אבן עוזר/ביצה/יב/א
בד"ה השוחט עולת נדבה כו' ר"ע היא כו'. עכ"ל. אין לתרץ דהא וודאי ס"ל לר' עקיבא כב"ה דאמרי לקמן לה' לרבות כל דלה' אתי. א"כ צרכי גביה הותר בהדיא. לכן לא אמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא כמ"ש התוס'. וא"כ לר"ע השוחט עולת נדבה אמאי לוקה. הא לאו הבא מכלל עשה הוא. לכן מוקי כב"ש דלא ס"ל לקמן הא דלה' דלרבוי אתי. דיש לומר דלא מרבה מלה' אלא דומיא דחגיגה דחובה כדאי' לקמן דף כ'. תדע דהא רבה אתקיף כדי לאוקמי ברייתא זו גם כב"ה וק"ל:
בא"ד. ותימא הואיל ומוקמינן כו'. יש לתרץ תמיהת התוס' דע"כ הא דפליגי לקמן ב"ש וב"ה. דב"ה ס"ל לה' כל דלה' וב"ש לא ס"ל. וע"כ צ"ל דב"ש לשטתו ס"ל דאי לא כתיב לה'. סד"א השוחט עולת ראיה ביום טוב לוקה משום דאהדרי' לאיסור קמא. אבל השתא דנכתב לה' להתיר בהדי' כל צרכי גבוה. לכן לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא והוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקה. אבל ב"ה לשטתו דס"ל מתוך. ע"כ בלא קרא דלה' אשכחן היתרא בהדי'. אלא ע"כ לה' להתיר עולת ראיה לגמרי אתי. וע"כ א"ש הא דאין לוקה לב"ש על עולת ראיה. אך דלא הוי בכלל היתרא דלה' אלא דומיא דחגיגה דחובה כדפי' לעיל ודוק:
שם בד"ה ה"ג רש"י אלא מעתה כו'. הנה רש"י ותוס' נדחקו כאן. משום דקשיא להו על גירסא הישינה בהא דלרב יוסף לוקה לב"ה בהוציא אבנים בי"ט. משום דכל שלא לצורך יו"ט נא אמרינן מתוך. ולעיל מבואר בשוחט עולת נדבה מותר לב"ה אף שהוא שלא לצורך יו"ט. וכן אמר ר' יוחנן גבי מבשל ג"ה בי"ט. שהוא לצורך י"ט ואפ"ה הותר מן התורה. משום הכי הגיה רש"י. והתוס' נדחקו לתרץ:
ולפענ"ד נראה לתרץ דרב יוסף לשטתו אזיל לכן ס"ל דבצורך יו"ט דוקא הוא דאמרינן מתוך. אבל שאר האמוראים ס"ל דאפי' שלא לצורך י"ט אמרינן מתוך. וזה עפ"י הא דמבואר לקמן דף י"ט (ע"א) דלעולא דאמר דשלמי נדבה גם לב"ה אין קריבין בי"ט. ופריך עליה מברייתא. ומשני הש"ס שם. דלפי התירוץ ההוא לכ"ע שלמי נדבה אין קריבין בי"ט לב"ה. ורב יוסף משני שם דאשכחן תנא הסבר כעולא. וע"כ דתנאי הוא אליבא דב"ה ע"ש. ולפ"ז י"ל דשאר אמוראי לא ס"ל תירוצא דרב יוסף שם. אלא ס"ל תירוץ של הש"ס דשם. וע"כ דכלהו תנאי ס"ל אליבא דב"ה דמתני' דשלמי נדבה אין קריבין בי"ט. ולפ"ז הא דהשיב ב"ה לב"ש לקמן דף כ' (ע"ב) בברייתא שם דאיצטרך לכם ולא לגוים לאו דוקא. דה"ה דאיצטריך לב"ה למעט מלכם ולא לגבוה וכ"כ שם התוס' (בד"ה לכם כו') ע"ש. וע"כ צ"ל משום דתרתי ש"מ מלכם דהי מנייהו מפקית. ולפ"ז צ"ל דב"ש וב"ה אזלי לשיטתן. דלב"ה איצטריך לכם למעט עולת נדבה דסד"א דשרי במתוך. וקרא דוחגותם אתי למעט שלמי נדבה ולה' אתי להתיר עולת ראיה דסד"א כיון דממעטינן מלכם עולת נדבה ולא אמרינן מתוך. ממילא נתמעט נמי עולת ראיה דלא נאמר מתוך אצל גבוה. קמל"ן לה' דשרי. אבל לב"ש ס"ל דלא איצטריך מיעוט לעולת נדבה. משום דלב"ש לא ס"ל מתוך. ע"כ לכם למעט שלמי נדבה הוא דאתי. וקרא דוחגותם למעט עילת ראי' הוא דאתי. והא דאכתוב לה' לב"ש. צ"ל כדפי' לעיל דקרא אתי להתיר בהדי' צרכי גבוה, דהשתא השוחט עולת ראיה לא לקה כיון דניתר צרכי גבוה בהדיא לא אמרי' אהדרי' לאיסורא קמא. וה"ל לאו הבא מכלל עשה. משא"כ לב"ה דלא צריך קרא לזה. דכבר הותר בהדיא במתוך וכדפי' לעיל. ולההוא שטה צ"ל דס"ל לב"ה דאפי' שלא לצורך יו"ט כלל נמי שרי במתוך. דאל"כ אמאי צריך מיעוט לב"ה לעולת נדבה מלכם. ע"כ מש"ה ס"ל לכל האמוראים דלב"ה גם שלא לצורך יו"ט כלל שרי נמי במתוך. אבל רב יוסף דאיהו ס"ל לקמן דבשלמי נדבה פליגי תנאי אליבא דב"ה דמתני' אי קריבין ביו"ט אי לא. וקשיא ליה לרב יוסף להאי תנא דס"ל שלמי נדבה קריבין בי"ט לב"ה. א"כ למה לי וחגותם הא מלכם נפקא. וע"כ צריך רב יוסף לפרש דלב"ה לא ילפינן מלכם למעט גבוה מיני'. אלא מלכם ממעטינן רק גוים לחוד. וא"כ ברייתא דלקמן דהשיבו ב"ה דלכם אתי ולא לגוי הוא כפשטי' דלא ממעטין גבוה מיניה. וטעם פלוגתא דתנאי לענין שלמי נדבה לב"ה. צ"ל דע"כ ס"ל דלב"ה לא ממעטינן מלכם גבוה. אלא דלכם אתי ולא לגוים. דמר סבר הא דמרבינן מלה' כל דלה'. אפי' נדבה במשמע. לכן ס"ל דשלמי נדבה באמת שרי לב"ה. וקרא דוחגותם אתי למעט עולת נדבה כי היכי דל נטעה לרבות מלה' אפי' עולת נדבה. ואידך תנא ס"ל לא מרבינן מלה' אלא דומיא דחגיגה דחובה. לכן וחגותם לא איצטריך למעט עולת נדבה. דמהיכי תיתי להקריבה. דהא שלא לצורך י"ט כלל לכ"ע לא שרינן במתוך. ואי משום ריבוי דלה' הא לא מרבינן מיניה אלא חובה. אלא ע"כ וחגותם למעט שלמי נדבה אתי דאין קריבין בי"ט. ופלוגתא דב"ש וב"ה אליבא דרב יוסף צ"ל דבמתוך קמיפלגי דב"ש ס"ל לה' אתי להתיר צרכי גבוה בהדי'. דהשתא יצא עולת ראיה מכללא דלא תעשה מלאכה. ע"כ לא לקי עלה דהוי לאו הבא מכלל עשה וכדפי' לעיל. ע"כ ס"ל לב"ש דלכם אתי למעט שלמי נדבה. וקרא דוחגותם למעט עולת ראיה הוא דאתי. אבל ב"ה דס"ל מתוך. לכן בלא קרא דלה' יש עולת ראיה בכלל היתר במתוך. כיון דעולת ראיה הוא חובה ליום הוי צורך י"ט. ע"כ לה' להתיר עולת ראיה לגמרי הוא דאתי. וקרא דוחגותם למעט שלמי נדבה אתי. וא"כ לכם ע"כ למעוטי גוים הוא דאתי. הרי דלרב יוסף צ"ל ב"ש וב"ה דפליגי במתוך. היינו במתוך דומיא דעולת ראיה דחובה ליום. אבל שלא לצורך יו"ט מודו ב"ה דלא אמרינן מתוך. דאל"כ קשה למ"ד שלמי נדבה אין קריבין ביו"ט מנלי' הא. דאי מוחגותם הא איצטרך למעט עולת נדבה דלא תימא להתירו במתוך אלא ע"כ צ"ל דעולת נדבה דלית ביה צורך י"ט מודו ב"ה דלא אמרי' מתוך. ודוקא דומיא דעולת ראיה דחובה ליום. הוא דס"ל לב"ה מתוך. לכן ס"ל לרב יוסף לשטתו בהוציא אבנים לביה לוקה. והשתא א"ש לשון מתקיף רב יוסף כו' דהו"ל למימר א"ר יוסף כיון דמשיב אתקפתא דרבה:
ולפמ"ש ניחא דרב יוסף אתקיף על רבה וגם על רב יצחק. וס"ל דברייתא דהשוחט עולת נדבה לכ"ע אתי. דכיון דליכא צורך יום טוב לכ"ע לא אמרינן מתוך לכן לוקה גם לב"ה:
ולמה שכתבתי צ"ל לשארי האמוראים דס"ל דאליבא דב"ה לכ"ע שלמי נדבה אין קריבין בי"ט. ולכאורה קשיא עלייהו דהא ס"ל לאבא שאול ולר"א בר"ש לקמן דנדרים ונדבות קריבין ביום טוב. וא"כ גם אליבייהו צריך לומר דתנאי היא. יש לומר דוודאי מבואר הוא דתירוץ הראשון דהש"ס בדף י"ט לא ס"ל הא דאמר רב יוסף דתנאי היא. אלא צ"ל דס"ל דאבא שאול ור"א בר"ש ס"ל דקרא דלה' איירי בשלמי נדבה דומיא דחגיגה. דשלמים היא ויש בה אוכל נפש דהדיוט. ועולת ראיה אסור להקריבה אליבייהו. אבל לב"ה דמתני' דשרי עולת ראיה וודאי לכ"ע ס"ל לב"ה דמתני' דשלמי נדבה אין קריבין ביום טוב. וכל זה ברור ועמ"ש לקמן:
בא"ד. לכך נראה לפרש כו'. תמיה לי על שטת התוס' מהא דפ' כל הכלים דף קכ"ד ובפ' משילין (דף ל"ז ע"א) דרמי שם מתני' אהדדי לענין אם מקילין טלטול בי"ט טבי מבשבת. ומשני דלא קשיא הא ב"ש די"ט ושבת שוין בהוצאה והא ב"ה. והרי הא מתני' דר"פ משילין דע"כ שלא לצורך י"ט הוא אלא פסידא דממונא כדאי' להדי' בש"ס ר"פ משילין. וא"כ לא שייך כלל לפלוגתייהו דב"ש וב"ה דלא פליגי אלא בלצורך י"ט. אבל משום פסידא דממונא לא מקרי צורך י"ט. ותדע דהא מבואר במשנה די"ט הביאו הש"ס פ"ג דפסחים דף מ"ו דבהמה מסוכנת דפסידא דממונא הוא אם אין יכול לאכול הימנו כזית צלי מבע"י אסור לשחטה בי"ט. הרי מבואר דמשום פסידא דממונא לא אקרי צורך י"ט. לכן אסור להתוס' מדאורייתא ולרש"י מדרבנן. ע"כ קשה דלא שייך שם לפלוגתייהו דב"ש וב"ה כלל וצ"ע:
ומה שהקשו התוס' על רש"י יש לתרץ. ובזה יתורץ ג"כ מה שתמהו הגדולים ז"ל בהא דמבואר בביצה דף ל"ג (ע"א) בטעמא דמתניתין דאין סומכין קדירה בבקעת בי"ט משום דלא נתנה עצים אלא להסקה. ובסוגיא דשבת דף קכ"ד (ע"א) מבואר דטעמא דמתני' הוא משום גזירה י"ט אטו שבת:
ויש לתרץ דע"כ לרבה דס"ל כאן דטעמא דב"ה דס"ל אין הוצאה לי"ט. עכצ"ל דבאבנים מודו ב"ה דאסור מדרבנן. ועכצ"ל הטעם דגזרינן י"ט אטו שבת. ורבה לשטתו דס"ל נמי לקמן דף י"ח ע"א גבי טבילת כלים דגזרינן י"ט אטו שבת. אבל רב יוסף פליג עליו שם ולא ס"ל למיגזר י"ט אטו שבת כמו שאפרש שם בס"ד. לכן פריך כאן שפיר לשטתו לפלוג באבנים דכיון דלית להוצאה בי"ט עיקר מן התורה לא שייך כלל למיגזר בי'. דלא ס"ל לרב יוסף למיגזר י"ט אטו שבת. ע"כ סוגיא דשבת דקאי שם להדי' לעיל מינה אליבא דרבה. ורבה הא ס"ל דגזרינן י"ט אטו שבת. לכן אליבא דרבה קאמר הש"ס דטעמא דמתני' דאין מבקעין. דגזרינן י"ט אטו שבת. אבל סוגיא דביצה קאי לרב יוסף. ולפ"ז י"ל לרש"י דהסוגיא דפ' אלו עוברין קאי לרבה דס"ל דטעמא דב"ה דאין עירוב והוצאה לי"ט. אבל דכ"ע אית להו מתוך. מיהו למה שתרצתי אני לעיל גירסא הישינה אתי שפיר נמי הא דלקמן. דרב פפא דמשני שם הא ב"ש והא ב"ה לא ס"ל הא דרב יוסף כאן. אלא כרבה או כר' יצחק דאפי' שלא לצורך י"ט שרי לב"ה מן התורה. רק רבנן גזרו באבנים י"ט אטו שבת כשטת רבה דלקמן דף י"ח. והשתא א"ש דרב יוסף בסוגיא דשבת הנ"ל לא רצה לשנויי כדמשני ר"פ שם. הא ב"ש והא ב"ה אלא משני שם הא ר"א והא ר"י ע"ש. משום דלדידיה לא שייך שם פלוגתא דב"ש וב"ה כדפירשתי וכל זה ברור:
סוף דבר יש לנו ראיה ברורה מסוגיא דשבת וביצה מדמשני הא ב"ש והא ב"ה דשלא לצורך י"ט כלל נמי שרי מדאורייתא. ודברי התוס' והרא"ש צל"ע. (ועיין ברש"ל שפשוט בעיניו דמשום פסידא דממונא לא. מקרי צורך י"ט כלל):
שם בד"ה דלמא בעירוב והוצאה קמיפלגי כו'. הא בלא"ה מותר כו'. כבר תמהו כל המפרשים בזה מאי קשיא להו להתוס'. הא וודאי צריכים לעירוב לטלטל כל מידי דלצורך י"ט כגון קטן למול וס"ת ולולב. ואמאי נדחקו לתרץ דהעירוב הוא כדי לטלטל מידי שלא לצורך י"ט כלל:
והנלע"ד לפרש כוונת התוס' כאן משום דהוי קשי' להו להתוס' למאי אתקיף רבה דלמא בעירוב והוצאה פליגי. הא וודאי ניחא טפי לאוקמי פלוגתייהו במתוך. דהשתא ב"ש וב"ה לשטתן דלקמן קאי. דלב"ה דע"כ לכם למעט עולת נדבה אתי. וקרא דוחגותם למעט שלמי נדבה. ע"כ ס"ל לב"ה מתוך מדאיצטרך למעט עולת נדבה. אבל ב"ש ס"ל לכם למעט שלמי נדבה. וקרא דוחגותם למעט עולת ראיה אתי. אבל עולת נדבה לא צריך למעוטי דלא ס"ל לב"ש מתוך. אבל אי הוי פליגי בהוצאה בי"ט באיזה סברא יפלגו. ובפרט לגירסא הישינה דהתוס' דלא גרס קרא דירמיה:
תו קשה לי לשון רב יוסף דאמר ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי:. תו מי איכא למ"ד דבהוצאה לצורך פליגי. הא וודאי גם לרבה בהוצאה שלא לצורך פליגי. גם מ"ש התו' ע"ז וז"ל ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי דב"ה סבר מתוך כו' אינו מובן. דהכי ה"ל להתוס' לכתוב ובמתוך קמיפלגי:
עכנ"ל דהתוס' מפרשים דאתקפתא דרבה דפלוגתייהו הוא אי יש הוצאה לי"ט. דאז ב"ש וב"ה ג"כ לשטתן דלקמן קאי. וזה ע"פ מה דצ"ל בתוס' דהשיגו לקמן בד"ה ה"ג כו' על פי' ר"ת דהוצאת קטן דמתני' היינו לטיול ולא למול. ולכאורה קשה מנא להו לתוס' הא. וצ"ל דהוי קשיא להו להתוס' על הש"ס גופא. מנלי' לרב יצחק לעיל לאוקמי ברייתא דלא כב"ה. אימא דלא פליגי ב"ה אלא בדברים שחובה ליום כמו מילה ולולב וס"ת. אבל עולת נדבה שאין חובה ליום מודו ב"ה דאסור. אלא ע"כ משום דהש"ס ס"ל דקטן היינו לטיול. וא"כ וודאי עולת נדבה משום שלא יהא, שולחנך מלא כו' לא גרע מקטן למול. ואתקיף רבה מנלך הא דאימא לך לעולם בעולת נדבה דלאו חובה ליום הוא לכ"ע לא שרינן במתיך. וברייתא אתיא לכ"ע. וכי פליגי בדבר שהוא חובה ליום אי שרינן ליה במתוך. ולהיפך פליגי דב"ש ס"ל מתוך וב"ה לא ס"ל מתוך לכן ס"ל לב"ש לקמן דאסור להקריב עולת ראיה בי"ט משום דכתיב לכם למעוטי גבוה. ואנן לא ידעינן אי למעט שלמי נדבה אתי אי למעט עולת ראיה. ע"כ ממעטינן שניהם דהי מינייהו מפקת. אבל ב"ה לשטתו דלא ס"ל מתוך אפי' בדבר שהוא חובה ליום. לכן ע"כ לה' לרבות עולת ראיה אתי ולכם למעט שלמי נדבה אתי. דליכא למימר אימא איפכא דלה' לרבות שלמי נדבה. ולכם למעט עולת ראיה אתי. א"כ קשה לשתוק מתרווייהו מלכם ומלה'. ואנא ידענא דשלמי נדבה דאוכל נפש הוא שרי. ועולת ראיה אסור כיון דלית להו לב"ה מתוך. אלא ע"כ צ"ל לה' לרבות עולת ראיה הוא דאתי ולכם למעט שלמי נדבה. וא"כ גם בכאן בהכי פליגי ב"ש וב"ה. והיינו משום דב"ש וב"ה קבלו מרבותיהם. דלולב ניטל במדינה ביו"ט ולא בשבת כדאי' בסוכה. וע"כ טעמא הוא כדרבה שמא יעבירנו ד"א בר"ה. לכן לב"ה עכצ"ל דאין הוצאה לי"ט. דאל"כ קשה בי"ט נמי לגזור בלולב שמא יעבירנו ד"א בר"ה. אבל ב"ש לשטתו דס"ל מתוך. לכן י"ל דיש הוצאה ליו"ט כמו בשבת ודקשיא לך למה לא גזרי שמא יעבירנו גם בי"ט. י"ל דכיון דחובה ליום הוא אף אם יעבירנו ליכא איסור תורה. ולעולם יש הוצאה בי"ט בדבר שהוא שלא לצורך י"ט. וע"כ אסור להוציא קטן לטיול מדאורייתא דזה מקרי שלא לצורך. ובלולב וס"ת גזרי רבנן אטו שלא לצורך י"ט דאסור מדאורייתא. אבל ב"ה דלא ס"ל מתוך ע"כ דאין הוצאה בי"ט. לכן שרי ב"ה אפי' שלא לצורך י"ט כלל. ולכן גם מקרא דירמיה לא קשיא לב"ש. דכיון דלצורך י"ט שרי במתוך לכן לא הוצרך להזהיר בי"ט. וע"כ לרבה א"ש הא דנקט במתני' ג' בבות. דקטן איצטרך דאפילו לטיול דשלא לצורך יו"ט הוא אפ"ה שרי לב"ה. וס"ת איצטרך לב"ש דאפי' דבר שחובה ליום אסרי ב"ש מדרבנן משום גזירה כדפי'. ושניהם כוללים לכל י"ט ונקט נמי לולב משום דמקור פלוגתייהו נובע מלולב וכדפי'. דבלולב ליכא טעמא אחרינא רק משום דרבה. אבל בשופר י"ל טעמים אחרים כמבואר בר"ה:
והשתא איש לשון רב יוסף בהא דאמר ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי. ר"ל בדבר שאינו חובה ליום כמו עולת נדבה נמי פליגי. דאלו רבה אמר בהא לא פליגי. דברייתא דעולת נדבה אתי' לכ"ע. דלא פליגי אלא בדבר שלצורך והיינו חובה ליום. וזה אינו לרב יוסף. וכ"ש לשטת רש"י דא"ש דבשלא לצורך כלל נמי פליגי במתוך לרב יוסף:
ואתי שפיר נמי לשון התוס' וז"ל דב"ה סברי מתוך. פי' לאפוקי מדרבה. דלדידיה אדרבה ב"ש ס"ל מתוך. וב"ה לא ס"ל מתוך. והשתא שפיר קשיא לרבינו חיים כיון דע"כ לב"ש ס"ל מתוך כל דבר שהוא לצורך י"ט שרי. א"כ למה הצריכו חכמים עירובי חצירות בי"ט וזה ס"ל לר"ח לדוחק גדול דחכמים יתקנו עירוב בשביל דברים שאינן צורך לי"ט. והראיה שהרי גם הר"ן ס"ל לדוחק סברא זו. וכן מהרש"ל כתב דודאי לאו סברא הוא שחכמים יתקנו עירוב בשביל דבר שאין צורך לי"ט. אבל התוס' מסקי אחר זה דמ"מ כדי ליישב הגירסא צ"ל דתקנו עירוב בשביל שלא יכשלו בדבר שהוא שלא לצורך י"ט. כן נ"ל לפרש דברי התוספות במקום שכל המפורשים נדחקו מאוד בפירוש דבריהם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |