אבן האזל/שבת/ד

אבן האזל ‏ שבת ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

מן הדין היה שטומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום וישאר התבשיל טמון בשבת, שהרי משהין על גבי האש בשבת, אבל אסרו חכמים להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא תרתיח הקדירה בשבת ויצטרך לגלותן עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל בשבת שהוא אסור לפיכך מותר להטמין בדבר המוסיף הבל בין השמשות שסתם קדרות בין השמשות כבר רתחו ונעו מבעבוען וכיון שנחו שוב אינן רותחין. וכן מן הדין היה לטמון התבשיל בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת עצמה אבל אסרו חכמים דבר זה גזירה שמא יטמין ברמץ ויהיו בו נצוצות של אש ונמצא חותה בגחלים, לפיכך אסרו להטמין דבר חם בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל.

ד' הרמב"ם הוא כפי גירסת הרי"ף בגמ' דף ל"ד גבי הא דאמר רבא מפני מה אמרו דפירש היפך גירסתו של רש"י בגמ' שם דלפי רש"י גרסינן למה אמרו דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח היינו שבעת שיבוא להטמין וימצא קדרתו שנצטננה ירתיחנה תחילה קודם שיטמין.

והנה קשה על פירש"י מה שהקשה הרמב"ן במלחמות וז"ל ובודאי קשה הוא לחשוש שמא ימצא אדם קדירה מצוננת ידליק את האור לכתחילה וירתיחנה בשבת שלא נחשדו ישראל על כך עכ"ל, ולכאורה היה נראה לומר דרש"י והרי"ף אזלי לשיטתייהו דרש"י שפוסק בגמ' ל"ז ע"ב כחנניא דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה א"כ לדידיה אפשר דסתם קדירות אינו מונחין קודם הטמנה בצונן אלא ע"ג כירה ולכשיראה שהיא צוננת היינו שנכבו קצת הגחלים יחתה אותם וזהו הגזירה שאמרו בגמ' דודאי חיישינן שמא יחתה, אבל הרי"ף לשיטתו דלא פסק כחנניה וסובר דאסור להשהות על כירה שאינה גרופה וקטומה וא"כ צריכינן למימר שידליק אש לכתחילה בשבת כדי לחמם וע"ז שייך טענת הרמב"ן דלא נחשדו ישראל על כך ולכן פירש באופן אחר כנ"ל, ואף דגם לשיטת הרי"ף פעמים דאפשר להשהות באינה גרופה וקטומה אם נתבשלה כל צרכה, אבל פשוט דסתם תבשיל הוא מצטמק ויפה לו ובמצטמק ויפה לו הרי"ף אוסר אם אינה גרופה כמפורש במקומו.

אכן א"א לומר כמ"ש בשיטת רש"י דהא רש"י סובר בעצמו דדין שהייה ודין הטמנה חד הוא ולכן כתב בסוגיא זו (ל"ד ע"ב) דגזרו להטמין אף בבישלה כל צרכה אטו לא בישלה כ"צ עד שיגרוף או יקטום והכי מסקינן בפ' כירה עיי"ש א"כ קאי רש"י בזה דלא כחנניא וסבירא ליה דאסור להשהות באינה גרופה וקטומה וא"כ א"א לפי שיטתו שתהא הקדירה עומדת ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה בשבת ותו לא שייך האי גזירה שיבוא לכתחילה לחתות בגחלים וכמו שהקשה הרמב"ן.

אמנם דברי רש"י תמוהין וסותרים דבעצמו פסק כחנניא בדף ל"ז בהא דאמר ואנן דמשהינן קדירה סמכינן אחנניא כשנתבשל כמאב"ד מותר להשהותו ע"ג כירה ואפילו באינה גרופה וקטומה ולפירש"י הטמנה ושהייה חדא איסורא ואין מחלק ביניהן, ועוד דרבא מרא דהאי שמעתתא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל סבירא ליה בדף ל"ז ע"ב כחנניה דמותר להשהות באינה גרופה וקטומה דאמר שם תרווייהו תנינא וכמ"ש רש"י דע"ז סמכינן, ולכאורה היה אפשר לומר דרש"י סובר כשיטת הבעה"מ דס"ל כחנניא דוקא במצטמק ורע לו והא דאסר בדף ל"ד להטמין ולהשהות ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה היינו במצטמק ויפה לו דאז גזרינן שמא יחתה, אבל מפשטות לשונו של רש"י ואנן דמשהינן קדירה ע"ג כירה משמע כל קדירה ואפילו במצטמק ויפה לו.

ואפשר היה לפרש דרש"י בהא סוגיא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום שמא יחתה, לא נחית לומר דבאינה גרופה וקטומה אסור אף להשהות ודלא כחנניה אלא דהביא להאי דינא דאסור להשהות אפילו נתבשל כל צרכה לדמיון בהסבר למה אסרו בהטמנה אף שנתבשלה כל צרכה משום גזירה שמא יחתה ולכן כתב דהיינו משום דגזרינן כל צרכה אטו לא נתבשל כ"צ, והא דהטמנה אסור אף בבישלה כ"צ ובשהייה פוסק כחנניא משום דבעצם דינא דהטמנה מדמינן לחזרה ובחזרה אף לחנניא אסור באינה גרופה וקטומה דלחנניא מתני' דכירה להחזיר תנן ולכן אסור להטמין כמו שאסור להחזיר וגזרינן התם בישלה כ"צ אטו לא בישלה כ"צ, ושפיר יש לומר כנ"ל דרש"י דסובר דמותר להשהות ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה איכא למיחש שמא יחתה בגחלים ומיושב תמיהת הרמב"ן, והא דהביא רש"י בסוגיין הא דר' אושעיא דאיירי בשהייה ולא הביא דין החזרה דלכ"ע אסור אפשר לומר דהוא משום דמתניתין היה אפשר לפרש דאיירי בלא בישלה כ"צ אבל בבישלה כ"צ ומצטמק ורע לו מותר אף להחזיר דליכא למיחש למידי וא"כ יקשה למה אסרו הטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא יחתה ואפילו בבישלה כל צרכה לזה הביא רש"י הא דאמר ר' אושעיא דבקטמה משהין עליה חמין שהוחמו כ"צ ומוכח דבלא קטמן אין משהין כלל אפילו חמין שהוחמו כ"צ דהוה מצטמק ורע לו והיינו כר' יהודה [לשיטת התוס', דלהרשב"א אף לר"י מותר במצטמק ורע לו] ואע"ג דליכא למיגזר משום מידי אלא ודאי דגזרינן בישלה כל צרכה אטו לא בישל כ"צ, ומזה שמעינן דהא דאסור במתני' אף במצטמק ורע לו בעינן דוקא גרופה וקטומה וממילא משום הכי אסור בהטמנה, ובאמת כתבו כן התוס' בריש פ' כירה דלהחזיר אסור אפילו חמין באינה גרופה, ואפשר לומר בביאור רש"י כדפירשנו, והא דהוסיף שם רש"י וכן אמר רבי יוחנן היינו משום דלרב דמחלק בגמ' ל"ז ע"ב בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו שפיר היה אפשר לומר דגם בחזרה אסור רק בלא נתבשלה כל צרכה או במצטמק ויפה לו דהא חזינן דרב לא גזר מצטמק ורע לו אטו מצטמק ויפה לו ולא גזר נמי נתבשל כ"צ אטו לא נתבשל כ"צ ולהכי כתב רש"י דמסקינן כר' יוחנן ולא מחלקינן בין מצטמק ויפה לו לרע לו ולרבנן תרווייהו אסורין ואף לחנניא דמותרין בשהייה אבל חזרה הכל אסור והטמנה דמיא לחזרה וממילא מצינן למימר דאף דרבא סובר בדין שהייה כחנניא אבל הטמנה אסור אף לחנניא.

ונראה לבאר הא דרש"י סובר דהטמנה אסור לכ"ע אף דרש"י פסק כחנניא בשהייה והיינו משום דהטמנה דמיא לחזרה, דהנה התוס' ריש כירה כתבו דדין חזרה דאסור לכ"ע אסור אף בערב שבת היכי שמחזיר בזמן שלא יהיה עוד אפשרות להרתיח עד השבת והא דמותר להשהות אף היכי שלא נתבשלה כל צרכה ולא חיישינן לחיתוי, היינו דבזה לא מוכח דמשהי לצורך שבת משא"כ באינו יכול להרתיחו עד השבת מותר להדיא לצורך שבת ובזה חיישינן שמא יחתה, ולכן בהטמנה בדבר המוסיף הבל כשמטמין אפילו מבעוד יום הלא א"א שיתבשל וירתיח עד השבת על ידם א"כ הלא מוכחא דלצורך השבת מטמין והוי דומה ממש לחזרה ולכן יכולינן שפיר למימר דאפילו לחנניא דשרי להשהות אף באינה גרופה וקטומה בהטמנה מודה דאסור להטמין ומשום דהטמנה דמיא לחזרה דכל דבר שאין דרכו שיתבשל עד השבת דמיא לחזרה ושייך שם גזירה דשמא יחתה.

ועוד נ"ל לבאר דלא דמי שהייה להטמנה מהא דחזינן דגזרו מבושל כל צרכו אטו אינו מבושל ולכן בחזרה אסור אפילו במצטמק ורע לו דגזרינן אטו מצטמק ויפה לו רק דבשהייה מותר משום דאפילו מבושל כמאב"ד ומצטמק ויפה לו נמי מותר ולכאורה קשה הא באינו מבושל אף כמאב"ד גם חנניא אוסר להשהות ולמה לא ניגזור מבושל כמאב"ד אטו אינו מבושל כמאב"ד וע"כ צריכינן למימר דסתם קדירות המתבשלות בשביל הלילה כבר נגמר בישולן או עכ"פ עומדין להיגמר בישולן עם חשיכה ולכן לא שייך למיגזר אטו שאינו מבושל כמאב"ד וזה שייך דוקא בשהייה שהוא לצורך הלילה אבל הטמנה שהוא לצורך המחר לעולם אפשר דאסור דבזה שייך למיגזר מבושל אטו אינו מבושל אפילו כמאב"ד עם חשיכה, דאז הלא ודאי חיישינן לחיתוי ואסרינן, ואף שאמרנו דדברים המוסיפים הבל אין בכוחן כ"כ לבשל וא"כ כשטומן בדבר המוסיף הבל מסתמא כבר מבושל ותו ליכא למיחש לשמא לא נתבשלה הקדירה כמאב"ד לפני השבת, אבל הא ליתא דהא גזרינן בגמ' להטמין בדבר המוסיף שמא יטמין ברמץ, וברמץ שיש שם גחלים יוכל להטמין לצורך מחר אף קדירות שאינן מבושלות כמאב"ד דעד מחר בודאי יגמרו בישולן, ולכן שפיר גזרינן מבושלת כ"צ אטו אינה מבושלת כמאב"ד, ושפיר נוכל לומר דגם חנניה דמתיר להשהות אית ליה דאסור להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום ומשום דגזרינן אטו לא נתבשלו וכדאסרינן בחזרה, ואפי' אם נימא דהטמנה דמיא לשהייה אליבא דרש"י ג"כ מיושב דבהשהייה כזה איכא למיחש אף בנתבשלה כמאב"ד ואסור אפילו לחנניה.

אולם לפי"ז לכאורה לא יתבארו לנו דברי רש"י במתני' ריש כירה דפירש שם דבאינה גרופה וקטומה אסור ליתן עליה משום שמוספת הבל וכמו גבי הטמנה דגזרינן שמא יחתה בגחלים, ולפי דברינו הלא שני גדרים מחולקים הם דהטמנה במוסיף הבל אסור משום דגזרינן אטו לא נתבשלו אפילו כמאב"ד ובשהייה שהוא לצורך הלילה ליכא להא גזירה ולכן מותר בנתבשלו כמאב"ד ואיך דימה זה לזה, ובפשוטו אפשר לומר דהדמיון הוא דעכ"פ גזירה אחת היא שמא יחתה בגחלים רק דבהטמנה איכא להא גזירה אף בנתבשלה כ"צ ובשהייה דוקא בלא נתבשלו כמאב"ד וכנ"ל, אמנם לפי מה שבארתי לעיל דהטמנה דמיא לחזרה ולא לשהייה ולכן מודה חנניא בהטמנה אתי שפיר טפי דהא דדימה רש"י מתניתין דכירה להטמנה משום דלדידיה דפסק כחנניא באמת לפי המסקנא קיי"ל דמתני' להחזיר תנן אבל להשהות משהין אף באינה גרופה והטמנה הוא דומיא לחזרה וכמו דגזרינן בחזרה לכו"ע מבושל כ"צ אטו אינה מבושל ה"נ בהטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, ורש"י דכתב דאסור משום דמוסיף הבל היינו משום דמתני' להחזיר תנן וחזרה הוא ממש כהטמנה דגזרינן שמא יחתה בגחלים, ואף דבגמ' שם ל"ד איתא דסתם קדרות ביה"ש רותחות ומשמע בפשטות שהן מבושלות אבל באמת נראה לי לומר דעכשיו שאסור להטמין ברמץ א"כ ע"כ מבשל מבעוד יום גם אותם הקדרות שהם לצורך מחר אבל לולא הגזירה דהטמנה ברמץ בודאי היה מניח לצורך מחר אף שלא נתבשלו וממילא שייך למיגזר גבי הטמנה אטו לא נתבשלו כדפירשנו.

ולפי"ז ליכא לקושית התוס' על רש"י שם בריש כירה, בהא דהקשו דגם כירה אחרי קטימה מוספת הבל יותר מרמץ ואפשר לומר בפשיטות דכיון דעושה מעשה הקטימה מוכחא מילתא ולא יבוא לעשות כבר שום מעשה נוסף בשבת, ועל מה שהקשו דא"כ לפירש"י חנניא דמתיר בשהייה יתיר גם הטמנה, הא בררנו דדעת רש"י דאף לחנניא דמתיר בשהייה אוסר בהטמנה ומשום דהטמנה לא דמי לשהייה ואף דבשהייה ליכא לגזירת חיתוי בהטמנה שייכא הגזירה ודמיא לחזרה, אכן לפי"ז יהיה מוכרח דשיטת רש"י לענין חזרה הוא כמו שיטת התוס' דאף בחול אם אין שהות להתבשל עד השבת אסור להחזיר ולא כהרמב"ם והרשב"א והר"ן שפירשו דחזרה הוא דוקא בשבת עצמה, דלדידהו ליכא לדמות הטמנה מבעוד יום לחזרה, דמבעוד יום הוי לעולם שהייה, וע"כ דדעת רש"י כהתוס' לענין חזרה מבעו"י.

ועיקר פירושו של רש"י מוכרח לפי שיטתו במתני' דף ל"ד ע"א דכתב בהא דתנן ספק חשיכה כו' דקסבר תנא דגזרו שבות בין השמשות ולכן פירש על הא דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה טעמא דשמא ירתיח והא דפריך א"ה בין השמשות נמי ניגזור היינו משום דגזרו שבות על ביהש"מ וכן כתב רש"י שם, אבל לפי שיטת הרמב"ם דלא גזרו שבות בביהש"מ כמו שפסק בפכ"ד הל' י' א"כ א"א לפרש קושית הגמ' הכי ולכן פירש להיפך דקאי על הא דגזרו להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום ולדידיה קושית הגמ' דלא תהא ביהש"מ קיל מבעוד יום דא"א לו לפרש כרש"י דהא לא גזרו שבות על ביהש"מ וגם סעודת שבת חשיבא דבר מצוה ומותר לכתחילה דהא מותר לשיטת רבינו להטמין בביהש"מ ולא גזרינן משום שבות.

ובעצם שיטת רבינו שפירש להיפך מגירסתו של רש"י בגמ' דעל מה שאמר רבא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום קאמר טעמא שמא ירתיח ופירש שתרתיח הקדירה ויצטרך לגלותה ואח"כ יחזור ויכסנה בשבת וע"ז אמרינן א"ה ביהש"מ נמי ליגזור, והוא דקים ליה דביהש"מ מותר להטמין אפילו בדבר המוסיף הבל ומתרצינן ע"ז דסתם קדרות ביהש"מ רותחות הם פירוש שנחו כבר מרתיחתן ולא ירתחו עוד שכבר רתחו, צריך להבין וכי משום שרתחו פעם לא ירתיחו לעולם ומה טעם שכבר נחו מרתיחתן והלא קדירה רותחת כמה פעמים אם רק יהיה חום בכדי להעלות רתיחות, ואפשר לומר שבשביל שאינן מלאות לא יעלו על שפת הכלי אבל הלשון שכבר נחו מרתיחתן ולא ירתיחו עוד לא משמע כן.

ולכן צריך ע"כ לפרש דברי רבינו להיפך מפירושו של רש"י, דרש"י פירש סתם קדרות ביהש"מ רותחות הן לאפוקי שאינה צוננת וליכא למיחש שמא ירתיח את הקדרה בבא להטמינה בביהש"מ ורבינו מפרש סתם קדרות רותחות הן היינו כבר אינן רותחות כ"כ כ"א נחו כבר מרתיחתן וגם אם יטמינו אותם אח"כ בדבר המוסיף הבל ג"כ לא יעלו שוב רתיחות דכבר אין הקדירה רותחת כ"כ והדברים המוסיפים הבל אין בכחן להרתיחם מחדש כדי שיעלה רתיחות אבל כשיוטמנו מבעוד יום דאז מעלה עוד הקדירה רתיחות תעלה רתיחות גם אחר שיטמנו בדבר המוסיף הבל.

והנה הר"ן תירץ גירסא זו דלא כהרמב"ם, דרבינו פירש דבדבר המוסיף הבל מותר להטמין ביהש"מ אף דמבעוד יום אסור, והר"ן לא רצה לחלק בין מבעוד יום לביהש"מ ולכן פירש דאף בביהש"מ אסור להטמין בדבר המוסיף הבל, וקושית הגמ' לדידיה הוא מדבר שאינו מוסיף דבאם שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, למה מותר ביהש"מ בדבר שאינו מוסיף הבל, ולכאורה קשה להבין איך מקשה הגמ' מדבר שאינו מוסיף הבל דאפשר דדוקא במוסיף הבל איכא למיחש שמא תרתיח הקדירה דאל"ה יקשה גם על מבעוד יום למה מותר להטמין באינו מוסיף הבל ובהכרח דלא דמי מוסיף לשאינו מוסיף הבל וא"כ מאי מקשה א"כ ביהש"מ נמי, ואפשר דכונת הר"ן הוא דנהי דמבעוד יום לא שייך למיגזר באינו מוסיף הבל דהא לא ירתיחו כ"כ מבעוד יום עד חשיכה בדבר שאינו מוסיף הבל אבל ביהש"מ דהוא סמוך לחשיכה אפשר דירתיחו גם באינו מוסיף הבל דאף דאינו מוסיף הבל מ"מ מעמיד כמו שהיה ואפשר לומר דבזמן קצר כזה ימשיכו לרתוח, ובפרט לשיטת הסוברים דגם רמץ מעמיד הבל הוא.

אכן נראה לומר דהא דדחקו להר"ן לפרש כן הוא משום דסבר דכל החששא דיגלה ויכסה את הקדירה בשבת, הוא משום שיעשה הטמנה בשבת דאסור אפילו בשאינו מוסיף הבל כשמטמין לכתחילה וכדמוכח מפורש מלשונו עיי"ש, אבל רבינו בפירוש המשניות וכן משמע נמי מחיבורו, פירש באופן אחר והוא דהטמנה בדבר המוסיף הבל בשבת אסור משום בישול וכן הוא לשונו בפיהמ"ש בפ' במה טומנין דאף דהיה מן הדין להתיר אפילו כשיתבשל בשבת דהא אינו תולדות האש אלא דגזרו שמא יאמרו כמו שמותר תוספות חום בהטמנה מותר נמי על גבי האש ממש ויבא לחמם על גבי האש בשבת, ומפורש בדבריו דלהטמין במוסיף הבל בשבת אסור מעיקר דינא דבישול והיינו בנצטננה מעט וגזרו תולדות שאר דברים אטו תולדות האש וכדאיתא בגמ' גזירה מעין זו, עכ"פ מוכח דליכא כאן גזירת הטמנה בשבת כ"א גזירת בישול בתולדות האש, ואף דהרמב"ם כתב על הא דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ, וברמץ אסור שמא יחתה וגזירה לגזירה לא שייך כדפירש רבינו בפיהמ"ש ומוכח לכאורה דיש לו הך גזירה, מ"מ אין לדמות גזירה לגזירה ושמא רק התם גזרינן שמא יטמין ברמץ אף על הטמנה אחרת, אבל הכא גבי יחזור ויכסה את הקדירה אפשר דלא שייכא למיגזר הכא דאין זו גזירה כ"כ פשוטה ושכיחא בכדי לגזור בשביל זה על הטמנה, עכ"פ הוכחנו דרבינו מפרש דשמא יחזור ויכסה את הקדירה בשבת דאסרינן משום הא להטמין בדברים המוסיפים הבל מבעוד יום, הוא גזירת בישול בתולדות שאר דברים אטו תולדות האש וליכא כאן לתא דהטמנה כלל, ולכן א"א לרבינו לפרש כהר"ן דקושית הגמרא הוא מדברים שאין מוסיפין הבל, דהא באינו מוסיף הבל ליכא תוספות חום כלל ולא שייכא שם גזירת בישול, ובהכרח דקושית הגמ' היא מדברים המוסיפים הבל וממילא דבין השמשות מותר להטמין אף בדברים המוסיפים הבל לפי מסקנת הגמ'.

אבל הר"ן א"א לו לפרש כפירוש רבינו דאיסור ההטמנה כאן הוא משום בישול משום דסובר דאם נתבשלה כמאב"ד אין כבר בישול אח"ז כדאיתא בדבריו בריש כירה דכתב גבי לא יחזיר בשבת שנראה כמבשל, וע"כ לא שייך למיגזר בהטמנה בשאר דברים אטו תולדת האור דאחרי שנתבשל כמאב"ד שוב אין בישול וליכא למיגזר מידי ולכן פירש דהטעם דאסור הוא משום הטמנה בשבת ושפיר פירש דקושית הגמ' הוא מאינו מוסיף הבל בביה"ש, דהא גם אם יטמין את הקדירה כשהיא רותחת ויכסנה הרי יטמין בשבת וכן הוא לגבי איסור הטמנה בביה"ש בשאינו מוסיף הבל כמו מוסיף הבל מבעו"י כדפירשנו, אבל רבינו דפסק בפ"ט דהמבשל דבר שנתבשל כל צרכו פטור משמע דוקא בבישל כ"צ אבל כמאב"ד יש בו אח"כ בישול כדהוכיח שם המ"מ, וא"כ שפיר יש לומר דסתם קדירות שבא להטמינן אינן מבושלות כל צרכן איכא למיגזר משום בישול וכמש"כ בפיהמ"ש כשיראו שמותר להוסיף חום ע"י שאר דברים ויבואו להחזיר גם על תולדות האש במבושל רק כמאב"ד, [וגם אפשר דס"ל לרבינו דדוקא ברותח אין בישול אחר בישול בנתבשל כ"צ אבל בצונן אפי' נתבשל כבר כ"צ שייך בישול, ובפ"ט שם מיירי ברותח לכן איכא למיגזר שיטמין צונן דשייך בישול, אבל עוד צ"ע זה בדעת רבינו] וא"כ לדידיה כל הגזירה משום בישול ולא שייך לאקשויי מאינו מוסיף הבל וכנ"ל.

והנה הא דאסרו חכמים הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת גזירה שמא יטמין ברמץ לכאורה צריך ביאור דלמה לא הוי גזירה לגזירה דהא אף הטמנה ברמץ אינו אסור אלא משום גזירה שמא יחתה בגחלים, והיה נראה לומר בזה עפי"מ שביארנו מכבר בהא דאמר רב בשבת דף כ"א ע"א דחלב מהותך שנתן לתוכו שמן מדליק ממנו בשבת ופריך שם בגמ' לגזור חלב מהותך שנתן לתוכו שמן משום חלב מהותך שלא נתן לתוכו שמן ואמר ע"ז היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, והקשה שם בתו"י אכתי הוי גזירה לגזירה חלב מהותך אטו שאינו מהותך ושאינו מהותך גזירה שמא יטה וכתבו דחדא גזירה הוא דא"א שלא יטה והוא חדוש לומר דאי אפשר שלא יטה, וכתבנו לחלק בין גזירה לחששא ושמא יטה אינה גזירה אלא חששא, והחילוק הוא דגזירה היינו כשגוזרין מעשה אחת שמא יעשה מעשה שניה האסורה בזה אמרינן דלא גזרינן גזירה לגזירה היינו שנאסור גם מעשה שלישית משום דאם נתיר לו את זה יעשה גם מעשה שניה דהיא גופא אינה אלא גזירה שמא יעשה מעשה האסורה וכדאמר בגמ' לענין לאסור נתן לתוכו שמן אטו לא נתן שמן דאינו אסור אלא משום חלב שאינו מהותך, אבל חששא היינו דבהך מילתא גופה חיישינן שמא יכשל ויעבור על איסור ברור כמו במדליק בחלב שאינו מהותך דחיישינן שמא יטה בזה יש לומר דגזרינן גזירה לגזירה מהותך אטו שאינו מהותך דבאינו מהותך גופא איכא חששא דשמא במעשה זו יכשל בדבר איסור, אכן לכאורה יש סתירה ע"ז מגמ' מפורשת בשבת דף י"א ע"ב דמייתי שם מתני' דלא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ומיבעיא להו כרמלית מאי ואמר רבא היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה. והנה הא דאסרו חכמים שלא יעמוד הוא שמא יוציא הכלי מרה"י לרה"ר ומ"מ אמר על כרמלית דהוי גזירה לגזירה, אבל באמת אין כאן סתירה דבודאי לא שייך לומר דגזרינן דאם יעמוד בכרמלית וישתה מרה"ר יבוא לעמוד ברה"י וישתה מרה"ר דאין זה דבר מצוי ולא שייך למיגזר משום זה וע"כ עלינו לומר דנאסור גם בכרמלית גזירה שמא יוציא הכלי מרה"ר לכרמלית ובזה אנו אומרין דכיון דכרמלית גופה גזירה אין גוזרין גזירה לגזירה והיינו דלא חיישינן גבי כרמלית שמא יוציא הכלי לכרמלית, אבל כשמדליקין בחלב מהותך כשאנו אוסרין חלב מהותך אטו שאינו מהותך ובאינו מהותך אסור שמא יטה ושמא יטה אינה גזירה אלא חששא וספק שמא יבוא לידי הדלקה וחילול שבת דאורייתא זה לא הוי גזירה ושייך לגזור בזה חלב מהותך אטו שאינו מהותך.

ונמצא לדברינו דלעשות גזירה משום דבר אחר ובאותו דבר יוכל לבוא לידי איסור דאורייתא שייך לגזור, אבל היכי דעיקר האיסור הוא דרבנן וגזירה, כמו כרמלית דאסור אטו רה"ר אין אוסרין שתיה בכרמלית שמא יבוא להוציא הכלי מרה"ר לכרמלית, ומבואר דגזירה משום דבר אחר שיש בו חששא גוזרין אבל חששא משום איסור שאיסורו רק גזירה אין חוששין, ולפי"ז לכאורה מיושב שפיר הא דאסרו הטמנה בדבר שאינו מוסיף גזירה שמא יטמין ברמץ אף דגם הטמנה ברמץ אינו אסור אלא משום שמא יחתה בגחלים, והוא משום דשמא יחתה אינו גדר גזירה אלא גדר חששא וספק ובזה שייך לגזור דבר שאינו מוסיף משום גזירת רמץ ורמץ גזירה שמא יחתה בגחלים כדגזרינן חלב מהותך אטו שאינו מהותך גזירה שמא יטה.

אמנם הרמב"ם בפיהמ"ש בר"פ במה טומנין כתב וטעם איסור ההטמנה בתבשיל באלו הדברים המנויים וכו' והדעת היה מחייב שתהיה ההטמנה בשבת בדבר שאינו מוסיף מותרת אבל אסרו גזירה שמא יטמין ברמץ והוא האפר החם לפי שהוא אינו מוסיף ואסרנו ההטמנה באפר חם מפחדנו שתהיה בה גחלת האש קטנה ובעת שמניעים האפר יחתה בגחלים ולפיכך לא התירו ההטמנה בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף משום גזירת רמץ ורמץ גזירה שמא יחתה בגחלים, ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלנו אין גוזרין גזירה לגזירה והוא שיגזרו ב"ד דבר בשעה מן השעות ואח"כ ישוב ויגזור גזירה לאותה גזירה זה הדבר אינם עושים אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כולה חדא גזירה היא ר"ל כי מי שגזר זאת הגזירה ראה שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזירות יחד עכ"ל, והנה לפי"מ שבארנו לכאורה לא צריך לתירוצו של הרמב"ם משום שגזרו בשעה אחת וכולה חדא גזירה היא.

ונראה דמה דהוצרך הרמב"ם לתירוצו זהו משום דסובר דלא דמי לשמא יטה דבמדליק בחלב שאינו מהותך כיון שאינו נמשך החלב בהפתילה ויראה שעומד שיכבה קרוב הדבר שישכח ויטה וזה חשש קרוב ואין זה בגדר גזירה, אבל כאן ברמץ כתב ואסרנו ההטמנה באפר החם מפחדנו שתהיה בה גחלת האש קטנה, והיינו דבודאי באפר שיש בו גחלים ניכרים, בודאי לא יבוא להטמין בה בשבת ואם יבוא להטמין באפר ע"כ זהו כשיראה שהאפר אין בה כבר גחלים, ובזה מבואר גירסת הרי"ף והרמב"ם שגורסים מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזירה שמא יטמין ברמץ וכתב הר"ן פי' דרמץ דבר שאינו מוסיף הבל הוא וכתב הר"ן ע"ז וזה שקשה בגירסא זו דודאי רמץ דבר המוסיף הוא לפיכך נראה יותר גירסת רש"י עיי"ש, אבל לפי מש"כ מבואר גירסת הרי"ף והרמב"ם דהר"ן מפרש רמץ כפשוטו דכיון דאמרינן שמא יחתה בגחלים א"כ יש בו עוד גחלים וכיון שיש בהרמץ עוד גחלים ניכרים בודאי יש בו הרבה חום וא"כ הוא דבר המוסיף הבל אבל הרמב"ם הא כתב להדיא מפחדנו שיהיה בה גחלת האש קטנה והיינו דבודאי למראית עין לא נמצא בהרמץ גחלים וזהו אחר זמן שכבר נתקרר הרמץ ולא נמצא בו גחלים ורמץ זה הוא דבר שאינו מוסיף הבל ורק שכתב מפחדנו שיהיה בה גחלת האש קטנה והיינו שלא נראית ואין זה בגדר חששא וספק כמו גבי שמא יטה אלא בגדר גזירה ולכן שייך בזה הא דאין גוזרין גזירה לגזירה וע"כ צריך לומר דכולה חדא גזירה היא כמ"ש הרמב"ם.

ג

מן הדין היה שטומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום וישאר התבשיל טמון בשבת, שהרי משהין על גבי האש בשבת, אבל אסרו חכמים להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא תרתיח הקדירה בשבת ויצטרך לגלותן עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל בשבת שהוא אסור לפיכך מותר להטמין בדבר המוסיף הבל בין השמשות שסתם קדרות בין השמשות כבר רתחו ונעו מבעבוען וכיון שנחו שוב אינן רותחין. וכן מן הדין היה לטמון התבשיל בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת עצמה אבל אסרו חכמים דבר זה גזירה שמא יטמין ברמץ ויהיו בו נצוצות של אש ונמצא חותה בגחלים, לפיכך אסרו להטמין דבר חם בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל.

ד' הרמב"ם הוא כפי גירסת הרי"ף בגמ' דף ל"ד גבי הא דאמר רבא מפני מה אמרו דפירש היפך גירסתו של רש"י בגמ' שם דלפי רש"י גרסינן למה אמרו דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח היינו שבעת שיבוא להטמין וימצא קדרתו שנצטננה ירתיחנה תחילה קודם שיטמין.

והנה קשה על פירש"י מה שהקשה הרמב"ן במלחמות וז"ל ובודאי קשה הוא לחשוש שמא ימצא אדם קדירה מצוננת ידליק את האור לכתחילה וירתיחנה בשבת שלא נחשדו ישראל על כך עכ"ל, ולכאורה היה נראה לומר דרש"י והרי"ף אזלי לשיטתייהו דרש"י שפוסק בגמ' ל"ז ע"ב כחנניא דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה א"כ לדידיה אפשר דסתם קדירות אינו מונחין קודם הטמנה בצונן אלא ע"ג כירה ולכשיראה שהיא צוננת היינו שנכבו קצת הגחלים יחתה אותם וזהו הגזירה שאמרו בגמ' דודאי חיישינן שמא יחתה, אבל הרי"ף לשיטתו דלא פסק כחנניה וסובר דאסור להשהות על כירה שאינה גרופה וקטומה וא"כ צריכינן למימר שידליק אש לכתחילה בשבת כדי לחמם וע"ז שייך טענת הרמב"ן דלא נחשדו ישראל על כך ולכן פירש באופן אחר כנ"ל, ואף דגם לשיטת הרי"ף פעמים דאפשר להשהות באינה גרופה וקטומה אם נתבשלה כל צרכה, אבל פשוט דסתם תבשיל הוא מצטמק ויפה לו ובמצטמק ויפה לו הרי"ף אוסר אם אינה גרופה כמפורש במקומו.

אכן א"א לומר כמ"ש בשיטת רש"י דהא רש"י סובר בעצמו דדין שהייה ודין הטמנה חד הוא ולכן כתב בסוגיא זו (ל"ד ע"ב) דגזרו להטמין אף בבישלה כל צרכה אטו לא בישלה כ"צ עד שיגרוף או יקטום והכי מסקינן בפ' כירה עיי"ש א"כ קאי רש"י בזה דלא כחנניא וסבירא ליה דאסור להשהות באינה גרופה וקטומה וא"כ א"א לפי שיטתו שתהא הקדירה עומדת ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה בשבת ותו לא שייך האי גזירה שיבוא לכתחילה לחתות בגחלים וכמו שהקשה הרמב"ן.

אמנם דברי רש"י תמוהין וסותרים דבעצמו פסק כחנניא בדף ל"ז בהא דאמר ואנן דמשהינן קדירה סמכינן אחנניא כשנתבשל כמאב"ד מותר להשהותו ע"ג כירה ואפילו באינה גרופה וקטומה ולפירש"י הטמנה ושהייה חדא איסורא ואין מחלק ביניהן, ועוד דרבא מרא דהאי שמעתתא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל סבירא ליה בדף ל"ז ע"ב כחנניה דמותר להשהות באינה גרופה וקטומה דאמר שם תרווייהו תנינא וכמ"ש רש"י דע"ז סמכינן, ולכאורה היה אפשר לומר דרש"י סובר כשיטת הבעה"מ דס"ל כחנניא דוקא במצטמק ורע לו והא דאסר בדף ל"ד להטמין ולהשהות ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה היינו במצטמק ויפה לו דאז גזרינן שמא יחתה, אבל מפשטות לשונו של רש"י ואנן דמשהינן קדירה ע"ג כירה משמע כל קדירה ואפילו במצטמק ויפה לו.

ואפשר היה לפרש דרש"י בהא סוגיא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום שמא יחתה, לא נחית לומר דבאינה גרופה וקטומה אסור אף להשהות ודלא כחנניה אלא דהביא להאי דינא דאסור להשהות אפילו נתבשל כל צרכה לדמיון בהסבר למה אסרו בהטמנה אף שנתבשלה כל צרכה משום גזירה שמא יחתה ולכן כתב דהיינו משום דגזרינן כל צרכה אטו לא נתבשל כ"צ, והא דהטמנה אסור אף בבישלה כ"צ ובשהייה פוסק כחנניא משום דבעצם דינא דהטמנה מדמינן לחזרה ובחזרה אף לחנניא אסור באינה גרופה וקטומה דלחנניא מתני' דכירה להחזיר תנן ולכן אסור להטמין כמו שאסור להחזיר וגזרינן התם בישלה כ"צ אטו לא בישלה כ"צ, ושפיר יש לומר כנ"ל דרש"י דסובר דמותר להשהות ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה איכא למיחש שמא יחתה בגחלים ומיושב תמיהת הרמב"ן, והא דהביא רש"י בסוגיין הא דר' אושעיא דאיירי בשהייה ולא הביא דין החזרה דלכ"ע אסור אפשר לומר דהוא משום דמתניתין היה אפשר לפרש דאיירי בלא בישלה כ"צ אבל בבישלה כ"צ ומצטמק ורע לו מותר אף להחזיר דליכא למיחש למידי וא"כ יקשה למה אסרו הטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא יחתה ואפילו בבישלה כל צרכה לזה הביא רש"י הא דאמר ר' אושעיא דבקטמה משהין עליה חמין שהוחמו כ"צ ומוכח דבלא קטמן אין משהין כלל אפילו חמין שהוחמו כ"צ דהוה מצטמק ורע לו והיינו כר' יהודה [לשיטת התוס', דלהרשב"א אף לר"י מותר במצטמק ורע לו] ואע"ג דליכא למיגזר משום מידי אלא ודאי דגזרינן בישלה כל צרכה אטו לא בישל כ"צ, ומזה שמעינן דהא דאסור במתני' אף במצטמק ורע לו בעינן דוקא גרופה וקטומה וממילא משום הכי אסור בהטמנה, ובאמת כתבו כן התוס' בריש פ' כירה דלהחזיר אסור אפילו חמין באינה גרופה, ואפשר לומר בביאור רש"י כדפירשנו, והא דהוסיף שם רש"י וכן אמר רבי יוחנן היינו משום דלרב דמחלק בגמ' ל"ז ע"ב בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו שפיר היה אפשר לומר דגם בחזרה אסור רק בלא נתבשלה כל צרכה או במצטמק ויפה לו דהא חזינן דרב לא גזר מצטמק ורע לו אטו מצטמק ויפה לו ולא גזר נמי נתבשל כ"צ אטו לא נתבשל כ"צ ולהכי כתב רש"י דמסקינן כר' יוחנן ולא מחלקינן בין מצטמק ויפה לו לרע לו ולרבנן תרווייהו אסורין ואף לחנניא דמותרין בשהייה אבל חזרה הכל אסור והטמנה דמיא לחזרה וממילא מצינן למימר דאף דרבא סובר בדין שהייה כחנניא אבל הטמנה אסור אף לחנניא.

ונראה לבאר הא דרש"י סובר דהטמנה אסור לכ"ע אף דרש"י פסק כחנניא בשהייה והיינו משום דהטמנה דמיא לחזרה, דהנה התוס' ריש כירה כתבו דדין חזרה דאסור לכ"ע אסור אף בערב שבת היכי שמחזיר בזמן שלא יהיה עוד אפשרות להרתיח עד השבת והא דמותר להשהות אף היכי שלא נתבשלה כל צרכה ולא חיישינן לחיתוי, היינו דבזה לא מוכח דמשהי לצורך שבת משא"כ באינו יכול להרתיחו עד השבת מותר להדיא לצורך שבת ובזה חיישינן שמא יחתה, ולכן בהטמנה בדבר המוסיף הבל כשמטמין אפילו מבעוד יום הלא א"א שיתבשל וירתיח עד השבת על ידם א"כ הלא מוכחא דלצורך השבת מטמין והוי דומה ממש לחזרה ולכן יכולינן שפיר למימר דאפילו לחנניא דשרי להשהות אף באינה גרופה וקטומה בהטמנה מודה דאסור להטמין ומשום דהטמנה דמיא לחזרה דכל דבר שאין דרכו שיתבשל עד השבת דמיא לחזרה ושייך שם גזירה דשמא יחתה.

ועוד נ"ל לבאר דלא דמי שהייה להטמנה מהא דחזינן דגזרו מבושל כל צרכו אטו אינו מבושל ולכן בחזרה אסור אפילו במצטמק ורע לו דגזרינן אטו מצטמק ויפה לו רק דבשהייה מותר משום דאפילו מבושל כמאב"ד ומצטמק ויפה לו נמי מותר ולכאורה קשה הא באינו מבושל אף כמאב"ד גם חנניא אוסר להשהות ולמה לא ניגזור מבושל כמאב"ד אטו אינו מבושל כמאב"ד וע"כ צריכינן למימר דסתם קדירות המתבשלות בשביל הלילה כבר נגמר בישולן או עכ"פ עומדין להיגמר בישולן עם חשיכה ולכן לא שייך למיגזר אטו שאינו מבושל כמאב"ד וזה שייך דוקא בשהייה שהוא לצורך הלילה אבל הטמנה שהוא לצורך המחר לעולם אפשר דאסור דבזה שייך למיגזר מבושל אטו אינו מבושל אפילו כמאב"ד עם חשיכה, דאז הלא ודאי חיישינן לחיתוי ואסרינן, ואף שאמרנו דדברים המוסיפים הבל אין בכוחן כ"כ לבשל וא"כ כשטומן בדבר המוסיף הבל מסתמא כבר מבושל ותו ליכא למיחש לשמא לא נתבשלה הקדירה כמאב"ד לפני השבת, אבל הא ליתא דהא גזרינן בגמ' להטמין בדבר המוסיף שמא יטמין ברמץ, וברמץ שיש שם גחלים יוכל להטמין לצורך מחר אף קדירות שאינן מבושלות כמאב"ד דעד מחר בודאי יגמרו בישולן, ולכן שפיר גזרינן מבושלת כ"צ אטו אינה מבושלת כמאב"ד, ושפיר נוכל לומר דגם חנניה דמתיר להשהות אית ליה דאסור להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום ומשום דגזרינן אטו לא נתבשלו וכדאסרינן בחזרה, ואפי' אם נימא דהטמנה דמיא לשהייה אליבא דרש"י ג"כ מיושב דבהשהייה כזה איכא למיחש אף בנתבשלה כמאב"ד ואסור אפילו לחנניה.

אולם לפי"ז לכאורה לא יתבארו לנו דברי רש"י במתני' ריש כירה דפירש שם דבאינה גרופה וקטומה אסור ליתן עליה משום שמוספת הבל וכמו גבי הטמנה דגזרינן שמא יחתה בגחלים, ולפי דברינו הלא שני גדרים מחולקים הם דהטמנה במוסיף הבל אסור משום דגזרינן אטו לא נתבשלו אפילו כמאב"ד ובשהייה שהוא לצורך הלילה ליכא להא גזירה ולכן מותר בנתבשלו כמאב"ד ואיך דימה זה לזה, ובפשוטו אפשר לומר דהדמיון הוא דעכ"פ גזירה אחת היא שמא יחתה בגחלים רק דבהטמנה איכא להא גזירה אף בנתבשלה כ"צ ובשהייה דוקא בלא נתבשלו כמאב"ד וכנ"ל, אמנם לפי מה שבארתי לעיל דהטמנה דמיא לחזרה ולא לשהייה ולכן מודה חנניא בהטמנה אתי שפיר טפי דהא דדימה רש"י מתניתין דכירה להטמנה משום דלדידיה דפסק כחנניא באמת לפי המסקנא קיי"ל דמתני' להחזיר תנן אבל להשהות משהין אף באינה גרופה והטמנה הוא דומיא לחזרה וכמו דגזרינן בחזרה לכו"ע מבושל כ"צ אטו אינה מבושל ה"נ בהטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, ורש"י דכתב דאסור משום דמוסיף הבל היינו משום דמתני' להחזיר תנן וחזרה הוא ממש כהטמנה דגזרינן שמא יחתה בגחלים, ואף דבגמ' שם ל"ד איתא דסתם קדרות ביה"ש רותחות ומשמע בפשטות שהן מבושלות אבל באמת נראה לי לומר דעכשיו שאסור להטמין ברמץ א"כ ע"כ מבשל מבעוד יום גם אותם הקדרות שהם לצורך מחר אבל לולא הגזירה דהטמנה ברמץ בודאי היה מניח לצורך מחר אף שלא נתבשלו וממילא שייך למיגזר גבי הטמנה אטו לא נתבשלו כדפירשנו.

ולפי"ז ליכא לקושית התוס' על רש"י שם בריש כירה, בהא דהקשו דגם כירה אחרי קטימה מוספת הבל יותר מרמץ ואפשר לומר בפשיטות דכיון דעושה מעשה הקטימה מוכחא מילתא ולא יבוא לעשות כבר שום מעשה נוסף בשבת, ועל מה שהקשו דא"כ לפירש"י חנניא דמתיר בשהייה יתיר גם הטמנה, הא בררנו דדעת רש"י דאף לחנניא דמתיר בשהייה אוסר בהטמנה ומשום דהטמנה לא דמי לשהייה ואף דבשהייה ליכא לגזירת חיתוי בהטמנה שייכא הגזירה ודמיא לחזרה, אכן לפי"ז יהיה מוכרח דשיטת רש"י לענין חזרה הוא כמו שיטת התוס' דאף בחול אם אין שהות להתבשל עד השבת אסור להחזיר ולא כהרמב"ם והרשב"א והר"ן שפירשו דחזרה הוא דוקא בשבת עצמה, דלדידהו ליכא לדמות הטמנה מבעוד יום לחזרה, דמבעוד יום הוי לעולם שהייה, וע"כ דדעת רש"י כהתוס' לענין חזרה מבעו"י.

ועיקר פירושו של רש"י מוכרח לפי שיטתו במתני' דף ל"ד ע"א דכתב בהא דתנן ספק חשיכה כו' דקסבר תנא דגזרו שבות בין השמשות ולכן פירש על הא דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה טעמא דשמא ירתיח והא דפריך א"ה בין השמשות נמי ניגזור היינו משום דגזרו שבות על ביהש"מ וכן כתב רש"י שם, אבל לפי שיטת הרמב"ם דלא גזרו שבות בביהש"מ כמו שפסק בפכ"ד הל' י' א"כ א"א לפרש קושית הגמ' הכי ולכן פירש להיפך דקאי על הא דגזרו להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום ולדידיה קושית הגמ' דלא תהא ביהש"מ קיל מבעוד יום דא"א לו לפרש כרש"י דהא לא גזרו שבות על ביהש"מ וגם סעודת שבת חשיבא דבר מצוה ומותר לכתחילה דהא מותר לשיטת רבינו להטמין בביהש"מ ולא גזרינן משום שבות.

ובעצם שיטת רבינו שפירש להיפך מגירסתו של רש"י בגמ' דעל מה שאמר רבא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום קאמר טעמא שמא ירתיח ופירש שתרתיח הקדירה ויצטרך לגלותה ואח"כ יחזור ויכסנה בשבת וע"ז אמרינן א"ה ביהש"מ נמי ליגזור, והוא דקים ליה דביהש"מ מותר להטמין אפילו בדבר המוסיף הבל ומתרצינן ע"ז דסתם קדרות ביהש"מ רותחות הם פירוש שנחו כבר מרתיחתן ולא ירתחו עוד שכבר רתחו, צריך להבין וכי משום שרתחו פעם לא ירתיחו לעולם ומה טעם שכבר נחו מרתיחתן והלא קדירה רותחת כמה פעמים אם רק יהיה חום בכדי להעלות רתיחות, ואפשר לומר שבשביל שאינן מלאות לא יעלו על שפת הכלי אבל הלשון שכבר נחו מרתיחתן ולא ירתיחו עוד לא משמע כן.

ולכן צריך ע"כ לפרש דברי רבינו להיפך מפירושו של רש"י, דרש"י פירש סתם קדרות ביהש"מ רותחות הן לאפוקי שאינה צוננת וליכא למיחש שמא ירתיח את הקדרה בבא להטמינה בביהש"מ ורבינו מפרש סתם קדרות רותחות הן היינו כבר אינן רותחות כ"כ כ"א נחו כבר מרתיחתן וגם אם יטמינו אותם אח"כ בדבר המוסיף הבל ג"כ לא יעלו שוב רתיחות דכבר אין הקדירה רותחת כ"כ והדברים המוסיפים הבל אין בכחן להרתיחם מחדש כדי שיעלה רתיחות אבל כשיוטמנו מבעוד יום דאז מעלה עוד הקדירה רתיחות תעלה רתיחות גם אחר שיטמנו בדבר המוסיף הבל.

והנה הר"ן תירץ גירסא זו דלא כהרמב"ם, דרבינו פירש דבדבר המוסיף הבל מותר להטמין ביהש"מ אף דמבעוד יום אסור, והר"ן לא רצה לחלק בין מבעוד יום לביהש"מ ולכן פירש דאף בביהש"מ אסור להטמין בדבר המוסיף הבל, וקושית הגמ' לדידיה הוא מדבר שאינו מוסיף דבאם שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, למה מותר ביהש"מ בדבר שאינו מוסיף הבל, ולכאורה קשה להבין איך מקשה הגמ' מדבר שאינו מוסיף הבל דאפשר דדוקא במוסיף הבל איכא למיחש שמא תרתיח הקדירה דאל"ה יקשה גם על מבעוד יום למה מותר להטמין באינו מוסיף הבל ובהכרח דלא דמי מוסיף לשאינו מוסיף הבל וא"כ מאי מקשה א"כ ביהש"מ נמי, ואפשר דכונת הר"ן הוא דנהי דמבעוד יום לא שייך למיגזר באינו מוסיף הבל דהא לא ירתיחו כ"כ מבעוד יום עד חשיכה בדבר שאינו מוסיף הבל אבל ביהש"מ דהוא סמוך לחשיכה אפשר דירתיחו גם באינו מוסיף הבל דאף דאינו מוסיף הבל מ"מ מעמיד כמו שהיה ואפשר לומר דבזמן קצר כזה ימשיכו לרתוח, ובפרט לשיטת הסוברים דגם רמץ מעמיד הבל הוא.

אכן נראה לומר דהא דדחקו להר"ן לפרש כן הוא משום דסבר דכל החששא דיגלה ויכסה את הקדירה בשבת, הוא משום שיעשה הטמנה בשבת דאסור אפילו בשאינו מוסיף הבל כשמטמין לכתחילה וכדמוכח מפורש מלשונו עיי"ש, אבל רבינו בפירוש המשניות וכן משמע נמי מחיבורו, פירש באופן אחר והוא דהטמנה בדבר המוסיף הבל בשבת אסור משום בישול וכן הוא לשונו בפיהמ"ש בפ' במה טומנין דאף דהיה מן הדין להתיר אפילו כשיתבשל בשבת דהא אינו תולדות האש אלא דגזרו שמא יאמרו כמו שמותר תוספות חום בהטמנה מותר נמי על גבי האש ממש ויבא לחמם על גבי האש בשבת, ומפורש בדבריו דלהטמין במוסיף הבל בשבת אסור מעיקר דינא דבישול והיינו בנצטננה מעט וגזרו תולדות שאר דברים אטו תולדות האש וכדאיתא בגמ' גזירה מעין זו, עכ"פ מוכח דליכא כאן גזירת הטמנה בשבת כ"א גזירת בישול בתולדות האש, ואף דהרמב"ם כתב על הא דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ, וברמץ אסור שמא יחתה וגזירה לגזירה לא שייך כדפירש רבינו בפיהמ"ש ומוכח לכאורה דיש לו הך גזירה, מ"מ אין לדמות גזירה לגזירה ושמא רק התם גזרינן שמא יטמין ברמץ אף על הטמנה אחרת, אבל הכא גבי יחזור ויכסה את הקדירה אפשר דלא שייכא למיגזר הכא דאין זו גזירה כ"כ פשוטה ושכיחא בכדי לגזור בשביל זה על הטמנה, עכ"פ הוכחנו דרבינו מפרש דשמא יחזור ויכסה את הקדירה בשבת דאסרינן משום הא להטמין בדברים המוסיפים הבל מבעוד יום, הוא גזירת בישול בתולדות שאר דברים אטו תולדות האש וליכא כאן לתא דהטמנה כלל, ולכן א"א לרבינו לפרש כהר"ן דקושית הגמרא הוא מדברים שאין מוסיפין הבל, דהא באינו מוסיף הבל ליכא תוספות חום כלל ולא שייכא שם גזירת בישול, ובהכרח דקושית הגמ' היא מדברים המוסיפים הבל וממילא דבין השמשות מותר להטמין אף בדברים המוסיפים הבל לפי מסקנת הגמ'.

אבל הר"ן א"א לו לפרש כפירוש רבינו דאיסור ההטמנה כאן הוא משום בישול משום דסובר דאם נתבשלה כמאב"ד אין כבר בישול אח"ז כדאיתא בדבריו בריש כירה דכתב גבי לא יחזיר בשבת שנראה כמבשל, וע"כ לא שייך למיגזר בהטמנה בשאר דברים אטו תולדת האור דאחרי שנתבשל כמאב"ד שוב אין בישול וליכא למיגזר מידי ולכן פירש דהטעם דאסור הוא משום הטמנה בשבת ושפיר פירש דקושית הגמ' הוא מאינו מוסיף הבל בביה"ש, דהא גם אם יטמין את הקדירה כשהיא רותחת ויכסנה הרי יטמין בשבת וכן הוא לגבי איסור הטמנה בביה"ש בשאינו מוסיף הבל כמו מוסיף הבל מבעו"י כדפירשנו, אבל רבינו דפסק בפ"ט דהמבשל דבר שנתבשל כל צרכו פטור משמע דוקא בבישל כ"צ אבל כמאב"ד יש בו אח"כ בישול כדהוכיח שם המ"מ, וא"כ שפיר יש לומר דסתם קדירות שבא להטמינן אינן מבושלות כל צרכן איכא למיגזר משום בישול וכמש"כ בפיהמ"ש כשיראו שמותר להוסיף חום ע"י שאר דברים ויבואו להחזיר גם על תולדות האש במבושל רק כמאב"ד, [וגם אפשר דס"ל לרבינו דדוקא ברותח אין בישול אחר בישול בנתבשל כ"צ אבל בצונן אפי' נתבשל כבר כ"צ שייך בישול, ובפ"ט שם מיירי ברותח לכן איכא למיגזר שיטמין צונן דשייך בישול, אבל עוד צ"ע זה בדעת רבינו] וא"כ לדידיה כל הגזירה משום בישול ולא שייך לאקשויי מאינו מוסיף הבל וכנ"ל.

והנה הא דאסרו חכמים הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת גזירה שמא יטמין ברמץ לכאורה צריך ביאור דלמה לא הוי גזירה לגזירה דהא אף הטמנה ברמץ אינו אסור אלא משום גזירה שמא יחתה בגחלים, והיה נראה לומר בזה עפי"מ שביארנו מכבר בהא דאמר רב בשבת דף כ"א ע"א דחלב מהותך שנתן לתוכו שמן מדליק ממנו בשבת ופריך שם בגמ' לגזור חלב מהותך שנתן לתוכו שמן משום חלב מהותך שלא נתן לתוכו שמן ואמר ע"ז היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, והקשה שם בתו"י אכתי הוי גזירה לגזירה חלב מהותך אטו שאינו מהותך ושאינו מהותך גזירה שמא יטה וכתבו דחדא גזירה הוא דא"א שלא יטה והוא חדוש לומר דאי אפשר שלא יטה, וכתבנו לחלק בין גזירה לחששא ושמא יטה אינה גזירה אלא חששא, והחילוק הוא דגזירה היינו כשגוזרין מעשה אחת שמא יעשה מעשה שניה האסורה בזה אמרינן דלא גזרינן גזירה לגזירה היינו שנאסור גם מעשה שלישית משום דאם נתיר לו את זה יעשה גם מעשה שניה דהיא גופא אינה אלא גזירה שמא יעשה מעשה האסורה וכדאמר בגמ' לענין לאסור נתן לתוכו שמן אטו לא נתן שמן דאינו אסור אלא משום חלב שאינו מהותך, אבל חששא היינו דבהך מילתא גופה חיישינן שמא יכשל ויעבור על איסור ברור כמו במדליק בחלב שאינו מהותך דחיישינן שמא יטה בזה יש לומר דגזרינן גזירה לגזירה מהותך אטו שאינו מהותך דבאינו מהותך גופא איכא חששא דשמא במעשה זו יכשל בדבר איסור, אכן לכאורה יש סתירה ע"ז מגמ' מפורשת בשבת דף י"א ע"ב דמייתי שם מתני' דלא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ומיבעיא להו כרמלית מאי ואמר רבא היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה. והנה הא דאסרו חכמים שלא יעמוד הוא שמא יוציא הכלי מרה"י לרה"ר ומ"מ אמר על כרמלית דהוי גזירה לגזירה, אבל באמת אין כאן סתירה דבודאי לא שייך לומר דגזרינן דאם יעמוד בכרמלית וישתה מרה"ר יבוא לעמוד ברה"י וישתה מרה"ר דאין זה דבר מצוי ולא שייך למיגזר משום זה וע"כ עלינו לומר דנאסור גם בכרמלית גזירה שמא יוציא הכלי מרה"ר לכרמלית ובזה אנו אומרין דכיון דכרמלית גופה גזירה אין גוזרין גזירה לגזירה והיינו דלא חיישינן גבי כרמלית שמא יוציא הכלי לכרמלית, אבל כשמדליקין בחלב מהותך כשאנו אוסרין חלב מהותך אטו שאינו מהותך ובאינו מהותך אסור שמא יטה ושמא יטה אינה גזירה אלא חששא וספק שמא יבוא לידי הדלקה וחילול שבת דאורייתא זה לא הוי גזירה ושייך לגזור בזה חלב מהותך אטו שאינו מהותך.

ונמצא לדברינו דלעשות גזירה משום דבר אחר ובאותו דבר יוכל לבוא לידי איסור דאורייתא שייך לגזור, אבל היכי דעיקר האיסור הוא דרבנן וגזירה, כמו כרמלית דאסור אטו רה"ר אין אוסרין שתיה בכרמלית שמא יבוא להוציא הכלי מרה"ר לכרמלית, ומבואר דגזירה משום דבר אחר שיש בו חששא גוזרין אבל חששא משום איסור שאיסורו רק גזירה אין חוששין, ולפי"ז לכאורה מיושב שפיר הא דאסרו הטמנה בדבר שאינו מוסיף גזירה שמא יטמין ברמץ אף דגם הטמנה ברמץ אינו אסור אלא משום שמא יחתה בגחלים, והוא משום דשמא יחתה אינו גדר גזירה אלא גדר חששא וספק ובזה שייך לגזור דבר שאינו מוסיף משום גזירת רמץ ורמץ גזירה שמא יחתה בגחלים כדגזרינן חלב מהותך אטו שאינו מהותך גזירה שמא יטה.

אמנם הרמב"ם בפיהמ"ש בר"פ במה טומנין כתב וטעם איסור ההטמנה בתבשיל באלו הדברים המנויים וכו' והדעת היה מחייב שתהיה ההטמנה בשבת בדבר שאינו מוסיף מותרת אבל אסרו גזירה שמא יטמין ברמץ והוא האפר החם לפי שהוא אינו מוסיף ואסרנו ההטמנה באפר חם מפחדנו שתהיה בה גחלת האש קטנה ובעת שמניעים האפר יחתה בגחלים ולפיכך לא התירו ההטמנה בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף משום גזירת רמץ ורמץ גזירה שמא יחתה בגחלים, ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלנו אין גוזרין גזירה לגזירה והוא שיגזרו ב"ד דבר בשעה מן השעות ואח"כ ישוב ויגזור גזירה לאותה גזירה זה הדבר אינם עושים אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כולה חדא גזירה היא ר"ל כי מי שגזר זאת הגזירה ראה שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזירות יחד עכ"ל, והנה לפי"מ שבארנו לכאורה לא צריך לתירוצו של הרמב"ם משום שגזרו בשעה אחת וכולה חדא גזירה היא.

ונראה דמה דהוצרך הרמב"ם לתירוצו זהו משום דסובר דלא דמי לשמא יטה דבמדליק בחלב שאינו מהותך כיון שאינו נמשך החלב בהפתילה ויראה שעומד שיכבה קרוב הדבר שישכח ויטה וזה חשש קרוב ואין זה בגדר גזירה, אבל כאן ברמץ כתב ואסרנו ההטמנה באפר החם מפחדנו שתהיה בה גחלת האש קטנה, והיינו דבודאי באפר שיש בו גחלים ניכרים, בודאי לא יבוא להטמין בה בשבת ואם יבוא להטמין באפר ע"כ זהו כשיראה שהאפר אין בה כבר גחלים, ובזה מבואר גירסת הרי"ף והרמב"ם שגורסים מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזירה שמא יטמין ברמץ וכתב הר"ן פי' דרמץ דבר שאינו מוסיף הבל הוא וכתב הר"ן ע"ז וזה שקשה בגירסא זו דודאי רמץ דבר המוסיף הוא לפיכך נראה יותר גירסת רש"י עיי"ש, אבל לפי מש"כ מבואר גירסת הרי"ף והרמב"ם דהר"ן מפרש רמץ כפשוטו דכיון דאמרינן שמא יחתה בגחלים א"כ יש בו עוד גחלים וכיון שיש בהרמץ עוד גחלים ניכרים בודאי יש בו הרבה חום וא"כ הוא דבר המוסיף הבל אבל הרמב"ם הא כתב להדיא מפחדנו שיהיה בה גחלת האש קטנה והיינו דבודאי למראית עין לא נמצא בהרמץ גחלים וזהו אחר זמן שכבר נתקרר הרמץ ולא נמצא בו גחלים ורמץ זה הוא דבר שאינו מוסיף הבל ורק שכתב מפחדנו שיהיה בה גחלת האש קטנה והיינו שלא נראית ואין זה בגדר חששא וספק כמו גבי שמא יטה אלא בגדר גזירה ולכן שייך בזה הא דאין גוזרין גזירה לגזירה וע"כ צריך לומר דכולה חדא גזירה היא כמ"ש הרמב"ם.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.