אבן האזל/נזקי ממון/ה

אבן האזל ‏ נזקי ממון ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בהמה שהיתה רועה ופרשה ונכנסה בשדות וכרמים אע"פ שעדיין לא הזיקה מתרין בבעלי' שלש פעמים אם לא שמר בהמתו ולא מנעה מלרעות יש רשות לבעל השדה לשחטה שחיטה כשרה ואומר לבעליה בואו ומכרו הבשר שלכם, מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם וכו' אפי' לגרום הנזק אסור.

השגת הראב"ד: אפי' לגרום הנזק וכו'. א"א דברים הללו לא נאמרו בגמ' אלא בעזי דשוקא שעומדות לשחיטה ואין להם רועה, אבל במי שיש לו עדר של בהמות, אין שוחטין לו כל עדרו אלא אם יזיק לעולם ישלם בלא שום התראה.

דעת הראב"ד כדעת התוס' וגם המ"מ כתב ורוב המפרשים כדברי הר"א ז"ל, והנה יש לעיין דאם נימא דבמה שהתרו שלשה פעמים חשוב הבהמה עומד בברי להזיק, א"כ הא היכי דעומד להזיקו בודאי מותר להבעלים לשמור את ממונם מלהיות ניזק אפי' להרוג המזיק, ואפי' היכי שעפ"י דין אם יזיק המזיק ישלם, כדאמרינן בריש המניח גבי שור שעלה על גב חברו להרגו דהא דקאמר בברייתא דחפו לעליון ומת חייב היינו בשביל שהי' לו לשמטו ולא שמטו, ואפי' במועד דישלם כשיזיק דהא קיי"ל כרב נחמן דעביד אינש דינא לנפשי' אפי' היכי דליכא פסידא, וא"כ לפי"ז דברי הרמב"ם פשוטים, דהיכי שא"א לו להציל בענין אחר מותר לו לשחטו, אם לא דנימא דסברת התוס' והראב"ד דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשי', אלא בעומד ממש לפנינו ומזיקו, אבל במה שהתרו בו לא נחשב מזיק בודאי שיהי' בזה דינא דעביד אינש דינא לנפשי'.

והנה לקמן בהחובל דף צ"א אמרינן בשור העומד להריגה ופירש"י שור שהמית את האדם והרמב"ם בפ' ז' מהל' חובל ומזיק פי' שור שמזיק את הבריות וטעמו של הרמב"ם נראה דאם המית את האדם לא שייך הזכות להבעלים להרגו דהיכי מיירי אי בזמן שיש ב"ד על דיני נפשות ויש עדים ונתחייב השור להריגה עפ"י ב"ד א"כ החיוב הוא על ב"ד ולא מצינו דדין הבעלים הוא להרוג שור הנסקל ואי במקום שאין ב"ד או אפי' שאין עדים הא מוכח להדיא בב"ק דף מ"א ע"ב דאין מצוה כלל להרגו כשהרג פעם אחד בהא דאמר ר"א בתם נקי מחצי כופר וע"ז אמר ר"ע הביאהו לב"ד וישלם, וע"ז אמר לו ר"א דמיירי שהרג עפ"י בעלים ומוכח להדיא דהיכי דליכא עדים ואין על השור דין ב"ד ליכא מצוה להרגו, דאי איכא מצוה להרגו אכתי יקשה הביאהו לב"ד וישלם לך, ואי מיירי כגון שהוחזק להרוג נפשות דאז ודאי מצוה להרגו אפי' בלא דין ב"ד, הא בזה ודאי לא שייך לומר דהבעלים טוענים אנא בעינא למיעבד מצוה דהא כל הקודם להרגו זכה כדתנן בארי ודוב וכו', ולכן פי' הרמב"ם דמיירי רק בשור שמזיק את הבריות ואינו הורג, דבזה אף שמצוה להרגו לסלק היזק אבל בזה נוכל לומר דהבעלים קודמים לסלק הזיקם דאין בזה סכנת נפשות לומר כל הקודם להרגו זכה.

עכ"פ מוכח לדעת הרמב"ם דסתם שור המזיק מצוה להרגו, רק דיש לומר דמזיק אנשים דאינו מתקן בתשלומין, אבל מלשון הרמב"ם שכתב מזיק את הבריות מוכח דלא דוקא אנשים, וגם בסברא דעת הרמב"ם נכונה דכיון דאסור להזיק אפי' ע"מ לשלם א"כ שפיר דגם מזיק ממון בקבע יכולים הבעלים הניזוקין לשחטו דהוי כמו עומד לפנינו ורוצה להזיק דיכול לשחטו משום דעביד אינש דינא לנפשי' כדאיתא בריש המניח וכנ"ל:

ג

עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו בשעה שחלק את הארץ ואלו הן וכו'.

הקשה הלח"מ דבגמ' מקשינן והאיכא הא דא"ר יוחנן אחד אילן הסמוך למצר ואחד אילן הנוטה מביא וקורא שע"מ הנחיל יהושע לישראל את הארץ ומשני מאן תנא עשרה תנאין ריב"ל הוא, וא"כ הרמב"ם דפסק כר' יוחנן היכי פסק הא דעשרה תנאים דהא איכא הא דר' יוחנן דאילן הסמוך למצר מביא וקורא ונשאר הלח"מ בצ"ע, ונראה ליישב דלכאורה יש לעיין מה הקשה בגמ' הא כל עשרה תנאים הם תקנות שעפ"י דין הי' אסור לעשות כן משום גזילה או היזק, ומפני העשרה תנאים הם מותרים, וא"כ מה שייך הא דמביא וקורא דאין כאן לתא דגזלה או נזקין רק שעפ"י דין לא הי' קורא משום דלא חשיב מארצך, ובשביל זה דע"מ כן הנחיל יהושע מביא וקורא, אבל אין כאן דבר שמתיר גזלה או נזקין ולא שייך להא דעשרה תנאים, וא"כ אפשר דלעולם איכא עוד מה שע"מ כן הנחיל, והברייתא חשיב רק דברים שהותרו לעשות עפ"י התנאים שהנחיל.

והנראה בזה עפ"י מה שהביאו בתוס' בב"ב דף כ"ו דברי הר"ח ז"ל על הא דאמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך ט"ז אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים, ופי' ר"ח ז"ל דאין מביאין גזל על המזבח דכתיב אני ד' שונא גזל בעולה, ולית לן דעולא דהא בהדיא פסקינן כר' יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו, והקשו בתוס' מהא דפריך בגמ' מהקונה אילן וקרקעו מביא וקורא והתם לא שייך גזלן דהא קנאו וע"כ טעמי' דעולא משום דכתיב מארצך, אכן הרמב"ן ז"ל כתב וז"ל פירש"י ז"ל אין צריך להביא ממנו בכורים דכתיב מארצך, ובמס' בכורים פ"ק תנן הסיקריקין והגזלן אין מביאין מאותו הטעם משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך, ואיתא לקמן פ' המוכר את הספינה, ועדיין תבעי לך למה לא חייבוהו להביא מדבריהם כמו שחייבו לקונה שני אילנות שלא קנה קרקע לפיכך הוצרך ר"ח ז"ל לפרש משום שנאמר שונא גזל בעולה עכ"ל.

ודברי הרמב"ן לכאורה תמוהין דמה זה שייך לקונה שני אילנות דאמר בגמ' להדיא בב"ב דף פ"א דטעמא דמביא ואינו קורא משום דספוקי מספקא לן אי קנה קרקע או לא, וצריך לומר דאין כונת הרמב"ן שנחייב אותו להביא בכורים כמו שחייבו לקונה שני אילנות אלא דכונתו דכיון דבפירות אלו מהאילן הסמוך למצר יש חלק שהוא יונק מקרקע שלו ובחלק יניקה זה קרינא אדמתך, ולכן אף דמדאורייתא פטור להביא כדתנן בפ"א דבכורים אלו שאין מביאין הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד או לתוך של רבים וכו' מאיזה טעם אינו מביא משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך, עד שיהיו כל הגדולין מאדמתך מ"מ מסתבר דחכמים היו צריכים לחייבו להביא ומה דלא חייבוהו להביא הוא משום דין גזל דלית בי' דין הבאה כלל, ומה שדימה הרמב"ן לקונה שני אילנות היינו משום דהי' מקום לומר דכיון דחלק היניקה שאינו שלו פטור מבכורים, א"כ חלק זה הוא חולין בעזרה ואף דיש לומר דאין כאן חולין בעזרה כיון דמביא חלק יניקה זה בשביל חלק יניקה זה וכמו דאין דין חולין בסל שמביא עם הביכורים, מ"מ יש לומר דלא דמי דבב"ב דף פ"א בקונה שני אילנות דמביא בכורים מספק ואמר שם בגמ' ודילמא לא מחייב וקאמייתי חולין בעזרה וכתבו בתוס' דהיינו דוקא בשביל שיש כעין הקרבה דהיינו הגשה או תנופה אבל בלא זה לא שייך איסור דאטו לא ילבש בגדי חול ויכנס בעזרה וכן אוכלין חולין בעזרה בשביל קדשים ע"ש בתוס' וא"כ אין ראי' כלל מה שהביא הסל דזה מוכח דהוא בשביל הבכורים ואין ההגשה והתנופה על הסל אלא על הבכורים, וכן בזה אם הי' מכוין בשעת ההגשה ותנופה שאינו אלא בשביל חלק היניקה שלו לא הי' בזה חולין בעזרה, אבל אם יכוין להביא כל הפירות לשם בכורים אפשר שפיר דיש בזה גדר הבאת חולין בעזרה, וממילא יש לומר דלא שייך דמדרבנן יחייבו אותו בבכורים כיון דיוכל לבוא לידי חולין בעזרה, ולכן כתב הרמב"ן דכמו שחייבו להביא בקונה שני אילנות מטעם ספק ואמר שם בגמ' דמקדיש להו ופריק להו ה"נ יכולים לחייבו בבכורים ושיקדיש אותם ויפדה אותם, וזהו שדימה הרמב"ן לשני אילנות, וע"ז כתב הרמב"ן דזהו שכתב הר"ח ואסור להביא גזל על המזבח והיינו דבצד היניקה שלו ג"כ אין בו גדר חיוב הבאת בכורים כיון שיש בצד השני גזל וממילא הוא פסול על כל הפירות.

והנה צריך לבאר כונת דברי הר"ח והרמב"ן במה שכתבו דהוי גזל ואין מביאין גזל ע"ג המזבח אם כונתם דבאמת יש בהפירות דין גזל והיינו דבעל המצר יש לו זכות בהפירות כיון שבאין ג"כ מיניקה שלו, ואם כונתם כן א"כ למה הוצרך מתחלה לבוא לדין אדמתך, וכן מתניתין גופה דממעט מבריך בתוך של חבירו משום דכתיב אדמתך שיהיו כל הגדולין מאדמתך תיפוק לי' דהוי גזל, וצריך לומר לפי"ז דהכונה אפילו אם קנה אח"כ זכות הפירות מבעל החצר וכמו דממעט שם במתני' גם גזלן וסיקריקון משום דכתיב אדמתך, ואמר ע"ז בירושלמי דאשמעינן אדמתך אפי' נתיאשו הבעלים, וא"כ גם כאן הא דאמר עולא דאילן הסמוך למצר גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים היינו אפי' אם קנה אח"כ זכות הפירות. וכן הוא בפשיטות דעולא אשמעינן כאן דין ביכורים ואם בעל המצר יש לו זכות בהפירות ובעל האילן מחוייב ליתן לו חלק ולא נתן לו פשיטא דלא שייך להביא בכורים משל חבירו, ועוד דאדרבא אם יש לבעל המצר זכות בהפירות ממש לא רק זכות תשלומין בשביל היניקה א"כ הן שותפין ולמה לא יביאו דהא מבואר בחולין דקל"ו וברמב"ם פ"ב הל' ח' דפירות של שותפין חייבים בבכורים ומשמע דמביאין וקורין, ואי משום דלא ציית דינא ואינו נותן לבעל המצר חלקו לא שייך למימר דינא בבכורים והול"ל דינא בדיני גזילה, וע"כ אם נאמר דיש לבעל המצר זכות בהפירות הא דאמר עולא דאין מביאין ממנו בכורים, היינו דוקא אם קנה ממנו אח"כ זכותו מ"מ כיון שגדלו מיניקה שאינה שלו אין מביאין בכורים, וא"כ יקשה שוב מה דאמר הרמב"ן בדברי הר"ח דמה דאמר ואין מביאין גזל היינו לומר דהי' לו להביא מדבריהם, ומשום הכי אינו מביא משום דאין מביאין גזל דהא עכשיו כבר אינו גזל.

וצריך לומר דכונתו דכיון דעכ"פ מתחלה קודם שקנה היה גזל לא חייבוהו חכמים להביא משום צד יניקה שלו דכיון שמתחלה החזיק האילן בגזל לא היה גם על צד יניקה שלו שום דררא דחיוב כיון דבלא חסרון אדמתך משום צד יניקה של חבירו היה עוד חסרון גזל, ולכן עכשיו כשקנה הו"ל כקונה פירות דאין חיוב להביא אפי' מדרבנן.

אכן מדברי רש"י ותוס' לא משמע דאיכא דין גזל בפירות ממש, ועוד צריך ביאור אם נימא דבאמת יש לבעל המצר זכות בהפירות בשביל שהוא מחלק יניקה שלו א"כ מה תולה זה הר"ח בפלוגתא דרבנן ור' יוסי הא ר' יוסי אינו חולק אלא בגדר מזיק דסובר דבלא גירי' דילי' אינו מזיק ולכן א"צ להרחיק האילן מן הבור אבל מה שייכות יש בזה לדיני זכות בפירות שגדל מיניקה שלו.

והנה מקודם צריכים אנו לבאר למה באמת לא יהיה זכות לבעל המצר בהפירות כיון דבאים גם מחלק היניקה שלו, ואולי יש לומר דיניקה לא הוי אלא גורם לגידול הפירות ולא דעצם היניקה נמצא בהפירות ולכן הוי בזה גדר זה וזה גורם, אלא דאינו מבורר אם בממון שייך גדר זה וזה גורם כיון דקיי"ל ממונא לא בטל כדאיתא בסוף ביצה, ולענין איסורין יש מחלוקת בזה ביו"ד סי' קמ"ב סעיף ד' אם בדברים שאין להם ביטול מותרין בזה וזה גורם ע"ש בש"ך וט"ז ובביאור הגר"א ובמ"א באו"ח סי' תמ"ה ס"ק ד', ואולי אפי' הסוברין דבאיסורין מותר זה וזה גורם אפילו בדברים שאין להם ביטול מ"מ ממון שאני דבעל המצר טוען לבעל האילן במאי עדיף זכותך בהפירות יותר מזכותי, ומ"מ אפשר יש לומר דכיון דעיקר האילן הוא של בעל האילן והוא עומד ברשותו לא נחשב בעל המצר אלא כגורם ואין לו זכות בהפירות וצריך עיון הרבה בזה, כי מפשטות דברי רש"י ותוס' משמע דאין שאלה כלל על זכות הפירות ובודאי שייכים לבעל האילן, ואפי' בדברי הרמב"ן הנני מסופק אם כונתו שיש לבעל המצר חלק בהפירות דלפי"ז לא שייך לומר שיהי' חייב בהבאת בכורים, ואולי דאה"נ דזהו דאשמעינן שיש לו חלק בהפירות והוי גזל ואין מביאין גזל -

ונראה לבאר דברי הר"ח בשני אופנים, והיינו דאם נימא דכונתו דיש באמת לבעל המצר זכות בפירות, ומה שכתב ואין מביאין גזל היא כפשוטו אלא דממילא אף אם קנה הפירות אין חיוב הבאה כמו קונה פירות דעלמא כיון שמקודם לא היה עליו גדר חיוב הבאה, וצריכים אנו לבאר לפי"ז דמאי תליא זה בפלוגתא דר' יוסי ורבנן, ונראה דאפי' אם נימא דיש לבעל המצר זכות בהפירות כיון דגדל גם מיניקה שלו והוי כמו שנתערב יניקה של בעל המצר ביניקה של בעל האילן אבל כל זה דאמרינן ממונא לא בטל היינו אם נעשה ממילא, אבל אם נעשה בפשיעתו של המערב דהיינו שראובן מבשל תבשיל בשבילו ויבוא שמעון וישפוך בתבשיל מעט חלב ויאמר שיתבע עבור זה חלק בהתבשיל, וראובן ימחה בידו ויאמר לו איני רוצה החלב שלך ולא אתן לך חלק, אז מסתבר דשמעון אינו יכול לתבוע כיון דשמעון פשע במה ששפך חלב שלו ולכן אבד ממנו בידים, גם כאן לענין היניקה כיון דעיקר האילן הוא של בעל האילן ורק שהשרשים יונקים משדה של בעל המצר, בזה תליא שפיר דאם על המזיק להרחיק את עצמו אז הוי כמו שבעל האילן בעצמו עשה פעולה שילך היניקה של בעל המצר לאילן שלו, ועוד עדיף מנשפך ממילא חלב של שמעון לקדירה של ראובן אלא כמו שראובן שפך החלב דודאי יש לשמעון חלק בהקדירה אבל אם על הניזק להרחיק את עצמו אז אומר בעל האילן לבעל המצר אני אינני עושה שום מעשה שילך היניקה שלך לתוך האילן שלי וזה בודאי דבסתמא אינו רוצה בעל האילן ליתן לו חלק בפירות והוי כמפורש שהיה אומר לו אני לא אתן לך שום חלק באילן שלי ואם לא תחפוץ להיות ניזק על הניזק להרחיק את עצמו ותוכל לחפור אצל המצר שלך ולהעמיד מחיצה בעומק שלא ילכו השרשים שלי לתוך שדה שלך, ואם אינך עושה כן אינני מחוייב לשלם לך ולא ליתן לך חלק כי אתה הפסדת בעצמך והוי על היניקה שלך גדר אבדה מדעת כי אנכי איני רוצה ליתן לך חלק בפירות ואפי' אם נחלק כאן מאבדה מדעת וגם באבדה מדעת חולקים הרמב"ם והטור אם מותר ליטול, זהו למוצא האבדה בעצמה אבל כאן דעצם היניקה אי אפשר להחזיר ורק שתובע חלק בפירות זה הוא כמו החלב ששפך שמעון בעצמו לתוך הקדירה דודאי מסתבר דאין לו חלק בהקדירה.

ואף אם נימא דמ"מ יתבע ממנו דעכ"פ הוא נהנה מממון שלו ויאמר לו הא איתהנית יש לומר דעכ"פ חלק בהפירות אין לו ויוכל לתבוע ממנו רק תשלומין בעד ההנאה אבל גוף הפירות הם של בעל האילן וכנ"ל, ויש עוד לעורר עפ"י מה דאיתא בב"ק דף ק"א בהאיבעיא דיש שבח סמוך על גבי צמר, או אין שבח סמנין על גבי צמר דרבינא מוקים להך אבעיא כגון דצמר דחד וסמנין דחד וקאתי קוף וצבע להך צמר להך סמנין יש שבח סמנין ע"ג צמר וא"ל הב לי סמנאי דגבך נינהו או אין שבח סמנין ע"ג צמר וא"ל לית לך גבאי ולא מידי דהקשו שם בתוס' דאפי' אין שבח סמנין ע"ג צמר הא עכ"פ נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר ותירצו דכיון דההנאה אינה באה לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו וגם לא נהנה גופו פטור מלשלם בשביל שנהנה, וא"כ ה"נ לר' יוסי כיון דסבר דבלא גירי דילי' לא חשיב מזיק, א"כ אין ההנאה בא ע"י מעשיו ולכן פטור מלשלם בשביל ההנאה, אכן הרמב"ם השמיט בעינא דרבינא אף שהרי"ף הביאה, ובמקום אחר הרחבתי קצת בזה, ואם הרמב"ם סובר דבכל אופן חייב לשלם בשביל שנהנה מממון חבירו, ואם נאמר דלענין הנאה לא מסתבר שיפטור עצמו אף שמדין מזיק אין עליו להרחיק ואינו עושה המעשה, מ"מ נוכל לומר כמו שכתבנו למעלה דעכ"פ חלק בהפירות אינו מחוייב ליתן לו כמו שבארנו, ואם אפילו צריך לשלם בעד ההנאה אבל בהבכורים ליכא גזילה וכנ"ל.

אכן אם נימא דגם ר"ח ורמב"ן מודו דאין זכות לבעל המצר בפירות צריך לומר דמה דנקרא גזלן אינו אלא בשביל שגוזל יניקה של חבירו ואף דכתב ר"ח ורמב"ן דאין מביאין גזל על המזבח, ולכאורה כיון דבפירות אין לו זכות לא הוי הבכורים גזל, יש לומר דכונתם דכיון דחזינן דהתורה הקפידה בבכורים שיהיו גדולי אדמתך ושיהיו כל הגדולין מאדמתך, א"כ אם גוזל יניקה הוי כמו גזל דהא גדלו בגזל והיניקה שבהפירות הוא גזילה, ולכן אף דנימא דאין זכות לבעל המצר לתבוע חלק בהפירות, אבל הכא כיון שהקפידה התורה על היניקה, הוי גזל, ומבואר מה דהוצרך מתחלה הרמב"ן לומר בשביל דין אדמתך ואח"כ בטעם דלא חייבוהו מדבריהם כתב משום דאין מביאין גזל, ולכאורה הא עיקר דינא דאין מביאין סגי משום טעם גזל ולמעלה כתבנו דנ"מ גם אם יחזור ויקנה את הפירות, אבל עכשיו לפי"מ שנאמר דאין לבעל המצר זכות בהפירות לא שייך לומר כן.

אולם לפי"מ שכתבנו גם זה מבואר בפשיטות דכיון דאין לו זכות בהפירות א"כ אינו גזל וכל עיקר דין גזל הוא משום גזל יניקה, ולכן עיקר היסוד הוא שצריך גדולי אדמתך שתהיה היניקה שלו וממילא יש בזה ג"כ דין גזל וכנ"ל.

עכ"פ במה שביאר הרמב"ן דברי הר"ח מבואר דלא קשה קושית התוס' ממה דפריך הגמ' מקונה אילן וקרקעו אף דלא הוי גזלן משום דאף דלא הוי גזלן מ"מ כיון שאין היניקה שלו א"כ אמאי מביא וקורא.

ולפי מה שבארנו עפ"י דברי הר"ח יהיו מיושבים דברי הרמב"ם שכתב עשרה תנאים התנה יהושע שהקשה הלח"מ דהא איכא עוד הא דאילן הסמוך למיצר דמביא וקורא, אכן לדברי הר"ח מיושב שפיר דכבר כתבנו דקשה מה פריך בגמ' והאיכא הא דאילן הסמוך למצר דהא הברייתא מיירי בכל תנאים מדיני גזל ונזקין שהתנה יהושע שיהיה מותר מדיני גזל ונזקין, אבל לא מיירי כאן הברייתא מדיני בכורים, ולעולם איכא עוד תנאים, ולפי דברי הר"ח כיון שמפרש דהא דאמר עולא גזלן הוא היינו כפשוטו משום דסבר כרבנן, וא"כ בין שנפרש דהגזילה הוא על הפירות בין שנפרש דהגזילה רק על היניקה אבל עכ"פ הא בתנאי יהושע ע"כ דלא הוי גזילה וא"כ הוי לי' לברייתא למתני דהא תנאי יהושע ע"כ היה דליכא דין גזילה כלל, ולכן הגמ' פריך שפיר משום דבעי לאוקמא סתמא דברייתא כרבנן, אבל להלכה דקיי"ל כר' יוסי דהיכי דלא הוי גירי' דילי' לא הוי מזיק, והכי נמי לא הוי גזלן כמו שכתבנו וא"כ הך תנאי שהתנה יהושע באילן הסמוך למיצר אין לו שייכות לדיני גזילה ומזיק, וא"כ שפיר כתב הרמב"ם עשרה תנאים התנה יהושע דהיינו בדיני נזקין וגזילה, אבל לעולם איכא גם זה שהתנה יהושע באילן הסמוך למיצר שיהיה מביא וקורא, וכתב זה הרמב"ם להדיא בה' בכורים אבל לא שייך לעשרה תנאים דהכא וכנ"ל.

והנה מה שכתבנו דאם באילן הסמוך למצר יש בו דין גזל ע"כ תנאי יהושע הוא שלא יהיה דין גזל, ולכאורה מפורש ברמב"ם להיפוך דבפ"ב דבכורים הל' י"א כתב ואם היה האילן סמוך לחצר חברו או נוטה לשדה חברו אעפ"י שחייב להרחיק הרי זה מביא ממנו וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, ומוכח להדיא דתנאי יהושע לא היה אלא לענין דין קריאה אבל באמת זה אינו דבודאי לא התנה יהושע שיהיו קורין אף שאין לו זכות יניקה, דבודאי לא התנה כנגד דין תורה ואפי' היה שייך לתקן משום יש כח ביד חכמים, אבל לא שייך זה כלל לתנאי בהנחלת הארץ, וע"כ דתנאי הוא בזכות ההנחלה, ועוד מפורש זה בירושלמי בבכורים שנביא אותו לפנינו דמביא מזה ראיה דנתן לו רשות להבריך אפי' לשעה מביא בכורים, ומוכח להדיא דאין זה תקנה רק לענין קריאה, אלא דהוא גדר זכות ונתינת רשות.

ומה שכתב הרמב"ם אעפ"י שחייב להרחיק היינו אם הוא סמוך למצר בפחות מד' אמות דאז ודאי חייב להרחיק אבל במה שחייב להרחיק בפחות מד' אמות אינו בשביל היניקה אלא בשביל עבודת הכרם שלא יכנס במחרשתו בשדה חבירו, וא"כ נוכל שפיר לומר דעל היניקה התנה יהושע שיהיה לו זכות אפי' אם נטע סמוך למצר ממש ומ"מ חייב להרחיק משום שאין לו זכות ליכנס במחרשתו בשדה חבירו, אכן שפיר כתב הרמב"ם דכיון דאמרינן אילן הסמוך למצר משמע אפי' סמוך ממש דחייב להרחיק מ"מ מביא וקורא, משום דאפי' היכי דחייב להרחיק משום עבודת הכרם מ"מ התנה יהושע שזכות היניקה יהיה שייך לבעל האילן כדי שיהיה מביא וקורא.

והנה מכיון שבארנו כאן דברי הר"א והרמב"ן נראה להוסיף ולעורר ולברר הענין עפ"י מה דאיתא בירושלמי פ"א דבכורים על הך משנה שהבאנו דקאמר שם א"ר יוחנן כולן משום תורת הגוזלן ירדו להן א"ר יוסי מתניתא אמרה כן מאיזה טעם אינו מביא משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך, ופי' הגר"א ז"ל דר' יוסי חולק על ר' יוחנן ואמר בתמיה מתני אמרה כן פי' דהא במתניתין תנן דהוא מקרא דראשית בכורי אדמתך ולא משום תורת גזלן.

ואיתא אח"כ עוד, תני אם הבריך ברשות מביא וקורא ר' יוסי בשם ר' אימי והוא שנותן לו רשות לעולם הא לשעה לא וכ' הגר"א דר' יוסי לשיטתו דחולק על ר' יוחנן וסבר דהוא משום אדמתך ר' יונה בשם ר' אימי אפי' לשעה, חילי' דר' יונה מן הדא היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו, ועצים לא לשעה הן, וגורס הגר"א ז"ל מן הדא אילן הסמוך למצר מביא וקורא ותנן היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו, ועצים לא לשעה הן ופי' הגר"א ז"ל דהראי' הוא מהא דמביא וקורא באילן הסמוך למצר דהא מכיון דבעל המצר יש לו רשות לקוץ את העצים א"כ זכותו של בעל האילן הוא לשעה וכונת הגר"א דאף דהא דמביא וקורא הוא מתנאי יהושע מ"מ ע"כ תנאי יהושע היה שיש לו זכות בשל חברו דאם אין לו זכות היאך התנה יהושע על של תורה דכתיב בכורי אדמתך וע"כ משום דהתנה יהושע שיהי' לבעל האילן זכות בשדה חברו שילכו שם השרשים שלו ולכן הוא ראי' לר' יונה דגם רשות לשעה מביא וקורא, ומתרץ דשאני שרשים שדרכן להחליף פי' שיגדלו שרשים אחרים כמו שנותן לו רשות לעולם.

והרידב"ז בפירושו דחה גירסת הגר"א משום דאילן הסמוך למצר הוא מתנאי יהושע ודבריו אינם מובנים כלל דמש"כ דמשרשים דעלמא מייתי לא ידעתי איזה שרשים דעלמא הוא ע"כ משרשים ההולכים לשדה חבירו וא"כ זהו מתנאי יהושע ולדבריו מתנאי יהושע אין להביא ראי', אכן הפשוט הוא כמש"כ בכונת הגר"א ז"ל.

והנה לפי דעת ר' יונה דנתן לו רשות להבריך אפי' לשעה מביא וקורא, וכפי מה דאמר ר' מנא דהוא מטעמא דר' יוחנן דהוא משום תורת גזלן וכיון דנתן לו רשות לשעה אינו גזלן. מוכח דבלא סברת גזלן מביא וקורא אף דלא הוי כל הגדולין מאדמתך והרמב"ם פסק דנתן לו רשות להבריך אפי' לשעה ה"ז מביא וכתב הכ"מ דהיינו כר' יונה ומשמע דהכ"מ מפרש בדעת הרמב"ם דכונתו מביא וקורא, עכ"פ מוכח דהא דאמר ר' יוחנן משום תורת גזלן אינו כמו שפי' ר"ח בדברי עולא לפי"מ שפירש בכונתו הרמב"ן דהיינו רק כדי שלא יהיה חיוב מדבריהם דהא בירושלמי מוכח בפי' דבלא תורת גזלן ה"ז מביא וקורא, ויש לומר דהר"ח מפרש לשיטת ר' יוסי דמפרש כמתני' דעיקר טעמא דאין מביאין הוא משום דבעינן כל הגדולין מאדמתך אך אינו מיושב בזה דלפי"ז הי' אפשר לפרש גם בדברי ר' יוחנן כמו דמפרש הר"ח בדברי עולא דהא דאינו מביא מדאורייתא הוא משום דבעינן כל הגדולין מאדמתך וטעם גזלן הוא רק שלא לחייבו מדבריהם, ובירושלמי מוכח דאינו כן דהא ר' יוסי חולק על ר' יוחנן משום טעמא דמתניתין. ור' יונה ור' מנא דסוברים כר' יוחנן הא אמרי בפי' דכיון דאינו גזלן דהיינו בנתן לו רשות לשעה ה"ז מביא וקורא.

אכן באמת הרמב"ן בחידושיו לב"ב בדף פ"א בד"ה והכתיב אדמתך ההוא למעוטי אדמת כותי כתב וז"ל אלא דמשמע דרבנן כותי וגר מחד קרא נפקא דהן פטורין ואדמתן מימעטא, ואידך אדמתך מדרש התם במס' בכורים לנוטע בתוך שלו והבריך בתוך של רבים או בתוך שלו והבריך בתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע ואע"ג דליכא איסורא בנטיעתו כיון שאין כל גדוליו בתוך שלו אינו מביא אבל לר"מ לא צריך להכי דהא ודאי מביא וקורא דלא גרע מלוקח פירות מן השוק דמחייבין ליה השתא, ובדאיכא איסורא כגון אילן הסמוך - כונתו לעולא דלית ליה תנאי יהושע - או סיקריקון וגזלן לא צריך קרא דשונא גזל בעולה הוא, ועוד מאשר נתת לי נפקא, ואע"ג דקתני להו התם במשנה מס' בכורים משום שארא נקט להו ומיהו בירושלמי התם פירשו א"ר יוחנן וכולן מתורת גזל ירדו להם - שהמוכר שביל לחבירו קנה עד התהום [כאן קיצר הרמב"ן ע"ש בירושלמי,] ופירשו שם שאם הבריך ברשות מביא וקורא ולהאי סברא אפי' לרבנן נמי תרי אדמתך צריכי למעוטי אדמת גר ואדמת כותי דמשום גזל מימעטא אינך ומלי נפקא [צ"ל ומעולה נפקא היינו ושונא גזל בעולה] ומבואר כאן שיטתו של הרמב"ן דבירושלמי מפרש להדיא דטעם גזל הוא מדאורייתא וזהו עיקר הטעם מה דאינו מביא, והוא משום דרבנן נמי לא דרשי אדמתך משום דמבעי למעוטי אדמת כותי וגר, אלא דסובר הרמב"ן דזהו רק סוגיא דירושלמי, אבל הבבלי דאמר בפי' בדף פ"א דרבנן ממעטי מקרא דאדמתך וגם לר"מ איתותב רב יהודה אמר שמואל דאמר הכי דמחייב אפי' בלוקח פירות מן השוק מהא דתניא דקונה אילן אחד לר"מ מביא ואינו קורא, וטעמא דר"מ באילן אחד הוא משום דספוקי מספקא ליה אי קנה קרקע א"כ אי אפשר לומר דעיקר טעמא משום גזל לכן חידש הרמב"ן דטעמא דעולא אינו משום גזל לגמרי אלא דמעיקרא דדינא מימעיט מקרא אכן בדברי הרמב"ן צריך לומר דמה דמפרש דלהירושלמי לר' יוחנן דאמר משום תורת גזל ירדו להן הוא עיקר טעמא אי אפשר לומר דהכונה ממש כמו דאמר ר"י א"ש בבבלי אליבא דר"מ דא"כ רבנן נמי מחייבי בלוקח פירות מן השוק וזה אי אפשר דהירושלמי יסבור כן להלכה וע"כ צריך לומר בדעת הרמב"ן דאף דלא דרשי גם רבנן אדמתך למעט שיהיו כל הגדולין מאדמתך משום דמיבעי לן למעוטי אדמת כותי וגר מ"מ בודאי פשיטא דקרא דראשית בכורי אדמתך הוא ודאי לא על פירות שקונה מן השוק, וכן מן האדמה אשר נתת לי לומר דהוא מה דיהבת לי זוזי וזבנת בהו כדאמר ר"י א"ש אליבא דר"מ זה אינו סובר הירושלמי וסבר רק דקרא דאדמתך אינו מיותר שנמעט שיהיו כל הגדולין מאדמתך ולכן סבר ר' יוחנן דדוקא מתורת גזל ירדו להן.

והנה בהא דאמר ר' יהודה במתניתין בנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו ודרך הרבים באמצע דמביא אמר ע"ז בירושלמי על דעתיה דר' יהודה מה בין הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של רבים - פי' דמודה ר' יהודה דאינו מביא - מה בין הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו ודרך הרבים באמצע, אמר ר' אימי אתיא דר' יהודא כר' אליעזר דתנינן תמן אין עושין חלל תחת ר"ה בורות שיחין ומערות ר' אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה טעונה אבנים כמה דר"א אמר תמן תחת ר"ה שלו כך ר' יהודה אמר הכא תחת ר"ה שלו ר' שמואל בר רב יצחק בעי אין כר"א יביא ויקרא אמר ר' יוסי מיסבר סבר ר' שמואל בר' יצחק שר' אליעזר מתיר לעשות כן והן שלו לעולם אלא ר"א מתיר לעשות כן וכל הקודם בהן זכה -

ומוכח דהא דאמר ר' יהודה דמבריך דרך ר"ה מביא היינו דמביא ואינו קורא, וצריך באור לחלק אליבא דר' יונה ור' מנא מנתן לו רשות להבריך לשעה דאמרי דכיון דאינו גזלן מביא וקורא וא"כ דרך ר"ה כיון דאינו גזלן אמאי לא יביא ויקרא, איברא דהכא בהך סוגיא דשו"ט אליבא דר' יהודא מיירי ר' יוסי והוא סבר לעיל בנותן לו רשות להבריך דבעינן רשות לעולם, וכן אמר הכא להדיא סבר רשב"י שר"א מתיר לעשות כן והן שלו לעולם אלמא דבאמת משום זה אינו מביא וקורא משום דאינו שלו לעולם.

ולפי"ז יהי' מוכרח באמת לומר דלר' יונה ור' מנא דסברי דנתן לו רשות לשעה מביא וקורא גם לר' יהודה במבריך דרך ר"ה מביא וקורא, ומה דאמר מביא היינו משום דת"ק אמר אינו מביא לכן אמר ר' יהודה דבזה מביא אבל באמת מביא וקורא, וזה דחוק אף דהי' אפשר לחלק מנתן לו רשות לשעה למבריך דרך ר"ה דבנותן לו רשות לשעה הוי לפחות באותה שעה שלו אבל במבריך דרך ר"ה לא הוי אפי' על שעה אחת שלו, ולא החזיק כלל במה שהבריך דרך ר"ה דכל אחד רשאי להוציא הברכתו מתחת הקרקע דלא החזיק כלום בזה, אכן אף דאפשר לחלק ביניהם, מ"מ קשה כיון דטעמא דר' יונה ור' מנא דסברי דאפי' לשעה מביא וקורא היינו משום דא"ר יוחנן דמתורת גזלן ירדו להן וכיון שנתן לו רשות לשעה אינו גזלן א"כ גם במבריך דרך ר"ה אינו גזלן.

והנה לולי דברי הרמב"ן שפירש דהא דאמר ר' יוחנן משום גזלן היינו משום שנקרא גזל בעולה ולשיטתו משמע דע"כ אנו צריכים לדחוק ולומר דלר' יוחנן באמת לר' יהודה דמחייב במבריך דרך ר"ה היינו דמביא וקורא אבל לולי דבריו הי' אפשר לומר דמה דאמר ר' יוחנן מתורת גזלן אין הכונה משום גזל ממש ומדין גזל בעולה אלא דר' יוחנן בא רק לומר דהיכי דנתן לו רשות להבריך אפי' לשעה דמביא וקורא כדתניא בברייתא ודעת ר' יוחנן דמה דתנן במתני' עד שיהיו כל הגדולין מאדמתך אינו כפשוטו דבעי אדמתך ממש אלא דמשום דהוי גזלן על יניקת ההברכה לכן אינו מביא דיניקת ההברכה אינו שלו כלל אבל אם יניקת ההברכה הוא ברשות אף דהקרקע אינו שלו ה"ז מביא וקורא, דרשות לשעה מיקרי אדמתך והנה לכאורה קשה איך אפשר לומר כן דהוי אדמתך במה דנתן לו רשות לשעה דהא במוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא למ"ד ק"פ לאו כקה"ג, אכן לפי דברי הרשב"ם בב"ב דף קל"ז שכתב וז"ל מביא ואינו קורא שאינו יכול לקרות האדמה אשר נתת לי, ומיהו בהבאה חייב דכתיב אשר תביא מארצך שהרי שעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו -

והסבר דברי הרשב"ם היה נראה דלגבי ארצך מהני קנין לשעה דלזמן נמי מקרי ארצך, אבל מן האדמה אשר נתת לי הוא כמו ירושת הארץ דהא אשה אינה קוראה משום דלא נטלה חלק בארץ, וכיון דאשר נתת לי הוא על ירושת הארץ ולכן שפיר דבעינן קנין לעולם ולא קנין לשעה -

ולפי"ז שפיר דנתן לו רשות לשעה הוי נמי אדמתך ומה דהכא אמרינן דמביא וקורא צריך לומר דכיון דבאמת יש לבכורים חלק יניקה משדה שלו ורק דלענין בכורי אדמתך בעינן שיהיו כל הגדולין מאדמתך, אבל לומר פרי האדמה אשר נתת לי יכול לומר בזה דיש בזה גם חלק מן האדמה שלו דדוקא לענין חיוב הבאה נוכל לומר דלא חייבתו תורה אלא אם כל הגדולין מאדמתו אבל אם על החצי יש לו דין כקונה פירות פטור מלהביא דהא יש כאן חצי פטור, אבל אם חייב להביא ורק שנדון אם אפשר לו לקרות בזה נוכל שפיר דלא בעינן שיהי' הפירות כולן מאדמתו אלא כיון דיש כאן גם מאדמתו יכול לקרות ראשית פרי האדמה אשר נתת לי -

ולפי"ז יהי' מיושב דמבריך דרך ר"ה דאפי' לר' יהודה אינו אלא היתר אבל אין לו שום זכות של רשות וכל הקודם זכה היינו דמי שירצה יכול לסלק הברכתו משום דלא זכה ברה"ר כלום א"כ בזה גם ר' יוחנן סבר דלא הוי אדמתך דמה דאמר מתורת הגזלן ירדו להן היינו רק לאפוקי דלא נימא דצריך לדין אדמתך קנין גמור לעולם.

ולפי"ז נהי' צריכים לומר דמה דאמר ר' יהודה דמביא הוא רק מדרבנן כיון דלא הוי כלל אדמתך וכמו שכתב הרמב"ן על עולא דלהכי אמר גזלן הוא כדי שלא לחייבו מדבריהם ואף דהרמב"ן כתב כמו בשני אילנות גבי ספק וכתבתי למעלה דהיינו דיצטרך להקדיש ור' יהודה אמר סתמא מביא מ"מ לא קשה דהא במתני' קתני נמי דרך היחיד ומפרש בירושלמי דאיירי דמכר לחבירו שביל היחיד בתוך שדהו ומספקא לר' יהודה אי רק מקום דריסה מכר לו דאז מביא וקורא ואי עד התהום מכר א"כ היניקה הוא בגזל ואינו מביא וכיון דמספקא ליה מביא ואינו קורא וכיון דבדרך היחיד הוא משום ספק ע"כ יצטרך להקדיש וא"כ ה"נ יש לפרש בדרך הרבים -

והנה הרמב"ן בחידושיו לב"ב כתב על דברי הרשב"ם וז"ל ותמיהא לן א"כ למה נסתפקו בגמ' מאי טעמא דר"מ באילן אחד ודרבנן בב' אילנות שהרי הקרקע משועבד לו כל זמן שאילנו קיים אלא מספקא ליה אי קרינא בי' מארצך אע"ג דלא כקנין הגוף דמי, וכל היכי דמספקא ליה מביא ואינו קורא כדאיתא בפ' הספינה עכ"ל, ודברי הרמב"ן צריכים ביאור דמה הרויח בזה שכתב דלא בודאי קרינא ביה מארצך אלא מספקא לן אי קרינא מארצך וא"כ אכתי למה צריך לומר בגמ' טעמא דר"מ באילן אחד ודרבנן בשני אילנות משום דמספקא לן שמא קנה קרקע כמו שמפורש שם בגמ' הא אפי' לא קנה קרקע מספקא לן שמא קרינא בו מארצך. וע"כ כונת הרמב"ן הוא כן דהתוס' בלא יחפור דף כ"ז הקשו קונה אילן אחד אמאי אינו מביא וקורא דהא מוכר שדהו לפירות למ"ד ק"פ כקה"ג דמי מביא וקורא ור"מ אית ליה כקה"ג דמי ותירצו דשאני התם שהקרקע קנוי לו עד זמן קבוע אבל הכא אם יתייבש האילן מיד אין לו בקרקע כלום אי נמי התם קרקע קנוי לו לכל דבר למשטח בה פירי ולמזרע בה סילקא וירקא אבל גבי אילן אין לו אלא יניקה לבדה, והר"ש במס' בכורים כתב התי' הב'.

ולכן הרמב"ן הקשה רק על דברי רשב"ם שכתב דלכן חייב בהבאה דכתיב אשר תביא מארצך שהרי שעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו וששעבוד היניקה קרינא בי' מארצך דא"כ אילן א' וב' אילנות נמי שעבד לו היניקה, וע"כ דשעבוד היניקה לא מהני דליהוי מקיריא ארצך ולכן כתב הרמב"ן דבק"פ גופה מספקא לן דשמא קרינא בי' מארצך אע"ג דלאו כקה"ג דמי והיינו דוקא בשביל שמכר לו השדה לזמן - אלא דאכתי לא הי' צריך הרמב"ן לומר דמספקא לן אי קרינא ארצך בק"פ דהא הי' יכול לומר דבודאי קרינא ארצך בק"פ אע"פ שהוא קנין לזמן וכמו שכתב הרשב"ם רק שלא מטעם הרשב"ם משום ששעבד לו יניקת הקרקע, ואם הרמב"ן לא ניחא לי' לחלק בין ארצך ובין האדמה אשר נתת לי כמו שחלקתי בדעת הרשב"ם וסובר דאי קנין לזמן מקרי ארצך מקרי נמי האדמה אשר נתת לי א"כ הי' לו לחלוק בפי' על הרשב"ם גם בזה ומדבריו משמע שלא השיג על הרשב"ם אלא במה שכתב דמשום הכי מביא דבשביל ששעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו קרינא בי' ארצך אבל במה שהרשב"ם מחלק בין ארצך ובין האדמה אשר נתת לי לא השיג עליו בזה.

ונראה דהרמב"ן אינו מפרש בדעת רשב"ם כמו שפירשתי דסובר דקנין לזמן נמי קרינא בי' מארצך אלא דמפרש בדעת רשב"ם דיניקה יש לו דין מיוחד דכיון דמכר לו יניקה מארצו ויניקה זו אינה לזמן דמכיון שיונק האילן מהארץ יניקה זו הא כבר אינה בארץ ותשאר באילן ובפירות, ולכן לגבי ארצך מהני זה דעכ"פ אינו לזמן ואף שכשייבש האילן תתבטל היניקה שינק מהארץ זה לא איכפת לן כיון שהקנין הוא לעולם, ומ"מ מן האדמה אשר נתת לי לא קרינא בזה כיון דבשעת קריאת הפרשה כבר אין היניקה בארץ.

והרמב"ן הקשה על דבריו מאילן אחד ומב' אילנות דמוכח דבשביל שעבוד יניקה לא קרינא בי' מארצך וכתב דטעמא משום דמספקא לגמ' שמא ק"פ דהיינו קנין לזמן נמי מקרייא מארצך וזהו דוקא גבי מוכר שדהו לפירות דיש לו קנין גם בשדה כמו שכתבו התוס' בתי' הב', ובהכרח כתב דרק מספקא לן ולא דהוא ודאי מארצך דא"כ הוי נמי מפרי האדמה אשר נתת לי דאינו מחלק בין זה לזה וכנ"ל -

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.