אבני נזר/אבן העזר/קכד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר קכד

סימן קכד
לרב גדול אחד.

דבר' עידי קידושין שבאו עדים עליהם לפוסלם, שנים העידו עליהם בפניהם ובפני המקדש שהבעירו פאפיראסין בשבת, האחד העיד עליהם שהבעירו ברחוב במעמד רוב אנשים, והשני העיד שהבעירו בקוואטיר, אך לא העידו שאמרו להעדים שהוא שבת, עוד העידו עליהם שני עדים שהבעירו פאפיראסין בשבת וידעו שהוא שבת אך עדותם הי' שלא בפני עדים והמקדש, וכולם לא אמרו באיזה יום, וקצתם אמרו בפירוש שאינם זוכרים איזה יום הי', ועד רביעי אמר באיזה יום, והעד שלישי ורביעי התנצלו עצמם מה שאין מעידים בפני העדים כי יראים מהם, השלישי אמר שמא יעשה לו רע בסלאזבע, הרביעי אמר כי ירא שמא יהרגוהו:

תשובה

תחילה נבאר דין לפסול עידי קידושין שלא בפניהם והזמת העדים שלא בפניהם:

א

א) והנה דין זה תלוי עליו כל שלטי הגבורים, וראש המדברים בזה הוא הריב"ש סי' רס"ו שכתב הא דכתובות (כ'.) הזמה שלא בפניו נהי דהזמה לא הוה הכחשה מיהו הוה, אין הפירוש כעדות מוכחשת וכמו תרי ותרי, דליתא, דהא דאין מזימין אלא בפניהם, היינו לחייבו בדין הזמה, אבל מ"מ מהני לבטל עדותן, דכיון שהמזימין העידו בגופן של מוזמים והתורה האמינתם הוי כאילו פסלום בגזלנותא או בשאר פסול הגוף שיכולין לפוסלו ולבטל עדותם אפי' שלא בפניהם, דההוא דהתם שנים החתומים על השטר ומתו שפירש הרמב"ן ז"ל פסולו מחמת קורבה דאי משחקי בקוביא כפירש"י לא הוי אמרינן תרי ותרי נינהו דאי מתו לא מצי לפוסלם בגזלנותא, הרי שיכול לפוסלו שלא בפניהם, ואפי' למה שקיים פירש"י דכיון שמתו לא אתי למיפסלינהו ועל מנה שבשטר הן מעידין, אבל אם הי' חיים מצי לאפסלינהו, משמע כשהם חיים דומיא דמתים דהיינו שלא בפניהם מצי למיפסלינהו לבטל עדותם ועוד האריך יע"ש:

ב

ב) והרלב"ח השיב על דברי הריב"ש ותוכן דבריו דעיקר דברי הרמב"ן אינם מוסכמים דהנמק"י סובר דפסולי עדות היו אפי' פסול גזלנותא וז"ל דלפוסלו אין נאמנים שלא בפניהם כיון דפסול גופייהו הוא, וכדאמרינן גבי הזמה אין מזימין את העדים אלא בפניהם, אבל אם הם בעולם נאמנים אעפ"י שכת"י יוצא ממקום אחר כיון דאפסול גופייהו הן מעידין לאו תרי ותרי נינהו, דאינהו לא מהימני לאכשורי גופייהו, וזה אם נפרש משחקי בקוביא שהוא פסול הגוף וכדאמרן, אבל אם העידו שהם פסולים מחמת קורבה תרי ותרי נינהו ואין נאמנים עכ"ל, אך יען שהתוס' סוברים דבאומרים שעכשיו פסולים נאמנים לגמרי ואף שהרא"ש לא חלק עליהם מטעם שלא בפניהם, הוא מחלק באופן אחר דתחילת ביאת השטר לפני ב"ד הוי כבפניהם [וזה דוחק] ואף את"ל דאפי' אחר שנתקבל בב"ד האחרונים נאמנים, מ"מ בהזמה שלא בפניהם כיון דהזמה חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו, בפניהם דווקא, דאז שהעדות עליהם והם קרובים אצל עצמן, משא"כ כשמעידין שלא בפניהם דאז נראה כוונת עדותם לבטל העדות לא בגופן של עדים עכ"ד הרלב"ח:

ג

ג) וראיתי למהרי"ט חלק אהע"ז סי' ל"ז הקשה על הנמק"י דכיון שאין יכולין להעיד שלא בפניהם אפי' תרי ותרי לא הוי וליגבי בי' כמו שטרא מעליא, אך בתשו' רמ"א חלק אעה"ז סי' ב' בעידי זנות שפסלו את העדים שלא בפניהם חשוב תרי ותרי והביא הא דשנים חתומים על השטר ומתו שהעידו על הראשונים שלא בפניהם, ע"כ אין נאמנים לגמרי רק חשוב תרי ותרי, הנה דס"ל דאף שאין יכולין לפוסלן שלא בפניהם מ"מ יוכלו להעיד בפני המלוה שהלוה פטור, יהי' מאיזה טעם שיהי', אלא דס"ל דכיון דעידי השטר ג"כ שנים חשוב תרי ותרי ודו"ק:

ד

ד) ונ"ל דאפי' לדעת הנמק"י והרמ"א יכולין לפסול עידי קידושין שלא בפניהם לבטל הקידושין לגמרי, דדווקא בהלואה דכל שהמעשה אמת מחוייב לשלם, וכן בזנות דכל שזינתה אפי' העדים פסולים היא נאסרת, ע"כ כיון שהעדים ראשונים לא נפסלו והם מעידים שהלוה או זינתה הוי תרי ותרי, אבל בקידושין הרי עדים השניים מעידין שאין כאן קידושין מאחר שהעדים פסולין ואפי' המעשה אמת, והראשונים אינם מעידין רק על עצמיות המעשה ואין מעידין כלל שנתקדשה בעדים כשרים, שאינם מעידין על עצמם שהם כשרין, ואפי' יעידו נוגעין בעדותם בזה, אין בעדות הראשונים הכחשה לעדות השניים, ודווקא בעידי הלואה וזנות דהשניים כיון שאין נאמנים לפסול העדים רק שהלוה פטור והאשה מותרת, יהי' מאיזה טעם שיהי', ועל זה הראשונים מכחישין. שהרי אומרים שהלוה וזינתה, אבל כשבאו לפסול עידי קידושין, העדים השניים מעידין שהוא פנוי', יהי' מאיזה טעם שיהי', אבל הראשונים אינם מעידין שמקודשת לגמרי, שהרי אינם מעידין על עצמם שכשרים הם ונתקדשה בעדים, ואף אם יעידו אין נאמנים, רק בכל קידושין מחזקינן לה במקודשת משום חזקת כשרות של העדים, שהם מוחזקים בכשרות, ומ"מ הא חזינן שהעדים נאמנים יותר, שהרי נאמנים להוציא איש מחזקת כשרות, ה"ה כשמעידים שהיא פנוי' עדותם מועיל יותר מחזקת העדים:

ה

ה) והרא"ש שם כתב וז"ל ומגבינן בי' תרי ותרי נינהו דעדים החתומים על השטר אעפ"י שאלו מעידים עליהם שהם פסולים, הוי כאילו שנים אחרים מעידין עליהם שהם כשרים, דחזקה מלוה אין מחתים עדים פסולים על שטרו, והך חזקה חשובה כעדים, ולא מיירי דמעידין שהם עתה פסולים, דאהא לא הוי פריך תרי ותרי נינהו ופסולין הם לגמרי דלא עדיפא עדים החתומים על השטר ממה שהי' עומדים לפנינו, דהוה מצי אמרי פסולים הם, אלא מיירי דקאמרי פסולים הי' כשחתמו השטר ועכשיו כשרים הם, וכך פירשו התוס', ולי נראה דאפי' אי אמרי פסולי עדות הם גם עכשיו לא מהני לפסול השטר, שהרי מן הדין אעפ"י שכת"י יוצא ממקום אחר, הי' לנו להאמין לאחרונים, שהרי אינם באים לזייף חתימתן, אלא מגרעין השטר בפסול אחר, והאי דלא מהימני היינו טעמא דאנן סהדי שכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נחתם, הלכך אפי' אמרי פסולי עדות הם עכשיו לא מהימני לפסול השטר כיון שכת"י יוצא ממקום אחר עכ"ל:

ו

ו) וראיתי אחד ממחברי זמנינו בספרו סי' מ"ו סק"כ וז"ל עיין ש"ך שהרבה לתמוה על דעת הרא"ש למה לא יהי' נאמנים האחרונים לפסול בגזלנותא אטו מי עדיף כתיבת השטר מאילו הגידו בב"ד, ואין ספק שכוונת הרא"ש שפוסלים אותם שלא בפניהם וס"ל להרא"ש דאינו יכולין לפסול שלא בפניהם. אלא דמ"מ הכחשה מיהו הוה, ואעפ"י שהש"ך כתב שהוא דוחק מוכרח לפרש כן בהרא"ש עכ"ל המחבר הזה:

ז

ז) והנה לפמ"ש בשם הש"ך יצטרך לומר דמ"ש הרא"ש דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נחתם, לאו דווקא שטר, אלא ה"ה כל עדות שנחקרה בב"ד, ולמה שתפס לעיקר הדוחק של הש"ך דהיינו דווקא בפוסלים שלא בפניהם ומשום דאינו יכולין לפוסלן שלא בפניהם רק השטר יכולים לפסול, וכיון שלא נפסלו העדים חשוב אנן סהדי. וא"כ ה"נ בקידושין יחשב אנן סהדי שהקידושין כשרים:

ח

ח) אך באמת כתב בשם הש"ך מה שלא נזכר בדבריו כלל, ואנן סהדי לא שייך אלא בשטר, וכמ"ש הרא"ש בתחילה דחזקה דלא מחתים עדים פסולים חשוב כעדים [ואין לומר דהא דחזקה כתב בשם התוס', והוא ס"ל משום אנן סהדי, דליתא דהא דחזקה לא נזכרה כלל בתוס', וכן בתוספי הרא"ש הביא דברי התוס', ולא הביא דברים אלו כלל, ועוד דלענין מה ש שחולק על התו' לא הוה צריך לשנות מחזקה לאנן סהדי, אלא ודאי האי אנן סהדי מכח חזקה דלא מחתים מלוה] וקושיית הש"ך על הרא"ש מהא דמרובה (ע"ב:) דפסלינהו בגזלנותא. היינו דשם מבואר דפסלינהו בגזלנותא שייך פסידא דלקוחות, הרי דאף השטר מקח יפסול למפרע, וכן הביא דבריו בס' הפלאה, וע"כ תופס הש"ך לדוחק בין פוסלים אותם בפניהם לפוסלים אותם שלא בפניהם, כיון דכל הטעם משום חזקה דמלוה, ואם הי' הרא"ש סובר דאינו יכול לפסול העדים שלא בפניהם לא הי' צריך לטעמא דאנן סהדי, וכ"כ הרלב"ח שהעתקנו לעיל שאין כוונת הרא"ש משום שלא בפניהם, וזה פשוט וברור, מעתה בעידי קידושין אין שייך לומר אנן סהדי כלל, ודברי הנ"ל נכונים:

ט

ט) ודאתינא לדברי הרא"ש נבאר דבריו ליישב קושיית הש"ך מהא דפסלינהו בגזלנותא דב"ק, דהנה דברי הרא"ש דחזקה דמלוה לא מחתים עדים פסולים לכאורה תמוה, דזה שייך בעדים שאמרו כת"י זה אבל פסולי עדות היינו וכמו שפירש"י (י"ח:) וז"ל דכיון שמודים שהמלוה אמת אבל אנחנו לא היינו ראויים, חזקה לא שדי המלוה זוזי בכדי כו' אבל עדים אחרים שאין יודעין כלל מהמלוה מה חזקה יש:

י

י) אך י"ל לפמ"ש הב"י סי' מ"ו סעיף למד בשם התוס' בהא דחתם בשטר עד שלא נעשה גזלן ואח"כ נעשה גזלן ולא נראה השטר עד שנעשה גזלן דפסול שמא חתם אחר שנעשה גזלן והקדים הזמן, וכתבו התוס' דיש להסתפק אם נפסל בעבירה שאינו חמס, י"ל דלא חיישינן בי' למשקר, ודומה לחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו דכשר, ולפי זה י"ל דה"נ שהעידו על העבירה שאינו של חמס, וכיון שאמת הדבר [אלא שהתורה גזרה אל תשת רשע עד] שוב חזקה מלוה מידק דייק ולא הי' רשע כלל, ואין דנין עפ"י רשע, או אפי' באומרים סתם ולא פירשו איזה עבירה אין אנו יכולין לעשותם רשע דחמס עפ"י עדותו דתפשת מרובה לא תפשת רק רשע סתם ושפיר יש חזקה, וא"כ לא קשה דפסלינהו בגזלנותא דרשע דחמס חיישינן למשקר וליכא חזקה:

יא

יא) הדרינן לשמעתין דיכולין לפסול עידי קידושין שלא בפניהם אפי' לדעת הנמק"י משום דעדותן על הקידושין, אך יש לעיין אם עדותן הי' שלא בפני המקדש, א"כ בין תחשוב עדותן על העדות לפוסלן, בין תחשוב עדות על הקידושין הוי שלא בפניהם, אך י"ל לפמ"ש הרשב"א פ"ק דקידושין גבי ארווח לה זימנא שמתקדשת אליו בהנאת הרווחת המעות לא חשוב רבית גמור, דגופה ממש לא קניא לי', והיינו שאין לארוס בארוסתו רק קנין איסור [וכ"כ הר"ן בפ"ק דגיטין דלא טענינן לבעל מזוייף משום שאין האשה ממונו של בעל] והיינו דבפרק האומר בקידושין אמרינן דמה שאין קידושין תופסין בא"א הוא כמו שאין תופסין בשאר עריות, ולא משום שכבר נקנית לאיש אחד ושוב האיך יכולה להקנות עצמה לאחר אלא ודאי שאינה נחשבת שלו, רק שיש בה קנין איסור לאוסרה על אחרים, וע"כ אי לאו שבכלל עריות תוכל להתקדש לאחר ג"כ לאוסרה על הבעל הראשון ודו"ק:

יב

יב) וע"כ י"ל כשמקבלין העדות שלא בפני הארוס לא חשוב שלא בפני בע"ד דטעם אין מקבלין שלא בפני בע"ד דאין חבין לאדם שלא בפניו, והכא לא חבין לי' ולא מידי, שלא הי' לו בה קנין לעצמה, רק שאסרה על אחרים, ואין העדות על הבעל, רק עלי' להתירה לעולם, כן יש לומר:

יג

יג) גם י"ל לפמ"ש הרשב"ם ב"ב (מ"ח) בהאי דגט המעושה בעכו"ם פסול, ומקשה הש"ס לר"ה דאמר תלוה וזבין זביני זביני דאגב אונסא ודאי גמר ומקני, ה"נ נימא אגב אונסא גמר ומגרש, ופירשב"ם וז"ל דהא לא מפסיד מידי דומיא דזביני שמקבל דמי שדהו, דכיון שאשתו שונאתו ובלא גט נמי לא תעמוד אצלו וגט זה אינו אלא להתירה לאחרים לא מפסיד כלום, וה"נ כיון שהאשה שנתקדשה אינה רוצית בו לא מפסיד מידי בעדות זה לבטל הקידושין ולא שייך אין חבין לאדם אלא בפניו:

יד

יד) אך בנ"ד הרי יש עוד ריעותא שהעדים לא ידעו זמן העבירות, הגם שהרמ"א סי' ל"ד סעיף כ"ג כתב וז"ל אם אין יודעים אימת עבר אם קודם שהעיד או אח"כ אוקמינן גברא אחזקתי', וכל העדיות שהעיד כשר עד דידעינן שעבר קודם לכן, ריב"ש סי' רכ"ו עכ"ל, ומוכח מדבריו לפסול עדים אפי' אינו יודע זמן העבירה מהני, ולכאורה לדעת הש"ך דאפי' בדיני ממונות דלא בעי דרישה וחקירה, מ"מ אם חקרו אותם ואמרו איננו יודעים עדותם בטילה וה"נ לא יפסלו העדים, והריב"ש לטעמי' אזיל דס"ל בד"מ אפי' אמרו א"י כשירה, משא"כ לדידן לדעת הש"ך:

טו

טו) עוד יש לעיין דהא טעמא דדיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה משום נעילת דלת ולפסול עדים דליכא טעמא דנעילת דלת שוב ליבעי דרוח"ק, וריב"ש לטעמי' אזיל דפוסלין עדים שלא בפני בע"ד דלא חשוב מחייב לעדים במה שפוסלם לעדות דמה איכפת להם בזה, וא"כ אי אפשר לפסול אינו יודע בחקירות, דהא הפסול משום עדות שאי אתה יכול להזימה, וכיון דלא חשוב מחייב לעדים שוב לא שייך בפסול העדים דין הזמה כלל, משא"כ להחולקים על הריב"ש:

טז

טז) שו"ר בנוב"י מהד"ק סי' נ"ז חקר בזה עיי"ש, וקצת דבריו לא נתחוורי בעיני, והנראה לי דלא שייך לפסול העדים שהזמום מכאשר זמם, דהחיוב הזמה משעת גמר דין שקונסים אותם הב"ד, ואלו כבר נפסלו משעה שהעידו, ואין מקום לקנס ב"ד לחול כלל, ולא שייך בזה שיהי' יכול להזימה, ואם תאמר מ"מ שייך הזמה להלקותם כמו בעדות בן גרושה ובן חליצה ושייך יכול להזימה לתירוץ ראשון של תוס' ריש מכות, הנה מדברי רמב"ן ור"ן סנהדרין (פ"ו:) עידי גניבה בנפש שהוזמו למ"ד גניבה אתחלתא דמכירה אין עידי גניבה לוקין כיון שהוא אינו לוקה, וא"ת ילקו נמי כמו עדות בן גרושה ובן חלוצה וכתבו וז"ל כיון שבעדות גניבה לא חייבו אותו כלום לא תשוב והרשיעו את הרשע יע"ש, ואף שנפסל לעדות על ידם דהוי רשע דחמס, הרי דמשום שפסלוהו לא מתחייבים מלקות, הגם שי"ל דתוס' ב"ק והר"ן לשיטתם בפ"ב דכתובות דיכולים לפסול שלא בפניהם דלא חשוב שעשו לו דבר, כנ"ל הוכחת הריב"ש מרמב"ן ור"ן דכתובות נמי הכי ס"ל, אבל לדעת הנמק"י דאינו יכול לפסול שלא בפניהם דחשוב חבין אליו, ה"ה דחייבים מלקות הפוסלים אם הוזמו, אך דברי הרמב"ן והר"ן סנהדרין מוכרחים בסוגיא שם:

יז

יז) ונראה לי דהיינו טעמא דהגמ"ד לפסול לא חשוב חיוב גמור שהרי בידו לעשות תשובה, ודומה לע"א שהוזם שאינו משלם ואינו לוקה משום שבידו לשבע ולפטור, ועיין רפ"ג דמכות בחייבי כריתות דחייבין מלקות ולא חשוב שתי רשעיות שאם עשה תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין לו, ועי' במהרי"ק, הובא בש"ך יו"ד סי' ב' באומר על שוחט שהוציא טריפה מתחת ידו אינו נאמן עליו והעד עצמו מותר לאכול משחיטתו ולא חשוב שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא דאינו איסור ברור שבידו לעשות תשובה עיי"ש, וה"נ מהאי טעמא אין העדים לוקין וכיון דלא שייך בהו חיוב הזמה לא בעינן אתה יכול להזימה כתירוץ הג' בתוס' ריש מכות, וכל זה במעיד לפסול העד בפניו של העד, אבל בנ"ד שהעידו על העדים שלא בפניהם לדעת הנמק"י אינו יכול לפסול העד רק שהעדות יחול לבטל הקידושין, ושוב שייך בהו חיוב הזמה שילקו אם יוזמו ובעינן אתה יכול להזימה, א"כ מלבד דעת הש"ך דבדיני ממונות אמר איני יודע בחקירות פסול, הא בשלהי יבמות בדין דרישה וחקירה בעידי נשים מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיין, ומר סבר כיון דשרינן א"א לעלמא כדיני נפשות דמיין, וכתבו הראשונים דאפי' ארוסה דלית לה כתובה כיון דרוב עדות זו איכא כתובה לא פלוג גם בארוסה עיי"ש, וה"ה לפסול עידי קידושין לבטל הקידושין דעדות זו רק בארוסה דלית לה כתובה שוב כיון דשרינן א"א לעלמא כד"נ דמיין, ועי' בתשו' הרשב"א הובא ביתה יוסף אהע"ז סי' י"א דעידי קידושין א"צ דרישה וחקירה דהשתא מיהו לאו אנפשות מסהדי, משא"כ עידי מיתה דשרינן א"א לעלמא ואלמלא עדותם היתה חייבת מיתה על נישואין אלו חשוב דיני נפשות למאן דאית לי' דבעי דרישה וחקירה ולפסול עידי קידושין אם נקבל העדות לבטל הקידושין וחשוב כדי"נ לכ"ע, ועי' בתשו' רמ"א סי' י"ב:

יח

יח) אך יש להתיר דהנה ידוע מחלוקת הרשב"א עם הרא"ש בענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד, דלדעת הרשב"א בחי' פרק הגוזל בתרא בדיני ממונות מה שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא מדרבנן, ולדעת הרא"ש בתשו' הוא דאורייתא, שהרי כתב וז"ל כיון דאיכא הפסד להתובע והיתרו בו בנתבע ולא בא הפקיעו ממונו ושוויא להאי עדות שלא בפניו עדות, הנה דמטעם הפקעת ממון אתי עלה ומדין תורה לא הוה עדות, וע"כ דעת הרא"ש שם ומפורש יותר בפסקיו בזולת זה ששלחו ולא בא אין שום אופן לקבל עדות שלא בפניו, והוא מטעם זה כיון דמדין תורה עדות שלא בפניו לא מהני למה יפקיעו חכמים ממונו של זה אפי' אי אפשר לקבל העדות בפניו למה נכשיר עדות פסול, זולת שלחו לו ולא בא דקנסוהו חכמים, והרשב"א לשיטתו דבדיני ממונות הוא דרבנן ובמקום דלא אפשר לקבל בפניו לא תקנו חכמים:

יט

יט) והנה בש"ע סי' כ"ח סעיף ט"ז קיי"ל דבאונס ואין שהות לשלוח אחריו מקבלין שלא בפניו עיי"ש בסמ"ע ס"ק נ', משמע דס"ל להלכה כהרשב"א דבדיני ממונות הא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא דרבנן, וכ"כ ב"י סעיף כ' וז"ל וטענת הראב"ן אינו טענה דהא מדרבנן הוא עיי"ש, גם בעדות ביטול הקידושין וה"ה לפסול העדים כשר, רק מדרבנן יצטרך בפני בע"ד כמו בדיני ממונות, והרי כתב הרמ"א שם בשם פסקי מהרא"י דהיכא דהבע"ד אלים ויראים להגיד בפניו מעידים שלא בפניו כמו באונס, וה"נ הרי נתייראו העדים הפוסלים מן העדים הנפסלים, ועוד מדרבנן, ודאי סומכין על שיטת הרמב"ן והריטב"א והר"ן והריב"ש הפוסלין עדים שלא בפניהם, ואפי' תימא דספק הוא אם כהרשב"א דמדרבנן אם כהרא"ש דמדאורייתא הוי ס"ס, ספק כהריב"ש וסייעתו דלפסול עדים מהני שלא בפני בע"ד, ואת"ל כהרלב"ח וסייעתו, שמא כהרשב"א דמדרבנן ומהני כיון דאיכא אונס שיראים להגיד, ואפי' בלא טעמא דאונס הוה ספק אחד בדרבנן ספק ספיקא בדאורייתא כהא דר' אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, ואף שדעת הש"ך ביור"ד דס"ס לא מהני נגד חזקת איסור, וה"נ לא נוציא העדים מחזקת כשרות מכח ס"ס, הא חלקו עליו האחרונים, ועיין כו"פ שכתב שכן עמא דבר וכן הסכימו חכמי ספרדים עיי"ש, וכן דעת הפלאה:

כ

כ) עוד יש מקום להתיר עפ"י עדות הראשונים שהעידו בפני העדים הנפסלים, ואף שלא העידו שידעו שהוא שבת [עדות הראשון שאמר שהי' ברחוב אפשר לחושבו כאילו אמר שידעו, שברחוב ניכר בסגירת החניות שהוא שבת, אך השני הלא לא אמר כן] הלא היא גופי' טעמא בעי הא אין רוב עולם טועים ושוכחים שבת כמ"ש הריב"ש, הובא בב"י סי' ל"ד סעיף ה', וצ"ל דאמרינן ג"כ להיפוך אין רוב ישראל עושין מלאכה בשבת בזדון ח"ו אלא ודאי שכח, וכל זה באנשים דעלמא שאין מעשיו ידועים. אבל אנשים אלו שכתב בגב"ע וז"ל הקול בעיר בפי כל היודעים את אנ"ח שהעידי קידושין הנ"ל הם פושעים גמורים ומחללי שבת ברצונם רקים ופוחזים עכ"ל הגב"ע, ואיתרע רובא דידהו, דרוב כשרים אין להם שם רע כזה, ואותם שיש להם שם רע כזה מנ"ל שרובם אינם מחללים שבת, והוא כעין סברת תב"ש במים במוח ולא נודע אם מוח מקיפו דלא שייך להתיר משום רוב בהמות כשרות, דרוב בהמות כשרות אין להם מים במוח, וכיון דאיתרע רובא דידהו שוב אזלינן בתר רוב שאין שוכחים שהיום שבת:

כא

כא) ועוד יש לדמות זה להא דב"ק (צ"ט:) זיל אייתי ראי' דמומחה לתרנגולים את ואפטרך, משום דההיזק ודאי צריך לברר שאנוס הוא, ה"נ כיון שעברו ודאי, שוב צריך לברר ששכחו, רק בעלמא ההיתר משום רוב ישראל אין חשודין על השבת, כהא דגיטין (נ"ד) לא נחשדו ישראל על השבתות, משא"כ באנשים שיש להם שם רע כזה, ועי' בב"י סי' ל"ד בשם הרשב"א בעדים שיצא עליהם קלא דלא פסק שוב אין מוציאין ממון על ידם, אך הרא"ש חולק, ובסמ"ע ס"ק ס"א פסק כהרא"ש, מ"מ לענין זה נראה דהרא"ש דה דשוב אין מחזיקים אותם בשוכחים:

כב

כב) ועוד יש לצרף כל הנ"ל להיות שלש ספיקות, בשלש ספיקות גם הש"ך מודה דמועיל אפי' במקום רה, שמא כהריב"ש וסייעתו דיכולין לפסול עדות שלא בפניהם, שמא כהרשב"א דלקבל עדות שלא בפניו בדיני ממונות הוא רק פסול דרבנן, ושמא לא שכח:

כג

כג) ובעיקר פסול אנ"ח מחמת חילול שבת, נולד לי קצת מיחוש מהא דמכילתא כי תשא ריב"ב אומר הרי הגוים שהקיפו את ארץ ישראל וחיללו את השבת שלא יהי' ישראל אומרין הואיל וחללנו את מקצתה נחלל את כולה, ת"ל מחללי' מות יומת אפי' כהרף עין מחללי' מות יומת עכ"ל, וא"כ י"ל גבי אנ"ח דמורין התירא הואיל בלא"ה צריכין לחלל שבת בסלאזבע חושבין שמותרין לחלל את השבת כולה, שהם לא למדו המכילתא, ובגב"ע ראיתי שאיש חיל אחד השיב בסלאזבע אין כאן שבת, ומ"מ לפי הנשמע אין טועין בזה והכל יודעין שמה שמוכרח מוכרחין, והיותר הוא חילול שבת, וכיון שרואין אנ"ח אחרים שומרין שבת אין עליהם לימוד זכות:

כד

כד) ומ"מ בעיקר הדין דהמקדש בפסולי עדות יש שחששו שמא עשה תשובה כמבואר בש"ע אהע"ז סוף סי' מ"ב, והסכמת ח"מ וב"ש דאזלינן בתר סופם ואם חזינן לבסוף שעשו תשובה הוכיח סופם על תחילתם וחיישינן שמתחילה הרהרו תשובה בלבם, ואם לא נראה בהם סימני טהרה לא חיישינן:

כה

כה) ואני מסתפק אם עבר יוהכ"פ בין עבירה להקידושין ואם ביוהכ"פ התענו והתפללו בבית הכנסת והתוודו איך לא ניחוש שהווידויים לא הוה משפה ולחוץ לבד והרהרו תשובה בלבם, ויותר מבואר בתהלים במזמור לאסף ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון [אעפי"כ, כן פירש רש"י] והוא רחום יכפר עון, ואף שאין נראה שיוכשר עי"ז לעדות, מ"מ מה שמתכפר זה עצמו גורם הרהור תשובה, אך אולי יתברר גם זה שלא הי' בביהכ"נ ביוהכ"פ אני מסכים להתיר:

כו

כו) האומנם כי בתשו' מיי' לסדר נשים סי' י' והובא בתשו' מהרשד"ם חלק אהע"ז סוף סי' יוד משמע דבהרהור תשובה לא הוכשר לעדות, ודווקא בעל מנת שאני צדיק והוא רשע כוונתו שיהי' צדיק בהרהור לבד והיא גם היא נתרצתה בזה בזה, כ"כ הרשד"ם שם אבל פסולי עדות לא הוכשרו בהרהור, ולפי זה הא שאם לבסוף עשו תשובה גמורה הוכשרו למפרע, היינו דהוכיח סופו על תחילתו חשוב כאילו מתחילה נתבררה תשובתם, ועי' בתב"ש סי' ד' סק"ב מ"ש א"נ אמירתו דהשתא כאילו אמר בשחיטה עיי"ש, מ"מ אם התנהגו כדרך יהודים לבי נוקפי להתיר למעשה:

כז

כז) בין כך וב"כ להיות הענין חמורה שבחמורות וחז"ל הזהרו ע"ז מאד בענין הוראות אלו יראה לכתוב עוד אל גדול מפורסם בהוראה ואז אם לא התנהגו ביוהכ"פ כדרך היהודים אני גם כן סניף להתיר.

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף