אבן הראשה/מג
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי | |||
|
< הקודם · הבא > |
הגיעני יקרת קונטרסו ואשר אוחה נפשו להשיבו בארוכה ט"ד מ"ש הרמ"א באה"ע (סי' מ"ב סעיף ד') שאם מצאו כחוב בשטר פלוט קידש פלונית ועדים חסומים בו כ"ז שאץ כשטר מקויים אין לחוש לקדושין אס אחד מהם אומר סזוייף הוא, והוא מדברי הכנ"מ בקדושין 1כש"כ בחו"נז(פ' מ"ו ס"ק ס') השיב פ"ז וכתב דיש להוכיח דנם כשהלוה טוען שהשטר מזוייף א"צ קיום מה"ח ודלא כשיטת ה"ר אביגדור וספק וז"ל אכל בשטר שמוציא הבטל מחום בעדים שקידש את פלונית והוזכר שם שנכתב ברשוח האשה אף שאץ יכונין לקיימו והאשה סוטנת מזזייף הוי קדושין דמדאו' לא בטי קיום ונהי דמדרבק במי קיום פינו דכל כמה דלא מקיימים לי' לאו שטרא מפליא הוא והלכך בספן וכה"ג פקעינן לי' אחזקחא מ"מ ודאי ספיקא הוא אף לאחר תקנתא דרבנן הוה ספיקא דאורייתא והב"ש (סי' קמ"א ס"ק ע' וס"ק מ"ו וסי' קמ"ב ס"ק ה') חולק ע"ז:
והנה התוס' בב"ק (דף קי"ב) ד"ה מקיימין כתבו בשם ר"י דבכל ענין מקיימין דקיום שטרות דרבנן וכמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וא"צ קיום מה"ס ומדרכנן מא דצריך הלכך סקייסץ שלא בפני כע"ד. ושם קאמר דאסי' עומד וצוס ופרש"י שהבע"ד צווח אל סקיימוכו מזוייף הוא אין סוששין הרי דשיטסס דא"צ קיום מסיח גם כשמוען הלוה מזוייף (ומס דברשב"ס ב"ב (דף ל"ב) דגם שסר הרוע שנמחל שעבודו בכלל שסרא זייפא מ"מ משסע דמיירי גס כשמוען מזוייף ממש) וכבר הביאו שהוא סוחר למ"ש סחוס' בכחובוח (כ"ח)ד"ס קיום דדוקא כשמודה שכחנו וטומן שהוא סיוע א"צ קיום אלא מדרבנן ועמ"ש החוס' כחוכוח (י"ט). ומ"ש כח"ר ליישב דלמ"ד דמודה בשמר שכחנו א"צ לקיימו הוא שכחנו דמה"ח א"צ קיום אף כשמוען מזוייף ומפ"ה כשמודה שכסבו א"צ קיום אף מדרבק. אינו מספיק דא"כ יקשה קושיים סחוס' לסך מ"ד דא"כ מסיח יוכל כל אדס לזייף ולכחוב ולחהוס מס שירצה ולגבות בו:
ולענ"ד ליישב כוונת התוס' כמ"ש הרשב"א ונש"מ ח"ל ומשום דעדים הסהומיס על השמר נעשה כמו שנחקרה עדוחן בב"ד ועדי קיום לאו אמנה שנשמר סן מעידין אלא אכתב ידי עדים וא"כ וסועד בבעליו מאי שייך לגבי קיום עכ"ל. ולכאורה מוקשה מה שכתבו בגי מעמיס מובדלין בעירוב בסד מעמא דהא כחו"א הוא מעם בפ"ע אי משום דהוי כמו שנחקרה עדוחן מה"ח וצורך הקיום אינו אלא מדרבנן אי משים דלאו אמנה שבשטר סן מעידין. ונלע"ד דכוונחם ליישב מה שמקיימין שלא בפני בע"ד נס כשזה צווח שהשטר מזוייף שצריך קיום סס"ח משוס דלאו על מנס שנשמר סן מעידץ דכיון דבלא ערעור כוי כסו שנחקרה כבר מדוחן בב"ד מסיח ממילא גם כשהבע"ד מערער וצריך קיום אין סעדוח על מנה שבכמר' אלא על כח"י עדים ונא שייך בזה וסועד בבעליו משא"כ אילו הייט אומרץ שצריך קיוס שמרוח סה"ח אף בלא ערעור ואין בשטר ממש כל שלא נתקיים לא היה שייך לומר שאין ממידץ סל סנה שנשמר' כיון שקודם הקיום כיס השמר כסאן דליסא ולא הוי כסו שנחקרה מדוחן בב"ד וא"כ אין השער גומר חיוב ממון בלא קיום וקרינן בס והועד בבעליו דהוי כסו שסעידין על סנה שנשמר. וזה נ"כ טוגח החוס' דכיון דמי כמו שנחקרה עדוחן בב"ד מה"ת כשאינו מוען מזוייף וא"צ לקיים מס"ח אלא.כשזה מערער א"כ אץ סעדוח על מנה שנשמר אלא לברר שהוא כחיי כעדים דלא שייך בזה וסופד בבעליו (כיון שיש כבר דץ שמר גס קודם הקיום) ואיש:
וכן יש לבאר מ"ש החום' בכחובוח (דף י"ח) דיס יאאמע"ר דכיון דקיום שמרוח דרבנן לא פלנינן דיבורא כדי לפסול השסר דאף כשזה מוען מזוייף שצריך קיום מסית לא פ"ד לפסול השסר כיון שאין אנו באין לפסיל הנמר מסעם חשש זיוף דהא כתב ידן הוא אלא שאומרים אנוסין היינו ודוקא אילו היה קיום שמרוח מסית אף בלא ערעור דלא הוי כסו שנחקרה מדוחן בב"ד כיס סברא לומר פ"ד כדי לפסול סשמר נס כשאומרים שהיו אנוסים כיון שעדיין לא נחקרה עדוחן וי"ל שהיו אטסיס סחסח נפשוח אבל השחא דבלא ערעור א"צ קיום מסית וכיץ שנחברר שאינו מזו יף בסלה טענחו וערעורו ולענץ מה שאומרים שהיו אנוסץ הא מי כסו שנחקרה עדותן בב"ד שח"צ קיום אלא לעק משש זיוף וכיון שהוא כת"י לא אמרינן פ"ד לסמל סשסר כיון דהוי כמו שנחקרה עדוחן בב"ד וא"ש:
וקשה לע"ד ההיא דגיטין (מ') בעבד שהביא ניסו וכחוב בו כל נכסיי קנויין לך דממר רבא עצמו קנה נכסים לא קנס. ופריך כמאן כר"ש דאמר פננינן דיבורא דחק הטחב כל נכסיו לעבה יצא בן חורין סייר קרקע כיש ;א יצא ב־ח רש"א לעולם הוא ב"מ ט' וסחר"י בר סניוסי מר"ני אע־פ כקינס ר־ יוסי אש ריש הנכס כר"מ כוי דמאי קושיא דהא שאני החס שלא הזכיר שס הקרקע ששייר וכנח דנחב ליה חיץ מביח סר קרקס דהשחא לא קנה שום קרקע דבכל חד וחד איכא למיסר היינו ההוא דשייר ומה"ח לא קנס נכסים ומש"ס לא יצא ב"ח מחוך שלא קנס הקרקס (ועמ"ש סרמב"ן נדרים (פרק ז') בהסוגיא דסנחוס (ק"ח) וע' נימין(דף ס"ו) ובריסב"א) סשא־כ ככא דסא דלא קנה נכסים מידי דהוי אקיום שמרוח אינו אלא מדרבנן ומסיח כמו שנחקרה מדוחן בביד דמי מש"ס לא אמריק דמחוך פלא קנה נכסים אף עצמו לא קנה וכבר מקד סמל"מ(פיו) ממכירה אם הקנה קרקעות ומסלסלץ במעוח כאהד אי נימא דכיון דלא קר מסלסלץ מחק"ח אף קרקס ליק או נימא דכיון דדיה מפום קונוח לא חשיב קני אח ומסור . והביא מיש הסהרייס בקדושין(דף ז') בהא דבחך יפרסך בפרוסה דמפמע דאס אמר בשחי פדומוח מקודשח הגס דסו"ל קני אח וחמור דפרס בכסף לא מקרא דציל דטון דבייך בו קרן משיכה וק"ס צא חשיב כחמור ומ"ש הב"ש באה"ע (סימן ל"א ס"ק י"ז) דטש"ס לא דסי לקני אח וחמור כיון דמה"ח מעוח קונוח (ולסברת מהרי"ט יתיישב גם לר"ל דמשיכה מפורשת מסיח • ועמיש סראכוניס דהאיבעיא הוי משום דקרן הפרס אינו מצסרף עס קדושי אשה וכשרוצה לקנוח בפרוסה זו נס הפרס לא הוי קדושין ולא כתבי בלא"ה דכיון דליק פיס בפחות מש"ס טי קר את וחמור ונס כשמקדשס בחפץ דחיישינן שמא חציה שיש במדי סרס ודאי לא קנה ומוכח כמהרי"ט):
ולכאורה יש להוכיח כמיש הביש סנ"ל מהא דאמר ב"ב (דף קמ"ג) שאני החס דמדאורייחא חרוסה ססלייחא היא דא"ר עילאי מנין לתורם' מן הרעה סל היפה שתרומתו חלומה הרי דלא חשיב קר את ומסור מפום דמה" ת הוי חרומס הגם דסדרבנן לא הוי חרוסס. אמנם לכאורה יש מקום לדחוס לפס"ש הנו"ב מו"ס (חשובה ס"ב) להקשות לשימת רבינו שפחה דמעוח שאני דטכיס יש במ קרן משיכה דא"כ מאי מייחי.מסא דאין לך מר נקישות אלא פרמי שבו לפיכך כשהוא חורם מוסיף סל החיצון שס ותורם דהא שאני סר שבקישות דאיחה בתרומה דנפשה סשאיכ חמור דלאו בר קרן הוא כלל וכתב ליישב דהמקשה היה סובר שהמר אינו אוכל כלל ולא שיץ אף בתרומה דנפשיה וסתרצן חידש שיש בו חורת אוכל ולהכי מסית חרומתו תרומה שאס לא היה נחשב כלל לאוכל לא מי תרומה אף מסיח יס"ש. והשתא י"ל דהכי קאמר שאר סתס דמדאורייתא תרומה מעליתא הוי ובא לומר דאוכל מא ושייך בחרומס דנפשיס לתרום מיניה וביה ומש"ה לא דמי לקר אס ומסור ולעולם היכא דליק מדרבק הוי כמו דל"ק מס"ח לערן שיבסל קרן השני. אמנה לשימת סחולקין סל רבינו שמחה מוכרח מהסוניא כדסח הביש וא"כ הדר יקשה מאי פרץ דהא שאני הכא דמה של"ק ננסים אינו אלא מדרבנן ומש"ה לא מנמל לקנץ עצמו ולא אסריק דמחוך פליק נכסים ליק עצמו:
וליישב זה יתכן לומר לכאורה דכיץ דסעמא דקיש הוי מדרבנן וא"צ קיום מה"ת הוי כמ־ש ס רש נים ב"ב (דף קיט). והביאו הש"כ משום כלא נחשדו לעשות שמדות מזוייפים ולא שייך זה בעבד דהא עבדים הס בחזקת גנבים וזייפנים ונתיש בב"ב (דף צ"ג) דכולסו הכי איתנהו שהם גנבים (והא דע"נ ע"א עמ"ש סחוס' ב"ב ניס) ומסיצא בעבד צריך קיום. מסית לענץ נכסים ובסיר מקשה וסב"מ בכחוסס (דף י"ח) הביא בכס כיסה ישנה וז"צ והדאמרי' בפ"ק דניסין כל נכסיי קנוץ לך מסו ומסקי' עצט קנס נכסיה צ"ק הצמא פנניק דיבורא ומין המרץ מצרף החס מכוס דקיום כמדות דרבנן והם אמדו והה תמרו וקשה ,דא"כ מזי פריך כמאן כריש ט' דהח שאני התם דמה"ת לא קנה נכסים כששייר קרקע כיש וצ"ע. ולשיסה ה"ר אביגדור שכשסוען כנגדו שהוא מזוייף צדך קיום מס"ס בלא"ה יסיישב מ"ש כעאן כר"ש דאמר פ"ד דלר"מ יקשה אמאי קאמר רבא שקנה עצמו בכל נונא אף כשהאדון טוען שהוא סזוייף שאינו נאמן טל הנכסים סה"ס. אמנה לכאורה ייל דכיון שבלא ערעור הוי כמו שנחקרה עדוחן מה"ח גס כשבעל העבד מערער שצריך לקיימו לא איפלי דיבורא בעצם השטר שהשטר קייס נס לענין כנכסים אלא כצריך פדי קיום על כנכסים (בלא נהבטל קנין הנכסים בעצם אלא שאץ העבד נאמן ע"ז וצריך קיום ולפנין עצמו הוא נאמן ולפי מה שאנו מאמינים אוטו קנה גם כנכסים ולא בסל השטר בעצם אלא דלא מהימן לענץ נכסים) סשאיכ בשייר קרקע כ"ש שנהבסל בעצם קנין הקרקע הסוכלל בשטר וכיון שבטל מקצהו בסל כולו וכן כתב לב' ב"ס והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דאיסלג דיבורא בעצם ודוקא אילו כיינו אומרין שצריך קיום מסיח ולא כוי כמו שנחקרה עדוסן בב"ד נס בנא ערעור וא"כ לא נגמר מעשה השטר על הנכסים כ"ז שלא נחקייס שבלא קיום אין בשטר כלום איפלג דיבורא בעצם ככא דכתב נכסיו לב' בני אדס כו' וא"כ ייל כחילוק השיט גס לשיטה ה"ר אביגדור . אמנם יקשה הא דפריך בגיטין כמאן כר"ש כו' וכמבואר דבודאי לא דמי ובפרס דככא לא נהבטל בעצם כקנין נכסים אלא שאינו נאמן לענץ נכסים ולא דמי כלל לשייר קרקע כיש וציע (וקצה י"ל דהר בפלונחא דהנאי בכל הש"ס וע' ב"ק ע"ב וסוכה כ"ג ומש"ש אי בחר סה"ה אזלינן ולמ"ש בירושלמי פ"ק דפסחיס דר"מ מחשיב כשל הורה כיון שצריך קיום מדבריכם הוי כמו שאין בשטר ממש, ודוחק):
ועמ"ש הרשב"א שבועות (ל"ג) חיל דהכא מסחברא דבשסר שאינו סקוייס וכשהבעו ואמר פרעהי וקיי"ל סודה בשטר שכתבו לדך לקיימו ואיהנהו לסהדי ואילו אחו וססהדו הוי ההוא אורכחא שדרא ס'. ולכאורה כיון דסה"ת א"י לומר. פרעתי בסיגו דמזוייף ליכא לכפירת העדים אלא מדרבנן והתוש' כתבו דכדסהני עדוסן לחייב מדרבנן הוי ג"כ כפירת ממון כדאסרי' ה"מ בעד מיתה כו' ולכסובדם דע"א נאמן לנחלה מכ"ח י"ל שפיר דבתר סה"ת אזליק ומשיה.נחשב עד כדחזי סה"ת ורבק הוא דפסלוהו וגבי ספר בסלוה שיש עלי' שסר ביארתי דר"ס לטעמו לא קאמר סעסא דשסר הוי ש"ק (כריה בד' דר"י) דלסעסיה דאזיל גד משחק בקוביא בתר מה"ת וא"כ ע"כ מייד בסמל השעבוד דאלס"ה גס ממון שיש עליו עדים הוי שיק הגס דחכסיס הפקיעו השעבוד וחשיב כמחל השעבוד אכתי הד ש"ק סה"ת וכיץ דמיירי בסחל השעבוד נס שסר לא הוי שיק. (ולכאורה י"ל דמה שא"ג לומר כרוע דשטרא בידי פאי בפי היינו משוס שירא ממנו שיתבע אותו פעם אחר ומש"ה כשיש מינו דנאנסו ליכא צהך חזקה וכדפרשביס ביב (דף ע') זכיין דרבק אמרו שיטל לטעון מזוייף יהא נאק לומר פרוע סה"ת דליכא חזקה דכסרא בידי מאי בפי שאינו ירא סמנו שיודע הוא שיוכל לטעון סזוייף וביב (דף קכיח) דחרתי בדברי הבעסית שלדנריו -שפרע בפס עדים ליכא חזקה דשסרח דדי ס"ב שלא היה ירא ממט וסש"ה סיען פרוע ולא הוי סיגו במקום חזקה אך ז"ח דהא יש נחוש שמא ימצא עדי קיום ובודאי נזהר בשמרו) יא"כ עדיפא הו"ל להרשב־א לחוקי כשתבעו וחמר סזוייף הוא וחינו אתו ומסהד כור ההוא אירבתא שדירא ללישנא נתרא ונמ"ש הרשב־א מקודם שכותבין בטלוה בשטר אפי' כפייה והוא מתקיים בחותמיו כדרך בכוח? יכול נהקניסו ואפ"ש בא," להקדישו דמיס לא מיחזי כשיק־א ודחף כגסי ק מז־"ף הוא כיון שהעדים מקיימין כת"י לא מקו כשקרא, וטתנין אורכחא והד כשירת מסץ סהית שצריך לקיימו סהית כשסוק מזדיף הוא והרשב"א גופיה סובר כן כמש"ל וצ"ע:
ולפמ"ש הרמב"ם דעדות בשטר אינו אלא מדרבנן וע' ס"ז (סי' כ"ח) שכסב דשחני נט ושטר מכר מלי קרא דמהני לא יקשה קושיית הסוס' שיוכל כל אדס לזייף ולחתום עדים מהית בשטר כלואה כיון דל־מ חתימת עדים אלא מדרבק והס אמרו שצריך לקיימו וס"ש דמדאורייתא א"צ קיום כיינו במקום דסהני שטר מכית בנס ומכר ואכתי קשה שיחחום עדים בשטר מכר (ואי דוקא בנימין מהני פדות בכתב מה"ס יש לפרש קיום שטרות דרבנן בנס דהוי מה"ס ומש"ה הימנוה רבנן בדרבנן הגס דהכא כל השטר ליס אלא מדרבנן מ"מ היסנוה רבנן כיין דבמקוס דמהט סהית א"צ קיום אלא מדרבנן). וע' (סי' קיח סעיף סיז) וש"כ (סיק ל"ב) שהקשה בבד"ה דהא סקיימין השטר שלא בפני בע"ד ולהרמב"ם צריכי; לזכור עטן השטר ובסל חשש זיוף השובר וי"ל דכיין דטעמא דסקבלין כוי לסי שאין באין להעיד על סנה שבשטר אלא על כתב יד פדים והכא שהעדים שחסמו בעצמן מקיימין אוחו צריכין שיזכרו ענין השטר והעדות בעצמן סו על מנה שבשטר הן מעידץ ויש ג"כ ריעותא שלא הוציאו בחיי אביו דמוכח שהשוכר מזוייף וכאילו טוען הבע"ד סזוייף (ונס מעניק ליסמי) וצריך בפני בסיד דקרינן בו והועד בבעליו ונס לדעת הסוברין דלא גרפו מעדים דעלמא וא"צ לזכור פק הפטר י"ל דכיון שיש ריעותא והוכחה שהוא מזוייף גם בלא ערעור וטענה לא הוי כמו שנחקר העדות בניד וממילא בלא הקיום הוי השובר כמאן דליתא והוי כמעידין על מנה שבשטר שבלא עדותן לא היה בשובר ממש והשתא מפקיעין חיוב מנה שבשטר. וע' ש"כ (סימן מ"א ס"ק ב') שחמה עמיש הרמיא שאפי' נמחק לגמרי כיון שהעדים יודעין מה היה כתוב בו מעידין חף שלא בפני בע"ד וביכית כסב דייל דשסר אינו מוציא ממון כפץ מיש התוס' חולין י(ציו) וסש"ה מקייסץ אך מהרשב"א מוכח דדוקא כשאין סעידץ ־ אלא על חסימת יל עדים סעידץ שלא בפני בע"ד וגם טעס דק"ש מדרבנן בעלמא לא שייך הכא . (וע' ש"ס ביב(ז') בשם שיטה ישנה שאס עדים לפנינו ומעידים על חתימתם אחזוקי סהדי בשקרי לא סקקינן):
ולכאורה יש להקשות לפמיש השיכ (סימן מיו) הנ"ל סהא דאמר בקדושץ (דף סיה) היט דמי אי דאית ליה סהדי להאי וסהדי להאי מי מצי אסרה אלו שני עבדי וחבילה שלי אלא לאו בעד אחד ופרש"י אי דאית ליה סהדי להאי שאסר בפניט קדשה ואית ליה סהדי נמי להאי מי מצי אמרה כו' דתהוי מוסר הכתובה שלה ושלהן בספק. ולפסיש הש"כ יקשה דהא מצי לאוקי הברייתא שיש לכאו"א שסר חחוס בעדים שקידש אפה זו ואין חתימת העדים מקוייסץ ונס אינו מצוי לקיימן שהוא ממקום רחוק שבאו ממדה"י ולזה צרכה ב' ניפץ הנם שהאשה מכחשת ואומרת אלו שט עבדי משוס דסדאורייסא לא בפי קיום דש לסוב .לקדושין . וס"ס מצי אמרה אלו שט עבר וחבילה שלי דתיהוי סותר הכתובה בלה ושלהן בספק משום דבסמון סוקמיק אחזקחא וכיז שלא נתקיים אינו כצום וכיץ כנם הלזבה מוחזקת בחבילה אינם ינולין להוציא ממנה בשטר שאינו מקדים וגם חס נאמר דכיון שהיא אשתו ממילא החבילה שלו ולא בלה ונס חס יכתוב בהשסר שהחבילה שלי ס"מ לא מהט צפני; ממון:
ויש ליישב דמש"ה לא מוקי הש"ס הכי דכיץ דכל מה כחוששין לקדושץ ככא שלא נתקיים כשטר חינו ־אלא מספק כדר יקשה צפה צריכה ב' ניפץ לא תצטרך אלא גט אחד ואח־כ תהא מותרת לינבא מטעם ס"ס דשסא השטר מז-ייף כדבריה ואף אס נחוש צהשטד שמח השטר ס־אבון כות אמת ונתקדשה להראשון (כבר נתנרשה ממנו ואף אס אץ הכרס לומר ששני השטרות מכחישין זא"ז דיש לחוש שנתקדשה לזה ונתגרשה ואח"כ נשאה זה ושלא נכתבו בזמן אחד אנסי מה שצריכה נס סכארא אינו אלא מספק שמא זה הוא האחרון ואין לחוש לזה כשאין השפר מקויים דאיכא ס"ס:
ואין להקשות פ"ז דהכא הוי ס"ס דסיזרי אהדדי דאי נימא שלא חצסרך גס מזה מסמם ס"ס כמו"כ לא הצטרך נס מהשני מסמס ס"ס וכיון דע"כ היא צריכה גס מאחד מהן הי מינ"הו ספקה לומר דמזה צריכה גס ומזה א־צ נס ודמי למ"ש הסוס' בנדה (דף כ"ז) ד"ה סומר ודף (כ"ס) ד"ה חשב שאם סראה ביום ל"ד וסחזור והראה ביום מ"א איכא למימר נמי אימור לא ילדה כו' וא"א למיזל בסרווייהו לקולא דסתרי אהדדי ומבואר מדבריהם דגם כשאינו סוהר אלא לספק אחד חשיב ב' קולי דסחרי אהדדי [ודלא כמהר"ם שיף בב"ק (דף י"א) דיה קא מסהרה דכדאיכא ספד, אחד שאינו סוהר ס"ס הראשון לא הוי ב' קולי דסתרי אהדדי], וא"כ הגם שיש ספק שאינו סותר להס"ס הראשון דשמא השטרוח מזוייפים חביב ב' קולי דסחרי אהדדי וממ"ש התוס' בביצה (דף י"ד) וכמס דוכחי דגם בספיקח דרבנן הוי ־כה"ג לחומרא וטמ"ש הט"ז יו"ד (סימן שס"ז ס"ק ה') יעש"ה:
[ועמ"ש הגר"ע זצ"ל להוכיח שאסור להטיל מום בזס"ז אף בספק בכור ושאסור באכילה בדיעבד הנס דהוי ספיקא דרבנן מהמבואר בשו"ס (סימן שי"ד סעיף י') ישראל לא נחשדו סל הבכורוס אפי' שלהם לפיכך ישראל שיש לו ספק בכור שנאכל במומו לבעלים נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו ומבואר מזה דאם הסיל בו מום אסור באכילה. ולסנ"ד צ"ע בזה דלכאורה יש לדקדק. מדפדש"י בכוחה (דף ל"ה) על הא דאר"ח אמר רב קטינא ספק בכור שסלד בי ישראל צרץ שנים מן השוק להעיד עליו דהיינו מון רחלה שלא בכרה וילדה שני זכרים דאמרי' אמד לו ואחד לכהן ואס שלו הוי ספק שמא יצא ראשון פ' ומדהוצרך לפרש ,דוקא בכה"ג דהוי מילסא דלא שניחא שילדה ב' זכרים ויצאו ב' ראשיהן כאחת ולא ניחא ליה לפרש דמיירי בכל ס' בטל־ שאינו ידוע אם בכרה וילדה (ובלשון הש"ס שנולד בי ישראל ובפרש"י נרם דשל ישראל הוא וגם ללשון השים יש לבאר הא מקט לישנא הכי) עכצ"ל דכיון דסיירי בזה"ז לא מה צריך להעיד עליו שלא הוטל בו מום-בטונה כיון דהוי ספיקא דרבנן ודוקא רחלה שלא בכרה וילדה ב' זכרים דאסור להטיל מום בשניהם שאם נסיר להטיל מום מספק הי מינייהו מפקס דהספק שוה בשניהן ואם יטיל מום בשניהן ודאי סביד איסורא מש"ה צריך להעיד סליו וגם הוי כאיקבע איסורא וא"כ גם בשו"ע י"ל לכאורה דקאסר שנאמן לומר שנפל בו מום מעצמו אף היכא דאין להקל מסעם ספיקא ומון דאיקבס איסורא ודא"א להקל בזה ולהחמיר בזה וא"א להקל בשניכם דודאי מביד איסורא]:
דז"א די"ל דשאני הנך שיוכל להיוח חח קולי דסחרי אהדדי בגוף אחד וכמ"ש המהרי"ס בההיא דבטרוס (דף מ"נ) דאשס סומסום חולצס ולא מסייבמח הנם דאיכא כיס משום דהוי ס"ס דסחרי אהדדי דכסו"כ תינשא לשוק מסעם ס"ס ויוכל להיוס ב' קולוח דסחרי אהדדי בנוף א' אם סינבא לשוק וססגרש ואחיכ סנשא ליבם משא"כ הכא שלא יוכל להיוס ב' קולי דסחח אהדדי שבלא גס לא תוכל להנשא דאין כאן ס"ס אלא ספק גמור ואס ינרשנה אחד שוב חהא סוחרס להנשא מסעם ס"ס . ועמ"ש- הסו"א ר"ה (דף כ"ס) דה סומסום אינו מוציא לא אח מיט דהינא דססרן אהדדי אפי' בשנים לא אזלי' להקל כדסק בנדה (דף לס.) שאם השאילה חלוקה לישראניח טהורה שחיסן טמאים ולא אזלי' להקל שמא כל חדא וחדא טהורה היא משום דהר ב' קולי דססרי אהדדי. ולענ"ד אכסי שאני ההם דא"א לסהר שניהן דחדא ודאי טמאה היא וא"א לסהר אחח ולטמא אחח דמאי חזיח דמקלקלה לה לסך ספי סהך ועמ"ש התוס' (דף ס') ד"ה באנו דמה"ס מסמיק ב' סהולין שהלכו בב' שבילי; ובאו לשאול בב"א כי היכי דלא ליהוי כי חוכא כו' מ"מ הוי חוכא דאמאי חליק ספי בטמא מבסהור כו' משא"כ הכא דלא מיחזי כי חוכא ולא סחרי ההדדי פדנימא דאחר שסחנרש מאחד מהן מאיזה י שיהיה שוב תהא מותרת להנשא מטעם ס"ס:
והנה עפמ"ש מיושב גם לפמ"ש הב"ש (סימן מ"ב ס"ק ז') דכשאומר פ"א שנתקדשה בפני ב' לא חנשא לכתחלה דמ"מ שפיר פריך מינה למ"ד מקדש בעיא א"ח לקידושיו דאא"ל דצריכס ב' גיטין כדי שתנשא לכתחלה שהעיד ע"א שנתקדשה בפני ב' (ואכתי לא מסיק אדעתיה סברס הכחשה) דיקשה תשני עט א' לכסחלה כיון דליכא ב' סדים ואץ לומר דמש"ה סיקט שיגרשו אותה שניהם כד שלא יאמר כאו"א שיגרשה הבט וחחעגן ולא חותר להנשא דז"א שאם היו מגרשין אותה שלא ברצונם בע"כ ח"צ לתס לה כתובה . ויוסר י"ל שלא תצטרך אף נס אחד כיון שיש הכחשה בין השטרות ומודה הש"כ דח"ח לקדושץ בשטר שלא נתקיים ויש הכחשות וריעוסוח המראי; שהוא מזו"ף דאין לאוקי כשאץ הכחשה בין השסרות שאין כחוב בהם זמן ידוע דאפשר שנתקדשה לשניהם בזח"ז שגירש זה ונבא זה דמדפריך וחסברא ע"א בהכחשה מי מהיק וס' פרש"י מבואר דמוכרח לומר שיש הכחשה ביניהם מדלא מוקי שאינם מעידין סל זמן הקדושין . ודכיון שצריכין דו"ח היכא דהיא מכחשת ובדבר שנראה רמאות ח"ח כה"ג לקדושין:
ולכאורה קשה הא דפריך אי דאית ליה סהדי להאי ? ט' מי מצי אסרה אלו ב' עבדי וחבילה שלי דתיהוי סותר הכתובה בספק דמאי קושיא דהא גם אם נתקדשה לזה אפשר שהחנילה שלה , והריסב"א פירש דאי איכא סהד שזו אשתו וזו חבילסו מי מצי אסרה חבילה שלי וקשה דמנ"ל לומר שמעידץ נ"כ שהחבילה שלו דהא י"ל דאיכא סהדי לכל חד שקידשה ולא סל החבילה דהא בלא"ס לא סיירי דאיח ליה שהד סל כל דבריו וכמ"ש הריסביא שאץ לו עדם סל סס שאומר שחבירו הוא עבדו דא"כ היו שניהם צחכץ נס שחרור זה מזה סן הספק. וגם למ"ד נחיאשתי מפלוט עבדי א"צ נס שחרור יצטרך ג"ש דזה שיודע שהוא עבדו אינו סחיאש ממנו ואף שהוא במדה"י ואין לו ראיה ויש עדם שאוסרים להיפוך שהוא עבד מ"ס לא מיאש . וכהא דאמר בכחתוח (דף כ"ד) דלא מיאש דסבור דלמא אתו עדם וסזמי להו וס"נ חושב שיוכל להחברר הדבר ועכצ"ל דלא מיידי שיש ליה סדים על כל דבחו:
ויתכן לענ"ד ליישב זה לפ"מ שהקשה החומים לשימח הסוברים דכשזה סומנו דוקא וזה סודה שוה לא הוי הודאה ממין הטענה אמאי גובה כתובתה מן החבילה דהא הד כסעט בחסץ והודה בשעורין שהיא תובעת החבילה ולח דמי כתובה וכבר העיר גזה הש"מ בביט (דף ס') ויתכן ליישב זה לפס"ש הקצס"ח (סימן פ"ח ס"ק ס') בשם המלחמות דסש"ה פטורה משעודין משום דמאי חזית דאזלת בסר הודאת הנתבע לחיוב זיל בסר הודאת התובע לפטור וע"ש מדברי התוס' בגיטין (דף מ') והשסא י"ל דהכא דאיכא סהד שזו אשתו תו חבילתו והגם שהמדים מכחישץ זא"ז מחזקינן שאחת ממיסות סעידי! אמת [וכמ"ש הראשונים דמש"ה פריך סי מצי אסרה כו' דהגם שמכחישין זא"ז לא מחזקיק כולם לשקרנים]. וא"כ ממ"נ אס החבילה של ראובן יש להאמין להעדם שחומרים זו אשסו וחבילתו של ראובן וכיון שיש עדם המפידץ שזו אשתו וחייב בכסובתה אזלינן בתר הודאתו לחיוב כיץ שהעדם אומרים כן ואם החבילה של שמעון האמת כעדי שמעון שזו אשתו וחבילתה וחייב בכתובתה וגובה כתובתה מן החבילה ממ"נ וכן ניחא לפום דקאמר אלא לאו בעד אחד דכיון דע"א זוקק לשבועה והכא הגחבט מודה בחיוב כתובה ליכא למימר מאי חזיח דאזלית בתר הודאת הגתבע לחיוב זיל בחד הודאח התובע לפמיר דהא טדות העד מכריט לחיוב והשחא א"ש דמכריח הש"ס שהמדים סעידין נ"כ שזו חבילתו שאס איגס סעידין אלא שזו אשחו הדר יקשה שיסטור מכתובה משום דהוי מעט בחמין כו' דליכא הכרעה לחיוב מהטדאת העדיס דהא אפשר שהיא אשתו של ראובן והחבילה של שמעון וטון שאיגה נובית כחובתה אלא משוס הודאח גע"ד הדר כוי כמעט בחמין כו':
ובזה יש ליישב קושיית הרשב"א בהא דססיק צריכה ב' בימין כדי לגטת כתוכחה סן החבילה ור"ס הוא דאמר ססלסלי משחעבדי לכתובה לשיטת הסוברים דלא פליני אלא מיתמי אבל מיטה מידו רבגן דמשחעבדי (ועמ"ש כתיס' יבמות דף צ"ס) יע"ש ועפמ"ש י"ל דלפוס דססיק דכ"ק צריכה ב' נימין כדי לגבות כתוכחה ט' וא"צ לומר שיש עד בדבר ואינה גובית כתוכחה אלא ע"ס הודאתם והדר יקשה דהוי כמעט חמין והודה בשעורין מוכרח לומר דאתיא כר"מ דמסלסלי משחעבדי לכתובה ואם היא אשתו החבילה משועבד לכחובתה ובין לסי דבריה ובין לסי דבריכם כחבילה סיא שלה וכעומד ברשותה וסש"ה אדרבה זיל בתר הודאתו לחיוב שלסי הודאתו הוא כעומד ברשותה (והוי כחסשה ונס דממילא הוי טפי מבוי ולא שייך כ"כ מסס מחילה) סשא"כ לרבק דלא משחעבדי לכתובה ואיגה טבית ממסלמלין אלא מיטה וכמו בט"ח אינו בחירת שעמד אלא בתורת גביה ועומד החבילה ברשוח הבעל לפי דבריו איגה נוביס כתוכחה ק החבילה משום דהוי כמעט בחמין ט' ויש להאריך בביאור כסברא (ומה שאיגה סססדת כתובה במה שמכחשת ואוסרת זה עבדי כו'):