אבן יקרה/א/ט
|
< הקודם · הבא > |
שלום אשיב לכבוד הרב הגאון החריף ושנון זית רענן המפורסם לתהלה מאד נעלה כש"ת מו"ה חיים נתן דעמביצר נ"י יושב בשבת תחכמוני בק' קראקא.
יקרת מכתבו שני הגעיני זה מספר ימים. ובאשר דנני לכף זכות. כי מסיבת טרדות ימות החג נשכח הדבר מלבי, האמת אתו כי בהגיע ספרו היקר (לוית חן על הראבי"ה ברכות) אלי סבוני גה סבבוני טרדות שונות ולא יכולתי לשום עין עליו והנחתיו בין ספרי הבלתי מכורכים, ובמשך הימים יצא מזכרוני. ועתה אתן תודה למעכ"ת כי הזכירני, וקח נא מחירו ע"י הפאסטאנווייזונג. ומלאתי רצונו לעיין בספרו יען שמו נודע לי לתהלה ולקחתו בו ואכתוב לו את אשר העיריתי בקראי בו:
וזה לשונו בפרק ז' אות י"ב והגדול שבאורחים יברך כו' ואפילו בעל הבית גדול מהם כו' וכולם הביאו הראי' שהביא רבינו כאן מהא דרבי דנתן רשות לרב לברך אע"ג דרבי הי' גדול מרב וגם בעה"ב הי' וכו'. והנה לא אכחד כי בעניותי לא זכיתי להבין דעת קדושים בזה שעיקר דין זה תמוה בעיני לפיענ"ד דאכתי מנלן דאורח מברך היכי שבעה"ב גדול ממנו והרי כבר כתבו התוס' והרשב"א דאם הגדול נותן רשות לקטן לברך שפיר דמי ולפי"ז שוב אין מכאן ראי' כלל מהך עובדא דרבי ור' חייא דאורח מברך אפילו היכא שבעה"ב גדול ממנו, די"ל דשאני התם דנתן לו רבי רשות לברך אבל בלא רשות לעולם אימא לך דאין לאורח שום קדימה נגד הגדול ממנו עכ"ל מעכ"ת:
יסלח לי ידידי כי אין אני רואה בזה שום קושיא, דבאמת אין כונת הקדמונים האלו בתתם דין קדימה להאורח שיהי' לו זכות מוחלט אפילו נגד דעתו ורצונו של בעה"ב, רק שאמרו שאע"ג שזכות בהמ"ז שייך לבעה"ב ומכ"ש כשהוא גדול מ"מ נכון הדבר שהבעה"ב יתן רשות לאורח לברך כי היכי שיברך האורח לבעה"ב וכמבואר בגמרא. אבל לא עלה על דעתם לתת זכות בהמ"ז בהחלט להאורח והא ראי' שהרי פסקו שאם בעה"ב רוצה לותר על ברכת האורח רשאי לברך בעצמו וכמ"ש הרא"ש והפוסקי' ונפסק בש"ע או"ח סימן ר"א הרי שעיקר הזכות והוא לבעה"ב. וכיון דאתינין עלה מטעם שיברך האורח לבעה"ב אבל עיקר הזכות הוא לבעה"ב הו"א דהא דאמרינין שנכון הדבר שירשה הבעה"ב את האורח לברך דהיינו דוקא בשאין בעה"ב גדול מהאורח משא"כ בגדול ממנו אין די בברכת האורח הקטן ממנו כי היכי שיתן לו זכותו ובזה שוב לא נכון שהבעה"ב הגדול יתן רשות להאורח הקטן ועל זה הביאו ראי' מרבי ור' חייא דאעפ"י שהי' גדול מרב אעפ"כ חפץ בברכתו ונתן לו רשות לברך וז"ב:
אולם דברי הקדמונים במה שהביאו ראי' דאף בבעה"ב גדול אורח מברך מהא דרבי ור' חייא ורב ובמה שפסקו שאם בעה"ב מותר על ברכת האורח בעה"ב מברך בלי שום ראי'. ועיין הגהת מהרל"ח בטואו"ח סימן ר"א. תמה אני מש"ס ערוך חולין דף פ"ז ע"א דאיתא התם כי הוה קאי בעי מיברך א"ל צדוקי קאי אבבא כו' א"ל רבי רצונך שתסעוד אצלי א"ל הן. לאחר שאכלו ושתו א"ל כוס של ברכה אתה רוצה או מ' זהובים אתה נוטל כו' וכתבו התוס' הי' רצונו של רבי לסלקו מברהמ"ז עיי"ש. הרי לפנינו בביאור דרבי סבירא לי' דיזף בבעה"ב גדול אורח מברך ושזכות ברהמ"ז שייך להאורח אפילו נגד רצונו ודעתו של בעה"ב, דאל"כ למה לו לרבי לשאול את הצדוקי אם רוצה לברך או ליטול מ' זהובים הרי כיון שרצה לברך בעצמו ולסלק את האורח בלאו"ה הרשות בידו וא"כ אף בלי תשלומי המ' זהובים ובלי הסכמת הצדוקי הי' רבי יכול לברך בעצמו. וצע"ג כעת:
בפ"ח אות ו' הביא מעכ"ת קושית המג"א בסימן רצ"ח אברייתא דהי' מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב ישראל מברך רוב עכו"ם אינו מברך ומסקינן בגמרא בדין הוא דאפילו מחצה על מחצה נמי מברך. והקשה המג"א א"כ אפילו ברוב עכו"ם נימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ויברך. וכתב ואפשר דאור חשיב נייד. ופירש המחצית השקל כונתו דהאור והנר הם שני ענינים נפרדים ואף שהנר הוא קבוע מ"מ האור הוא נייד דוגמת סברת המרדכי לענין סנהדרין שכתב ג"כ דלא חשיבי קבוע משום דהדיבור נייד וע"כ אזלינין בהו בתר רובא. והדברים האלו לא נכנסו באזני כ"ת דא"כ לא הי' לו להמג"א לכתוב בלשון ואפשר:
ואנכי העירותי בזה בעת קראי דבריו על פי מה שנחלקו תכמי הראות (אפטיק) שיש מהם שיחישבו שיש חילוק בין חוש הראות לחוש השמע באשר פעולת חוש השמע היא מן הנשמע אל השומע, ושאין השומע שומע קול הנשמע עד אשר יגיע הקול לאוזן השומע ויכה בכלי ההאזנה, משא"כ פעולת חוש הראות שהוא בהיפך שהיא מן הרואה אל הנראה שכח ההבטה ונצוצי הראות יגיעו מן עין הרואה אל המוחש הנראה ויראהו במקום שהוא. ועפי"ז הבינו סיבת ראיית הברק המאוחר טרם שמוע קול הרעם הקודם לו. ויש מהם שחזיקו כי גם פעולת חוש הראות היא מן הנראה אל הרואה ושגם המוחש הנראה לא יראה הרואה אותו כי אם אחרי הגיע תמונתו אל כלי ההבטה כי יתראה בם כתמונת האיש במראה מלוטש (שפיעגעל) וסיבת ראיית הברק טרם שמיעת הרעה הוא מטעם אחר, מחמת מהירת מרוצת מוחש הנראה יותר ממוחש הנשמע, כאשר האריכו בזה חכמי הטבע, איש איש לשיטתו. א"כ איפוא צדקו מאד דברי המג"א. כי לפי דעת אותן הטבעיים שאין חילוק בין חוש הראות לחוש השמע ובשניהם הפעולה מן המוחש אל החוש א"כ שפיר הוה דין מהלך חוץ לכרך וראה אור שוה ממש לדין סנהדרין, שהרי בשניהם אנו דנין על הדבר אחר שפירש מן הקבוע, והיינו בדיבורם של סנהדרין אחר שהגיע לאזני השומעים וכן באור אחר שהגיע לעין הרואה, כי קודם לזה הרי אין אנו מרגישין מהם מאומה. משא"כ לדעת הטבעיים שפעולת חוש הראות משונה מפעולת השמע, יען פעולת הראות הוא מן הרואה אל הנראה, הרי אין לדין מהלך חוץ לכרך וראה אור דמיון כלל לסנהדרין דבסנהדרין שפיר דלא חשיב קבוע יען אנו דנין על הדיבור אחר שנכנס באזני השומעים וכבר פירש מן הקבוע וע"כ שפיר אזלינן בתר רובא, מש"כ ברואה אור שכח הראיה מגיע אל מוחש הנראה במקום שהוא וא"כ הרי הוא רואה האור במקום שהוא קבוע לשוב עלינו לומר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי כקושית המג"א וע"כ כתב המג"א ואפשר. ודוק כי היא הערה נפלאה:
כל זאת כתבתי למען הראותו כי חביבים עלי דבריו ונתתי עיני עליהם. ובאמת רוח ח"ן מרחף על פני כל הגהותיו. יזכהו ה' להוציא לאור יתר החלקים לאור עולם לשמחת לב מכבדי תורה ומוקירי רבנן והנני ידידו דור"ש ושלום תורתו באהבה.