אבני נזר/אבן העזר/קכ
< הקודם · הבא > |
ב"ה יום ג' פינחס תרמ"ד לפ"ק פה סאכטשאב.
שפעת שלום וברכה לכבוד ידיד נפשי הרב הגדול המפורסם צנא מלא ספרא ירא אלקים מו"ה יואב יהושע נ"י האבד"ק ליטמורסק.
א[עריכה]
א) עיינתי בדבר הקידושין, ולפענ"ד אין היתר מחמת שהעד אמר כי ראה העד השני גנב אצלו וע"א כשר ועד שני פסול גרע ממקדש בע"א, והעד שהעיד נאמן ע"ז משום הפה שאסר כו' אלה דברי מעלתו:
ב[עריכה]
ב) ולפענ"ד אם האשה מודה פשיטא דליכא הפה שאסר שאם לא הי' העד מעיד, מ"מ היתה אסורה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, וה"ה בנ"ד שאומרת איני יודע אם בא הטבעת לידה הוה ספיקא דאורייתא, אך אפי' מכחשת לדעת האומרים בהכחשת בע"ד יש להחמיר [הוא המהר"ם פאדוואה בתשו' ל"ב] ג"כ, יש לעיין כיון שמאמינים לדברי העד שהיא יודעת שנתקדשה והיא אסורה לינשא, דלגבי דידה שיודעת ליכא מיגו וכדברי התוס' ב"ב (למד.) בד"ה לאו קמודית בשם ר"י, ועי' בקצה"ח סי' מה שתירץ על קושיית התוס' בנסכא דר' אבא וא"כ אף לדידן שמאמינים להעד ובאמת אינו קידושין עכ"פ הוי לגבי דידה כמתכוין לדבר איסור ועלה בידו היתר, ועדיף מינה איפס שנתירה בשביל הטענה שטוענת שאנו יודעין שהוא שקר:
ג[עריכה]
ג) והנה מצד שלא הי' פיסוק דמים על הטבעת אשר לכאורה היא היתר טוב. אך רו"מ שדא בי' נרגא כיון שידע המוכר שנותן הטבעת לאשה ולא תחזור אליו, הא סמך על מה שישומו אח"כ, אלה דברי מעלתו, אך בהא דהנוטל כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו כתב רש"י בהאומנים דווקא קצץ, וכן הוא בפוסקים סי' קפ"ו:
ד[עריכה]
ד) ומ"מ יש לעיין, דהנה הא דבלא פיסוק דמים אינו קונה הוא משום דלא סמכה דעת המוכר ולא דעת הלוקח, ולשון הש"ע ס' ר' סעיף ו' דכל זמן שלא פסק לא סמכו דעת שניהם, והנה כשהלוקח נתן או מכר לאחר והמוכר ידע מזה לית בי' משום לא סמכה דעת המוכר ואינו רוצה להקנות בלי פיסוק שמא לא ירצה לוקח ליתן לו כמו שרוצה דמה ירויח בזה, הלא מי שנמכר לו לא יחזיר לו החפץ, דחזקה מה שביד האדם שלו, אך עדיין י"ל שהלוקח אינו רוצה לקנות קודם פיסוק שמא ירצה מוכר ממנו יותר דמים ויפייס בית חמיו שיחזירו לו החפץ ויתן אחר במקומו, אבל אם הי' קונה ולא יוכל להחזיר לו החפץ יצטרך ליתן לו כמו שרוצה או למיקם בדינא ודיינא:
ה[עריכה]
ה) והנה בנ"ד בטבעת גרוע הזה שעשו קידושין הוא אלף ידות מדמי שיווי החפץ ודאי לית בי' משום חסרון סמיכת דעת הלוקח ובודאי רוצה לקנותו אף אם יתן בעדו איזה גדולים יותר, ומשום לא סמכה דעתו דמוכר ליכא, דמוכר ידע שלא תחזור החפץ אליו וגמר להקנותו בכל ענין:
ו[עריכה]
ו) והנה בענין לא סמכה דעתו דמוכר או דלוקח יש שערוחת בדברי הרמב"ם. שבהלכות מכירה כתב דלא סמכה דעת המוכר, ובהלכות, בהמוכר יינו לנכרי מדד עד שלא פסק אסור כתב דלא סמכה דעת הלוקח. ונראה דהרמב"ם לטעמי' שבפרק י"א מהלכות מלוה כתב לוה שאין לו מטלטלין ויש לו קרקע ותולה מעותיו בנכרי כו' ומשמע שאם יש לו מטלטלין א"צ ליתן לו מעות דווקא, דמטלטלין כמו מעות, וע"כ אין לומר שהלוקח לא ירצה לקנות בלא פיסוק, שהמוכר ירצה ממנו דמים יותר, שהרי הלוקח יאמר ממארי רשוותך פארי אפרע כבריש המוכר פירות ויחזיר לו החפץ בדמים, ע"כ מפרש הרמב"ם משום דלא סמכה דעת המוכר. אבל ביין שאחר שמדדה נוגע בו הנכרי קודם פיסוק בוודאי רוצה המוכר שיקנהו תיכף, שהרי נאסר במגע הנכרי, ע"כ מפרש דלא סמכה דעת נכרי הלוקח, דבזה אין לומר שהנכרי יחזיר לו היין בדמיו, שהרי נאסר לישראל המוכר ואינו שוה אליו כלום, הנה שלדעת הרמב"ם בכל מכירה קודם פיסוק משום דלא סמכה דעת המוכר, ומ"מ במשגר כלים לבית חמיו ונאנסו בהליכה קודם פיסוק פטור, אף לפמ"ש דבזה המוכר נתרצה שיה' מכירה תיכף, שהרי בנדרים מפורש דהא דחייב הוא דווקא היכא דהוא הנאת לוקח, ואם ירצה המוכר דמים יותר משוי' שוב לא הוי הנאת לוקח, שהרי המודר הנאה לוקח ביותר, וכיון דלא הוי הנאת הלוקח פטור אף שהלוקח רוצה לקנותו קודם פיסוק, מ"מ כיון שעל מנת אם ילקחו אותו בבית חמיו נוטל אותם אם נאנסו בהליכה. לא מבעיא דמטעם שואל לא מחויב כיון דלאו הנאת לוקח אין כל הנאה שלו, אף לא מטעם לוקח כמ"ש הרמ"ה ב"ב (פ"ז.) בלוקח כלי על מנת לבקרו, דדווקא היכי דהוה הנאת לוקח רוצה הלוקח שיהי' ידו על העליונה ולא יוכל מוכר לחזור אף שע"י זה יתחייב באונסין, אבל בזבינא ריעא או אפי' במיצעא לא ניחא ללוקח בהכי יע"ש באריכות:
ז[עריכה]
ז) ובהכי ניחא דברי הרמ"ה שם שתירץ קושיית התוס' ב"מ (פ"א.) בהאי דזבין יין לממטי' לדוך פלן ואמר אי מזבנא לה ניהלה מוטב ואי לא מהדרנא לך ולא מזדבנא ונאנסו בחזרה דחייב באונסין, והקשו התוס' הא זבינא דרמי על אפי' הוה שהרי לא מזדבנא, ותירץ רמ"ה דיש חילוק בין לבקרו בפניו או שלא בפניו, דשלא בפניו לעולם הוי הנאת לוקח דוודאי לא יפסיד ואפשר ירויח, ובתוך הדברים כתב וז"ל אבל כלוקח מקח מבעליו להוליכו ולבקרו שלא בפני בעליו אדעתא דאי ניחא לי' בגווי' קי לי' למפרע בהנהו דמי דקייץ לי' אי נמי בשוויו דאפשר דמתרמי לי' באורחא מאן דזבין מיני' בדמי' יתירה וכו' ותיבות "אי נמי בשוויו" אינו מובן שהרי בעינן קצץ, ולהנ"ל ניחא דלפי שיטתו דבזה אפי' זבינא דרמי על אפי' הנאת לוקח ושוב קונה בלא פיסוק, דלא שייך לא סמכה דעת המוכר, שהרי ידע המוכר שאפשר ימכרנו, והרי נתרצה שלא יחזיר החפץ אליו כנ"ל, רק הטעם דבעינן פיסוק, דבלא פיסוק יצא מכלל זבינא חריפא, והרי הרמ"ה סובר דבזה אפי' בזבינא דרמי על אפי' הנאת לוקח ודו"ק:
ח[עריכה]
ח) נחזור לענינינו דמ"ש שהלוקח מ"מ רוצה שלא יקנה עד הפיסוק דוחק, דא"כ שאינו קונה איך רשאי ליתן חפץ חבירו לבית חמיו אלא ודאי רוצה לקנות לאלתר, והא דשיגר לבית חמיו אפשר א להודיע לבית חמיו שכבר קנה החפץ בלא פיסוק דמים או שהי' עדים בדבר, ע"כ בעינן קצץ, או משום דלא הוי זבינא חריפא כנ"ל, ובנידון דידן שמסתמא לא הי' עדים בדבר בשעה שלקח הטבעת מן התיבה, אפשר לומר שכיון שלא הקפיד וראה שקידש, הרי ידע שלא תחזור אליו הטבעת ונתרצה להקנות בלא פיסוק:
ט[עריכה]
ט) הן אמת דמ"ש רו"מ דהוי כמו כדשיימו בי' תלתא, יש לדון בו, דהרי הב"י בסי' ר"ו בשם תשו' הרשב"א דווקא כדשיימי בי' תלתא, אבל כמו שישום אחד לא סמכה דעתי', וכ"ש בנ"ד שלא ישלם לו אלא פחות שבשימות שאין למקח שער ברור. וכמ"ש בענין אונאה פחות משתות דמחל משום שלעולם לא יוכל לברר שהוא אונאה, שאם יבואו שמאים זה יאמר כך וזה כך וכן הדין בשוכר פועל סתם בלא פיסוק דמים שמשלם לו כפחות שבפועלים] וכיון שלא יוכל לברר ישלם כפחות שבשימות לא סמכה דעתי':
י[עריכה]
י) אך יש לי לדון דכיון שיודע המוכר שלא תחזור אליו הוא מייאש א"ע, ונהי דלא הוי יאוש עד שבא ליד האשה ובכהאי גוונא חשוב באיסורא אתא, כמו באוונכרי כיון דקרקע אינה נגזלת חשוב באיסורא אתא לידי', מ"מ בנ"ד שהמוכר הי' שם ושתק, י"ל שהי' מותר לאשה לקחתו וחשיב בהיתירא אתי לידה, ודומה למקדש בגזל לאחר יאוש, כן אני חוכך בדבר לחומר ערוה:
וימחול כבודו לעיין בדבר אולי ע"י ריבוי התשובות ברצוא ושוב יתברר הדבר, והי' בזה שלום מאת ידידו הדו"ש וטובתו:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |