אבן האזל/שכנים/יג

אבן האזל ‏ שכנים יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הנותן מתנה אין בה דין בן המצר, היה כתוב בשטר מתנה שאחריות מתנה זו על הנותן יש בה דין בן המצר, הואיל ויש בה אחריות מכירה הוא ולא כתב מתנה אלא לבטל זכות בן המצר וכמה נותן לו מה שהוא שוה. אמר הלוקח כן הוא והערמה עשינו ומכירה היא ובכך וכך קניתיה, נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין השלוחין, יראה לי שצריך לטעון דמים שהן ראויין או יותר מעט, אבל אם אמר על שוה מאה במאתים קניתי אינו נאמן.

אבל אם אמר וכו' הלח"מ הקשה דהא בפי"ד הל' ד' כתב לקח שוה מאה במאתים. וטען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנק"ח ונוטל מאתים, והביא דהב"י כתב לחלק דשאני הכא דעשו הערמה להוציא מיד המצרן, וכתב ע"ז הלח"מ דלא נראה כן מד' המ"מ שלא כתב טעמא דהערמה אלא דחזקה שאין אדם קונה שוה מאה במאתים, וכתב הלח"מ דמש"כ בפי"ד הוא כשמודה המצרן שראה הוא בעצמו שנתן המאתים אלא שטוען שקנוניא עשו ביניהם, ולכן נשבע הלוקח דלא דמי להיכי שיש עדים שנתן מאתים דאינו נשבע אלא היסת אח"כ דשאני הכא דבלא הודאתו לא היה הלוקח נאמן, ואין דבריו מבוררים דכיון דבלא הודאת המצרן לא היינו מאמינים להלוקח, ורק בשביל שהודה והוא הלא טוען שהיה קנוניא ביניהם, א"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר, והלח"מ בא מטעם זה לחייב רק להלוקח שבועה, אבל למה אין צריך להיות המצרן נאמן לגמרי, ואולי הוא להוציא, אבל תירוצו הוא אוקימתא בדברי הרמב"ם שלא הוזכר בדבריו כלל.

והנראה בזה דבפי"ד מיירי כפשוטו שכתוב בשטר המכירה שמכר לו הקרקע במאתים ושקבל המוכר דמי המכר, ועל זה טוען המצרן שהיה קנוניא ביניהם, ולכן לא דמי למה שכתב הרמב"ם אח"כ דאם היה שם עדים שנתן המאתים ובן המצר טוען שאמנה היתה, דברישא לא מיירי שהעידו העדים שהם יודעים שנתן המאתים, אלא שבשטר כתוב כן ע"פ המוכר ולכן צריך הלוקח לישבע, ומ"מ לא דמי לכאן דשם כיון דלפנינו שטר בעדים שקנה במאתים לא מרעינן לשטר מכח חזקה שאין אדם קונה שוה מאה במאתים ומהני זה רק להשביעו, אבל הכא דהוא רק טענה של הלוקח שקנה במאתים וכיון דהוא חזקה שאין אדם קונה שוה מאה במאתים אינו נאמן, ובאמת הדבר מבואר גם כאן בהל' ג' שכתב הרמב"ם היה כתוב בשטר מתנה וקבלתי עלי אחריות מתנה זו שאם תצא מידו אתן לו מאתים נותן לו בן המצר מאתים ואח"כ מסלקו ואע"פ שאינה שוה אלא מנה, ומבואר להדיא דבכה"ג לא אמרינן דחזקה שאין אדם קונה שוה מאה במאתים, וא"כ התם נמי שכתב לקח שוה מאה במאתים, היינו שבשטר מכירה כתוב שהוא במאתים, ומה שכתב שם הרמב"ם דאם טען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנק"ח, וכאן לא כתב שנשבע זהו משום דלא הזכיר כאן שטען בן המצר ואה"נ שאם טען בן המצר שקנוניא היא ודאי צריך הלוקח לישבע, ולדעתי הדברים פשוטים וברורים.

ב

הנותן מתנה אין בה דין בן המצר, היה כתוב בשטר מתנה שאחריות מתנה זו על הנותן יש בה דין בן המצר, הואיל ויש בה אחריות מכירה הוא ולא כתב מתנה אלא לבטל זכות בן המצר וכמה נותן לו מה שהוא שוה. אמר הלוקח כן הוא והערמה עשינו ומכירה היא ובכך וכך קניתיה, נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין השלוחין, יראה לי שצריך לטעון דמים שהן ראויין או יותר מעט, אבל אם אמר על שוה מאה במאתים קניתי אינו נאמן.

אבל אם אמר וכו' הלח"מ הקשה דהא בפי"ד הל' ד' כתב לקח שוה מאה במאתים. וטען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנק"ח ונוטל מאתים, והביא דהב"י כתב לחלק דשאני הכא דעשו הערמה להוציא מיד המצרן, וכתב ע"ז הלח"מ דלא נראה כן מד' המ"מ שלא כתב טעמא דהערמה אלא דחזקה שאין אדם קונה שוה מאה במאתים, וכתב הלח"מ דמש"כ בפי"ד הוא כשמודה המצרן שראה הוא בעצמו שנתן המאתים אלא שטוען שקנוניא עשו ביניהם, ולכן נשבע הלוקח דלא דמי להיכי שיש עדים שנתן מאתים דאינו נשבע אלא היסת אח"כ דשאני הכא דבלא הודאתו לא היה הלוקח נאמן, ואין דבריו מבוררים דכיון דבלא הודאת המצרן לא היינו מאמינים להלוקח, ורק בשביל שהודה והוא הלא טוען שהיה קנוניא ביניהם, א"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר, והלח"מ בא מטעם זה לחייב רק להלוקח שבועה, אבל למה אין צריך להיות המצרן נאמן לגמרי, ואולי הוא להוציא, אבל תירוצו הוא אוקימתא בדברי הרמב"ם שלא הוזכר בדבריו כלל.

והנראה בזה דבפי"ד מיירי כפשוטו שכתוב בשטר המכירה שמכר לו הקרקע במאתים ושקבל המוכר דמי המכר, ועל זה טוען המצרן שהיה קנוניא ביניהם, ולכן לא דמי למה שכתב הרמב"ם אח"כ דאם היה שם עדים שנתן המאתים ובן המצר טוען שאמנה היתה, דברישא לא מיירי שהעידו העדים שהם יודעים שנתן המאתים, אלא שבשטר כתוב כן ע"פ המוכר ולכן צריך הלוקח לישבע, ומ"מ לא דמי לכאן דשם כיון דלפנינו שטר בעדים שקנה במאתים לא מרעינן לשטר מכח חזקה שאין אדם קונה שוה מאה במאתים ומהני זה רק להשביעו, אבל הכא דהוא רק טענה של הלוקח שקנה במאתים וכיון דהוא חזקה שאין אדם קונה שוה מאה במאתים אינו נאמן, ובאמת הדבר מבואר גם כאן בהל' ג' שכתב הרמב"ם היה כתוב בשטר מתנה וקבלתי עלי אחריות מתנה זו שאם תצא מידו אתן לו מאתים נותן לו בן המצר מאתים ואח"כ מסלקו ואע"פ שאינה שוה אלא מנה, ומבואר להדיא דבכה"ג לא אמרינן דחזקה שאין אדם קונה שוה מאה במאתים, וא"כ התם נמי שכתב לקח שוה מאה במאתים, היינו שבשטר מכירה כתוב שהוא במאתים, ומה שכתב שם הרמב"ם דאם טען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנק"ח, וכאן לא כתב שנשבע זהו משום דלא הזכיר כאן שטען בן המצר ואה"נ שאם טען בן המצר שקנוניא היא ודאי צריך הלוקח לישבע, ולדעתי הדברים פשוטים וברורים.

ז

הלוקח שבנה והשביח או סתר והפסיד בן המצר מסלקו ונותן לו דמים הראויין לו והרי הוא בכל מעשיו כמו השליח, וכן אם לוה הלוקח קודם שיסלק אותו בן המצר וסלקו בן המצר אין בע"ח שלו טורף מיד בן המצר זהו העיקר בכל אלו הדינין שכל הלוקח בצד מצר חברו הוא כמו שליח לחברו ולתקן שלחו ולא לעוות, לפיכך אם השביח נוטל הוצאה ואם הפסיד וחפר והרס או אכל הפירות מנכין לו מן הדמים, בד"א שמחשבין לו הפירות בשאכלן אחר שבא בן המצר והביא מעות לסלקו, אבל כל הפירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותם.

בד"א שמחשבין לו הפירות, כתב המ"מ פי' אע"ג שהוא כשליח זהו כשמסלקו או בא לסלקו, אבל קודם לכן ה"ז כלוקח עד אותו זמן ואין מחשבין לו פירות שאכל עכ"ל, ולכאורה הדברים תמוהים דהיכי כתב דהוא כלוקח עד אותו זמן דהא כתב הרמב"ם להדיא דאינו אלא כשליח ועיין בהל' י"א שביארנו בארוכה דדעת הרמב"ם דלגבי המוכר אין אנו דנין דינא דבר מצרא, ולכן עיקר המכר של המוכר קיים לגבי הלוקח אלא דכל זה בין המוכר והלוקח אבל במה שנוגע בין הלוקח והמצרן אנו דנין כאילו הוא כשלוחו, ולכן זה ודאי דצריך הלוקח לכתוב שטר מכירה להמצרן, אבל מ"מ במה שנוגע בין הלוקח והמצרן הא אנו אומרים דהוי כאילו מעיקרא היה הקנין עבורו, ואיברא דלא נוכל לומר כן אלא אחר שהביא המצרן מעות דאז נעשה שלו למפרע בדברים שנוגעים בינו לבין הלוקח ולבע"ח, אבל מ"מ קשה כיון דעכ"פ למפרע נעשה של המצרן, ולכן לא חל שעבודו ששעבד הלוקח להקרקע, וא"כ אמאי לא שייך הפירות להמצרן.

והנראה בזה עפ"מ שכתבתי בפ"ז מה' נז"מ במה שחילק הרמב"ם בין שבחא דממילא לשבחא דמחמת הוצאה לענין בע"ח וגזלן ומזיק ובכור דדבר שהוא שלו ואינו ברשותו שייך שבחא דממילא למי שהוא שלו ושבחא דמחמת הוצאה למי שהוא ברשותו, ולכן אפשר לומר דכיון דכ"ז שלא הביא המצרן מעות עומדת השדה ברשות הלוקח, לכן הפירות שלו, ואף דלכאורה קשה מפירות שאין בהם עבודה והוצאה כגון שלקח שדה מלאה פירות אמאי שייכים להלוקח, איברא די"ל דבלקח שדה מלאה פירות לא נחשבין הפירות פירות של הקרקע כיון דבשעת המקח כבר היו בעין, א"כ ע"כ היה צריך לנכות מדמי הקרקע שוויים של הפירות ולא נחשבו פירות, וע"כ מה שכתב הרמב"ם פירות היינו פירות שגדלו אחר המכירה והוא לפימש"כ הטור בדעת הרמב"ם דיכול המצרן לסלק אפי' לזמן מרובה, אלא דאכתי קשה היכי שלקח שדה עם פירות שהתחילו לצמוח ואין צריכים עבודה, ומ"מ נקראים פירות, שגדלו מהקרקע אחר המכירה, אבל באמת גם זה מיושב דכיון שכתבנו דזה דמי לדין בע"ח, ובע"ח אף דגובה שבחא דממילא אבל אינו גובה פירות שאכל הלוקח, כמו שפסק הרמב"ם בפכ"א מה' מלוה הל' ב', ולכן גם כאן כיון שהיתה הקרקע ברשות הלוקח אין המצרן נוטל הפירות שאכל, ואדרבא בזה מדוקדק ומיושב מה שכתב הרמב"ם דרק פירות שאכל הלוקח אין מחשבין לו, ומוכח דפירות שנשארו בשדה כשהביא המעות נוטלם המצרן, ולדברי המ"מ יקשה הא מה שגדלו ברשות הלוקח גדלו, אבל לפי"ז מבואר דגם גבי בע"ח דקיי"ל דאינו נוטל פירות אינו אלא פירות שאכלן הלוקח, אבל פירות הנמצאים בשדה אף שגדלו ברשות הלוקח גובה אותם בע"ח ועיין בפ"ז מה' נז"מ שבארתי במה דחלוק בע"ח מבכור לדין פירות שנשארו בקרקע.

ט

בן המצר שבא לסלק את הלוקח וקודם שיסלקו מכר לו את השדה שיש לו על המצר אבד את זכותו.

מכר לו את השדה מלשון זה משמע דדוקא היכי שמכר את השדה הסמוכה להלוקח, אבל אם מכרה לאחר יש לו זכות דבר מצרא בעד הלוקח שקנה ממנו ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, אבל בחו"מ סי' קע"ה כתב המחבר דברי הרמב"ם וכתב להדיא דאפי' מכרה לאחר אבד את זכותו, וגם השני אין לו זכות לסלקו, ומשמע דהיה להמחבר גירסא אחרת בלשון הרמב"ם ותיבת "לו" מיותר, ובעיקר דינא אף דהלוקח לא הוי אלא שליח ועיין במש"כ בהל' י"א מ"מ כיון דכל זמן שלא בא לתבוע זכות מצרנות השדה היא של הלוקח, אלא דכשמביא מעות אמרינן דהמכירה נעשית למפרע עבורו, וביארנו בהל' י"א דזה אינו אלא בין הלוקח ובין המצרן, אבל מצד המוכר נמכרה השדה להלוקח, והלוקח צריך לכתוב שטר מכירה, וא"כ נוכל לומר בזה רק גדר למפרע דכשבא המצרן וטוען זכות מצרנות נעשה הקנין במה שנוגע בינו לבין הלוקח כאילו קנאה בשבילו וכיון דאנו צריכין לומר כאן גדר למפרע לכן צריך שעכ"פ שיהיה לו שם מצרן עתה כשבא לתבוע.

יא

בעל חוב של מוכר שטרף השדה מיד בעל המצר חוזר וטורף מן הלוקח שסלקו והלוקח חוזר ונוטל מן המוכר.

השגת הראב"ד בע"ח של מוכר שטרף וכו' עד ונוטל מן המוכר א"א לזה לא ידעתי טעמו, ואולי מפני שפשע שקנה מאיש שיש עליו שט"ח עכ"ל.

כתב המ"מ דטעמו של הרמב"ם שאע"פ שהלוקח הוא כשליח של בן המצר מ"מ אם לא רצה בן המצר לקנות ישאר אצלו ואם יטרוף בע"ח חוזר אצל המוכר ואם אין לו לשלם מפסיד, וכיון שכן אף כשסלקו בן המצר אם יטרפוה ממנו הוא בעל אחריות שהרי הוא כחוזר ומוכרה, אח"כ הביא המ"מ דהרמב"ן והרשב"א חלקו ואמרו שאין האחריות על הלוקח כלל אלא על המוכר, ודברי המ"מ צריכים ביאור דמקודם כתב שאע"פ שהלוקח הוא כשליח של בן המצר, ואח"כ כתב דלהכי מקבל המוכר אחריות שהרי הוא כחוזר ומוכרה לו, והכ"מ כתב על דברי המ"מ וז"ל ואני אומר שדברים תמוהים הם דאתו רבנן ותקנו משום ישר וטוב שיתן שדהו למצרן ושיתחייב באחריות בלא שום הנאה, ועל טעמו של הראב"ד תמה הכ"מ דאם הלוקח ידע הרי גם המצרן ידע ולמה סילק הלוקח, ולכן כתב הכ"מ דכונת הרמב"ם ביש למוכר ממה לפרוע ומשום דהמצרן אינו יכול לתבוע למוכר, ומה שכתב הרמב"ם מקודם דבעל המצר טורף מן הלוקח זהו כדי לכופו שיתבע מן המוכר דאל"כ לא ירצה לתבוע עבורו, אבל אם אין למוכר פשיטא שלא יפסיד הלוקח, וכתב הכ"מ שקרוב לזה מצא בדברי הרשב"א שכתב על דברי רבינו שאף הרב לא אמר אלא בדקבל מוכר אחריות דכי משלם איהו לבן המצר לית ליה פסידא דהא עליה דמוכר הדר, אבל היכי דאית ליה פסידא לא קאמר דועשית הישר והטוב אמר רחמנא עכ"ל, אבל לדעתי הוא דחוק לפרש דברי הרמב"ם דוקא באופן שיש להמוכר ממה לפרוע דהא כתב הרמב"ם בסתם דבעל המצר טורף מן הלוקח, ולא התנה אם יש למוכר ואח"כ כתב שהלוקח חוזר ונוטל מן המוכר.

ולבאר שיטת הרמב"ם נביא גם דברי הרמב"ן בחדושיו שכתב וז"ל ומסתברא דלוקח לא מקבל אחריות לבר מצרא דלאו ועשית הישר והטוב הוא שיהיה מפסיד בו ואע"ג דמוכר קביל עליה לדידיה אחריות דילמא לא הוי ליה נכסי למוכר והדר עליה וליתיה אלא כדין שליח ואחריותיה דבר מצרא אמוכר, ותמיהני על הר"מ הספרדי ז"ל שאמר אחריותו על הלוקח והוא עצמו נתן עיקר גדול בדינים הללו שאינו אלא כדין שליח של בן המצר עכ"ל, ומה שכתב שהוא עצמו נתן עיקר גדול בדינים הללו, זהו מה שכתב בהל' ז' וז"ל זהו העיקר בכל אלו הדינין שכל הלוקח בצד מצר חבירו הוא כמו שליח לחברו, וכן בפי"ב הל' ה' כתב המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו וזה הלוקח הרחוק כאלו הוא שליח של בן המצר, וא"כ דברי הרמב"ם צריכים ביאור משני הצדדין, חדא דאיזהו הישר והטוב הוא שיסתלק מן הקרקע ושיהיה חייב באחריות באופן שיוכל לבוא לידי הפסד, ואפי' לא יבוא לידי הפסד ויש למוכר ממה לגבות למה הוא מחוייב שיהיה לו דינא ודיינא עם המוכר ולגבות ממנו, ובודאי דעשיית הישר והטוב לא שייך אלא היכי דאין לו היזק בכך וזהו עיקר דינא דבר מצרא דיכול למצוא קרקעות במקום אחר, ועוד דהא בעצמו כתב דהלוקח הוא כשליח של בן המצר ולמה יתחייב באחריות.

והנראה בזה דהרמב"ם מחולק עם שאר הראשונים בפי' מה דאמרינן דדינא דבר מצרא הוא משום ועשית הישר והטוב, דמדברי הרמב"ן והרשב"א שהבאנו מוכח דגדר ועשית הישר והטוב הוא על זה שאנו דנין שיתן הלוקח קרקע בדמים לבן המיצר, אבל בדעת הרמב"ם נראה דמפרש דהא דאמרינן דמסלקינן ליה משום ועשית הישר והטוב היינו דמשום זה לא היה לו לקנות אצל בן המצר, ובתחלת הקניה היה הדין שבן המצר יקנה, וזהו מה שכתב בפי"ב הל' ה' וז"ל בן המצר קודם ומסלק את הלוקח ודבר זה משום שנאמר ועשית הישר והטוב אמרו חכמים הואיל והמכר אחד טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יותר מן הרחוק, והיינו דבעיקר קנין הקרקע הישר והטוב הוא שיקנה בן המצר, ולכן תיקנו חכמים על הלוקח שעבר על זה שדינו להסתלק ודינו כמו שהיה מתחלה קונה עבור בן המצר, אלא דמ"מ לא נוכל לומר דבאמת כן הדין משום דכל דין מצרנות לא תיקנו אלא על הלוקח ולא על המוכר, וכן כתב הרשב"א הובא בש"מ, ונראה דטעמא דמילתא משום דמוכר א"א לו להתרות במצרן שיקנה, דהמצרן יחפוץ בזול, אבל בלוקח אם יאמר הלוקח להמצרן שיקנה באלו המעות שהוא רוצה ליתן והמצרן לא יתן יכול הלוקח ליקח, אבל אם נטיל על המוכר לא יוכל לברר כמה נותן לו לוקח אחר, ולכן שקלוה רבנן דינא דבר מצרא מן המוכר והטילוה על הלוקח, אבל עכ"פ זה מבואר דכל דינא דב"מ הוא על הלוקח ולא על המוכר, וא"כ המוכר אין לו דין עם המצרן ולגבי המוכר לא נתבטל המכר שמכר ללוקח ומה דאמרינן דהלוקח כשליח זהו בינו ובין המצרן, ומבואר עכשיו דברי הרמב"ם שכתב מקודם דהעיקר בכל הדינים הללו שהלוקח הוא כשליח של המצרן דזהו בדין שבינו לבין המצרן, אבל לא בדין שבינו לבין המוכר, וכן בדין שבין המצרן לבין המוכר, ומבוארים דברי המ"מ שכתב דהלוקח הוא כמוכר להמצרן.

ולכן מבואר מה שכתב הכ"מ דהמצרן אינו יכול לטרוף מן המוכר בשביל האחריות דיאמר לו לאו בע"ד דידי את, ורק מה שכתב הכ"מ דמשו"ה כתב הרמב"ם דמצרן טורף מן הלוקח דאל"כ לא ירצה הלוקח לטרוף מן המוכר בשביל המצרן, לא צריך לזה כלל דכיון שלגבי המוכר המקח עם הלוקח קיים, א"כ אפי' אם יחפוץ הלוקח לטרוף מן המוכר קודם שטרף המצרן ממנו אינו יכול לטרוף, דה"נ בכל מוכר שמכר ללוקח והלוקח לשני וטרף בע"ח מהלוקח השני לא יוכל לוקח ראשון לטרוף מן המוכר כ"ז שלא גבה ממנו הלוקח השני, דיאמר אחוי טירפך ואשלם לך, דכל זמן שלא היה לו היזק איזה דין יש לו עם המוכר ולכן ע"כ דמקודם צריך המצרן לגבות מן הלוקח, אלא דלדברינו אפי' אם אין להמוכר לשלם גובה המצרן מהלוקח, ולא קשה מה שהקשה הכ"מ דאיזה ישר וטוב הוא שיקבל אחריות בדבר שלא היה לו שום הנאה, אבל לפי"מ שבארנו ל"ק כלל דדין ועשית הישר והטוב לדעת הרמב"ם אינו על מה שהלוקח צריך להסתלק וליתן הקרקע להמצרן בדמים שקנה, אלא דכיון שלא היה רשאי ליקח חייבוהו חכמים לחזור ולמכור השדה להמצרן בדמים שקנה, וחייבוהו למוכר באחריות כדרך שקנה הוא באחריות כיון דאינו יכול למסור אחריות המוכר להמצרן ולא איכפת לן אם דבר זה אינו מהישר והטוב דהעיקר הוא שמקודם לא היה רשאי ליקח לכן חייבוהו עכשיו אפי' באופן שיהיה לו פסידא, אכן זה ודאי דאם קנה מהמוכר מפורש בלא אחריות ודאי א"צ לקבל אחריות לגבי המצרן, כיון דהמצרן אם היה לוקח מהמוכר ג"כ לא היה מקבל המוכר אחריות, ואם המצרן לא היה רוצה ליקח בלא אחריות אז הלא היה רשות להלוקח ליקח, דהיכי דהוי פסידא למוכר ליכא דינא דב"מ, ומבואר דזהו שכתב הרשב"א שהביא הכ"מ סייעתא לדבריו, אבל באמת גם הרמב"ם ודאי מודה לזה, ומיושב ב' הקושיות על דברי הרמב"ם בין ממה דהלוקח כשליח בין ממה דליכא בזה ישר וטוב וכמו שבארנו.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.