אבן עוזר/שבת/סז/ב

אבן עוזר שבת סז ב

בד"ה כל היודע עיקר שבת כו' עד גזירת הכתוב הוא. עכ"ל. והא דלא אמרינן נמי בשגגות מלאכות דכמו שידע בימים שבנתיים דמי, והא מבואר בסיפא היודע שהוא שבת כו', דאינו חייב על כל אב מלאכה שכפל בכמה שבתות אלא א', וכן מבואר בכריתות דף ט"ז דדוקא בשגגת שבת אמרינן ימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק, הוא כדפירש רש"י שם דדוקא בשגגת שבת דיוכל לידע מעצמו חטאו שחטא, דאם יוודע לו שהוא שבת יוכל לידע חטאו, בזה הוא גזירת הכתוב דכמאן דידע חטאו דמי, אבל אם שגג במלאכות דלא יוכל לידע מעצמו חטאו, דהא צריך ללמוד אצל רבו, בזה לא אמרינן דכמאן דידע את חטאו דמי וק"ל.

והנה כאן הקשו ג' גאונים בתוספות ג' קושיות על פי' רש"י ז"ל. ודחו פירושו, ואני הקטן אברר בס"ד. דרש"י האיר עינינו בפירושו לתרץ מה שתמהו התוספות מיד באותו דבור דהסוגיות סותרות זו את זו. ומה שהקשו לפי' רש"י ל"ק מידי. ודבר זה אברר מדקדוק לשון רש"י כאן ובכריתות, דיש לדקדק טובא בדבריו, והעיקר תמי' הוא שבכריתות פירוש רש"י שם כמו שפירש התוספות דאע"ג דלא ידע כמאן דידע דמי, וסותר פירושו דכאן עיי"ש.

תו תימא דבכריתות (שם ע"ב) הביא הש"ס משנתינו, ופי' רש"י שם וז"ל השוכח עיקר שבת דסבר שלא נכתב שבת בתורה דהיינו העלם זה וזה בידו שגגת מלאכות ושגגת שבת. היודע עיקר שבת שידע שמ' אבות מלאכות אסורות בשבת כו', דהיינו שגגת שבת וזדון מלאכות עכ"ל. וכאן פי' רש"י היודע עיקר שבת שידע שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות כו', משמע דאפילו בלא ידע כל הארבעים מלאכות אלא דשגג במלאכות נמי מיירי, גם בשוכח עיקר שבת לא כתב דהיינו העלם זה וזה בידו כמ"ש רש"י שם.

תו קשה בהא דפירש רש"י ד"ה חייב על כל שבת ושבת, דהא לא שגג אמלאכות דיודע הוא שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג עכ"ל. והא למאי דקא פשיט רב נחמן בעיא דרבא לקמן (דף ע' ע"ב) דהעלם זה וזה בידו פי' דשגג בשבת ושגג במלאכות אינו חייב אלא א', א"כ למה ליה לפרש דיודע הוא שהמלאכות אסורות מה שאין צריך לפי האמת, אלא הל"ל כיון דשגג אשבת.

וכדי לתרץ כל זה נ"ל דרש"י כיון לתרץ התמיה הגדולה אשר תמהו התוספות, באשר דיש לדקדק עוד שם בכריתות למ"ד בשגגת שבת קא. מבעיא ליה לר"ע אי ימים שבנתיים כו', דלמה מיבעיא ליה לר"ע בעושה מעין מלאכה א' בשבתות הרבה, הא אפילו בעשה הרבה מלאכות דהיינו כל שבת עשה מלאכה אחרת נמי ה"ל לאיבעי.

ועכצ"ל עפ"י מה דמבורר ונודע לנו שלא חייבה התורה שני חטאות בעושה שני מלאכות בשבת, אלא אם כך עושה שני מיני מלאכות כמו קצר וטחן בשגגת מלאכות, וכן אם קצר בשגגת שבת וזדון מלאכה, וחזר וטחן בשגגת מלאכה וזדון שבת, בזה הוא דחייב ב', דה"ל שני מיני מלאכה ושני מיני שגגה, אבל אם עשה שני מיני מלאכה בשגגת שבת, אף דשני מיני מלאכות הם מ"מ חד שגגה לשניהם, וכן אם עשה מלאכה אחת בשני מיני שגגה, כגון שקצר בשגגת שבת וזדון מלאכה, וחזר וקצר בשגגת מלאכה וזדון שבת, דה"ל שני מיני שגגה, אפ"ה כיון דחדא מלאכה היא אינו חייב אלא א' כדאמר לקמן דף ע' שם, הרי דאנן בעינן תרתי לחיובא דשני חטאות, דליהוי שני מיני מלאכה ושני מיני שגגה.

והשתא הא דאמרינן לקמן (דף ס"ט ע"ב) אסיפא דהיודע עיקר שבת כו' מנא הני מילי, ואמר רב נחמן דילפינן מקרא דשמירה אחת לכל שבת ושבת עיי"ש. היינו משום דאמתניתין קאי דמיירי להדיא בעושה הרבה אבות מלאכות בשבתות הרבה, פי' שעשה בכל שבת אב מלאכה אחרת וכולם בשגגת שבת, והטעם משום דמצינו דידיעת החטא מחלק את החטא, דהיינו אם אכל ב' זיתי חלב ונודע לו בנתיים, דחייב ב' חטאות משום דידיעת החטא מחלק את החטא, דהוי כאלו אכל חלב ודם דהוי שתי עבירות, וע"כ ה"ה הכא כיון דנודע לו בנתיים שהיה שבת א"כ נודע לו השגגה. ולכן הידיעה הזו מחלק את השגגה דליהוי כאלו שגג בשני מיני שגגה, דכמו דידיעת החטא מחלק את החטא דהוי כאלו עשה שני מיני חטאים, כך ידיעת השגגה מחלק את השגגה דהוי כאלו שגג בב' מיני שגגה. ולפ"ז דוקא בעשה בכל שבת אב מלאכה אחרת הוא דחיוב על כל אחת ואחת, דה"ל מלאכות טובי ושגגות טובי, דהא ידיעת שבת שבנתיים עשאן כשני מיני שגגה וחייב על כל אחת ואחת, ומ"מ איצטריך קרא לזה, דאי לאו קרא סד"א דדוקא ידיעת החטא מחלקות, דבידיעת החטא נתחייב קרבן לכן חשיבא לחלק, אבל ידיעת השגגה בלא חטא לאו כלום היא, קמל"ן קרא דידיעת השגגה הוי כמו ידיעת החטא כו' וזה מבואר בלשון רש"י (הנ"ל) וז"ל דהא אתיידע ליה ביני ביני, הלכך כל שבת חדא שגגה היא כו' עכ"ל, כלומר והוי כעושה שני מיני מלאכות בשני מיני שגגה, אבל התם בכריתות קמיבעיא ליה לר"ע בעושה מעין מלאכה אחת בשבתות הרבה, וע"כ כיון דלא נודע לו החטא בנתיים, אף כשידע בנתיים שהיא שבת, דהוי ידיעת השגגה והוי כשני מיני שגגה, לאו כלום הוא, דמאי בכך, הא כיון דמעין מלאכה אחת עשה בכל השבתות, וכבר נתברר דאם עשה מלאכה אחת בשני מיני שגגה אינו חייב אלא אחת, דעל כרחך בעשה מלאכה אחת בשבתות הרבה לא נשמע מקרא דהכא מידי, דמקרא דהכא לא נשמע רק דידיעה שבנתיים דה"ל ידיעת השגגה דמחלקות דהוי כשני מיני שגגה, והיינו דוקא בעושה אבות מלאכות הרבה בשבתות הרבה, בכל שבת מלאכה אחרת, דה"ל מלאכות טובי ושגגות טובי, אבל התם קמיבעיא ליה לר"ע בעושה מעין מלאכה אחת בשבתות הרבה, ע"כ הוצרך למילף שם מנדה דגזירת הכתוב הוא דאע"ג דלא ידע כמאן דידע דמי:

וכן להיפך ליכא לאקשויי דכיון דיליף שם מנדה ל"ל קרא כאן בשבת, די"ל דאשמעינן אם עשה בכל שבת אב מלאכה אחרת ועשאן בשגגת שבת ושגגת מלאכות שגם המלאכות נעלמו ממנו והנה דין זה לא מצינו למילף מנדה, דהא מבואר בש"ס וברש"י בכריתות דלא ילפינן מנדה דימי היתר הוי ידיעה לחלק, אלא בשגגת שבת וזדון מלאכות, דזה הוי מצי למידע מעצמו חטאו שחטא, לכן הוי כמאן דידע חטאו, אבל אם שגג במלאכות כיון דלא הוי מצי למידע מעצמו חטאו שחטא, דהא צריך ללמוד אצל רבו לא הוי כמאן דידע חטאו ולפ"ז אפילו כששגג בשבת כיון דשגג נמי במלאכות אף דבכל שבת עשה אב מלאכה אחרת לא הוי כמאן דידע,. כיון דלא הוי מצי לידע מעצמו חטאו שחטא, לזה איצטריך קרא דהכא דכיון דידע בנתיים שהיה שבת, ידיעת השגגה מחלקות למהוי כעושה שני מיני שגגה, וע"כ בעשה בכל שבת אב מלאכה אחרת דה"ל מלאכות טובי ושגגות טובי חייב על כל שבת ושבת, הרי מתורץ תמיהת התוספות.

אך על זה קשה לכאורה, דלפ"ז ע"כ מוכח מדאיצטריך קרא בשבת, דעל כרחך לאשמעינן אתי, דאפילו היכא ששגג בשבת ובמלאכות, דאפילו הכי חייב על כל שבת ושבת דהוי מלאכות טובי ושגגות טובי כדפי', הרי מוכח מזה דהעלם זה וזה בידו אין חייב אלא א', דאל"כ הא ל"ל קרא לזה, תיפוק ליה דהא אפילו בשבת א' חייב על כל מלאכה ומלאכה, וא"כ מאי קמיבעיא ליה לרבא לקמן העלם זה וזה בידו מהו אי חייב על כל א' וא', תפשוט דאין חייב אלא א', (בכריתות מבואר דרבא כרב חסדא שם ס"ל), ואין לומר הא מרא דשמעתתא דלקמן דיליף מקרא בשבת הוא רב נחמן, ורב נחמן לשיטתו, דהוא קפשיט בעיא דרבא בהעלם זה וזה בידו דאין חייב אלא א', ומש"ה איצטרך לרב נחמן הקרא, אבל לרבא י"ל באמת דטעמא דמתניתין לאו מקרא הוא אלא משום דיליף מנדה, דא"כ קשה מאי פריך לקמן אמתניתין מנא הני מילי, והוצרך רב נחמן למילף מקרא, מנא ליה להש"ס הא, אימא דבאמת טעמא דמתניתין הוא משום דיליף מנדה, ומיירי בהזיד במלאכות דמצי לידע מעצמו החטא, דהא לרבא נמי ע"כ מתני' איירי בהזיד במלאכות, דאי שגג נמי במלאכות, תפשוט בעיא דרבא ממתניתין דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה אלא על כל שבת ושבת. והנה לכאורה יש לתרץ קושיא זו בדוחק, דהש"ס מחולק עם רבא בזה, דרבא אוקי מתניתין בהזיד במלאכות, לכן קמיבעיא ליה בהעלם זה וזה בידו, אבל הש"ס סבר דמסתמא מתניתין מיירי בשגג נמי במלאכות, וע"כ פריך מנה"מ דבשגגת שבת לא שייך למילף מנדה כדפי', אך שזה דוחק דקשה מנא ליה לש"ס האי, דגם לדידן י"ל דמתניתין מיירי בהזיד במלאכות וכי היכי דס"ל לרבא.

אמנם מלשון רש"י למדנו תירוץ הברור והאמת בזה, דהש"ס מוכיח שפיר דע"כ להמסקנא דהעלם זה וזה בידו אין חייב אלא אחת, עכצ"ל דמתניתין סבירא לה דיש לימוד מקרא בלא ילפותא דנדה, דאי ס"ד דלא ילפינן אלא מנדה, וא"כ בשגג נמי במלאכות באמת אינו חייב אלא אחת על כל השבתות דזה לא מצי למידע מעצמו, א"כ קשה למה תנן ברישא השוכח עיקר שבת אין אלא א' על כולם, ה"ל למיתני לרבותא אפילו יודע עיקר שבת בכמה מלאכות אך קצת מלאכות נעלמו ממנו ועשאן בשגגת שבת ושגגת מלאכות בשבתות הרבה אין חייב אלא א', אלא ע"כ בזה חייב על כל שבת ושבת, לכן פריך מנא הני מילי דהא ליכא למילף מנדה כדפי', והוצרך רב נחמן ללמוד מקרא, ורב נחמן לשיטתו דהוא קפשיט בעיא דרבא דלקמן דהעלם זה וזה אינו חייב אלא א', וע"כ מוכח שפיר מדלא תנן ברישא רבותא דהעלם זה וזה בידו דאינו חייב על כולן אלא אחת, ע"כ דחייב על כל שבת ושבת, לכן צריך לזה קרא, אבל לרבא וודאי די"ל דבאמת מתניתין לא יליף מקרא אלא מנדה, ודקשיא לך למה לא תנן ברישא העלם זה וזה, י"ל דבהעלם זה וזה חייב על כל מלאכה ומלאכה לרבא:

וליכא לאקשויי הא ר' ירמיה ור"ז פליגי אדאביי ורבא לקמן (דף ע"א ע"א), וס"ל בקצר בשגגת מלאכה וחזר וקצר בשגגת שבת דחלוקין לחטאת, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלמה לי למילף בכריתות מנדה הא בשבת יש קרא, ובשלמא קרא דשבת איצטרך אאם שגג נמי במלאכות כדפי', אלא למילף מנדה למה לי.

די"ל דהא רש"י כתב שם בדקדוק לשונו (בד"ה חלוקין לחטאת כו') אין א' מתכפר בקרבן שהביא על חבירו, ור"ל אם הביא בפירוש על אחת אין חבירו מתכפר עמו, אבל לכתחלה לד"ה אין צריך על שניהם רק קרבן א', ועיי"ש בתוספות ד"ה גרירה. כו' דטעמן דלית להו גרירה.

ועי"ל דר' ירמיה ור"ז ס"ל כרבה דמסכת כריתות, דלא יליף שם בשגגת שבת מנדה עיי"ש.

סוף דבר לפרש"י סוגיא דכאן אזיל אליבא דכ"ע, ולית חולק בכלהו תנאי ואמוראי על סוגיא דהכא, דכולן צריכין למילף מקרא דהכא.

והשתא נברר דכל זה מבואר ברש"י במ"ש כאן ובכריתות, וזה כאן פי' הטעם דידע מסתמא שהיה שבת כו', ושם פי' דכמאן דידע דמי, בזה הוא מתרץ תמיהת התוספות דאף דיש קרא בשבת איצטרך למילף שם מנדה, דמקרא לא ידעינן אלא אם עשה בכל שבת מלאכה אחרת, דהוי שני מיני מלאכות ושני מיני שגגות, אבל במלאכה א' בכל השבתות זה צריך למילף מנדה, אך להיפך קשה ל"ל קרא דהכא בשבת נילף מנדה, ע"כ פי' שם דידע שארבעים מלאכות נאסרו, כלומר אי מהתם ה"א דוקא דידע כל הארבעים מלאכות, דע"כ הזיד במלאכות, אבל כאן דיליף מקרא, פרש"י דידע שנאסרו מלאכות, פי אף ששגג בקצתן וכדפי', אך קשה לרש"י מאי קמיבעיא ליה לרבא בהעלם זה וזה תפשוט, ואין לומר דבאמת י"ל דליכא קרא בשבת אלא דילפינן מנדה, א"כ מאי פריך מנא הני מילי, וע"כ לכאורה צריכין לדחוק דהש"ס מחולק עם רבא, וסבר הש"ס דסתמא דמתניתין מיירי אפילו שגג במלאכות דלא כרבא, ע"כ כדי להוציא מלבינו פי' הדחוק הזה, לכן פירש"י דהא דאינו חיוב על כל מלאכות שבשבת א' אלא א', דהא יודע שהמלאכות אסורות, ור"ל דכמו דלרבא עכצ"ל דמיירי שיודע שהמלאכות אסורות, ה"נ ודאי די"ל כן לדידן דמתניתין מיירי בהזיד במלאכות, והא דפריך לקמן מנהני מילי ע"ז כתב רש"י לתרץ במה שפי' כאן השוכח עיקר שבת שסבר אין שבת כו', ושם פי' דהיינו העלם זה וזה בידו כו', כוונתו דהתם דילפינן מנדה ולא ידעינן מקרא דשבת, לפ"ז ע"כ לאו דוקא נקט השוכח דה"ה העלם זה וזה בידו נמי הדין כן, אבל כאן אתי שפיר, דדוקא נקט השוכח עיקר שבת, ומזה הכריח הש"ס כאן דע"כ יש קרא, דאל"כ למה נקיט השוכח ה"ל למיתני ורבותא אפילו העלם זה וזה בידו, ומש"ה רב נחמן משני דיש יקרא, אבל לרבא באמת י"ל דליכא קרא כדפי' לעיל באריכות. הרי דכל מה שהקשו התוספת על רש"י תירצנו בטוב טעם ודעת בס"ד. ונתברר דרש"י בפירושו האיר עינינו לתרץ הסוגיות דלא תקשו אהדדי מה שהניחו התוספות בתימה. וה' יאיר עינינו בתורתו:

בא"ד. ונראה לר"י כו'. תירוצם דחוק לאוקמי סתמא דהש"ס כיחידאה נגד סתם משנתינו, דאמר שם מתניתין דלא כראב"ש כו', ותמיה לי לפי דרכם, דטפי ה"ל להתוספות לתרץ דהסוגיא דהכא אתיא כרבה דפליג על רב חסדא שם בכריתות וס"ל דבשגגת שבת פשיטא ליה לר"ע דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק, אלא דבשגגת מלאכות הוא דקא מיבעיא ליה לר"ע. וזה יליף מנדה, אבל בשגגת שבת דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק זה יליף מקרא דהכא וצ"ע. (א"ה י"ל דלא ניחא להו להתוספות לאוקמי בהכי משום דאותביה לרבא שם או משום דשמואל ס"ל כר' חסדא וכמ"ש הכ"מ בפ"ז מהל' שגגות דין ע' דמטעם זה לא פסק הרמב"ם כרבא, ודע דיש כאן ט"ס דבסוגיא דכריתות לא נזכר שם רבה כלל אלא רבא עיי"ש):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף