אבן הראשה/ה
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי | |||
|
< הקודם · הבא > |
המ"א סי' תע"ה ס"ק ד' כתב וז"ל מקשה המרדכי האיך מחזיק בית הבליעה כולי האי הא כזית הוא חצי ביצה. וי"ל דכשסגיע לביס הבליעה הוא מרוסק ולכך מהזיק כולי סאי כו'. ולכאורה יסלא שהוצרך להכריח מסא דכזיס סוא חצי ביצה והיינו מדקיי"ל ביומא דף ס' ושיערו חכמים אין ביס כבליעס מחזיק יותר מביצס סרנגולס ולא הביאו נסדא מסורשס בכריתות דף י"ר דקאמר בחדא אכילס קא סיירי בשסיאכילוס לא קא סיירי ושיערו חכמים דאץ גיס הבליעה מחזיק יוסר משני זיתים . דש ליישב זה פססיש כרא"ש סרק ע"ס דמשוס דמברך על אכילס מרור צריך שיהכל כזיס דאין אכילה פחות מכזיס. ודלס"ז המרור שאוכל בכריכה דאינו מברך עליה א" צ כזית דמד־נא מרור בכ"ש סגי אלא ספני שמזכיר לשון אכילס בברכה הוא דצריכס כזית. ופמ"ש השנ"א סי' ק' להקשוס עניו וס"ש כקו"א די"ל שכרא"ש לא נסכוין לומר שמרור איט צריך גזיס ומשוס דברייתא דסט אכלו למצאין יצא והמשנה ד הניאו לפניו ט' מיירי גדליה ליס ירקי ולנסחלס צריך כזיס ממר אף בטיבול ראשון דלפק יצא היינו דיעבד. כ' הרא"ש דדוקא כשעושה הטיבול ראשון בחזרס שמברך על אכילת מרור צריך לכהחלס כזיס ובדאיס ליס שמר ירקי לטיביל ראשק א"צ כזית אף לכסחלה . ולענ"ד בלשון סרא"ש א"א לפרש כן שכתב ת"ל אכלו לחצאין יצא כו' משום דמברך על אכילס מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות סכזיס אבל בירקות הראשונות שמברך עליהן בסס"א בעלמא ואק מזכיוין עליהן אכילה א"צ מהס כזית. הרי דמיירי שמקודם סיה שחר ירקות ובסמ"כ אוכל המרור והא דצריך כזית דוקא משוס שמברך בלשון אכינה . וכו ס"ש המ"ם תשובה ק"מ ניישב דמודס הרא"ש בצריך כזית דאיסקש למצה ופסח אצא מבוס שאין אנו יטני! להמציא זס מלבנו הוכיח סרא"ש מדאמרי' שמברך על אכילת מרור שימ דסשיטא צרבנן סכך היקשא דשיעורו בכזית. הממיין יראה שלא כסב כן דרך הוכחה אלא דהיינו סעמא דמש"ס צריך שיאכל כזית. וביותר מפורש כן בדברי כמרדכי להדיא וז"ל בהלכות סדר שגססח. ואחר שבצע יסן לכל אחד כזית מכל אמס ואחת ?וכן מן המרור דכל אכינה הסחוייבס ברכה לפניה ולאחריה צריך שיהא שיפורו כזית יעי"ש. וכן ביאר שס בבגדי ישע לכשנ"ם שהוא כדברי הרא"ש הנ"ל. וא"כ בכריכה לא בסי מרור כזית אף בזמן הביס[ושהיה מנרך סל אכילס פשע ומצות ומרורים] כל שאינו מזכיר לשון אכילס ביסוד על המרור כסו בשעה שאוכל מרור בס"ע דנם כשהמדור פחוס סכזיס שסיר מברך בלשון אכילה שמזכיר נס פסח ומצות . ומש"ס לא מייסי המר דכי מההיא דכריסוס דפריך ונוקמא כגון דאכל מיס דס בחדא אכילה קא מיירי ט'. דכא ייל דלעונס בה*ב מחזיק מעט יוסר מב' זיתים וג' זיתים שלמים אינו מחזיק וסש"ס לא מצי מוקי כנק דאכל נס כזית דס. וס"ש יוסר משט זיתים יש לפרש דלענין חיובי חטאות דאייריק איט מחזיק אלא ב' זיתים . ומשיה מיישי דוקא מההיא דיומא דטוסאת אוכלין בכביצס שיותר אי אתה יכול לאוכלו בב"א דש"ס דאף משהו איט מחזיק יותר מדכביצס מכוונת דוקא מטמאה טומאת אוכלץ. ובזה טמא מס דקשה לכאורה לדברי כמרדכי הלל טקסא נמי דאכל מיס דס מרוסק בהדס כיון דסרוכק מחזיק טסי. וראיתי נת"ס תשובה קכ"ז שהרגיש בזה וכתב ליישב עפמ"ש התו"י בכריתות שכתבו סי' בדרך אכילס והייט שאיט חמק עצמו לבלוע וגס איט מרסקו ביותר מהראוי ולא מיירי בסי כדוחק עצמו בריסוק ובלימה ואוכלי פנס מצה ומרור היו מרסקים סדק היטב ונס נדחקים בבליעה . ולענ"ר קשה דא"כ צמה הוצרך לומר דכשכוא' מרוסק מחזיק טלי האי וסול"לדסא דאין בס"ב מחזיק יוסרמכביצס וב' זיתים כיינו כדרך אכילס כשאינו דוחק א"ס לבלוע . ודקרא דסכל כאוכל אשר יאכל כיינו כדרך אכילס ואוכל• פסח נדחקו בבליעה. ועמ"ש כסל"ס אי גס במצוס לא י"ח שלכד"אוכיון דמכיב דרך אכילס לענין שיי"ח פסח ומצה ה*נ מצי סוקי דאכל נמי מיס דם במרוסק ביותר כשמניע לבה"ב . ואף אי ""ח שלכד"א בודאי לכתחלס צריך שיאכל כד"א • וס"ש סח"ס לעיין נסר"ח סי' ספ"ו דבצא"ה אין להקשות מסוניא דכריסוס. סנה הפר"ח שס כתב נסי סחשבק אי כטסבס הוי ג' זיתים דממילא ס"ש שאיט מחזיק יוסר מב' זיתים הוי לאו דוקא וא"כ לסי מ"ש כמרדכי וכמ"א דמית כוי חצי ביצה ולא כוי כטתבת יותר מב' זיתים ליכא לתרץ כן . וס"ש עוד המיס לסרן דהתס לענק יוס"כ סיירי וכותבת דיוה*כ לכ"ע בעי שיעור מרובה שיבאר טסבס במעיו אמר שנדבק סמנו בין החטכיס וכל שלא נכנס למעיו שיעור כזה לא עבר על אשר לא תעונה וכן משמע בירושלמי דסרומוס וכן מוכח סכחוטת דף ל"א הגונב חלבו של חבירו ולא אסר לחמו ביוכ"כ משום דאגטבה מיחייב בביס הבליעה דלא מצי להדורי ואאכילה דיוה"ב לא חייב עד דמזיס למעיו משא"כ חלב . ולערן ביעור גדול דיוה"ה אמר שאין בהיב מחזיק עוד זיח אשי' מרוסק ודם איט משלים לכטחבח דאוכל ושוחה אינו מצטרך ודם קרוש איכא ס"ד שאינו חייב עליו אבל ג' זיסים מצומצמים מרוסקים שסיר מחזיק בה"ב עכ"ד. ולענ"ד משמע קצת מהא דקאמר בשבועות דך י"ג דאכל סמוך לשקיעת החמה דצא הוה שהוח לכסורי ליה ולא אסריק דברנע דנחיח למעיו מכפר ליה היום דבהאי שעחא אינו עושה עבירה דחו לא מצי להדורי שנם ביוה"כ בא החיוב משעה דלא מצי לאהדורי. ואך דיש לדחוח ודלא מיחייב על אכילחו אלא אי נחיח למעיו ביוה"כ ומ"מ ל"ש שיכפר לו אז דהביאה מבה"ב למעיו רנע קסן הוא ונם דכיון דבהא מסיח המאכל למעיו ננמר החיוב והעבירה חו נחשב חוטא באוחה שעה ומש"ה אינו מכפר עציו. אכסי מסחימח לשק הרמב"ם פי"ד ממאכלוח אסורוח וה' שביחת עשור נראה דאין לחלק. וק מוכח מהא דיומא דך טיט דמייחי סלונהא דעד כמה מזמנין עד כזיח דר"מ רייא עד כביצה ט' כניצה משבעא כטחבח מיחבא דעשיה וכיק דשיעור כזיס וכביצה לגבי זימון וביהמ"ז הוי אך כשהן מכוונים ומצומצמים ה"נ לענין יוה"כ כן דשביעה נ"כ הוא במילוי כרס ולא בהנאח נרונו. וע' סוכה דך מיס רש"י דיה מנרוניה שבע ואינו כאוכלי! ששובע שלהם בא במילוי כרש (יק משמע טמ"ד וסמן בנכוחמז לערן נצ יר6ס ומשום דג)ור,מיה ששיעורו) דוהיכיעו"ש נסו' ומשמש דהוי דופי6 דחמן דנמסנש מצומצם ףש לדמם) וליל דה"נ לענק ביהמ"ז צריך שישאר כביצה במעיו. 7א"כ לא כוי דומיא דכזיח דבזה נקרא אכילה דודאי מצטרך מה שבין החניכים שהרי נהנה גרונו מכזיח:
שוב ראיתי שהביא בשם הפמ"א דמסיק מלשון הראיש סיב דברטס דבכמיז אכילה במעיו בעיק מהי דבאכילה של אסורים חייב בכזיח מצומצם עם של בין החניכים כמבואר סיס נ"ה מ"מ בבהמ"ז דכחיב ושבעת י בעי שישבעו מעיו. ועיינתי בסמ"א שם וראיחי שהשיג שם ע"ד המיא שכחב דטעמא דבעי כזיח בברכה אחרונה כייגו משום דכחיב אכילה ואכילה בכזיח ואיכבסלב ודם ובכל איסורק נסי כחיב אכילה ואס שהה בכאיס לא מיקרי אכילה וה"ה לערן ברכה. והקשה עליו דלא לגמרי יצסינן ברכס הנהנין מאכילת אישור מדכחב הראיש על דברי ריח שכסב ומיהו דוקא רביעיס אבל טפי מרביעיס חשיבא הנאה צענין תענית . ומיהו נראה דברכה לא צריך כיק שאיט נהנה בחוך מעיו ולא כאיסור שחייב על הנאת גרונו ועיקר הקסידא שיהי' כעין שביעה והנאת מעיו וטק שלא הסיח דעתו אך ששהה בכאיס חייב לברך ברכה אחרונה כיון שנהנה בחוך מעיו בכדס או ברביעיס עכ"ד. ולענ"ד קשה על דבריו ממ"ש הריב"ש סי' רס"ט דאי סיד דטעימה אסירה מה"ח באיסור אכינה וכמו חיש ליבסי ברכה אלמה חניא ברטס דך י"ד דסטעמח א"צ ברכה. והשסא אי רמא דברכת הנהנין שאני מאיסורי אכילה ומבי ברכה הנאח מסיו סיקר הא י"ל דלעולם טעימה אסורה מה"ס הנס שאינו טלע כלום משוס שנהנה בגרונו ושאני לענין ברכה דכיק דנבי בהמ"ז בעי דוקא הנאח מעיו ה"נ לענין ברכה שלפניו חקנו כסק דאורייתא כבכמ"ז ומשיה ממעמס א"צ ברכה ומדמייחי לענין איסור סדק ברכה שיס דדק אמד להם. ומ"ש הרא"ש דברכה צ"צ כיון שאיט נהנה בחוף מעיו נם לסכין איסור אכילה שרי מה"ח כשחוזר ופולט ולא מיחסר אלא מדרבנן וכמ"ש הריב"ש כדי שלא יבא לבלוע מעט ואתי לירי א־סורא דאורייתא וכן קיייל סי' צ"ח דאין איסורא בטעימה מה"ח ועיין נו"ב סה"ח יו"ד ס' ניב [ומה שכתבתי בהא דכריחוס דך י"ז ועיין כחובות דך ס"א שקל באצבעחיה אנח ליס נסומיה ומיין יומא סיב סוסבץ לה כוש ט/ וע' ע"ז דף י"ח] ומם דחייב כשנהנה גרוט בטיח היינו כשאכל ובא האיסור לחיו מעיו אלא שלא היה כדת שלס ונם לא קאמר שם אלא.אכל חצי זית והקיאו ט' ולאקאמר דנם כשסלמו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב שנכנה גרונו בכזיח דכשסולסו לאו כלום הוא משאיה כשהקיאו אסר שכבר אכלו דדוקא כשאוכל חייב טל הנאת גרונו ולא כשחוזר ושלט דליכא אכילה כלל . וגס ייל דהנאח גרונו נ"כ ליכא אלא במקום בית הבליעה ממש וכל שבא לשם כשחוזר צחק אינו פליטה אלא הקאה וכל שחוזר ופולט שעדיין לא בא לבית הבליעה לא חשיב עדיין הנאת גרונו. ועכיס לא מוכח מזה מידי לחלק בק ברכה לאיסורי אכילה ואדרבה מוכח דדמי אהדדי ולעולם עני[ ברכה ויוה"כ דמי לכל האיסורין כמ"ש:
[ובגוף מ"ש הפמ"א שם לברך ברכה אחרונה, אחר שתיית קאווע רותח הנם שמפסיק יוסר מכאיס עמ"ש בחוסשח יוה־כ יומא ס' להוכיח באין לברך ברכס אחרונה כיון שאינו שוחה סמנה רביעית בביא מסט חומה . הגם שדרך שסייחה בכך מהא דאמר בכריתות דך י"ג לענין טומאת הגויה דשוחה משקק טמאים דאשה שהיא טמאה ממגע מס מניקה אס בנה והיא טהור אע"ג דחלב בלה הוא טמא משום דססק ינק כשיעור ספק לא ינק ואחיל ינק ספק גכא"ס ספק ינק ביותר מכא"ס הרי דל"א דכיק דדרך יניקת התינוק הוא מעט מעט מצטרך . ולענ"ד י"ל דשאני החם דמש"ה בנה סכור דהא קחמר ביומא ס' דטומאח גויה מדרבנן וקרא הוי אסמכתא בעלמא ומשיה חצי סרס בכא"ס מם שהוא שיעור גדול יוסר מכדת ודרך לאוכלו ביותר מכתים ואך גדול דרט בכך ומ"מ איט מצטרך דאקילו בה רבק ומשיה בנה טהור הגם שדרך שתייתו בכך [וגס איכא ספק שמא לא ינק כשיעור וספק שמא ינק בהפסק יותר שלא כדרך ירקה] מבא־כ לענין ברכה אחרונה שפיר ייל דמצטרך יותר מכא"ס כל שדרך שתייתו בכך. ומיש מהא דססחים דך סיד גבי טסח הבבלי דסטור משום דכשמטבל ט ליס ביה בכא"ס וק בשכר המדי וצ"א שמצטרך כיון שדרך אכילתו ושתייתו בכך. לענ"ד י"ל דשאני הסס דליכא אלא תערובות קצת ק האיסור ועיקר השכר ה וא של שמרים או תאדם ותערובות ההיתר הוא שגורם שיאכל וישתה האיסור בהפסק מרובה ולולי תערובת ההיתר לא היה דרט בכך לאכול האיסור בהפסק מרובה וכיון שאק דרך אכילס החמן בס"ע לאטל בהפסק גדול כ"כ אינו מצטרך ותערובת ההיתר אינו גורס שיצטרך בהפסק גדול משא"כ לסנין הקאווע שדרכה בעצמה לשסות מעט מסס בהפסק. ועיין ביצה כיה אורח ארעא קמ"ל כדחניא ט' לא ישסה אדם טסו בב"א ט' וסירשיי מצדנו אך תנאים שמלמדים הלכות דרך ארן ומשמע דנם הא דלא ישחה כו' לא נ"מ לדיינא לברכה אחרונה לכחחצה וי"ל דהיינו דאמר בפסחים דך ס"ו מ"ט אשחיחיה בחרי זימני איל דחניא השותה טסו בב"א ט' שהי' סבור דעדיך לשחות בחד זימנא לענין ברכה אחרונה . ובירושלמי ס"י דססתים גבי ד' כוסות מהו לשתותן סשסקין כלום אמרו שישתה לא שישתכר אם שוחה הוא מפוסקין אינו משתכר . [יש לפרש ג"כ דאמר בתמיהה אטו אם שוחה סשסקין אינו משתכר] ובלא"ה חשיב שסיה ועיין סי' תעיב סעיך ט'. ובירושלמי פ"ג דמעשרוס היד בצונן שתים בחמץ שלש 1מ"ש הפ"ס דאינו מזוג בפ"א צ"ע לענ"ד דיין חי קשה לשתותו בפיא] ועיין סוכה מ"ט רבא אכסא דברכחא אנמע גמועי ופירשיי משוס חיבוב מצוה אבל משום ברכה אחרונה אין קפידא שלא לשסות מעט מעט . והמהרשיא שם בסוכה סי' אגמע אגמיעי בלגימות דקות שהגרון נהנה ממט הרבה ,פעמים וש"מ דהוי זה כדרך שסיה [ולא הפסיד ברכה אחרונה] וצו"ע דלא נפישא ליה חמרא •ליגסע גמועי והדרך כן לשתות ועין כריתות י"ב בפירש"י אס הפסיק כס שלא שחה ככיא רביפיח יין. ולכאורה הא אין דרך לשמות כס"א כמ*ש ככיצה שם וסי' ק"ט. ועיין סי' תרי"ב ספיך י' מ"ש ככאה"ג . זצ"ל דהרמכ"ס משרש דר"א דאמר אם פסק כס או אס גחן כו מים כ"ש סטור הוי מד ספמא דטון שנתן מפס מים הרי לא שסה רכיפיס ככדי רכיפיח . ולכאורה צ"פ דהא קארי לא ק"יא הא כרכיפיח הא כיותר מכדי רכיפיח מס שלא שסה רכיפיס ככדי רכיפיח כיון שהוא כחפרוכח מים ודוקא כרכיפית כשנתן לתוכה מים הוי פתוח מרכיעיח ואינו משכר כדיליך מאי שכר מידי דהוא משכר וכ"כ הרמכיס ופיין ס"י סי' ר"י ס"ק א' וסי' ר"ד ככאה"ס ס"ק י"כ וכמ"א סי' ק"צ ס"ק ד' יעש"ה [והמניח שיצסק לא כס.ה דפתו כסא דססמים מ"ד שכס קמ"ד מנחות פ' דדרך -כתות צונן מפס כדי שיכרך אמריו]. ימדכרי הש"ס כסוכה שם דקאמר ש"מ כי שכע אינש חמרא מנרוניס שכס ושאינו כאוכלי! ששוכע שלהם כא כמילוי כרס ופ; סירש"י קשה פל מ"ש הסמ"א שם דכזית ורכיפית דמייכ לכרך כרכה אחרונה דוקא מ- אכילה שכא לתוך מפייס דהוי כפץ שכיפה וכמ"ש מדכרי הרא"ש ככרכות. דהא מכואר דנכי יין שכיפת גרונו עיקר ומוכח כמ"ש למעלה ועיין מ"א סי' קש"ג ס"ק ז'. והנה אין להוכיח מדקאמר ש"ע כי שכפ אינש חסרא כו' דפ"כ כא להורות כזה דינא לענק חיוב כרכה אחרונה דהוי דרך שכיפה . די"ל דנ"מ לכמה פנינים כהא דסססים דה ק"ז רכא הוי כסי חמרא כל מפלי יומא דסיסמא כו' וינפס כלגימוח דקות שאינו משכיע כ"כ]:
ומ"ש החתם סופר מהא דלא קאמר ככמוכוש שם הגונב לחמו שנ מכירו כיוה"כ י"ל? דמלכד דפדיה למינקט דכר השייך ככל יום כל"ז ניחא לסמ־ס כמקום אחר כישוב דכרי סרמכ"ם ס"ו מתרומות דזר שאכל תרומה . לוקס ואינו משלם. הנס דכש"ם מבואר דלא מיסטר מתשלומין אלא כשתחכ לי כבית הכליפס ומצי לאסדורה פ"י הדחק פסמ"ש הש"מ לחלק דחדומה דחזי לכהן צאכינה כיון דלפסס קריה סדק מדק ומשום דממאם כפומי' ותו לא מדא לאכילה משא"כ כחלב דלא מד לאכילה אלא למאה ואע"ג דלא אהדרס לא מתזק כסומיה דלהנאה הזיא לפולם. ודכזס יש ליישב קושיית החו"י על הריצכ"א כחוד"ה ואי דלא יע"ש. ומש"ה כתרומה סטור לשלם דהגכהס הוי צורך אכילס דגם אי נמין ואכיל פ"כ יקנה כפיו קודס אכילה דאמאיס כפיו יא"א לאכילה כלא קנייה מקודם והדר הוי הקנייה צורך אכילה משא"כ כחלב דאפשר לאכילה כלא קנייה מקודם אי נמק ואכיל שאין דרך קנייה כסס ולא קנה מטעם מדק דלמאס ראויה עדיין ומש"ס אין הגבהה צורך אכילה . והא דסריך השיס נם כזר שאכל תרומה הוי לסוס לישנא דהתם אי כסי לאהדורה לא מצי מיהדר ט' פסש"ש וא"כ ניחא מקט הש"ס מלכו של מכירו ולא לחמו כיוס"כ דלמם מזי לאכילה אסר יוה"כ ו&"ה קנייה כפומיה משמה לעיסה מדין מזיק דתו לא מדא לאכילה וא"א לאכילה כלא קנייה מקודם והדר הוי כקנייה צירך אכילה וטוי"ל ככמה אופנים . וכדברי הירושלמי דתרומוח פמ"ש המפרכים שם. וכלא"ה מוקשה דכיק דככוסכס הוי פחות מעט מככיצס וככליפס אינו נדבק רק מטס בחניכים כיון דכס"ב אינו מחזיק כטתכת וכזית ה"ה שאינו מחדק נ' דסים שלמים אן! כשנדכק מפס כק החניכים . מוד קשה דהא הדם מצטרך לכטתכת ומ"ש המ"ס דדם קרוש סטור ואוכל ושוחה אינו מצטרך , לפנ"ד מוקשה דהא פריך ונוקמא כגון דאכל כדת דם ולא ששחה . נם דא"כ בפשיטות הו"מ לתרן דכאכילס קמיירי כשתייה לא קמיירי ונם שדבר לח קשה לצמצם שיבלע ככ"א ימד פס האוכלין כ' זיתים ולא הוס צ"ל דאין כיה"ב מחזיק כו' ודם שהקפה בחמס ואכלו הנם דססס החיוב הוי משוס דהדרא לכמות שהיתם צלולה מצטרך לערן' יוה"כ ולא נחשב כאוכל ושותה שאינו מצטרך משום דלא מייסכא דפתיה דכיון דכשעח אכילה אוכל היא לכאורה כוי כאוכל לפנין זה. וע' שכיפות דך ל־נ חוד"ס נמר שכר דר"י יליך דשתייה ככלל אכילס בדיליך כירושלמי ס"כ דמע"ש מדכחיכ וכל דם לא תאכלו ואי כשקרש וסתציא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה בו' ופ"ש כירושלמי דמשק דהקפה אס הדם ואכלו ה"ז חייב ומ־ש אינו לא אוכל היינו לסמא טומאת אוכלק ודי"ל דמיירי כשקרש וא־כ מוכח דשייך לשון לא תאכלו סל דם בקיש גס אי שתייה אינה ככלל אכילה. הנס דכל החיוב הוי לסי שתחזיר לכמות שהיחס צלילה ותהא משקה וא"כ סכא דפיירי כדם שקרש כמ*ש וק מדקחני שיעור כזית דלכאורס כאינו קרוש מבואר כיכמות דך קי"ד דהוי ברביעית דלכשיק־ש יעמוד פל כזית[ומצאשי שסקרו כזה כס' סאמרוניס]וכיון פגקלא אכילס מצטרך נ"כ פם אוכלין לפנק חיוב יוהיכ: ועפט"ש מיושב כפשוט דנם כשהמאכל מרוסק אק ככ"כ מחזיק אלא כ' זיתים ומשהו ולא נ' דתיס שלמים ומש"ה לא מצי מוקי בכריתות שאכל נם כזית דם כהדס [וע' ר"נ סוכה ס"כ שתמס עמ"ש רמכ"ן דכד ספים כר כי רב היינו כביצה או כב' ביצים דהא כיס סכליסה מחזיק רק כביצה. ולכאורה מרוסק מהדק טסי נם דכשממהר לילך לכיהמ"ד ממלא פיו כמאכל ולא יכלענו כס"א אלא מעט מעט]:
ולכאורה י"ל נ"כ לפמ"ש כזכחיס ט"ח הפינול והנותר והטמא שכללן זכ"ז ואכלן ספור א"א שלא ירכה מין פל מכירו ויבטלט ט' יפ"ש כפרש"י ותוס'. דכמו"כ לא שייך לחייב נ' חטאות כשאוכל כזית סיגול וכזית מלב וכזית דם מרוסקין כמדא אכילה. דכשהוא לועס אותה כפיו נכלל מין לתוך חכירו מיעוסא של זה כרוכא של זה וכסל המיעוט כרוב ט'. וכמו דליכא מלקות משום דהוי ה"ס ה*נ ליכא נ' חטאות אלא חטאת א'. דממ"ג מד איסור הוי כשיעור שלא נחכסל כשפס אכילה . ולא משכמת שיחייב נ' חטאות אלא כשכולם אומן כלא לפיסה שלא נכללו ימד וכל דת וזית הוא כס"ע ולא נתבטל. וכשכולע המאכל שלם ולא נתרסק שסיר קאמר שאין כית הבליעה מחדק יותר מב' זיתים . והנם דר"ל לא קאמר אלא כמכ"ס דליכא למיקס אסעמא' ולא כשאינו מיט . הכא אם הכדח סיגול והכזיס מלכ של מסר מרוסקין ונכללין בסמי סד מכ"מ לדעת הראשונים דחלב וכשר הוי מכ"מ וע' ט"ס סי' צ"ח אי נם מלכ שור ככשר ככש הוי מכ"ס . ואי כוו מב"מ לענק טממא יע"ש . [וגם פמ"ש הסוס' בזבחים וכמס חכתי אי לא לקי אסכ"ע אפילו שלא כמינו דליפא אלא עשה . אלא דכדס ככא"ס כד טעמו וממשו. ואי שדן כשמא ולא כסעמא הוי סכ"ע כפלמא] ולפ"ז מוכח מסוניא דכריתוס דקיי"ל כר"ל דאיסורין מבסלק זא"ז וכמיש הרא"ש וטוש"ע סי' צ"ח. והרמכ"ם שפסק דאי איסורי; מכסלק זאיזי"ל דלסעמו דסכר שלא היה טרך כסשס סמהם יחד ושהיה אוכלו כס"ע. דא־כ י"ל שאינו מחזיק יותר מב' דתים אך כשהן מרוסקק או דעכ"ס ז"א דרך אכילה אך כמרוסק. וא"כ לטעמו לא מוכח מהסוניא דכריחות דאיסורין מכטלין זא"ז מדלא מוקי דאכל נמי כ/יח דם ובמרוסקין:
והנה לפמ"ש החתם סופר ליישב ע"פ התו"י. ושאוכלי פסח מצה ומרור נדחקו ככליפה לקיים המצוס כראוי יקשה קושיס הסוס' מנ"ל דסכר סלל דמצוח אין מכטלות זא"ז. דלמא שאגי הכא דגלי קרא ט' ותירצו דמדסכר דלכתמלה יש לו לכרוך ע"כ דכפלמא אין סכסלוח דאי מכסלוס הא אצסריך קרא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מכסלי. ולרבנן דמוקי קרא כדיעכד ש*מ דכעלמא מכשלות ושאני הכא דגלי קרא . וכן כמרדכי כיאר דש"מ דמכמים ס"ל מצות מכסלות מדדרשי קרא דעל דמשמע דוקא ככ"א. דקמ"ל דמוסר לאוכלן ככ"א. ולפ"ז יקשה דגם להלל נטי קרא להתיר כריכה הגם שצריך לדמוק בבליעה ואינו כדרך אכילה . ובלא קרא סד"א שאץ לסשוח ק עכ"ס לכסחלה . אי דסד"א דלא יצא להסובריס מם כמיס לא יצא שלכד"א. [וכמו שהכריחו האחרונים מההיא דזגחיס ציז בהא דיקדש להיוס כמוה ומנחוס מ"ה דמליקה אשתרי להו ול"א שיאכל שלכד"א הגם דבקדשים כחיב למשחה וט' זבחים צ"א כיון דלא אפשר בעיא . ומה שהביאו ממ"ש במנמוח צ"ס דשסיר יוה"כ כשחל מוצאי יוה"כ בשבח הבבליים אוכלין אוחו כשהוא מי דיייח אטלס קדשים אף שלכד"א. לענ"ד מוכס משם להיפוך וכס"ש שם החום' דף ק' ד"ה ששונאץ . שאוכלין אס השעירים סיים אע"ג דמצוה קטבדי שלא יביאו לידי נוחר ט'. ולא כחבו דקטבדו מצוה דאטלח קדשים משום דהוי שצכד"א אלא דקטבדו מציה שלא יבאו לידי נוסר . וכן מבואר ממ"ש הסוס' במנסוח דף מ"ח ד"ה ססא . סימא יזרוק כדי לאוכלן סי דכה"ג חק ד' צינו וייל דאץ זה זטח ואין לסטא בכך ואין לדמות למה שהסירו כו'. וסיין ביצה כ' רש"י דיה ואם כיסה שבח לא יזרוק . שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר ובש"מ הקשה דהא חזי למיכל באומצא ולפ"ז א"ש וע' שבת קכ"ח פשסים כ"ד. וכן מוכרס מדברי התוס' בב"ק דף רף בהא דקאמר דכי אכיל ט"י הדסק אכילה נסה היא ואכילה נסה לאו כלום הוא . דמפיק מדר"ל דאמר ביבמוח דף מ' דהאוכל אכילה נסה ביוה"כ פטור מלא תעונה . ואי יי*ס באכילת מצה וקדשים שלכד"א לא דמי ליה"כ דשאני יוה"ב דשלכד"א פטור. אי לא דנימא כדעת השניא דביוהיכ דכתיב לא תעונה ולא כתיב לשון אכילה חייב אף שלכד"א . וכחום' הביאו מההיא מזיר כ"ג. ולכאורה ר"ל שם לטעמו בשבת ד' ע"ו דאכילה ט"י הדסק שמה אטלה . ומש"ה קאמר דפסס מיהו טכיד ור יוסק לטעמו. והרמב"ם פסק בה' שבת כר"ל וכמ"ש המפרשים משום דלצפרא הדר בי' ר' יוסק. וכן משמע מרש הסוס' בסוסה דף י"ס דיה בעי רבא דליכא למיפשס מכא דאמר רבא בפסחים קט"־ו כרק בסיב אף ידי מצה לא יצא אלמא אץ דרך אטלה בכך דהתם מפסיק הסיב בין המצה ובין בית הבליעה כו'. אך מזה יש לדסות דנם אי יי"ס מצה שלכד"א בסי להוכיס שאין ד"א בכך ומשיה לא יייח ע"י הפסק סיב ואי דרך אכילה בכך אין סברא לומר דלא יי"ס ודסי דהיינו לפי שמפסיק הסיב כו'. וכיון דהוי שלכד"א ועיי הפסק לא יי"ס ואי הוי דרך אכילה הוי יי"ח גם מיי הפסק ולא הוי סשיב הפסק ועוד הארכתי בזה] ואצטריך קרא להתיר כריכה. יק יקשה מלן דסירי מכמים דמציח מבטלות זא"ז דכא נס אי אין מבסלוח זא"ז בעי קרא דבל לומר ביטל לכורכן ולאוכלן כאסח אף כאינו כדרך אכילה. ולהרמב"ם שלא היה אוכל כפסס עמכם אלא אס"כ ניסא דליכא אלא ב' זיתים וסרוסח הוי משכו בעלמא ולא משכי אינש מרור בחרוסת כי'. ולכאורה מוכס ככרמב"ס מהא דקאמר ד' צ' ט פליגי במצה ומרור רבק סברי הא אכילה אחריתי כיא ור' סבר כיון דככשירו דפסח הוא כנוסא דפסח דמי ומדלא קאמר דרבי סבר כהלל והויא חד אכילה שהיה טרך עמו ואוכלן טחדולא קאמר בלישנא אלא דמכשירץ דפסח נינכו משסע הלשון דהויא אכילה אחריתי ושלא כיה כורך הפסח עמכם ואוכל סם המצות ומרורים ביחד ממש . (וכן מדקאמר כשתא דלא אחסר הלכתא ט' ובתוס' שאם היה אוכל מצה בלא מרור ססלה כשהיה כורכן אח"כ אחי מצה דרשות ומבטל כו' משמע קצת' שלא היה טרך עם הפסח דאל"כ הכסא דליכא לססס לא שייך מצות כריכה דלא הוי כעין דאורייתא והסוס' כתבו דלהלל אוכל מצה והדר מצה ומרור בכריכה וליא דאתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבק וציל דמ"מ הכהא הוי זכר למקדש כטכס המצה ומרור לחוד כיון דליכא לפסח. ולהרמב"ם א"ש סט דהוי זכר למרלש ממש דנ"כ היה כורך מצה ומרור ביחד לסיד. וממ"ש ד' סיר תוויה באחרונה שהיה כורך מצה ופסח בסיף הסעודה י"ל ג"כ דהיינו שכורך מצה ומרור ביחד וסיכף אח"כ אוכל הפסח ובתחלת סעודה ברך על המצה . וקצת ר"ל לטעמו פסחים ס"ב דסל בסמוך ועיין מנחוח כיו וסוטה ל"ז ועיי! סוף נדה וי"ל דלר"ל משמע טפי מלשין סל שצריך לכר,! ביחד וסבר סעמא דהלל דגלי קרא נזהיכדסל מצות ומחטס שצריך שיאכלנז ביחד. ורבנן דייקי מדכחיב יאכלהו ור' יוחס לטעמו דל"צ סל בסמוך ומוכח דסבר הלל אין מצות מבטלות דא;*כ הא י"ל דאתי על לומר שאין מבטלות זא"ז ורב אשי מתקיף ודנם לרבנן יכול לכרוך בב"א מדכחיב על א"נ דלסעמייהו חולין ק"נ דלריי דאכילה במעיו בטיק למיש בכיס על הרמב"ם חילוף הגירסא סד"א דלא כוי כדרך אכילה שבשעת ירידה למעיו יורד בב"אובעי קרא שיכול לאטל בב"א ולמ"ד הנאת גרוט עיקר קודם שמגיס לביס הבליעה שאינו דחוק הוי כד"א ומדבעי קרא לרבנן שיטל לאוכלן בביא ש"מ דמבסלוח זא"ז]:
וצ"ע מ"ש התרומת הדשן להוכיח דכיון דמצוה לבולעו בב"א להלל היה לדידן זית א' של מצה או של מרור דהא לעולם י"ל כמ"ש מהרי"ל שיכול לאטל מעט מעט ובלבד שלא ישהא באכילתו יותר מכא"פ וכמ"ש בברכות דף ל"ז [ישם פרש"י דאם שהה יותר מכא"פ אינו חייב כרת אם חמן הוא ולא כסב לענין מצה ובמנחות דף ע"ה פרש"י דוהיא שאכלן בכא־פ דהויא אכילה רוצא בה ייס ויש ליישב הסחירה ע"ס הבדל לשון השים שם]. ומיש כמרדכי גבי כריכה שצריך לבולען בב"א .היינו סעמא משוס דאם יבלע מפס יש לחוש דכיון שא"א לצמצם שיבלע בב"א מכל החלקים בשיווי שהוא אינו טרך נ' חצאי זיתים בפ"ע וג' חצאים בס"ע אלא בכורך הג' זיתים ביחד ואוכלן ואם יבלע מעט מעש יש לחוש שבבליעה ראשונה יבלע יותר מן הפסח וכדומה ויבטלו המצה שהוא בולע באוסה שעה ושוב לא יצטרף בבליעה שניה לט שכבר נתבטל חלק המצה שבלע מקודם ועמ"ש התיס' בבטרוס דף כ"ג דקמא קמא בטל ברוב כשנכנס לבית הבליעה ומשיש בביאיר סברתם. והגם דאין מצות מבטלות זא"ז האמריק דה"מ דאורייתא בדאורייתא אבל דאורייתא ודרבק אחי דרבק ומבטל לי' לדאורייתא. וה"נ נם בזמן הבית אס בבליטתו הכזית פסח ומרור לא יבלע עוד הכזית מצה כשלימות יבטל כמצוה דאו' שאוכל כל הביעור להחיש דמצה דנם אי יש מצוה במ"ש לא משיב כמותם כיון שאץ המצוה בבלימות ויתבטל באותו רגע ושוב לא יצטרף לכזית. וכן כשיבלס הכזיח מצה בבלימות ומפסח ומרור יהיה עדיין חיש וביחד הן יומר מנדת יבטלו לכזיח דמצה כהא דאתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבק דה"נ אץ בהם שלימות המצוה וכפיס להאומרץ דליכא מצוה בח"ש ול"א אין מצות מבטלות זא־ז אלא אם הן שין במשיבות ואיכות המצוה ובפרס לעיש החיי בדעת הרא"ש והטור דהנס דאיסורץ מבסלין זא"ז אין מצות מבטלות זא"ז י"ל דהיינו דוקא כשיש לכזית בבלימות שאינה בטילה מצד משיבות כמצוה וג' חצאי דתים מעורבים מבסליז זחיז שסל חצי זית אין שם חשיבות המצוה סליו שלא יתבטל הנם שעומד להצערף לכזית בהאי שעתא כשטלע ליכא אלא חיש וקמא קפא בפיל לסברת התוס' הניל משא"כ כשאוכל כזית מצה לחוד שאין דבר המבסלו שפיר ייל דא"צ לבולעו בב"א:
והנה} מה שהקשיתי לעיל אי נימא שדוחק בריסוק ובליעה לאטל ג' זיתים כא' כמו"כ יקשה גם להרמב־ם שהיה כורך רק מצה ומרור ביחד דהא אכחי אצסרייך קרא להתיר כריכה שאינו דרך אכילה לאכול ביחד עם מרור ודרך לאכול מרור עם בשר ולא עם מצה והגם דמצה לא מליח וחסרה סעם דרך אכילחה במלח [ועי' פרש"י פסחים דף ל' ולפירוש' סמיש לה במילמא] ולא עם מרור ועיין חולין ק"כ סיס' דיה לחם פוני אמר רחמנא דהומ"ל נמי אכילה בסיב בי' ובפסחים דף ליה פרש"י דאין אדם יוצא בה י"ח דלאו דרך אכילה קאכיל לי'. וצ"ע דהא י"ל דבמצה דגלי קרא שיטל לסרכו ולאוכלו עם מרור ביחד גלי קרח דיינו מצה גם כשאינו אוכלו דא ומשיה קאמר הש"ס לסעמא דלאו לחם מוני הוא ועיץ ריה כ"ח דכפאו ואכל מצה יצא ומש"ש אי היינו גם כשתוחבו בביס הבליעה ואי נימא דחליא בפלוגחא דהלל ורבנן קאמר בחולין לחם עוני אמר רחמנא דזה הטעם מסיישב לכיע ובפסחים סי' רש"י לטס רבק או דאדרבה להלל אין מין מדבר שמצודוו בכך וכעין מ"ש במנחוח ה' ולרבנן שיכול לאוכלו בפ"ע מוכח מדשרי לטרכו דיייח נם כשאיט אוכלו כד"א וקאמר בחולין טעם מספיק לכ"ע ובפסחים פרש"י לסוס דקיי"ל כהלל ואכחי יקשה דאצסריך קרא כמ"ש:
והנה מה שתמה השאגת אריה על הרא"ש דהא אתקש מרור למצה דבכזיח. לכאורה ייל דכיון דלאו בכל מילי אחקש דבלע מצה יצא ומרור לא יצא משום דסצס חלוי באכילה ומרור צריך שיהא טעם מורגש בפיו ה"נ י"ל דמצה בפי כדת ככל אכילה ומרור א*צ כזיח שיעור אכילה אלא שירגיש בפיו המרירוו! ולא אחקש אלא בהא דדף ל"ט ולפנין נשים וכדומה שאוחן האוכלים מצוס יאכלו גם מטרים ולענין שיעורא לא אחקש . ועמ"ש הש"א גבי מרור של דמאי דלא איחקש מרור לענין מהביע שאינו דבר מיוחד במצה אלא שטצל בכל מצום החורה והנס דהיינו משוס דבדרבנן לא קפדיק על מה"ב מ"מ ה"נ י"ל דלא איחקש לערן אכילה בכדת הטלל בכל מצוס החורה. ומיושב קושיח הש"א דא"כ ניסא דף ק"כ דקרא דבערב מאכלו מצוח אחי לומר דבעי כדת במצה די"ל דבלא קיא ידעי' שצריך כדת ככל מצוח החורה משא"כ מרור דגם למ"ד דלא דרשי' סעמא דקרא ידפינן שהמרורים הוא ספל בעלמא להמאכל ואינו כמצה שהוא מאכל בפ"ע ונדע דיאכלהו כולל גס מצוח ולא מרורים [ולהלל שצריך כריכה קאי יאכלהו מל הפסח ולרבנן דכאו"א בס"ע משסע קצס ד'-ולל מצוח ומרורים ואם כן י"ל דהוי בפלוגחא ודלחכסים צריך כדח במרור] גם דבמצה כחיב שבטח ימים חאכלו וסצוח יאכל לכם הנם דהוי רשום מיס משסע מזה דנם בזמן מצוחו הוי כדרך אכילה בכזיה . ונם דאץ יי"ח מצה בדבר שא"ח על מיסוצו ומי פירוח שייך חיסון בהוססח מים ואיכא איסור לאו ונם לב"ש חייב מל חיסוצו בכזיח כשהוא שאור סשא"כ סחוח מכזיח דליכא מלקוח ולר"ל ח"ש מדרבנן. אך עמ"ש הרסב"ם דחמן בכ"ש דכחיב צא יאכל .ונם מציט דילפיק למבין מצח מצוה מההיא דמצוח יאכל ועיין ס"ז הימן חע"ה ס"ק ט' וסשיפא דממילא מרור שהוא זכר למדרוח ועיקר הקפידא שירגיש המרירוח א*5 כזיח כמו במצה דלא צוחה החורה על כרגשח כטעם אלא על אכילחו דסשיה יצא בבליעה דאיקרי אכילה ובעי אכילס בכזיח. א"נ דמיירי בזה"ז דסני במעט מרור לזכר ולא סקכו כעין דאורייחא בכזיח כיק שאינו דרך חירוס ועונג יו"ס אי לאו משום לשון הברכה . והנה מס"ש התוס' עמ"ש דאחי מרור דרבק ומבשל למצה דאורייחא דהא דמנחות כ"ג לא אתי בשמים ומבעלי למצה דאין ק הבשמים כי אם דבר מועט ולא חילקו דשאני מרור שהוא מר ומשוי למצה אכילה שלכד"א כיון שאין זה מצוסו מה"ת] אין לרוטח דס"ל דיי"ח מצוה גם שלכד"א. די"ל דשאני מצה דבזה"ב מצוסו לאכלו עם מדור ומש"ה גם בזמן הזה לא משיי ליה שלא כדרך אכילחס וליכא אלא משום ביטול המצה . ולסירון הסוס' מוכח דבעי מרור כדת אף בכריכה דאלח"ה הא אפשר שיכרוך עם מרור מעט דדבר מועט לא מבסל להמצה וליכא למימר דמ"ש לא ניכרוך כו' היינו כשלא יאכל אלא זה שבהכרח יצטרך כזית כד שיוכל לברך על אכילת מרור . דז"א דהא לא יברך בפ"ע ב' ברכוס על אכילה א' יאמר סל אכילת מצה ומרור . ונם דאי הוה מצוה לכרוך מה בכך שלא יוכל לברך בלשון אכילת מדור וע"ש במנחות דקאמר הביע דלא אפיש לה תבלין דרובא מצה היא ולא בסלה ומטאר דלא הוי דבר מוסט דוקא אלא דכל דרובא מצה היא לא בסלה וא"כ דוקא לפי שצדך מרור כדת בשיווי ממש כמו כמצה הוא דאתי ומבטל? ועיש בתוס' מנחות ליישב הא דעשה עיסה סן חסים ואורז אם יש בו טעם דגן אדם יי"ח בפסח דחוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבסל טעם דנן. א*נ דכ-אוכל כזית מצה כי מבטל ליה מרור ליכא טעם כדת מצה אבל אם אוכל הרבה שרי וא"כ ה*נ י"ל | להסיברין דלא בעי כדת במרור דמ"מ מבטל למצה משוס חוזק המרירות כיון דעכ"ס צריך שיאכל עד שירגיש טעם מרירות בפיו ולא סבי בכל שהו בעלמא ונס הוי שלכד"א כיון שאינו דרך מצותו סה"ת סשא"כ בשמים דלא מבטלי לסננם מצה וגם הוי כד"א ועמ"ש הש"א דהא דפריך לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה. ול"א שיאכל בתחלה פחות סכזית לכהובי־ץ דא"צ כדת בטיבול א' ולא יי"ח מדוד בפחות מכדת דגם פחות מכדת אינו ראוי לאטל בלא ברכת כמצוה טון דחזי לאצסרוסי ועדיין קשה הא דאר"ל דאס"ד סצוה לא בעי טונה למה לך חד טיבולי והא סביל ליה חד דמנא דהא לא יצא בפעם ראשון אם אכל פחות מכדת. וסהר"ל מפראג הוכיח מזה כהרמב"ם דבסיבול א' נמי בעי כזית וח"כ להרא"ש דבסיבול א' א*צ כזית וכן קיי"ל מוכח דנם מדור א"צ כזית אלא משום לשון כברכה טל אכילת מרור ושפיר פדך והא סביל ליה סד זימנא • ועמ"ש הקיג דליכא לסימר דדייק הש"ס דאס"ד מצות אצ*כ הו"ל לחכמים לתקן כדת בטיבול א' ולא יצטרך טיבול ב' דלא רצו חכמים לתקן בשעת טיבול א' שלא בזמן מצומו אמר אכילס מצה. וקצת עפ"ז הרמב"ם לטעמו שגם בזה"ב לא היה סרך הפסח עמהן משא"כ לש"ס שהיה כורק עם הפסת דמו לא הוי בזה"ז כדנא דכריכה י"ל דפריך שיתקט חכמים בטיבול א' כזית . הגס שיטה טיבול המרור קודם כיון דבלא"ה לא מתקיים בזה"ז מ"ש על מצות ומרורים יאכלוהו ולעולם י"ל דא"צ כדח בסיביל א' • והנה מה שהקשה הש"א דא*כ ברכה זו מיחד כשיקרא שמברך וצונו על אכילת מרור דהיק נצמוינו על שיעור אכילה בכדת . לענ"ד א"ש דהא כלאים מרור בזה"ז דרבק ומברך וצונו מלא תסור וה"< מדרבנן צריך לאטל כדת שיברך על אטלת מרור כנוסח שאר הברכות ועמ"ש התוס' סוכה דף מ"ד ומש"ש באריכות:
והנה בטוש"ע מבואר שישקענו כולו בחרוסת כו' וכמ"ש הב"ח ומהרל"ח דלא שבקינן הא דרב פפא מכח הא דדחי הש"ס בדרך דלמא ע"ש . ועיין ב"י דהרי"ף ורמב"ם ורא"ש שהשמיטו הא דמסא צריך לשקיפי סיל דא"צ לשקועי . ולכאורה י"ל שנם הרמב"ם סובר שצריך לשקמו ולא הוצרך לפרש זה שהוא מבואר ממה שכתב בלשונו ומטבל מרור בחרוסת ואוכל ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו הרי ששוקעו שאם אינו שוקעו אף אם ישהה אוהו לא יגסל פעמו [וק הריין! סמך על מה שהניא לא :שהי מרור נסרוסה כו' דמנואר מזה בסונלו נחרוסה ואיט מביאו בס"ע כמצוה מובדלס]. אמ;ס יש ליישב דעה הרמנ"ס לפמ"ש ה3*י. בדמסו דס"ל דא"צ לשקועי דהייט לסמ"ש הסוס' דמש"ה לא אתי חרוסת דרשות ומבעל לחזרת דמצוה משוס דכל עיקר מרור לא ניתקן רק בטיבול בחרוסת משוס קסא וס"ל להתוס' דכנס דהוי תק"ח משוס קפא נס לחנמיס מ"מ כיון דאינו אלא משוס שמירה מסכנה הוי רשות שמבטל למצוה [ועיי; אהיע סי' ס' וסש"ש בעגין שומר מצוה כו'] . והשתא י"ל דאי א*5 לשקועי אסור לסקוטי בחרוסת לפי שיבטל לחזרת דמצוה שלא נתקן לסבל בו דרך שקיעה דקפא מריחא מייח מרחוק. והנס דכסב הרמב"ס שהחרוסת מצו ה מד"ם זכר לסיס כו' וכראביצ י"ל דכיון דבזמן הבית דמרור ק התורה וחרוסת מדיס אין לשקוע בחרוסת דאתי דרבק ומבטל למצוה דאורייתא נס האימא דסקינו רבנן זכר למקדשי אין לשקוע [או.דאהי סרי דרבנן ומבטל למצוה חד דרבנן עיין טיא מגילה י"ס מנחות ל"א ומש"ש]. וכיון דלפוס דדחי הש"ס דדילמא לעולם אימא לך לי5 לשקועיה לא שייך להחמיר לשקועי מספק דהוי חומרא דאתי לידי קולא ונס לא אחמר הלכתא לא כהלל כו' ואי מצות מבסלין זא"ז יבטל למרור כיון שלא ניתקן לשקועי בו אלא דקפא מריחא מיית. אך בלא"ה לכאורה דמי לתבלין שהוא דבר מועט ונס אין בו חוזק מרירות ולא דמי כלל למרור שמבסל למצה לפי שהוא מרובה ומפני חוזק המרירות וצ"ס . ועיין בפי' המשנה להרמב"ס דלראב"־צ חייב לברך אקב"ו על אכילת חרוסת ואינה הלכה . והקשו שהוא סותר למ"ש פ*ז מחו*מ שהחרוסת מצוה מד"ס זכר לטיס ומ"־מ לא כסב שמברכין סל אכילת חרוסת וגם למה לא יברכו מליו דהא מברכי( על כל מצוה מדרבנן ס*ש בלח"ס. ולכאורס י"ל דכיון דא"צ כזית אץ לברך בלשון אכילה וכמיש הרא"ש ומרדכי ולא רצו לתקן טסח ברכה אחרת וכס"ש. ולפ"ז לראב־צ ע"כ דסבר שאוכל חרוסת כזית בפ"ס דאל־כ מבטל למרוריה ודא"צ לשקועי בחרוסת ודייק מלישנא דמתניסין ראב"ל אומר סצוה שבא לחדש שהוא מצוה ולא סק"ח בעלמא מפום קפא. דע*נ יש בזה גיס לדינא לומר שמברך עליה . אמנם לכאורה ייל דנם אי א"5 ברכה נ"ס לדינא דהוי מלוה תמיד משאיכ לרבנן דמשוס קפא קאמר בש"ס רק דחסא צרץ לשקועי משום קפא וק אמר קפא דחשא וא"כ י"ל דתיק אמר חזרת וחרוסת דחזרס היינו חסא משא"כ כשאין לו חזרת ואוכל מין מרור אחר כאין לו קפא וארס . סוי"ל שאין לברך טליה הנם דהוי ספה זכר לסיס כיון שאינה נאכלת בפ"ס וכסובל המרור בחרוסת וספל למצות מרור ונה בזהיז דסרווייהו דרבנן הויא טפילה כבא רק לסיבול ומשיה דייק לראב־צ שאמר מפה ככיונהו שמברך עליה ודס"ל שאינו ספל אלא מצוה בפ"ע י ומש"ה פסק כרמב"ס בלא לבק־ עליה הגס שכתב כהוא מצוה סדיס זכר לטיט וכהא דסניא כווסיה דר' יוחנן ומימרא דאביי וסונית הש"ס סברה כן מ*מ כיון שמבואר בכוניא שססבלו למרור בחרוסת קיייל דחרוסת ספל למצות מרור ואיט מברך עליה . ולר' לוי דאמר זכר לתפוח שהיו יולדות בניהן בלא עצב שאינו זכר לעבדות אינו מסוג זכר המרור ע"ש שסררו המצריים והוי מלוה בפ"ע וצריך לברך עליה . והרמב"ס בחיבורו לא הזכיר הטעם דצדיך נקהויי זכר צתפוח וכתב רק שהוא זכר לטיס שהיו עובדין בו במצרים ומתבלין אוהו בתבלין כמו סיס בתבן ושהוא זכר לקושי השעבוד כסו המרור ושהיא טפילה לה ואינו סוחר בספר היד למים בפי' כמשנה שאין הלכה כראב"צ דהוי מפה בפ"ע שמברך סליה כדמוכח בלשוט אלא שהוא ספל למצות מרור אף שהוא נ"כ מפה מד"ס וא"ש:
והנה מ"ש התוס' בזבחים ומנחות מכא דאם יש בו ספה דנן יייח בפסח ולא אתי ומבטל למצה סמ"ש הרמב"ן כ' חלה דהיינו משום מזמין גוררי! את האורז וכמ"ש בירום' ודק ס"ל נס לסוניא דזנחים דאס"ג דחטין גודרין אס האורז אי ססמא בטל דבר שנתבטל מעצמו היאך נורר אס אחריה א*ו סעמא ליב וכיון דל"ב ואיחזי לאצסרופי בדנפשיה כגוי דאיכא כזית בכא"ס שמצטרף לכל עונשין שבתורה לגבי חלה ומצה נמי גורר את האורז כו' ע"ש • ובפשיטות איש קושית התוס' ומשיה א"ש לדעת. ריי דאורליינש דלא לקי אפכיע אפי' שלא במינו דמ"מ יי"ח מצה כנם שאינו בא לידי חימון שיחייב על חימוצו מלקות דכיון שלא נתבטל לגמרי מן כתורה האישור סו גורר אח האורז אחריו וחייב על חימוצו. והא דקאמר שימ ניט ברוב לאו דאורייתא ופירש"י ללקוח עליו] והקשה הנרעיא זיל דהא לפ"ז י"ל דהוי"מסית ולא לקי. אולי י"ל דאי לא בטיל מסית לענין איסיי ועשה לא יתבטל איסור זב"ז נם למטן מלקות . ועמ"ש החוס' מהא דמעילה דף י"ז דפינול וטתר מצסרפין זע"זלענין אכילה [ומ"ש דכיי לאי שנ"כ עמ"ש נמק"א] אלא דהכא דמיערב בטל וכל דלא בסיל ואיכא איסור מסית הוי בכלל כל שבקדש פסול בא הכתוב ליסן ל"ת על אכילתן וחקא אי בטיל לגמרי מה"ת אינו בכלל כל שבקדש פסול ואינו מצטרף. סוי"ל לכסוברין דהיסר בהיתר ל"ב וע' ר"נ נדרים נ"ב ניט ואיסור באיסור בטיל דבשעת ביטול נפקע איס־ר כלו ממנו משא"כ היכא שנס אחר הביטול נשאר איסור סודה עליו ושם איסור שלו מליו א"א שיבטל באישור אחר . עוי"ל דהר"י אורליינש דקאי אליבא דר' יוחנן דח"ש מה"ת הוא דייל דסכ"ע מה"ח ולא לקי שאינו כהאישור נשלימוס ומשיה מתיב שסיר טל ר"ל דאמר כפיגיל והנותר ט' דאיהו דס"ל ח"ט מדרבנן ממילא כשמסבסל ואינו נחשב כממשות האישור ללקות עליו נם איסור תורה ליכא דלא עדיף מחיש בפיס וכשאסור מה"ת ע"כ שנחשב כממשות האיסור וממילא ילקה עליו: