכי דקידושין פרק האומר בשם ר"ש דלאחר תקנת הגאונים כופין אותו לשמש עמה אפילו למי שלבו נוקפו לומר שלא להאכיל לאדם דבר האסור לו עכ"ל). ומה לדמות דברים מלבנו מאחר שמצינו כל דין נדון דידן מבואר בתשובת הרשב"א (סימן אלף רל"ז) בתשובותיו שהאריך הרבה בראיות ואני אקצר דבריו ואביא לשונו בקצרה וז"ל, אמרת ראובן נשא אשה והיתה קטטה ושנאה קדומה בינו ובין אביה ועכשיו מצא מקום לנקום נקמתו ממנו ויצא קול שנתן עיניו באחרת כו' עד ושם לה עלילות דברים פעם בטענת גניבה ופעם בטענת מומין ופעם שראוה מדברת עם אחד פריץ ובמקום רואים ופעם שא"ל אותו פריץ שהשחית דרכו עמה ואחר שהוא מאמינו וכשהיה מהפך טענותיו בב"ד גערתם בו ואמר כי עוד אין לו טענה אחרת וכשראה שכל זה לא הועיל לו אמר שהוא עצמו ראה שזנתה. תשובה תחילה אומר מה שיראה בעיני שהוא יסוד כל הבנין והוא מה שראיתם אותו מרגיל קטטה עם האשה והוא מחזר לגרשה ומוציא עליה ש"ר ברוב ענין ונמצא במקצתן שקרן לפיכך שוב אינו נאמן בכל מה שיטעון עליה שכך עונשו של בדאי שמחזיקין טענותיו בשקר וכמו שאמרו פרק האשה שלום (דף קי"ד) קטטה בינו לבינה כו' ועוד דאפילו באינש דעלמא איני רואה כאן דבר שתאסר לבעל דמה שטען תחילה שראוה מדברת עם הפריץ אין זה אסור לבעל חדא שלא דבר עמה בסתר ולא עוד אלא אפילו דבר עמה בסתר אינה נאסרת עליו כו' עד ואע"פ שהעיד רשע בפניו ואמר שהשחית דרכו עמו אינו נאמן ואפילו היה עד כשר והעיד עליה שזנתה אינו נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים וכ"ש זה שהעיז פניו והעיד על עצמו שהוא רשע שאינו נאמן ואפילו העיד הוא ואחר עמו באינש דעלמא לפי שהוא חשוד על עריות ואינו נאמן בעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי, ומה שטען שהוא מאמין אותו האיש במה שהעיז פניו אין מקבלין ממנו דמתוך שהרגיל קטטה שקורי משקרא וכמו שכתבתי כו' עד ועוד מצד מה שאמר דכל שנתן עיניו לגרשה אנו חוששין לו וחזר זה להיות כמשנה אחרונה דהאומרת טמאה אני לך דכיון שאינו יכול לגרשה אלא מדעתה וכל זמן דאגידה ביה לא יהבו ליה אחריתא לפיכך חוששין כמו שחששו באומרת טמאה אני לך וכ"ש בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזר לגרש את זו, וקרוב הדבר שאפילו בעונה שהוא משועבד לה מותר דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום מגדר מילתא וכמו שהתירו באמרה טמאה אני לך כך יש להתיר באמרו טמאה היא לי במקום שאי אפשר לגרש אלא בטענה ועל פי ב"ד כדי שלא יהו בנות ישראל ובני ישראל רגילים בכך. ומ"מ אפילו אם נראה לומר שהיא אסורה לו ושווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציאה בגט יתן לה שאר וכסות כמו שאמרתי, זהו שנראה לי עיקר לנדון שלפנינו וראוי לדון בכיוצא בזה ולא ישלחו הפריצים בעולתה ידיהם עכ"ל התשובה. הרי כל דברי נדון דידן אשר ראוי לשום אליהם לב מבוארים בתשובה זו. בראשון מאחר שהיה קטטה בינו לבינה כידוע לכל וגם העידו בב"ד שחזר אחר עדים שקרים א"כ אין להאמינו כלל במה שאומר אח"כ וכופין אותו לקיים עונתו אם אינה מוחלת לו, (ואף כי הרשב"א מסתפק בדבר אי מותרת לחזור לו היינו דוקא במעשה ההוא שאמר בעצמו שראה שזנתה עמו אבל בנדון דידן שבכל עדותיו אפילו עד אחד בדבר מכוער ממש לא הוי נראה דמותרת לו לכולי עלמא ולאו כל כמיניה לאסרה עליו ובכה"ג יש ג"כ ליישב תשובת מוהר"ם הכתובה בהגהות מרדכי דקידושין (תרס"ג) דמשמע שם דאם אמר שראה שזנתה דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסורה לו אף לאחר תקנת ר"ג ע"ש), וגם מבואר שמה שראה אותה מדברת והולכת עם הנחשד שאין בו כלום, א"כ גם כאן מה שראה אותה מהלכת ברחוב העבדנים אינו כלום. סוף דבר על פי דברים אלו נראה לנו לפסוק שאם רוצה לגרשה והיא מקבלת גט מרצונה יתן לה כתובתה וכל תנאיה ככל מגרש אשתו (ואע"ג דהרמב"ם פסק פכ"ד דאישות דמי שטען על אשתו שזנתה צריכה שבועה לגבות כתובתה בנדון דידן אינה צריכה שבועה דהא דצריכה שבועה היינו כשטוען ברי שהוא ראה שזנתה אבל בכה"ג לא וכן משמע מבואר מדברי הרמב"ם) ואם רוצים בדבוק ולא בפרידה נראה לנו ג"כ שמותרים כמו שהוכחנו לעיל בראיות אמיתיות לפי הנראה לנו לעניות דעתנו. אך יש לחוש בנדון דידן למה שחשש מהרא"י ז"ל בכתביו (סימן רכ"ב) וכתב לבסוף דאם לא יסכימו עמו אחרים אע"ג דאית ליה ראיות ברורות להתיר מכל מקום כיון דלעלמא דלאו דיני גמירי אתחזק איסורא לכן יהיו דבריו בטלים כו', וכזה מצינו בהרבה תשובות מוהר"ם שכתב דאם לא יסכימו רבותיו עמו יהיו דבריו בטלים. לכן גם אנחנו החתומים לא נסמוך אדעתנו להתירה לבעלה אם לא שיסכימו עמנו שני תופסי ישיבות משתי עיירות, ואם יסכימו עמנו נצטרף עמהם לעשות מעשה על דברינו להתירה ואם לא יהיו דברינו בטלין לענין זה. וידוע דמאן דכאיב ליה כאיבא אזל לגבי אסיא, על כן נראה לנו דכל אחד משניהם הרוצה לעכב הגירושין הוא ישתדל ההסכמה משני חכמים הנ"ל אם הבעל רוצה לשוב אצלה ולא לגרש וליתן כתובה הוא ישתדל ההסכמה הנ"ל קודם שבת נחמו הסמוך הבע"ל ואם היא ממאנת בגירושין ובכתובתה תשתדל היא ההסכמה הנ"ל. ואם לא ישתדלו קודם זמן הנ"ל ההסכמה הנ"ל אזי נראה לנו שהבעל מחוייב לגרש אשתו לזמן הנ"ל ולתת לה כתובתה משלם והיא מחוייבת לקבל גיטה ממנו ואע"פ שאין כופין לגרש מ"מ בנדון דידן נראה לנו שיש לכוף בכי האי גוונא שהרי הבעל מאחר שאין לו חכמים לסמוך עליהם להתירה לו מחוייב לגרשה מאחר שאסרה על עצמה לפי טענותיו וגם הוא בקש ממנו שיגרשה אם כן אין אנו כופין אותו לגרש רק שאנו מחייבין לו הכתובה וגם היא מחוייבת לקבל גיטה. אע"פ שהגאון תיקן שלא לגרש אשה בעל כרחה מ"מ בכה"ג שמגרשה משום נדנוד איסור לא תיקן הגאון. ולכן אם לא יביאו הסכמה הנ"ל לזמן הנ"ל יגרשנה כנ"ל ויתן לה כתובתה ואם יטעון הבעל שאין לו לשלם הכתובה אזי אביה יוכל לברר על מה שיש לבעל אם יש לברר. אבל אם אין לברר עליו שיש לו אזי ישבע הבעל שאין לו ויסדרו לו סדור בעל חוב ויתן לה שטר חוב על עצמו עד כדי כתובתה כמו שפסק הרמב"ם בכה"ג בפרק י"ג דאישות ולא יהא כח לתבוע זה החוב מהבעל אלא בדייני ישראל ולא בערכאות אם לא שיסרב לעמוד בדין ישראל אז יכולין לתבוע זה החוב ממנו בערכאות. ומה שטען הבעל שעדיין יש לו עדיות אחרות במקומות אחרים נראה לנו אע"ג דמה שפסקו רבני פראג ביניהם שכל מי שלא יביא ראיותיו לב"ד שלנו יאבד זכיותיו כמו שראינו בראיותיהם שהביאו לפנינו מ"מ אם היה לבעל עדות ברורה אחר זה אי אפשר שלא לקבלו ואין כח ב"ד יפה בזה לבטל איסורא. אך לזה מהני מאחר שלעת הזאת יצאתה זכאית לפנינו מעתה חזקתם בגביית עדות מכאן והלאה כגביית עדות על שאר נשים הכשרות שבישראל שלא לגבות עדות שלא בפניה ושלא להוציא עוד לעז פסול עליה ואף עד אחד הבא להעיד עליה יחוש לעצמו מה שאמרו טוביה חטא וזיגוד מנגיד, ואף בעלה אם יאמר שיגבה עוד עדות ויחזור ויגבה דברים שאין בהם ממש יהיה חוזר ומוציא שם רע עליה ויהא עונשו כעונש מוציא שם רע על אשתו. ועל אלו הדיינים שהיו באותו ועד שהוגבה העדות שלא בפניה אע"פ שהם ראויים לעונש גדול הם והעדים כמו שכתב כרא"ש בתשובה דלעיל מ"מ קלקולן זו היא תקנתן ר"ל שאין אנו מכירין חתימת ידיהם ואין הב"ד מקויים ואפשר שמזוייף הוא ועוד שאין אלו האנשים לפנינו לכן לא נחליט עליהם דין הראוי להם אך הם יחושו לנפשם אם האמת שעשו הדבר הרע הזה:

ועל דבר ההוצאה שתבע הבעל מאבי אשתו שגרם לפזר לו ממון שבא הנה ליום שהיה קבוע להם ואביה איחר פעמיו ולא בא, נראה שבזה הדין עם הבעל, וכן פסק המרדכי סוף זה בורר וז"ל אמנם אם בא ראובן ואמר לשמעון נלך לב"ד הגדול וא"ל שמעון ואני אבוא אחריך אם יחזור ראובן ויטעון על שמעון לומר שפיזר את מעותיו על שהלכתי לב"ד נגדך ולא באתה אני שואל ממך יציאותי ר"מ מחייב לשלם לו כל הוצאותיו אע"פ שלא נדר לו עכ"ל. כ"ש בנידון דידן שקבלו ק"ס וש"ד וח"ח לעמוד לדין ולא בא ואע"פ שטען האב וכן העידו עליו שמשי פראג וכתבו הנה לזמן ההוא שהיה אנוס בדבר והוצרך להשתדל בהשתדלות הגרוש ובקשו ממנו להרחיב להם הזמן המוגבל ההוא עד ל"ג בעומר שעבר וכן עשינו, מ"מ מידי הוצאות הבעל לא נפטר דלגבי דידיה לא מיקרי אונס אלא הוה כרוצה להציל עצמו בממון חבירו שחייב לשלם לו. מ"מ יוכל לתפסן במזונות בתו או כתובתה עד שבת נחמו הבע"ל שיראה אם יכנוס הבעל אשתו או יפטור וכן הוא במרדכי בסוף אע"פ ובהגהות שם לענין מורדת דתפיסת האב מהני לבתו. ומה שתבע האב להבעל ליתן כל חדש משנים שעברו מקטט שהיה עם בתו זהוב אדום למזונותיה ולפרנסתה כמו שכותבין בתנאים דמתקנין לאחר הנשואין והראה לנו על זה פסק חתום מראשי ק"ק פראג, על זה לא נדון לעת עתה מאחר שלא שמענו טענות ותשובות שטענו ושהשיבו על זה והפסק שהביא לא היה כל כך מבורר לפסוק עליו. ונשוב דבר זה ונטיל לדון דבר זה על שלשה רבנים הנקובים בשמותם רבי מאיר בערן ורבי יצחק שטענגלי ורבי יעקב רוידניץ והמה מחוייבים לשמוע אל ב"ד הזה במה שיפסקו להם בזה ובכל טענת ממון שביניהם כאילו פסקנו אנחנו, והב"ד הנ"ל יפסקו להם ג"כ דינם קודם שבת נחמו הנ"ל שאז יכנוס או יפטור. ומה שהעידו על הבעל שרצה לשכור עדים שקרים על אשתו בזה שלא כדין צריך סליחה וכפרה וצריך תשובה על זה כאשר נסדר לו התשובה וא"צ להזכירה בפסק הזה, אך זאת נזכיר באם יגיע זמן הנ"ל ויגרש הבעל את אשתו אזי במעמד ההוא יאמר ששקר ענו בו העדים, ואם באמת עשה הנה מבקש מחילה על זה מאשתו וממשפחתה על שרצה לפגמם. וכל זה דלעיל צריכין לקיים שני הצדדין הנ"ל כאשר קשרו עצמם בח"ח ובש"ד וק"ס לקיים דברינו כנ"ל. ומה שנראה לנו פסקנו וחתמנו יום ה' י"ו ימים לחדש סיון שי"ח לפ"ק:

נאום משה בן יקותיאל ז"ל סג"ל איש לנדא. ונאום יוסף בן הר' מרדכי גרשון כ"ץ ה"ה. ונאום משה בן לא"א ישראל שלי"ט נקרא משה איסרלש מקראקא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.